מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ז
1989 - מאמר 37

במדרש תנחומא (דף שי"ח ע"ב) אומר שם וזה לשונו "ראה אנוכי נותן לפניכם. זה שכתוב, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אף משה סדר לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה. משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים, ואומר להם, אף על פי שאתם רואים, תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם, שומע לו, והיה מהלך בה, ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכין ונכשלין בסוף. ובחרת בחיים אתה וזרעך".

ולהבין זה על דרך העבודה, היינו, שבדרך העבודה בקיום תורה ומצות, יש להבחין ב' דרכים:

א. שלא לשמה,

ב. לשמה.

כידוע בדרך העבודה יש להבחין בין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. שמטרת הבריאה היא, שהאדם צריך להגיע לשלמות, היינו שיזכה להטוב ועונג, שיש ברצון הבורא לתת להנבראים טוב ועונג, שזה נקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ומטעם זה כל הנבראים משתוקקים אך ורק לקבל טוב ועונג.

לכן כל יום ויום האדם משתוקק לקבל מחדש טוב ועונג, ואינו מסתפק ממה שהיה לו בעבר. אלא כל יום האדם מתחיל מחדש לקבל טוב ועונג. זאת אומרת, האדם מוכרח לקבל כל יום הנאה ותענוג. ויש אנשים, שהם מקבלים הנאה עכשיו, ממה שקבלו טוב ועונג בעבר. אבל אם הם לא יכולים לקבל הנאה עכשיו מהעבר, אין זה נקרא, שיש לו עכשיו הנאה מהעבר. כלומר, האדם מוכרח להרגיש כל יום הנאה. והרגשת הנאה, יכול האדם להרגיש הנאה אפילו ממה שהרויח אתמול. או שהוא יכול להרגיש הנאה היום, ממה שאתמול קבל כבוד, וכדומה.

נמצא לפי זה, שענין "רצונו להטיב לנבראיו" מוכרח להיות, שאדם ירגיש כל יום מחדש, שהוא מקבל הנאה. אבל רק ממה שהוא מקבל הנאה בהווה, יש לו לקבל הנאה, הן מהעבר והן מהעתיד. אולם הרגשת הנאה, שאם הוא בהווה, זה נקרא שיש לו הנאה.

לכן הן בגשמיות והן ברוחניות האדם מוכרח לקבל הרגשה, שהוא נהנה עכשיו מהחיים, ולא חשוב העבר והעתיד. שיכול להיות טוב ועונג הכי גדולים, אם הוא לא מרגיש את הטוב ועונג בהווה, הוא יכול למות מחמת יסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו בהווה, שאין לו ממה להנות.

ובטח זה תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כפי מה שהוא מרגיש עכשיו. ובזה אין כל אדם שוה, היינו בהשיעור של יסורים. אבל כל אנשים צריכים להרגיש תענוג בהווה. אלא כמו בגשמיות, היינו באכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה, יש אנשים שצריכים לאכול הרבה, ולשתות הרבה, ולישון הרבה, וכדומה.

כמו כן בהרגשת התענוג יש הבדלים בין אחד להשני, בשיעור הצורך להרגשת התענוג. כלומר, יש אנשים שצריכים להרגשה מרובה, ויש אנשים שמסתפקין במועט. אבל הצד השוה שבהן, שכולם צריכים להרגיש תענוג בהווה. ואם הם לא יכולים להמציא להם תענוג בהווה, ממה שהיה להם בעבר, ואין הם יכולים לצייר לעצמם תענוג בעתיד, שיאיר בהווה, להם אין זכות קיום בעולם. וזה נמשך מטעם, שרצון הבורא במטרת הבריאה, היה רצונו להטיב לנבראיו.

לכן ניתן לנו כל יום לברך מאה ברכות, כמו שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכמו כן האדם צריך לומר כל יום ד' קריאת שמע. קריאת שמע דקרבנות, וקריעת שמע דיוצר אור, וקריעת שמע דערבית, וקריעת שמע שעל המטה. וכמו כן להתפלל ג' פעמים ביום".

וזה מראה, שברוחניות צריכים להמשיך כל פעם אור מיוחד, השייך למעשה שהוא עושה. והטעם הוא, היות שהטוב ועונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים, אין הנבראים מוכשרים לקבל אותו בפעם אחת, מסיבת התיקון שהיה, הנקרא "צמצום". ובכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג בכלים דהשפעה, ולא בכלים דקבלה בעל מנת לקבל, לכן לפי עבודת הנבראים, כן מתפשט השפע יתברך למטה להנבראים.

ובהאמור יוצא לנו, שהאדם מתחיל בעבודה, היות שמצד הטבע אין האדם מבין, שכדאי לעשות איזו תנועה, אם זה לא לתועלת עצמו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בקיום תו"מ על מנת לקבל שכר, מטעם הנ"ל, שאין אדם יכול להבין אחרת. אולם אח"כ מגלים לו להאדם, שהוא צריך לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע.

והיות שהגוף לא יכול להסכים על דרך זו, אז האדם מתחיל לשאול שאלות "מדוע אני לא יכול ללכת בדרך כל העולם, שכל היגיעה שלהם היא על מעשים, ועל הכוונה דלהשפיע אין להם שום עבודה. מה שאין כן כשאומרים לי, שאני צריך ללכת בדרך של בעל מנת להשפיע, יש לי עבודה כפולה. כלומר, יש לי עבודה לקיים במעשה את התו"מ, וגם עבודה על הכוונה דלהשפיע. נמצא, שיש לי עבודה כפולה ממה שיש לכלל העולם. אם כן צועק הגוף שלו "מה אתה רוצה מהחיים שלי".

זאת אומרת, שהגוף שואל "מדוע מגיע לי עונש כזה, יותר משאר אנשים, כנ"ל, שיש לי עבודה מיותרת, שאין עבודה זו נוהגת בהכלל כולו. ומסיבה זו אומר הגוף, אני לא אתן לך לעבוד עבודה אפילו במעשה. אפילו שאין אתה יכול לכוון בעל מנת להשפיע, מכל מקום אין לי שום התענינות בהם. לכן אני אתנגד להמעשים שלך, מטעם שאין אתה רוצה לעבוד לתועלת עצמך". נמצא לפי זה, שאם האדם רוצה ללכת בדרך האמת, יש לו להבחין בעבודתו ג' בחינות:

א. עבודה לקיים תו"מ במעשה,

ב. עבודה על הכוונה. היינו, שהוא לא רוצה שום תמורה עבור קיום תו"מ, אלא שעובד שלא עמ"נ לקבל פרס,

ג. שבזמן שהאדם רוצה לעבוד, היינו לקיים תו"מ בלי שום תמורה, יש לו עבודה כפולה. על המעשה, כלומר שיש לו התנגדות גדולה על קיום תו"מ, אפילו על המעשה בעצמו, מטעם שהגוף מתנגד לקיים תו"מ בלי שום שכר. נמצא, אפילו הגם שעוד לא יכול לכוון בעת העבודה, שיהיה בעל מנת להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד לכוונות כאלו, גם יש התנגדות גם על המעשה בעצמו אפילו בלי כוונה. היות שהגוף שואל "מה אתה עושה. הלא אתה אומר, שאין אתה רוצה שום תשלום עבור העבודה שלך בקיום תו"מ". נמצא, שלאו דוקא שיש לו עבודה על הכוונה, שזה אינו נוהג בעבודת הכלל. אלא שיש לו עבודה כפולה בבחינת המעשה גם כן, שיותר קשה לקיים תו"מ בבחינת המעשה.

מה שאין כן אלו שעובדים בבחינת הכלל, אין הגוף שלהם כל כך מתנגד לעבודת המעשה, היות ששם אין הגוף יכול לשאול "מה העבודה הזאת לכם", הלא יש לו תשובות על המקום, שאומר לו, שהוא מאמין בשכר ועונש, ממילא הוא לא עובד בחנם, אלא הוא יקבל תמורה עבור היגיעה שלו.

מה שאין כן באלו אנשים שרוצים לעבוד בדרך האמת, היינו בעל מנת להשפיע, הגם שלגביהם גם כן נוהג ענין שכר ועונש. כלומר, שגם שמאמינים בשכר ועונש, כמו אלו שעובדים בבחינת הכלל. אולם השכר ועונש שלהם אינם דומים זה לזה. כי השכר ועונש של הכלל הוא בבחינת תועלת עצמם. היינו, שהם מאמינים, אם יקיימו תו"מ, הם יקבלו שכר לתועלת עצמם. ואם חס ושלום לא, הם יקבלו עונש, וגם יפסידו את השכר תמורת עבודתם.

מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, השכר שלהם הוא, שה' יתן להם הזכות לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמם. שכל התענוג שלהם יהיה בזה, שיכולים לעשות נחת רוח להבורא. והעונש הוא, אם הם נשארים במצב תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה הוא כל העונש שלהם.

והם מאמינים בזה שאמרו חז"ל, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהם לומדים, כדי לקבל את השכר, שהוא, שיצא מתחת שליטת היצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, ותהיה ביכולתם לעבוד אך ורק לתועלת ה'. ובטח על הכוונה זו, צריך הגוף, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, בודאי להתנגד לתת לו כוחות לאדם, שיהיה בידו לבערו מן העולם.

וזה כמו שאמרו חז"ל, אצל דוד המלך, על פסוק "ולבי חלל בקרבי". שאמרו חז"ל, שדוד הרגו ליצר הרע בתענית. וממילא אפילו על המעשה, אפילו שעדיין אין האדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, תיכף מתנגד הגוף, ולא נותן לו לעשות שום תנועה. כי הגוף יודע, שהוא רוצה להשתמש עם המעשים שלו, בכדי להרגו אותו, כנ"ל אצל דוד המלך.

נמצא, שגם המעשים בלי כוונה, כבר יש לו התנגדות גדולה מצד הגוף. ואין שום עצה, אלא בכל מעשה שהוא רוצה לעשות, הוא צריך לעזרת הבורא. היינו, שכל דבר קטן, שהאדם שהולך בדרך הפרט, מוכרח לבקש מה', שיעזור לו לעשות מעשים. אולם זה שהאדם צריך לבקש מה', שעל כל עשיה ועשיה שהוא רוצה לעשות, מטעם שקשה לו, צריכים לדעת, שזהו תיקון גדול, שהאדם מרויח מזה, שיש לו תמיד צורך להתפלל לה'.

היינו, שיש לו להאדם על מה להתפלל, אחרת יכול להיות, שאין אדם נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן האדם מרויח, בזה שיש לו תמיד קשר עם הבורא, בזה שהוא נצרך אליו. אחרת האדם יכול לעשות מעשים הכי טובים, אבל המעשים לא מחייבים אותו, שיזכור את הבורא בעת עשית המעשה, הגם שהולך לעשות מעשים טובים. וזה יכול להיות מחמת "מצות אנשים מלומדה". וגם יכול להיות, אפילו שלא זוכר מי צוה אותו לעשות כך, אלא הוא עושה זאת מטעם הרגילות.

מה שאין כן כשקשה לו לעשות את המעשים, אז הוא מוכרח לבקש מה', שיתן לו עזרה. נמצא, שבעת המעשה הוא זוכר את הבורא, היות שהוא מבקש ממנו עזרה על המעשה. וזהו רווח גדול, שהאדם צריך לתת תשומת לב על זה, שיש לו מה שמזכיר אותו, שיש בורא עולם, וצריכים לעבוד אותו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי דרך שתחילתה קוצים וסופו מישור, בעבודה. הענין, כי בעבודת ה' יש ב' דרכים:

א. לתועלת עצמו,

ב. לתועלת ה'.

הדרך של תועלת עצמו נקראת "תחילתה מישור", היות שאין הגוף מתנגד לזה כל כך. היות שהגוף מאמין בשכר ועונש, לכן הוא מסכים לעבוד, הגם שהוא מתייגע עצמו בעבודה זו, מכל מקום, כשהוא מסתכל על השכר, אז העבודה שלו נקראת "תחילתה מישור".

היינו שהגוף מבין, שזוהי דרך המתקבל על הדעת, מטעם שזהו לתועלת עצמו.

אבל "סופו קוצים". היינו שבסופו של דבר הוא רואה, שאין בידו להרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו".

נמצא לפי זה "בסופה קוצים" פירושו של "קוצים", שגורמת הדרך הזו מכאובים. היינו שהאדם, אחר כל עבודתו שהשקיע בתו"מ, אין הוא מרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.

וזה גורם לו ענין שכר ועונש בעבודתו. כלומר זה שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ורע, מזה נמשך שכר ועונש, כמו שכתוב שם בהסולם "ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי מתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך, שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו "מהי דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים בעבודה".

יהיה הפירוש, שהדרך, שהכלל עובדים, היינו בכדי לקבל שכר, "תחילתה מישור", שפירוש, שאין הגוף מתנגד לדרך הזה, מטעם שאומרים לו "אתה צריך להאמין בשכר ועונש בתועלת עצמו".

כלומר, אם יקיים תו"מ, התועלת עצמו ירויח, ואם חס ושלום לא יקיים, התועלת עצמו יפסיד. זה האדם יכול להבין. כי מצד הטבע נטבע בהאדם הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".

אבל "בסופה קוצים". היינו שבסופה הוא לא מגיע להשלימות, שיזכה לראות, איך שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שמונח תחת שליטת השגחה של טוב ורע. נמצא, שאף על פי ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם", מכל מקום זה נסתר ממרגישי טוב ורע. כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, כנ"ל בהסולם. נמצא, שהם בבחינת "וימותו בלא חכמה". וזה נקרא "בסופה קוצים".

ו"הדרך שתחילתה קוצים ובסופו מישור" יהיה הפירוש, כי אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדרגת להשפיע נחת רוח ליוצרו, תחילתה קוצים הוא כנ"ל, כי בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז כל עשיה ועשיה שהוא עושה, הגוף מתנגד. והוא צריך בכל פעם התגברות מחדש. וכל התגברות, שהגוף מתנגד, דוקר אותו ומצער כקוצים.

נמצא, שהדרך שהוא הולך, הוא כמו שהולך על קוצים. וכל פעם הוא רוצה לברוח מהמערכה. אבל "מי שהוא חכם שומע לו". פירוש, מי שיש לו אמונת חכמים, הוא שומע לו. "והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום". היינו כמו שכתוב "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". היות שאח"כ, כשזוכה לכלים דהשפעה, אז הולך בדרך מישור.

היינו כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". היות שאז הוא זוכה להטוב והעונג, שיש במחשבת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. וכשזוכים לכלים דהשפעה, כמו שכתוב שם בהסולם "ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, דהיינו שכולם יראו, כי עתה שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכיות, תינתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים למעשה ידיו יתברך, כי עתה ישבחו ויברכו אותו". וזה שכתוב "ובחרת בחיים אתה וזרעך".