וידעת היום והשבות אל לבבך

תשמ"ה - מאמר י"ז
1985 - מאמר 17

בזהר וארא (דף כ"ט אות פ"ט ובהסולם) כתוב שם, "פתח רבי אלעזר ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי' הוא האלקים". שואל, מקרא זה היה צריך לומר "וידעת היום, כי הוי' הוא האלקים" ולבסוף "והשבות אל לבבך", כי הידיעה שה' הוא האלקים מכשירו להשיב אל הלב. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה ולדעת "כי ה' הוא האלקים", אז "והשבות אל לבבך". הרי שאין לדעת "כי ה' הוא האלקים" אלא על ידי "והשבות אל לבבך". לכן הקדים הכתוב "והשבות אל לבבך", לדעת על ידו את הדבר "שה' הוא האלקים", עד כאן לשונו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. דסדר העבודה הוא לא כמו שהשכל מחייב, כדעת אומות העולם, מקודם "נשמע" ואח"כ "נעשה". אלא מקודם "נעשה" ואח"כ "נשמע", כמו שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", כי חז"ל אמרו (שבת פ"ח) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להן "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשין בו". משמע, שבזה שאמרו "נעשה ונשמע", בזה הם דומים למלאכי השרת, ולא לבני אדם. ויש להבין מהו הטעם.

הנה מלאך נקרא שליח. ובזה יש ב' בחינות מלאכים:

א. שאינו חשוב לו מה שהמשלח אומר לו לעשות, ומה הוא עצם המעשה לא מעניין לו. כדוגמת מי שנותן איזו חבילה למי שהוא, שימסור להשני, לא מעניין מה שיש בחבילה, ומה הקשר בין המשלח את החפץ, לשליח. אלא אם הוא רוצה למלאות את הציווי של המשלח, הוא עושה את הדבר בחפץ לב. ובטח שהשליח מקבל איזה שכר תמורת העשיה. וזה נקרא, הוא משמש את הרב על מנת לקבל פרס.

ב. ויש לפעמים, אם המשלח הוא אדם חשוב, אז השכר שלו הוא, במה שזכה לשמש את הרב. והוא לא צריך לשום תמורה, המכונה פרס. נמצא, שהשליח אין לו שום ענין וצורך לדעת הקשר שיש בין המשלח, ששולח חפץ, להמקבל החפץ. וכמו כן אין לו צורך לדעת מהו החפץ, היינו מה יש בהחבילה הזו, מה שהוא מקבל מהשולח, להוביל את החפץ לפלוני אלמוני.

וזה ענין "נעשה". כמו שליח, ולא מעניין לנו שום דבר. כי אנו רוצים לשמש את המלך, שתהיה לו הנאה. והנאה שלנו היא בזה, שהוא נותן לנו אפשרות לשמש אותו. וזה הוא בחינת מלאך, היינו שליח.

וענין "נשמע" פירושו, שהוא כבר שומע ומבין את כל הענין סביב סביב. זאת אומרת, שאז הוא לא נקרא מלאך שליח, אלא אז הוא נעשה להמקבל בעצמו את המתנה מהמשלח. ואז לא נקרא ענין זה "שליח ומשלח". אלא שזה נבחן ל"מקבל ונותן", משום שהוא בעצמו יודע מה שיש בהחבילה זו, משום שהנותן רוצה, שהוא יקבל את החבילה, ויראה את החשיבות של המתנה, מה שהוא נותן לו.

ולפי הנ"ל יכולים לפרש ענין "והשבות אל לבבך" הוא ענין "נעשה", שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואח"כ יכולים לזכות לבחינת "הויה הוא האלקים", שהוא בחינת "נשמע".

ובחינת מעשה הכוונה בחינת עשיה בכח, שאין לו שום תשובה להשיב להגוף על מה שהוא שואל. והוא רואה מה שהגוף שואל, זוהי שאלה נכונה, שאין מה להשיב עליה. ואז אין מקום לדין ודברים, כיון שהוא שואל שאלות נכונות. ואז יש רק תשובה אחת, שהיא למעלה מהדעת. היינו אף על פי שהגוף מתנגד לכל עשיות, מה שהוא רוצה לעשות לשם שמים, מכל מקום הוא צריך לומר "מצוה גוררת מצוה".

והיות מצוה אחת יש לו, מה שהוא מקיים אותה תמיד, שהיא מצות מילה. שעל מצוה זו אין הגוף יכול להתנגד. לכן, אם הוא יכול לשמוח עם דבר אחד, אפילו שהוא מקיים מצות ה', ואם הוא חושב על קיום מצוה זו, שאין להגוף שום דעה על זה, ובכח הזה הוא יכול לעורר בעצמו שוב בחינת עשיה שלו, ולעבוד שוב במרץ, כמו שהיה לו קודם הירידה.

אבל צריכים לדעת, כל עליה ועליה היא דבר חדש. זאת אומרת, שאין האדם, כשעולה, הוא עולה למצב הקודם. אלא תמיד הוא בחינה חדשה, כידוע, כמו שאומר האר"י ז"ל "אין יום דומה לחבירו, ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם יכול לתקן מה שיתקן חבירו".

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות". כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד", על המילה שניתנה בשמיני".

הנה "בית המרחץ" יש לפרש, כשאדם נכנס לטהר את עצמו, מצב של טהרה נקרא "בית המרחץ". ואז, כשמסתכל על עצמו, היינו כמה תורה ומצות יש לו, שיכול לומר, שעשה אותם לשם שמים, אז הוא רואה את עצמו ערום. זהו על העבר. ואח"כ הוא מסתכל על ההווה. אז הוא רואה, שגם עכשיו הוא לא רוצה לעשות שום דבר להשפיע. וזהו שאמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות".

"כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו". משום שמצות מילה, לא היו לו שום מחשבות זרות, כיון שדעתו של התינוק לא היתה משתתפת בשעת המילה. ועל יסוד הזה של המילה הוא מתחיל לבנות עכשיו את כל סדר העבודה שלו. היינו, שגם יהיה למעלה מהדעת.

לאחר שיצא, אמר עליה שירה. היינו לאחר שיצא ממצבו, היינו בזמן העליה, שזה נקרא, שיצא מבית המרחץ, שכבר נטהר, אמר עליה שירה, משום שעל היסוד הזה שלמעלה מהדעת, בנה את כל הבנין מכאן ולהלאה, היות שהמצוה הראשונה שהיתה לו, היתה למעלה מדעתו.

ולכן יש לפרש "שראה את עצמו עומד ערום", היינו שאין לו שום רצון לעשות מצות. אם כן, אין לו עכשיו שום קשר עם קדושה, כיון שהגוף מתנגד עכשיו לכל דבר שבקדושה. אבל כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, שעל זה כבר אין הגוף יכול להתנגד, ואפילו אלו שמלו את עצמם, הגם בזמן שמלו את עצמם, היתה להם בחירה, אבל אז הם היו בזמן עליה, אחרת לא היו מלים את עצמם, ואח"כ בזמן הירידה, כבר אין להם בחירה בענין מילה.

אבל בנשים, שלא שייך ענין מצות מילה בגופם, במה הם יכולים להתגבר. אפשר מטעם ערבות "ישראל ערבים זה לזה". והמצוה הזו נחתמה בבשרו ממש, היינו בהגוף שלו, ולא במצוה מעשית, שהוא מחיצוניות גופו. "נתיישבה דעתו", היינו, שגם במצב ירידה כזו הוא נמצא מקושר עם המצות של הקב"ה.

וזה יכול לתת לו מקום לבנות בנין דקדושה שלו, ולומר להגוף שלו, אין אתה יכול להביא אותי לכלל יאוש, הלא אתה רואה, שאתה מנותק מכל ענין תורה ומצות, ואין לך שום חשק, אם כן מה אתה חולם עוד, שיש מציאות, שהבורא יקרב אותך יותר מאחרים, והלא אתה רואה, שאתה יותר גרוע מאחרים, מאין אתה מקבל חוצפה כזאת, שהוא יקרב אותך ללכת על דרך האמת, שהיא בחינת להשפיע ולא לקבל כלום, בו בזמן שאתה רואה, שאפילו לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה אין הגוף שלך מסכים.

ועל זה באה התשובה, שבכוונה תחילה השאיר הבורא יתברך מצוה בהגוף שלך, כדי שתוכל להראות, שעדיין יש דבר שמקשר אותך עם הבורא, היינו מצות מילה, שאין אתה יכול לבטל אותה. וזהו שיגיד "כי לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יתקרבו להבורא. לכן מזה נתיישבה דעתו, שהתחיל לבנות כל הדעת שלו על מילה שבבשרו. וזוהי מילה שניתנה בשמיני, כי בינה נקראת "שמיני", שהיא בחינת חסדים מכוסים, היינו למעלה מהדעת.