מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ו
1989 - מאמר 36

הנה כתוב (ואתחנן, שני) "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה".

ויש להבין, הלא אין אנחנו רואים, שאומות העולם יאמרו על ישראל "עם חכם ונבון".

ועוד שמשמע מהכתוב, שדוקא מ"ושמרתם ועשיתם" יראו עיני העמים בעם ישראל את "חכמתכם ובינתכם". הלא גם בעם ישראל אנו רואים, שהחילוניים מבזים את הדתיים, בזה שהדתיים מקיימים את התורה ומצות. ואיך נאמר שאומות העולם יכבדו את עם ישראל, בעבור שהם מקיימים "ושמרתם ועשיתם".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. ידוע, שבדרך העבודה האדם בעצמו הוא עולם קטן, שכלול מכל העמים שבעולם. והיות שכל עם ועם יש לו תאוה מיוחדת בפני עצמו. כידוע, שיש ז' מדות דקדושה, וכנגדן יש ז' מדות דטומאה. וכל מדה כלולה מעשר. הרי יש באופן כללי שבעים אומות. ויש בחינת ישראל. והע' אומות רוצים לשלוט על בחינת ישראל, כי ישראל רוצה שיהיו כל המעשים שלהם לשם שמים. כי ישר-אל מורה שכל מעשיו יהיו לאל. והאומות העולם שבאדם, הם רוצים דוקא, שכל מה שהם עושים, יהיה רק לתועלת עצמם. ואת היצר הרע אנו מכנים בשם "אומות העולם", ואת היצר טוב אנו מכנים בשם "ישראל".

וסדר העבודה הוא, שבזמן שהאדם רוצה לעבוד רק לשם שמים, אז בא היצר הרע, שהם בחינת אומות העולם, ומתנגדים בכל תוקף. וכל אחד נותן להבין להאדם שילך בדרגתו, לפי שורש התאוות שיש לכל אומה ואומה. ונותנים להבין להאדם, בטענות צודקות ובשכל ודעת, שהצדק אתם.

וכל פעם שהם רואים, שאין האדם רוצה לשמוע בקולם, הם באים בטענות יותר חזקות, ובראיות יותר ברורות שהצדק איתם. והם בטוחים, שלפי השכל והדעת, מה שהם נותנים להבין להאדם, בטח לא יהיה להאדם מה להשיב להם. לכן הם בטוחים, שהם הכי חכמים בעולם. כי הם מבינים, לפי השכל והדעת שלהם, שהשכל של האדם, מה שהוא יכול להשיב להם, יכול לתת תשובות טפשיות, שהתשובות יתבטלו נגד השכל והדעת שלהם. וממילא האדם יהא מוכרח ללכת בדרך האומות העולם, ויעבוד את העבודה זרה, היינו "עבודה שזרה לנו, להקדושה". כי הקדושה נקרא, שעובדים לתועלת הבורא. והם רוצים שיעבדו לתועלת עצמם. וכל הבטיחות שלהם, הוא בזה שהם חכמים שמדברים בשכל.

ובאמת איך האדם כן זוכה לנצח את הרע שלו, אף על פי שהרע שלו מדבר בשכל וחכמה ודעת, שהם יודעים בעצמם, שהם הכי פקחים שבעולם. וכל כך הם בטוחים בטענותיהם, שבטח האדם ישאר אצלם תחת שליטתם לעולמים.

צריכים לדעת, שהכח של קדושה הוא, אמונה למעלה מהדעת. כלומר, בזמן שהם באים עם טענותיהם ומראים את צדקתם, איך שהם צודקים, אל יגיד להם האדם שהם אינם צודקים עם טענותיהם, אלא האדם צריך לומר לאומות העולם שבקרבו, תדעו לכם, שכל מה שאתם מדברים, זה נכון, שלפי השכל אתם צודקים, ואין לי מה להשיב לכם. אלא שניתן לנו עבודה למעלה מהדעת, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאין אתם צודקים. והיות שהעבודת האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, לכן אני נותן לכם תודה רבה על הטענות הצודקות, שאתם הבאתם לי. מטעם, שאי אפשר לומר, שאדם הולך למעלה מהדעת, אלא רק בזמן שיש דעת ושכל, אז שייך לומר שהולך למעלה מהשכל.

מה שאין כן כשאין דעת, אין שייך לומר שהולך למעלה מהדעת. פירוש, "למעלה מהדעת" נקרא, שדרך הזאת יותר חשובה מדרך שבתוך הדעת. אולם בזמן שאין דרך אחרת, שתגיד לו: "לך בדרך הזאת", אז לא שייך לומר, שהוא בוחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת. לכן דוקא מכח אמונה למעלה מהדעת, יכולים לנצח את הדעות של אומות העולם, שנמצאים באדם.

ובהאמור נוכל להבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ואומר הכתוב "ושמרתם ועשיתם". ושאלנו, מה מרמז לנו "ושמרתם ועשיתם". ובהנ"ל, שכל כח שיש נגד טענות העמים, שבאים עם טענות על פי השכל, שהדרך שלהם היינו בתוך הדעת, היא הדרך של אמת, אין לנו להשיב להם אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקראת בחינת "עשיה", היות שאין נותנים להם תשובה בתוך הדעת. וכשעונים לא עם דעת זה נקרא "עושי דברו".

וזה נקרא "אדם ובהמה תושיע ה'", שדרשו חז"ל "אלו שערומים בדעת כבני אדם, ומשים עצמם כבהמה", היינו שהולכים למעלה מהדעת, כאילו שאין להם דעת. ובזה הם מנצחים את האומות העולם שבלבם.

וכמו שאומר (מדרש רבא קהלת דף י"ב) על הכתוב "אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם". וזה לשונו "על דברות בני אדם על מדברות שהצדיקים מדברים. וכל כך למה בראם אלקים, לברר להם מדת צדקותם, ולראות שהם בהמה, המה להם, לראות ולהראות, לאומות העולם, האיך ישראל נמשכין אחריו כבהמה".

ויש להבין, בשביל מה צריכים להראות לאומות העולם האיך ישראל נמשכין אחריו כבהמה. ולפי הנ"ל, שאומות העולם, הכוונה לאומות העולם שישנם בלבו של אדם, צריכים להראות להם, שזה שאנו רוצים לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, אין אנו עושים זה מתוך הדעת, שאתם רוצים להתווכח אתנו עם מי הצדק, אלא אנו עושים הכל באמונה למעלה מהדעת. ואנו עושים זה כמעשה בהמה, בלי שום דעת ושכל. ולכן אל תחשבו, שיהיה פעם, שנשמע דעותיכם, כי אצלנו הכל למעלה מהדעת.

ועל זה אנו מבקשים מהקב"ה, שיתן לנו עזרה, שנוכל להתגבר על כל מה שאתם דורשים תשובות. שהשאלות שלכם, הן נכללות בב' שאלות, הנקראות "מי ומה". ואנו מאמינים באמונת חכמים, שאנו צריכים לבקש עזרה מה'. ובטח הוא יעזור לנו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". היינו, שהוא יעזור לנו ללכת אחריו למעלה מהדעת כנ"ל, לראות לאומות העולם, האיך ישראל נמשכין אחריו כבהמה. וזה שכתוב "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

פירוש, שזה שאתם תשמרו את בחינת המעשה, שהיא בחינת למעלה מהדעת, ושאתם לא תזוזו מדרך הזו, אז בטח אתם תצליחו לצאת משליטת אומות העולם, והאומות העולם שבכם יתבטלו לקדושה, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך". ודרשו חז"ל "בשתי יצריך", היינו שגם היצר הרע יתהפך לטוב. נמצא ש"אומות העולם" שלו, הנקרא "יצר הרע", גם כן יהיו עובדי ה'.

אז האומות העולם שבאדם יראו, לאחר שגם הם זכו להטוב, כי כל החכמה, שהיו יכולים לנצח לאומות העולם ולהכניסם לקדושה, היתה בחינת אמונה למעלה מהדעת, הנקראת בחינת "עשיתם". כלומר, שרק כל החכמה שבבחינת ישראל היתה דוקא בבחינת מעשה בהמה. וזאת היתה כל החכמה שלהם.

וזה שכתוב "אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון", היינו שגם אומות העולם, לאחר שגם הם זכו להיות בסוד הקדושה, בסוד "בכל לבבך בשתי יצריך", שגם יצר הרע, שהם בחינת אומות העולם, נכנס לקדושה, אז הם רואים, שכל החכמה, שהיתה לבחינת ישראל, היא בזה ששמעו את החוקים, שהוא בחינת מעשה כנ"ל.

אז הם עם חכם ונבון, שכל החכמה שלהם היתה לא כמו שאנו חושבים, שרק עם חקירות ושכליות אנו נשיג חכמה, אלא להיפך, שהם זכו לחכמה דוקא ע"י זה שהיו נמשכים אחריו כבהמה, היינו שדוקא ע"י "עשיה", שנקראת "מעשים שלמעלה מהדעת". בזה זכו לחכמה. נמצא, שמה שנקראים "עם חכם ונבון", הוא בזה שהלכו אחריו כבהמה ולא בחכמה. וזהו כל החכמה של עם ישראל.

ובענין עשיה, הנקראת "למעלה מהדעת", יש לפרש מה שאומר (מדרש תנחומא) וזה לשונו "והיה עקב, זה שאמר הכתוב, למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני (מסבבים אותי). ומפני שיש בהן מצות קלות, שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות. לפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין. ואומר, רבונו של עולם, איני מתיירא מן המצות החמורות, ממה אני מתיירא, מן המצות הקלות".

ויש להבין את ענין מצות קלות וחמורות בעבודה. "קלות" נקרא שהיא לא חשובה, היינו זה שהאדם צריך לעבוד למעלה מהדעת, העבודה זו אין האדם מוציא חשיבות בהדבר, ויש לו טעם עפר בעבודה זו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, עבודה זו היא ב"עפר".

ואנו צריכים לעשות מצות ומעשים טובים, וללמוד תורה, בכדי שה' יעלה את העבודה זו מן "העפר", היינו מבחינת השפלות שלה, שאנו מתפללים, שה' יקים את השכינה מ"עפר", כמו שכתוב "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". וטעם הדבר שהיא בשפלות, הוא מסיבת ההסתרה, שעשה הקב"ה, כדי שיהיה מקום בחירה, היינו שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, המכונה "דביקות בה'". לכן ניתן לנו עבודה זו בצורה של הסתרת פנים.

לכן עיקר עבודתנו, שע"י ההכנה שיש להאדם בעבודה של זמן של הסתרה, לעשות לנו כלים דהשפעה. כי כלים דקבלה יש לנו מצד הבורא, ועל כלים האלו היה תיקון שלא להשתמש עמהם, מטעם שהם גורמים פירוד, מטעם שהם בהופכיות הצורה מהבורא. לכן ניתן לנו תורה ומצות, שבסגולתן נוכל להשיג את הכלים דהשפעה.

לכן על עבודה זו באים כל המשטינים והמקטרגים, שאומרים, אנו מסכימים לעבוד בעבודת ה', ורק המטרה שאתה רוצה להשיג ע"י הקיום של תו"מ, אין אנו מסכימים. ומביאים להאדם הרבה טענות, היינו מחשבות, שנותנים להאדם להבין, שעל המטרה הזו לא כדאי לעבוד. לכן אם אין האדם מסכים לשנות את המטרה, היינו להשיג כלים דהשפעה, אז הם לא נותנים, שהאדם יוכל לקיים תו"מ על מטרה זו. וכל עשיה ועשיה שאדם עושה עולה לו בהרבה יגיעה.

ובו בזמן שהאדם שוכח את המטרה, ומתחיל לעבוד כמו הכלל, היינו לקבל פרס תמורת העבודה, אז שוב יש לו כח לכבדה, לעבוד ביותר מרץ. והטעם הוא, שמטרת עבודה אינה נגד הרצון לקבל של אדם. מה שאין כן כשהאדם מתחיל לעבוד, ושוכח את המטרה, ולבסוף מתעורר עוד הפעם, שהוא רוצה לעבוד בתו"מ בכדי להשיג כלים דהשפעה, שוב קמים עליו כל טענת מרגלים, ונותנים לטעום בעבודה זו טעם של עפר, ושוב קשה לו להתקדם. זה נקרא "מצות קלות", היינו שיעבוד על המטרה להשיג כלים דהשפעה, היינו לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. בעבודה זו יש מה לפחד, היות שיש לו הרבה מתנגדים.

מה שאין כן "מצות חמורות", כלומר מה שחשוב אצל האדם, כלומר שאם האדם עובד בעל מנת לקבל שכר, זה נקרא דבר חמור אצל האדם. היות שהאדם יפסיד מתועלת עצמו, אם לא ישמור את התו"מ. מה שאין כן אם שכר והפסד הוא לתועלת הבורא, זה לא כל כך חשוב אצל האדם.

לכן כאן האדם מזלזל, מטעם שהוא עושה חשבון ואומר, היות שבין כך ובין כך אני לא מפסיד כלום, היות שלעצמו אומר, אין הוא יקבל שום דבר, כי הוא אומר, כי העיקר מתו"מ הוא שצריכים לעשות לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אם כן מי יכול להרויח מהעבודה שלו, רק הבורא. ובזה האדם מקל ומזלזל בעבודה זו. לכן הרבה פעמים אומר האדם לעצמו, לא כדאי לי בכלל להתאמץ בעבודה. אם זה הולך בקלות, אני יכול לעבוד. אם יש לי קצת הפרעה, אין לו כח להתגבר.

והטעם הוא, כי לעבוד עבודה שהיא שלא לשמה, הלא זה לא דבר חשוב, לכן לא כדאי לתת על זה יגיעה. ולעבוד לשמה, מה יהיה לו מזה. אז בדרך כלל אומר האדם, שיותר טוב לישון, ושתהיה לו מנוחה מכל אלו הדברים, שזה גורם לו רק עגמת נפש ולא נחת. וזה נקרא "מצות קלות", "שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן".

ועל זה אמר דוד "למה אירא בימי רע עוון עקבי, המצות הקלות, שהאדם מזלזל בהם". היינו, בזמן שרוצים ללכת בעבודה דלהשפיע, מזה אני מפחד, אולי אני לא אוכל לקיים אותם. ועל ענין זה, היינו להשיג הכלים דהשפעה, זה רק הבורא יכול לעזור כנ"ל. כלומר, כמו שהבורא נתן את הכלים דקבלה להאדם, צריכים לבקש ממנו, שיתן כלים דהשפעה במקום כלים דקבלה.

היינו, כמו שהאדם נהנה מזה שהוא עובד לתועלת עצמו, כמו הוא יקבל חשיבות והנאה גדולה מזה שהוא עובד לתועלת ה', היינו שירגיש שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא משמש את המלך. וזה משיגים ע"י "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כנ"ל.