ב"ה יום ט"ז מר-חשון תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידידי מהר'. .. נ"י [נרו יאיר] לנצח
... בענין השואת [השוואת] ענינך לדרכי השתלשלות העולמות, אשר רוח חבריך אינה נוחה מזה, הוא משום שקבלו הימני שצריך מתחילה להבין העולמות העליונים, שכן הוא הסדר, מֵעֵילָּא לְתַתָּא [ממעלה למטה] מתחילה, ואחר כך - מִתַּתָּא לְעֵילָּא [ממטה למעלה], כִּי מַעְיָן גשמי לא יוֹלִד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מֵגָשֶׁם. וּמַעְיָן רוחני יוֹצִא רק תמונות רוחניות. ובכל מקום שנותן עיניו מתברך.
ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשואה ודמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב: "תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ".
מה שאתה דורש הֵימֵנִי, לחזור וְלִשְׁנוֹת לך ענין הַיִּחוּדִים, כי לא זכית לקבלם מפי סופרים, אֶתְמְהָא, איך תקבלם מפי סְפָרִים.
ראיתי הַמְּשָלִים והמליצות שלך, המתחילים: "אֶשָׂא מְשָׁלִי וְאוֹמַר, דְּבָרִים הַמְּדוּדִים בָּעוֹמֶר". אמנם, מדדת דבריך בָּעוֹמֶר, אך התאמץ עוד לברך בִּרְכַּת הָעוֹמֶר: כִּי "הָעוֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הוּא". אֵיפָה, הוא לשון תִּמְהוֹן לֵבָב גדול, כמו שכתבת: "אֵיפֹה הוא הצד צודק. וַעֲשִׂירִית הוא מלשון אָסוּרוֹת ."כי יש אֵם למסורת, ויש אֵם למקרא כנודע, והוא ע"ד [על דרך]: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים".
וענין הַמִּדָּה הזאת תורה, אשר בכוח האמונה והבטחון, גם הַתִּמְהוֹן לֵבָב נאסר, כלומר, שלא נשאר אפילו רושם של תִּמָּהוֹן, אשר זהו שִׁעוּר הָעוֹמֶר. אבל צריכים לברך, וזה לא מצאתי במכתבך.
אִיתָא [מובא]: "בּוֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'". פירוש, כי "תְּפִילָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה". ודרך כל המתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת הַמֶּחֱצָה. כִּי הַשָּׁלֵם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז"ל שלא לעבוד ע"מ לקבל פרס, אלא לִשְלֵמוּת, והוא סוד נִשְׂגָב, לא יבין אותו אלא מי שאין לו שום אִתְעָרוּתָא [התעוררות] בעד עצמותו.
על כן אמרו חז"ל: "בַּעַל הַבָּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵך". דהיינו, אסור לו לשקר בעצמו, שבעל הבית נותן לו שלמות, אלא עליו להרגיש האמת כמו שהיא, בדיוק נמרץ. ועל כן אמרו: "בַּעַל הַבָּיִת בּוֹצֵעַ". ואף על פי כן אורח צריך לברך. "אוֹרֵחַ", הוא מלשון "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת השם, וכיון שמקבל מה שבעל הבית נותן לו בַּבְּצִיעָה, כמו שהיתה על צד השלימות, ממילא נמצא "מְבָרֵך". ושעור מדת בִּרְכָּתוֹ, כפי שעור שמחתו במתנה, והוא אפשרי לו, רק בכוח "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת השם."
וזה שאמרו ז"ל: "הרי שגזל סְאָה של חטים טְחָנָהּ לָשָׁהּ וְאָפָאָהּ וְהִפְרִיש חָלָה כיצד מברך? אין זה מברך, אלא "מְנָאֵץ". והוא עמוק עמוק. כי הגוזל אינו נותן תודה לנגזל, כי הנגזל לא נתן לו כלום. אלא לקח ממנו על כֹּרְחוֹ, שלא בטובתו.
וענין הַבְּצִיעָה וְהַפְּרָס שמגיע לָאָדָם, הַכֹּל מִכּוֹחַ עָווֹן ראשון ר"ל [רחמנא ליצלן - השם יצילנו], כי "עֲבֵירָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵירָה". בתחילה דומה לְחוּט של בּוּכְיָא [עכביש] ולבסוף דומה כַּעֲבוֹתוֹת העגלה". והכל הולך בָּתַר [אַחַר] ההתחלה. והבן.
ועל כן, אף על-גב, שמאמין שכל החסרונות והבציעות, יד ה' פעל כל זאת, מכל מקום, על עָווֹן הראשון לא יוכל לחשוב כזאת, כי ודאי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת" ודו"ק. ונמצא ודאי גזלן אמיתי בזה, כמו שזה חָטַף מה' שלא בטובתו. והבן.
ו"עץ הדעת חִטָה היתה", כָּנוֹדַע, וז"ש [וזה שכתוב]: "הַגּוֹזֵל סְאָה חִטִים", "סְאָה" ע"ש [על שם] "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה". חִטִים, היינו עָווֹן ראשון, ואם כן, אע"ג [אף על גב] שטחנה ואפאה כלומר, שנעשו "לַעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה", ואחר כך יפריש ממנה חלה, והוא מלשון חוֹלִין, "כולו לה'", שרומז על הרוממות והפרשה למעלה מהדעת, אין זה "מברך", אלא "מנאץ". כי היא "מצוה הבאה בעבירה". דְּאִי לָאו [שאם לא] העוון הראשון. לא היתה המצוה הגדולה הזו. והבן.
וכל זה מפני שגזלן הוא, ואינו מתבונן שֶׁצַּדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן, ועל כן אינו מברך בכל לבו, ואינו עושה "תשובה מאהבה", שאז היו "זְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכוּיוֹת". והיה מכיר בסאה חטים, שמתנת ה' היא, וְלָאו כּוֹחוֹ וְעוֹצֶם יָדוֹ.
על כן אמרו ז"ל: "בעל הבית בוצע" ולא "אורח". דהיינו, גם בְּסְאָה חִיטִּים, מתנת ה', "לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקּוּדָיו לַעֲשׂוֹתָם". וכשהאורח מתחזק להאמין, שכל מה שטרח בעה"ב [בעל הבית] לא טרח אלא בשבילו, אז מברכהו בכל לבו, ונמצא שזו הבציעה עצמה, היא באמת דבר שלם, אחרי בִּרְכַּת ה' מֵעֵילָּא לְתַתָּא [ממעלה למטה].
אבל מתחילה צריך להתחזק מַעְיָן ברכותיו מִתַּתָּא לְעֵילָּא [ממטה למעלה]. והיינו שנקרא אוֹרֵחַ שאפשר לו להתחזק ולהתאמץ בכוח הריח, בסו"ה [בסוד הכתוב]: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'". ובסו"ה: "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ ואוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית". זאת אומרת, שֶׁעָווֹן הראשון נשרש בגופו מכח אביו ואמו, ועל כן נעשה האדם גזלן, בזה שאומר שעצמו הוא כנ"ל, ולא מתנת ה', ועל כן נקרא גוזל אביו ואמו, ועוד מוסיף חטא על פשע, כי אומר אין פשע. כלומר שגם המצוה מתחבבת להשחית ח"ו. וְדָע לַחַכִּימָא בִּרְמִיזָא [ודי לחכם ברמז].
וזה סוד "בִּרְכָּת הָעוֹמֶר". שצריך להרגיש "מַתְּנַת ה'", גם בסאה החטים. והיינו, בכוח הריח כנ"ל, ואז שמחתו שְׁלֵמָה בכל עבודתו, וּבָזֶה חוזר הַפְּרָס להיות שְׁלֵמָה. וְיוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים.
יהודה ליב במהר"ש נ"י