ההרהור שלו היה ברחל

[הרהורא דיליה ברחל הות]

176. בנֵי עליון, קדושים עליונים, ברוכי העולם בעלי מוח האגוז, הֵיאספו לדעת, כי ציפור יורדת בכל יום, מתעוררת בגן, שלהבת אש בכנפיה. בידה ג' מניפות, יָעים, חדות כחרב, מַפתחות האוצרות ביד ימינה.

זוהר מזמין רק אותם האנשים, שזכו אל המדרגות חו"ב תו"מ: בני עליון, בינה. קדושים עליונים, חכמה. ברוכים דעולם, ת"ת. מוח האגוז, מלכות. ואומר להם, היאספו לדעת ולהשכיל בכרוז של הציפור, שמכריזה בכל יום בגן עדן. כי הם ראויים להבין דבריה, ולא אחרים, שעוד לא זכו לאלו המדרגות.

ציפור, הנוקבא דז"א. גן, גן העדן, מקום הנוקבא, שהשיגה צורת אמא, בלי שום היכר מצורתה עצמה. שציפור, הנוקבא, יורדת ממקום אמא, אחרי שקיבלה צורתה, ומתעוררת בכל יום בגן עדן, להכריז משם, להיותה שם שווה לאמא. והשוואה לצורת אמא בג' צורות:

א. קטנות, ו"ק, המכונה כנפיים, שצריכה להיות דומה לכנפי אמא,

ב. הארת החכמה בעודה סתומה, שמקומה ביד שמאל, והיא ג"ר דו"ק.

ג. חסדים המלבישים חכמה, ופותחים אותה להאיר בכל השלמות, ומכונים משום זה מפתחות האוצרות. שזולתם, כל אוצרות החכמה נשארים סתומים.

הנוקבא ירדה לגן עדן מאמא וקיבלה ממנה שלהבת אש בכנפיה, שהורידה עימה מאמא את הדינים, המכונים שלהבת אש. מקומם מכונה כנפיים, הקטנות מאמא. כמו כן הורידה עימה, בידה ג' מניפות, חדות כחרב. שביד שמאל הורידה הארת החכמה, ואע"פ שעדיין סתומה, מ"מ היא מבריחה כל הקליפות, שהם הלכלוך וטינופת, הסותמות את צינורות השפע מלהשפיע לתחתונים. ולפיכך מכונה בשם מניפה חדה כחרב, שמנקה כל לכלוך, עד שלא ניכר עוד מקומו. ולפי שע"י התכללות יש י"ב בחינות, ג' פרקים בכל אחת מחו"ג ונו"ה, המכונים זרועות וירכיים, לפיכך נחשב ג' מניפות ביד שמאל שלה, ג' פרקי היד. וזו הבחינה השנייה שקיבלה מאמא.

מפתחות האוצרות ביד ימינה, הם הבחינה השלישית, שהורידה עימה מאמא לגן עדן, אור החסדים, שמקומם ביד ימין, המלבישים את החכמה, המכונים מפתחות האוצרות, להיותם פותחים אוצרות החכמה. וזולתם נשארים כל אוצרות החכמה סתומים, כמו במנעול ובבריח.

177. קוראת בכוח לצדיקים שבגן עדן, מי מכם שפניו מאירים, שזכה לחכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו, שנכנס ויצא והתחזק בעה"ח, שזכה לג' קווים: נכנס בקו ימין, ויצא בקו שמאל, והתחזק בעה"ח, קו אמצעי. הגיע בענפיו, חג"ת נה"י דז"א, ונאחז בשורשיו, ג"ר דז"א. אוכל מפירותיו המתוקים מדבש, הארת החכמה שבנוקבא דז"א, שזה פרי מתוק שלו. הנותן חיים לנפש ורפואה לעצמו, הגוף שלו. ומכריזה ואומרת, מי הוא הזוכה לכל זה?

178. מי שנשמר מהרהור רע, מהרהור המשקר בעה"ח, מהרהור המטַמא את הנהר והנחל, מקורו של ישראל, מהרהור הנותן מוות לנפש ושבירה לעצמו, אין לו קיום כלל.

נוקבא מצד עצמותה אינה ראויה לקבל שום מוחין, כי צ"א רוכב עליה. וכל המוחין שמקבלת, הם מכוח עלייתה והתכללותה בכלים דאמא. ולפיכך נקודת עצמותה צריכה להיות גנוזה בה בהעלם גמור. ואם היא מתגלה, תכף מסתלקים ממנה כל האורות, כי נגלה, שאינה בחינת אמא, אלא בחינת המלכות, שהצמצום רוכב עליה, ואינה ראויה לקבל אורות דאמא.

ומשום זה הוא עצה"ד טו"ר. אם נזהר האדם להידבק בקו אמצעי, המכריע בין הקווים, שקו ימין יאיר מלמעלה למטה, וקו שמאל מלמטה למעלה, וגם האדם אינו ממשיך הארת חכמה שבקו שמאל מלמעלה למטה, אז נבחן שזכה, והרי טוב, שנקודת עצמותה של הנוקבא נגנזת ואינה נודעת.

אמנם אם ממשיך הארת השמאל מלמעלה למטה, ופוגם בקו אמצעי, נבחן שלא זכה, והרי רע. ותכף נגלה עליו נקודת עצמותה של הנוקבא, ואורות החיים פורחים ומסתלקים תכף ממנו.

ועניין, לא זכה, אינו צריך מעשה ממש, שימשיך בפועל מלמעלה למטה, אלא בהרהור לחטוא, אע"פ שעוד לא חטא בפועל, כבר הוא נבחן שלא זכה והרי רע, ואורות מסתלקים ממנו, ורוח שטות, שהוא המוות והרע, מתלבש בו, שהוא המחטיא בפועל, כי אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

זוכה לאורות העליונים מי שנשמר מהרהור רע, מההרהור לחטוא ולהמשיך הארת השמאל מלמעלה למטה, מאותו הרהור המשקר ופוגם בעה"ח. כי עה"ח קו אמצעי, המכריע, שקו ימין לבדו יאיר מלמעלה למטה, וקו השמאל רק מלמטה למעלה. וכיוון שהאדם הרהר להמשיך מלמעלה למטה, נמצא משקר ופוגם בתיקון עה"ח. ולא עוד, אלא שהוא מטמא הנהר, אמא, והנחל, יסוד דאמא, המקור של ז"א, הנקרא ישראל.

כי אחר שהאורות מסתלקים מן הנוקבא, משום שנגלה בה כוח הצמצום, מגיע הפגם הזה גם לאמא, מטעם שהנוקבא כבר נכללה באמא. וזה נבחן כמו שהיא נטמאת ממגעה באחרים. כי אמא מצד עצמותה, אין בה שום פגם מצ"א. אלא מכוח שהתכללה עם הנוקבא, נפגמה על ידה. ואמא נקראת, נהר יוצא מעדן. ומצד יסודה נקראת נחל, כמ"ש, מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש. שז"א משיג ג"ר וראש מן הנחל, יסוד אמא.

והרהור נותן מוות לנפש ושבירה לעצמו, כי אחר שמסתלקים האורות מנוקבא, מסתלק גם אור האדם, הנקרא נפש, והכלי שלו, שנקרא גוף, נשבר, כי אין לו ממי לקבל אורות החיים, וע"כ נשבר ומת.

179. ההרהור שטימא את המקור של עה"ח, ז"א, כי העלה הפגם דנוקבא לאמא, עושה אילן השקר, כי הפגם והחורבן דאורות המקור של עה"ח, הולך ובונה את אילן השקר של הס"א. כי לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים. משום שאותו ההרהור עולה ומחליף נפש תחת נפש. נפש מאורות דס"א תחת נפש מאורות הקדושה. כי מחמת ההרהור עה"ח מסתלק, ועץ המוות מתדבק בו, שממנו מושך את הנפש.

כי תכף כשמהרהר בעבירה מסתלקים ממנו אורות דקדושה, שהם עה"ח, כי לא זכה והרי רע. ומתלבשים בו אורות דס"א, עץ המוות. ונמצא בהכרח, שנפשו נמשכת עתה מעץ המוות, ומתחלף לו נפש דס"א, במקום הנפש דקדושה שהייתה לו.

180. אוי לו, שבסיבת אותו ההרהור נעקר מעה"ח, והתדבק בעץ המוות, שאורו נפסק ואינו מתפשט, והדָבֵק בו אינו רואה טוב לעולם. הוא יבש בלי שום לחלוחית של אור, פירותיו מרים כלַענה. ועליו נאמר, והיה כערער בערבה ולא יִרְאה כי יבוא טוב.

181. הרהור טוב העולה למעלה, נאחז בעה"ח, קו אמצעי, ומחזיק בענפיו ואוכל מפירותיו. כל הקדושות וכל הברכות יוצאות ממנו, ונוחל חיים לנפשו ורפואה לעצמו. עליו כתוב, והיה כעץ שתוּל על מים ועל יוּבַל ישלח שורשיו.

182. כל דברי העולם הולכים אחר המחשבה וההרהור. כמ"ש, והתקדשתם והייתם קדושים. משום שכל הקדושות שבעולם הוא מוציא וממשיך עם הרהור טוב.

183. מי שנטמא בהרהור רע, כשבא להזדווג באשתו, כי רצונו והרהורו באישה אחרת, והזריע זרע בהרהור זה, החליף המדרגות העליונות של מעלה, מדרגת הקודש על מדרגת הטומאה. כמו שהרהורו עושה חליפין למטה, שמחליף אשתו באחרת, כן עושה חליפין למעלה. וכמו הגוף של הבן שמוליד נקרא בן תמורה, כך מבחינת נפש שלו נקרא בן תמורה, כי לא משך המשכה קדושה באותו ההרהור, והנפש שלו התחלף במדרגת ס"א.

הפגם הגדול שעושה אם דבק בקדושה, בעה"ח, ומהרהר להמשיך השמאל מלמעלה למטה, שתכף עם הרהורו הרע מסתלקים ממנו כל אורות החיים וכל הטוב, ומתחלף לו נפש דטומאה במקום נפש דקדושה, כי לא זכה והרי רע. כך המזדווג באשתו וחושב באחרת.

כי המזדווגים בקדושה הם מרכבה לזו"ן העליונים, וכשמהרהר באחרת, מעורר נוקבא דס"א, אשת זנונים, שלעומת הנוקבא דז"א. וגורם, שהארת השמאל מנוקבא תימשך מלמעלה למטה לקליפות, שנבחנת לעצה"ד טו"ר, כי אם לא זכה, הרי רע.

כי נגלה עליה הנקודה דצ"א, שכל האורות דקדושה מסתלקים, ותחתיהם באים האורות דס"א. ונמצא, שהמזדווגים נעשו אז מרכבה לזו"ן דקליפות. ולפיכך בן הנולד מזיווג זה נמשך מס"א ונעשה בן תמורה, שיש בו נפש רעה מס"א, מכוחות צ"א, ואינו ראוי עוד לקבל אור החיים דקדושה.

לכן נאמר, והזריע זרע בהרהור זה, החליף המדרגות העליונות של מעלה, מדרגת הקודש על מדרגת הטומאה. כי אז, לא זכה הרי רע, נגלה נקודת הצ"א, והתחלפו אורות החיים על אורות אילן המוות. וכמו שנגלה הרע למטה, בנוקבא, במקום הטוב שהיה בה, כך נעשה חליפין למעלה באמא, שהפגם עלה גם לז"ת דאמא, שמחמת שהיו מחוברים זה בזה בעת התיקון, נפגמים זה מזה בעת הפגם.

184. לפיכך כמו הגוף של הבן שמוליד נקרא בן תמורה, כך מבחינת הנפש שלו נקרא ג"כ בן תמורה. כי לא משך המשכה קדושה באותו הרהור, והנפש שלו התחלף במדרגה אחרת.

הגוף נמשך מנוקבא, והנפש נמשך מאורות דאמא. ולפי שגם אמא נפגמה, נמצא שלא לבד, שהגוף נעשה פגום, אלא גם הנפש מאמא נפגמה ונבחנת לתמורה, שהתחלפה ונעשתה לנפש טמאה.

185. יעקב השלם, וגלוי להקב"ה, שכל דרכיו של יעקב היו באמת, והרהורי אמת היה מהרהר תמיד בכל דבר. באותו הלילה ששימש בלאה, ההרהור שלו ברחל היה, היה משמש בלאה וחושב ברחל, והמקור שלו הלך בהרהור שלו.

לאה בינה, ורחל מלכות, נוקבא שמחזה ולמטה דז"א. הנוקבא דז"א מצד עצמה אינה יכולה לקבל אור, להיותה בצ"א, אלא שממשיכה מקודם כלים מאמא, מלכות הממותקת במדה"ר, ואז ראויה לקבל האורות. ונמצא שרחל מצד עצמה אינה ראויה לשום אור, אלא אחר שמקבלת הכלים מלאה, מאמא.

ויעקב בשבע שנים ראשונות רצה להמשיך שבעה אורות חג"ת נהי"מ לרחל, שצריכים להמשיך מקודם כלים מתוקנים מעולם העליון, בינה, לאה, לעולם התחתון, הנוקבא רחל. נמצא כשבא אל לאה וחשב ברחל, להמשיך האורות אל רחל, שלא ידע שהיא לאה, הנה אז חשב להמשיך האורות בכלים דצ"א מטרם שנמתקו, שהם נקראים רע, לא זכה והרי רע.

כי מטרם שנשא את לאה, לא היה יכול להמשיך כלים מתוקנים לרחל. לפיכך התחלפו לו כלים דלאה לכלים דרחל, שכוח הצמצום שהיה ברחל, נדבק בכלים דלאה, ולא יכול להמשיך בזיווגו אלא ו"ק בלי ראש.

186. ולא ידע שהיא לאה. משום זה לא עלה ראובן בשם, שהיה לו ו"ק חסר ראש, כי שֵם פירושו השגה. אלא הקב"ה, שהיה יודע שהיא לאה, בינה, ואינה צריכה להיפגם מכוח הצמצום של רחל, הראה לו, שהשפיע לו ראש וג"ר. ואמר, ראו בן, שנולד בעולם. ומשום שנגלה להקב"ה, שבדרך אמת הרהר יעקב ברצונו, לא נפסל ראובן מתוך השבטים הקדושים, שלא היה נחשב לבן תמורה, כי אם לא היה כך, היה נפסל.

187. משום שההרהור העיקר ועושה מעשה, הקב"ה, שהיה יודע המקום, שאותו ההרהור היה דבוק בעת זריעת הטיפה הראשונה, שמר לו לאותו המקום, את הבכורה, כמ"ש, כי הוא הבכור ובְחַלְלוֹ יצועֵי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף. כי במקום שההרהור הלך ונדבק בזריעת הטיפה, שם נדבקה ונמסרה הבכורה. ונלקחה הבכורה מראובן, ונמסרה אל המקום שההרהור נדבק בו. ברחל הרהר ונדבק בה הרצון. ע"כ ברחל נדבקה הבכורה. והוּשב הכול אחר ההרהור והמחשבה.

188. ההרהור והמחשבה עושים מעשה, ונמשכת המשכה, מכל מה שהאדם נדבק בסתר, כמ"ש, לא תהיה אשת המת החוּצה לאיש זר. וכאן צריך ההרהור והרצון להידבק בנשמת אחיו המת, ובאותו הרצון והמחשבה מושך המשכה, ועושה המעשה שצריך, ולא יימחה שם המת מן העולם.

189. אם ישים אליו ליבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף. כי הרצון והמחשבה מושכים המשכה ועושים מעשה בכל מה שצריך. וע"כ בתפילה צריכים רצון והרהור לכוון בה. וכן בכל העבודות של הקב"ה, ההרהור והמחשבה עושים מעשה ומושכים המשכה לכל מה שצריך.