ענין המשטינים

תשמ"ה - מאמר י"ח
1985 - מאמר 18

בזהר (בא דף א' אות א' בהסולם) וזה לשונו, "רבי יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה הם המשטינים למטה. בשלמא למעלה, אנו מבינים, אם רוצים משהו לתת להאדם, באים משטינים ומקטרגים על האדם. ואומרים, שלא כדאי לתת לו מה שרוצים לתת. אבל למטה, מתעוררת השאלה, לגבי מי הם משטינים על האדם.

אלא יש לפרש, שהמשטינים באים לגבי האדם עצמו. שאם האדם רוצה ללכת בדרך העולה להשפיע לה', אז באים משטינים ואומרים לו, שהדרך דלהשפיע זה לא בשבילך, שדרך זו היא מתאימה רק ליחידי סגולה, שיש להם תכונות מיוחדות, בעלי כשרונות, בעלי אמיצי לב, גבורי כח, שיש להם כוחות דהתגברות, וכדומה. אבל לא אתה, כי לא נמצאות בך תכונות של מורם מעם. אם כן, יותר טוב בשבילך "בתוך עמי אנכי יושבת", היינו ללכת בתלם של כל הכלל, ולא שיהיה לך רצון להיות יוצא מהכלל.

לזה בא רבי יהודה ואומר לנו את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה". ופירש רש"י, שיודעים לרצות את בוראם. ובמה מרצין אותו. שישפיע להם שפע. על זה מפרש רבי יהודה, ש"צריכים ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה". ויש להבין, מהם "דרכי הקב"ה". על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם".

היינו, שרק למעלה מהדעת יכול האדם ללכת בדרכי ה'. אבל בתוך הדעת, אז הגוף בעצמו הוא המשטין והמקטרג עליו, שנותן לו להבין, שהדרך של להשפיע לה' היא לא בשבילו.

ובזה תבין את הכתוב, (שמות כ"ג) "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". הנה אנו רואים, שבזמן שהאדם בא לבקר את סדר העבודה שלו, ורואה את התנאים שדורשים ממנו, אז הוא בא לידי החלטה, שאין באפשרותו לקבל עליו את הדרך הזאת, שהיא העבודה דלהשפיע, מב' סיבות:

א. כי שכר העבודה אינו בטוח אצלו במאה אחוז, היות שהוא לא רואה את מי שהוא כבר קיבל את השכר, שבעבורו הוא נתן את היגיעה. זאת אומרת, כשהוא בא לבקר את האנשים, שהוא רואה, שהם כן נתנו את שכמם לסבול את תנאי העבודה, והוא רואה, באמת שהם נותנים כוחות גדולים. אבל הוא לא מוצא בהם, שהם כבר קיבלו שכרם חלף עבודתם. ואם הוא שואל לעצמו, ולמה באמת הם לא קיבלו שכר, אז עולה בידו לתרץ תירוץ יפה מאוד, כי מי שהוא מקיים כל תנאי עבודה, בטח שהוא מקבל שכר. אלא, הגם שנתנו יגיעה גדולה, אבל לא מאה אחוז, מה שדורשים מהם. לכן הם נמצאים במצב, שהוא מוציא אותם, לפי דעתם (מהעבודה, לפי דעתם שהם צודקים, שהעבודה דלהשפיע היא לא עבורם).

ב. ואז מתעוררת שאלה שניה, מי יודע אם הוא יהיה יותר מוכשר מהם, שהוא כן יכול לתת את כל מאה אחוז התנאים שדורשים בכדי שיקרבו אותו לדביקות ה'. ואחרי כל ב' סיבות הנ"ל, הוא בא לידי החלטה, שהוא צודק במאה אחוז, זה שהוא לא רוצה לקבל על עצמו את הדרך הזו, שבנויה על בחינת אמונה למעלה מהדעת ועל בסיס דלהשפיע. והוא כל כך מבין שהצדק עמו, עד שהוא בטוח, שאין אף אחד, שיוכל לעשות עליו בקורת, על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך זו.

ולפי זה מתעוררת השאלה, אלו אנשים שכן נכנסו בדרך זו, שקיבלו עליהם ללכת בדרך דלהשפיע, איך הם התגברו על כל השאלות האלו. כי בטח בו בזמן שאומרים לאדם, לך ותן יגיעה, אבל שלא על מנת לקבל פרס, תיכף עוברות עליו כל השאלות הנ"ל. כי השאלות הנ"ל אינן נותנות לאדם מנוחה. אם כן, באיזה כח היה יכול לצאת ממצב של השאלות, שהם נקראות "מים הזדוניים".

אלא אין עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. ולומר, כי מה שאני רואה שהצדק עמי, ועלי ללכת בדרך שכל הכלל הולכים, אינו אמת כפי ראות עיני, כי רק למי שיש עיניים פקוחות, הוא יכול לראות את האמת, מה שאין כן למי שאין לו עיניים פקוחות, הוא לא מסוגל לראות האמת. והיות האדם, בזמן ששואל כל אלו השאלות, הוא משוחד מכח הרצון לקבל שלו, כי הוא מסתכל על מה שיכול לצאת טובת הנאה בשבילו, לכן הוא כבר לא מסוגל לראות האמת. ועל זה בא הכתוב ואומר לנו "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעור פקחים".

אי לזאת, אין לומר שהצדק אתו לפי הראיה שלו, מסיבת שהוא מקבל שוחד מהרצון לקבל. לכן אין לו כבר עינים פקוחות לראות האמת. אלא שעליו לומר, הגם שאני שמעתי את כל השאלות הנכונות שלך, אבל עכשיו אני לא מוכשר לענות לך, אלא לאחר שיזכה ברצון להשפיע, ואז יהיה לי עינים פקוחות, ואז, אם אתה תבוא אלי עם כל השאלות שלך, אז בטח אני אתן לך תשובות נכונות.

אבל עכשיו אין לי שום עצה, אלא ללכת למעלה מהדעת. כי כל הדעת מה שאני רואה, היא רק מצד שוחד. אני רואה, והגם שאני חושב, שכל החשבונות שלי הם צודקים, על זה יש לומר, מה שהפסוק אומר לנו "ויסלף דברי צדיקים". שאין אני מוכשר לראות עם מי הצדק, זאת אומרת, לומר, שכל ענין שצריכים לעשות לשם שמים, לא עלי נאמר, ואני "בתוך עמי יושבת", כמו כולם, שמספיק להם שמקיימים תורה ומצות, ואומרים, מה שמוטל עלי לעשות אני עושה, ובענין כוונות, זה שייך למי שמרגיש חסרון בזה, ואני לא מרגיש שאני צריך להיות יותר חכם מכולם, אלא גם אני מסתפק במיעוט. על זה הוא נאמר "ויסלף דברי צדיקים", אלא אני הולך למעלה מהדעת.

וזה ענין גודל החשיבות של "נקיות", המובא בכל הספרים, שהאדם צריך להיות נקי לפני כל דבר מצוה, שהולך לעשות. שענין נקיות, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות נזהר בכל דבר, שיהיה על צד האמת, ולא יהיה מעורב שם שום דבר שקר. ועוד אמר, כמו שיש הבדל בין איש לאיש בדבר שמירת נקיות בגשמיות, יש אנשים שמקפידים, שלא יהיה שום לכלוך על בגדו, ויש אנשים שלא מקפידים כל כך, אלא שהלכלוך גלוי לעינים, אז הם מסירים את הלכלוך. זאת אומרת, זה תלוי במידת מיאוס, שנמאס לאדם את הלכלוך.

כמו כן ברוחניות, אין כל אחד דומה לחבירו, אלא שזה תלוי לפי מה שנמאס לאדם בחינת שקר. ובשיעור זה שהוא לא יכול לסבול את השקר, ובשיעור זה הוא מתקרב לדרך האמת.

ועוד אמר, שצריכים לדעת, שהלכלוך הזה בעניני הנשמה הוא המזיק האמיתי. והיות שהנשמה היא דבר נצחי, לכן האדם צריך להיזהר מאוד מבחינת השקר, אלא שהאמת שלו תהיה נקיה מכל מיני לכלוך של שקר.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ד) "אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, כל תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מוות". אל תקרי "משנאי", אלא "משניאי". ומפרש רש"י, "משניאי" שממאיסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא, זה משניאי את התורה.

ולכאורה בפשטות קשה להבין, אם יש לו רבב על בגדיו, כבר מגיעה לו מיתה. ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר, "כל משנאי אהבו מוות". גם זה יש להבין, אם הוא בבחינת "משנאי", זהו סימן שהוא אוהב מוות.

ולפי מה שפירשנו לעיל, שענין "נקיות" הכוונה היא, שצריך להיות נקי, שלא תהיה שם תערובת של שקר, בזמן שרוצה ללכת בדרך של אמת, כי אמת נקראת "לשמה", כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י') וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה".

אם כן, לפי זה יהיה פירושו "נמצא רבב שבגדיו" שהם בחינת לבושים שבתוכם מקבלים את הטוב והחיים, צריכים להיות נקיים משום תערובות של אהבה עצמית, רק כולו לשם שמים. לפי זה יהיה הפירוש "כל משנאי, אהבו מות". ושאלנו, מדוע אומר הפסוק "כל משנאי", היינו הטעם של משנאי, משום שאוהב מוות.

ולפי הנ"ל זה פשוט, כי ענין מוות מתבאר, כי דוקא מי שדבוק בחי החיים, יש לו חיים. מה שאין כן מי שנמצא בפירוד ממנו, אז הוא נפרד מהחיים.

לכן נאמר "כל משנאי", היינו שלא אוהב את הבורא, שיעבוד רק לשם הבורא, אלא הוא מערב שם קצת מאהבה עצמית. ואהבה עצמית היא בחינת מוות, משום שזה גורם הפירוד מחיי החיים. לכן משום שהוא אוהב מוות, היינו אהבה עצמית, ומשום זה הוא נעשה שונא להבורא.

ודברי רש"י, שמפרש "משניאי", שממאיסין עצמן בעיני הבריות. והבריות אומרות, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא זה משניאי את התורה". וזה קשה להבין, אם נמצא איזה כתם על בגדיו, כבר הוא נמאס בעיני הבריות. וגם התורה היא גורמת שהבריות הן משניאי התורה. עד כדי כך, שבעבור עונש זה כבר מגיעה לו מיתה, כמו שאמרו חז"ל "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה".

על דרך העבודה יש לפרש, ש"ממאיסין עצמן בעיני הבריות", היינו בהאברים והרצונות והמחשבות של עצמן. היות שגופו של אדם נקרא "עולם בפני עצמו", כידוע. ואברי הגוף אומרים, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים". הנה כתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו, והם נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" ואנו לא רואים זה אצל הלומדי תורה שלנו.

והסיבה, שלא רואים את כל הדברים היקרים אצל לומדי תורה, היא מסיבת שיש "רבב על בגדיו", היינו שאצל לומדי תורה שלנו מעורבת באהבה עצמית בזמן העבודה. נמצא, שהרבב הזה גורם, שהטוב והחיים שבהתורה, לא יכול להתלבש בבגדים האלו, משום שהם לא נקיים, שיהיו הכל לשם שמים. ואז "הבריות שבגופו" באים לידי יאוש. נמצא, שהם גורמים שישנאו את התורה.

זאת אומרת, במקום שהלומדי תורה היו צריכים לגלות את יקר התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכאן הם רואים את ההיפך. ומי גורם לכל זה. הכל הוא משום שלא נזהרים על נקיות, שהוא נקרא "רבב".

ובזה נבין, מדוע "אם נמצא רבב על בגדיו חייב מיתה". הוא להשמיענו, שהרבב הזה, שהוא עושה בבגדיו, זהו גורם לו הפירוד מחיי החיים. לכן נבחן זה, שהוא מחייב עצמו להגיע לבחינת מיתה. והכל משום שלא נזהר על נקיות, אלא מעורבת בהעבודה שלו גם בחינת שקר, הנקרא "שלא לשמה", אלא הכל יהיה לשם שמים.