והארץ הייתה תוהו – ב'

318. והארץ הייתה תוהו ובוהו. מטעם, שהמרירות והפסולת של הפירות, שאינם מתבשלים באילן, הנקראים טמונים, אינן יוצאות מהם אלא רק בקליטה המיוחדת להם, שהיא האדמה. אף המרירות וקשיות הדינים של המלכות, אינן יוצאות ממנה, זולת ע"י קליטתה של הבינה. שמדה"ד שבה נקלטת במדה"ר של הבינה, והיא נמתקת.

הארץ הייתה מהתחלה, ולא התקיימה, אלא שהייתה תוהו ובוהו. וע"כ כתוב, הייתה. שזה מורה, שכבר הייתה, מטרם שיתוף המלכות בבינה. ואח"כ התקיימה המלכות, שהיא העולם, כי במ"ב (42) אותיות נחקק העולם, והתקיים.

וכל אלו מ"ב החקיקות הן לעטר את השם הקדוש. להמשיך בתוכן את המוחין דג"ר העליונות דאמא, הנקראות עטרות. כמ"ש, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו.

כי עיקר השם מ"ב הוא ג"ר שמחזה ולמעלה דא"א, שהם:

ד' אותיות של הוי"ה פשוטה, כתר.

עשר אותיות של הוי"ה במילוי, חכמה.

כ"ח (28) של הוי"ה במילוי המילוי, בינה.

שביחד הן מ"ב אותיות. והם ג' הפרצופים עתיק וא"א ואו"א, שמחזה ולמעלה דא"א. אבל מחזה ולמטה דא"א, אין בחינת מ"ב זו, כי שָׁם ו"ק ולא ג"ר. אמנם יש בהם שֵׁם מ"ב דמעשה בראשית, בחשבון של ל"ב (32) אלקים ועשרה מאמרות, שבגי' הם מ"ב (42). והוא נוהג בזו"ן שמחזה ולמטה דא"א.

והשם מ"ב נחקק בהם מכוח שיתוף המלכות בבינה, וירדו אותיות אל"ה מהבינה לזו"ן, שמכוח זה הוכשרו לקבל המוחין של שם מ"ב מבינה, שהם או"א, שהכשרה זו מכונה חקיקה.

ובמ"ב אותיות נחקק העולם והתקיים. עולם פירושו הנוקבא, הנקראת ארץ. שמטרם השיתוף במדה"ר, הייתה תוהו ובוהו. ואח"כ נעשה השיתוף במדה"ר, שהמלכות עלתה לבינה, ונחקקו ע"י זה מ"ב אותיות שמחזה ולמעלה דא"א בזו"ן, אע"פ שהם מחזה ולמטה. ואז התקיים העולם, כי גם המלכות הוכשרה לקבל ג"ר.

וכל מ"ב האותיות, שנחקקו במלכות מכוח השיתוף, הוכשרו להיות עטרות לשם הקדוש, למלכות. כי אח"כ, כשאותיות אל"ה שנפלו לזו"ן, חוזרות לבינה, מעלות עימהן גם את הזו"ן לבינה, וזו"ן מקבלים ג"ר דבינה. כמ"ש, עטרה שעיטרה לו אימו.

319. כאשר מ"ב האותיות, שנחקקו במלכות, מצטרפות להיות שמות, שמקבלות ג"ר, אז עולות האותיות למעלה בשם מ"ב שבבינה, ומשם יורדות האותיות למטה לנוקבא, הנקראת עולם. כשהן מתעטרות בעטרות בד' רוחות העולם, חו"ב תו"מ שבמלכות, אז הנוקבא, העולם, יכולה להתקיים.

כלומר, שבהשגתה העטרות מבינה, שהם ג"ר, היא מקיימת בהם בני העולם. באופן, שיהיו ראויים למטרתם. ואלו המוחין שמלכות מקבלת, מתקיימים בה ע"י מע"ט של בני העולם.

דפוס וציור הקליטה באלו המוחין, שקיבלה המלכות, נמצא כמו חותָם הטבעת, שהנֶחְתם משיג אותה הצורה, הנמצאת בחותֵם אותו, לא יחסר משהו. כמו שאלו הטמונים, אינם ראויים למאכל, אלא רק אחר שנקלטו באדמה. כך הארץ, שהיא המלכות, אינה מתקיימת לתפקידה, לקיים בני העולם, אלא אחר שעלתה לבינה ונקלטה בה. ואופן הקליטה שמלכות קולטת בבינה, דומה לחותם ולנחתם ממנו, שהנֶחתם משיג לגמרי את צורת החותם.

ויש להבחין כאן ג' בחינות:

א. ציור הצורה של החותם, בעודה מופשטת מחומר.

ב. ציור הצורה, כשהיא מצוירת בחומר החותם.

ג. השעווה המקבלת חתימתו של החותם, אשר צורת החותם עוברת עליה.

והם ג' שמות של מ"ב:

א. בחינה א' של השם מ"ב. הם או"א שמחזה ולמעלה דא"א, שהם עיקר הצורה של שם מ"ב. והם ג' הוויות, שהם כח"ב, שיש בהם מ"ב אותיות, אבל אין שם שום חומר ראוי לחתום עימו, ונבחנים לאצילות דאצילות.

ב. בחינה ב' של השם מ"ב. היא ישסו"ת, הנמצא מחזה ולמטה דא"א עד הטבור שלו, שהם בחינת חומר נושא הצורה. בינה, שיצאה מחוץ לא"א, והתמעטה מסיבת נפילת אותיות אל"ה שלה לזו"ן. ובעת גדלות היא מחזירה אותיות אל"ה שלה אליה עם הזו"ן, והיא עצמה חוזרת ועולה לראש א"א. ומקבלת שם חכמה, וחותמת את הזו"ן עם המוחין שלה.

וע"כ נחשבו ישסו"ת, ז"ת דבינה, לבחינת חומר וצורה של החותם. כי הם החותמים את הזו"ן בפועל ממש. אבל בחינה א' של מ"ב, או"א עילאין, אינם מתמעטים מחמת יציאת הבינה מראש א"א, ואינם גדלים ע"י חזרת הבינה לראש א"א, ונבחנים תמיד כמו שהם בראש א"א, ומלבישים לחמש ספירות דא"א. וע"כ נחשבים לצורה מופשטת בלי חומר. ואח"כ מקבלים ישסו"ת הצורה המופשטת דאו"א, שמתלבשת בחומר שלהם. והם בריאה דאצילות.

ג. בחינה ג' של שם מ"ב. הם זו"ן, העומדים למטה מטבור דא"א, הנחתמים בצורת החותם, שהוא ישסו"ת, והם השעווה הנחתמת מהחותם, יצירה דאצילות.

ויש שֵׁם מ"ב בצורת חותם של שעווה נכתבת, ויש שֵׁם מ"ב בציור של צורת המלך החקוקה על חותם, ויש שֵׁם מ"ב בצורה מופשטת בלי חומר.

שם מ"ב בצורה בלי חומר הוא:

ד' אותיות דהוי"ה פשוטה י"ה ו"ה.

ועשר אותיות דהוי"ה במילוי, יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

וכ"ח אותיות דהוי"ה במילוי המילוי, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף.

ביחד הן מ"ב אותיות. וזו בחינה א' של שֵׁם מ"ב, שהוא או"א, שמחזה ולמעלה דא"א, אצילות דאצילות.

שם מ"ב בצורה חקוקה בחומר חותם, הוא אהי"ה אשר אהי"ה, שב' שמות אהי"ה בגי' מ"ב. וזו בחינה ב' של שם מ"ב, ישסו"ת, שמחזה עד הטבור דא"א, בריאה דאצילות.

ציור שם מ"ב, הנחתם בשעווה, הוא שבעה שמות שבראשי תיבות של השיר, אנא בכוח גדוּלת ימינךָ תַתיר צְרוּרָה, שיש בכל אחד ו' אותיות, והם מ"ב אותיות אב"ג ית"צ קר"ע שט"נ וכו'. השם מ"ב של אנא בכוח, הוא שם מ"ב דמעשה בראשית, שהוא ל"ב אלקים ועשרה מאמרות, בחינה ג' של שם מ"ב, שהם זו"ן הגדולים, יצירה דאצילות.

ונכנסו ויצאו כל אות ואות ממ"ב האותיות, ונברא העולם. כי בתחילה הייתה הבינה כולה בראש א"א, והייתה כולה במ"ב אותיות. וכשנכנסה המלכות בראש דא"א במקום בינה, והבינה יצאה מהראש דא"א, כלומר הז"ת דבינה, ישסו"ת, שמחזה עד הטבור דא"א, ואותיות אל"ה שלהם נפלו לזו"ן, ונשארה הבינה בו"ק חסר ראש, נבחן אז, שכל אות ואות ממ"ב האותיות שהיו לבינה, שהן ג"ר, יצאו עתה ממנה ונחקקו בזו"ן.

כי הזו"ן שקיבלו אותיות אל"ה דבינה, קיבלו ג"כ אלו מ"ב האותיות, והוכשרה בהן המלכות לקבל ג"ר, שזה נחשב לבריאת העולם, באופן שיוכל להתקיים. ואע"פ שעדיין אין לה מוחין, מ"מ כיוון שקלטה האותיות אל"ה, הרי יש לה הכלים למוחין דג"ר.

נכנסו האותיות דמ"ב בתוך החותם, בינה, ואותיות הצטרפו להיות השמות הקדושים, כלומר שקיבלו המוחין, אז מקבלת אותם גם המלכות, ומתקיים העולם, המלכות.

פירוש. לעת הגדלות מחזירה הבינה את אותיות אל"ה שלה מהזו"ן אל מדרגתה, וגם הזו"ן הדבוקים בהן עולים עימהן, והבינה עולה לראש א"א, וחוזרת ונעשית חותם של מ"ב, מ"ב של מין הב', שהוא פעמיים אהי"ה שבגי' מ"ב.

ואח"כ היא מחתימה בחותם הזה את המלכות, שעלתה עימה. ואז נעשית המלכות בחינת מ"ב של מין הג', שהוא ל"ב אלקים ועשרה מאמרות. ואז מתקיים העולם, כי השיגה המוחין דג"ר, שהם קיום העולם.

320. במטה של התנין הגדול היכו, ונכנסו מ"ב האותיות 1500 אמה מתחת לנוקבא דבחינת עפר.

כי בתחילה בצ"א, הייתה אחיזה לקליפות רק במלכות, ולא למעלה מהמלכות. אמנם בעת שעלתה המלכות לבינה, וחצי המדרגה, שהן אותיות אל"ה, בינה ותו"מ, ירדו מתחת למלכות, נמצא כוח הצמצום שבמלכות שולט גם על בינה ותו"מ שמתחתיה.

והנה מ"ב האותיות הן ג"ר כח"ב, הנמשכים מאו"א שלמעלה מחזה, וספירות דאו"א הם אלפים, ונמצא שמ"ב אותיות הן 3000. ולפיכך, בעת שעלתה המלכות לבינה, ונבקעה חצי מדרגה, ויצאה למטה, נבחן אז שחצי המדרגה של מ"ב ירדה למטה, מתחת למלכות שעלתה. כלומר 1500. באופן ש-1500 נשארו למעלה, אותיות מ"י. ו-1500 ירדו מתחת למלכות, אותיות אל"ה.

ועם המטֵה של התנין הגדול היכו במ"ב אותיות, מכוח עליית המלכות בבינה, שיצא חצי מדרגה למטה מהמלכות. ונכנסו מ"ב האותיות 1500 אמה מתחת לנוקבא דבחינת עפר. וע"כ נאחזה בהן הקליפה של התנין הגדול. כי משום שחצי מדרגה של מ"ב, 1500 אמה, ירדו למטה מהנוקבא דבחינת עפר, שהיא המלכות שעלתה ממעל להם. ונמצא אותו כוח הקליפה, שנאחז בתחילה במלכות לבדה, נאחז עתה באותם 1500 אמה שמתחת למלכות.

אח"כ היה תהום הגדול עולה בחושך, והחושך כיסה הכול. הצמצום, שנעשה בחצי המדרגה דבינה, מחמת שירדה מתחת למלכות, נקרא תהום הגדול. ולעת גדלות, כשבינה חזרה לראש א"א, והחזירה אותיות אל"ה למדרגתה, עלה התהום הגדול שבהן ונמתק בבינה, ונפרד מהן כוח הצמצום.

אלא שנעשה בהן חושך, מחוֹסר חסדים בראש דא"א שכולו חכמה. והז"ת אינם יכולים לקבל חכמה בלי לבוש החסדים. וע"כ, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למדרגת הבינה, נשארו שם בלי אור, והחושך כיסה הכול.

כלומר, שנעשה חושך, הן מהחסדים והן מחכמה. כי אפילו החכמה שיש בא"א, אינם יכולים לקבל, היות שהחכמה בלי חסדים. והארה זו נקראת נקודת השורוק.

עד שיוצא האור ובוקע בחושך, ויוצא ומאיר בשלמות, כמ"ש, מגלֶה עמוקות מִנִי חושך. כלומר, שנעשה הזיווג על מסך דחיריק, מסך דבחינה א', שקומתו ו"ק. ונמצא שהזיווג הזה בוקע שוב המדרגה לשניים. ולכן נאמר, בוקע בחושך.

אבל אז מתלבשת החכמה בחסדים, ויוצא האור ומאיר בשלמות. אלא בו"ק דג"ר, כי הג"ר דג"ר נעלם ע"י הזיווג הזה של מסך דחיריק, להיותו בחינה א' דמסך. ונמצא משום זה, שהמים, המוחין שנמשכו עתה, נשקלו במאזניים, בשיעור 1500, רק ו"ק דג"ר, חצי המדרגה, ולא מדרגה שלמה.

321. עם האצבעות ניתנו ג' טיפות לתוך המאזניים. חצי מהן לקיום, וחצי מהן נכנסו למטה. כי ג' פרקים ביד: החלק המחובר לכתף נה"י, הזרוע חג"ת, האצבעות חב"ד. ב' פרקים, שהם היד, הם ו"ק, והפרק השלישי, האצבעות, הוא ג"ר. והשם מ"ב, הוא ג"ר, כח"ב. ע"כ ניתנו עם האצבעות, שהם ג"ר. והן 3000.

ובעת עליית המלכות לבינה, שנחצתה המדרגה לב' חצאים, מ"י אל"ה, נבחן אז שחצי מהן, מ"י לקיום, נשאר במדרגה, והחצי השני, אל"ה, נכנסו למטה, יצאו וירדו למדרגת זו"ן. ולפיכך הם נבחנים כמונחים בב' כפות המאזניים, מ"י בכף ימין, אל"ה בכף שמאל. אלה עולים ואלה יורדים.

אח"כ, כשאותיות אל"ה שבכף שמאל עולות ומתחברות עם הבינה, בנקודת השורוק, נמצאות אותיות מ"י יורדות, שאורן נעלם ונעשה חושך.

כיוון שאותיות אל"ה עולות בהעלאת היד, עומדים המאזניים בדרך יושר, אשר אותיות מ"י ואותיות אל"ה נמצאות שתיהן למעלה ומאירות בשלמות. העלאת היד, פירושה בנקודת החיריק, המוצאת על מסך דבחינה א', וממשיכה קומת ו"ק, המרומזת בב' פרקי היד, בלי האצבעות. שאז מתלבשת החכמה בחסדים, ומאירים שניהם בשווה, ואינם סותרים עוד זה את זה.

ואינו פונה לימין ולשמאל. כי בנקודת החולם היה פונה לימין, לחסדים בלי חכמה, ובנקודת השורוק היה פונה לשמאל, לחכמה בלי חסדים. אבל עתה בנקודת החיריק, מתלבשים ימין ושמאל זה בזה, ונבחן שאינו פונה עוד לימין בלבד או לשמאל בלבד כמקודם לכן, כי כלולים זה מזה.

כמ"ש, מי מדד בְּשָׁעֳלוֹ מים. מ"י, בינה, מדד. ע"י הזיווג שעשתה הבינה על מסך דחיריק, היא מדדה ו"ק דג"ר, והעלימה הג"ר דג"ר. וסובב על הנאמר, המים, המוחין, שנמשכו עתה, נשקלו במאזניים, בשיעור 1500, כלומר חצי המדרגה.

322. הכול היה סתום בארץ ולא נגלה בה כלום. וכוחה ועוזה, והאורות, המכונים מים, היו קפואים בתוכה, ולא נזלו ולא התפשטו.

עד כאן הזוהר ביאר עניין יציאת המוחין בבינה, ועתה מבאר אותם במלכות, בעת שנחתמה מבינה. ואומר, שביציאת המוחין בנקודת השורוק, בטרם שהתלבשו בחסדים, נסתמו כל האורות בארץ, המלכות, וקפאו בתוכה, שלא יכלו להתפשט בה ולהאיר.

עד שנמשך האור מנקודת החיריק אליה, מלמעלה מבינה. והאור היכה בקליטה, ונפתחו כוחותיה. קליטה, המוחין דשורוק, שקלטה מבינה, שבסיבתם נסתמה וקפאה. וכשנמשך אליה האור דחיריק, היכה במוחין ההם, כלומר, שביטל שליטתם, שלא ישלטו לבדם, זולת ע"י התלבשות בחסדים.

ואז נפתחו הכוחות שבמלכות מִקפיאתם. וכמ"ש, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אשר, ויהי, מורה, שע"י האור דנקודת החיריק חזר להאיר בה האור הראשון, שהיה בה מקודם לכן. מקודם הקפיאה והסתימה. כי אור החכמה חזר להאיר בה, ואינו מקפיא אותה עתה, מחמת שמתלבש בחסדים.

323. ומכאן, מאור נקודת החיריק, יוצאים ומתגלים כל הכוחות והגבורות שבמלכות. והארץ, המלכות, נמתקה, והוציאה אח"כ, ביום ג', את כוחותיה. כיוון שהאור האיר במלכות, וירד והאיר בעולם, היה מתפשט אורו מסוף העולם עד סופו. כשהקב"ה הסתכל ברשעי עולם, שעתידים לחטוא באור הזה, גנז את האור, האור הסתתר, ואינו מאיר זולת בשבילים סתומים, שאינם מתגלים.