סוכת שלום
192. בשעה שקידש היום בליל שבת, שורה סוכת השלום בעולם, והיא נפרסת בעולם. סוכת השלום היא שבת, מטעם, שכל הרוחות, ורוח סערות, ושדים, וכל צד הטומאה, כולם מסתתרים ונכנסים בעין הרחיים של הנוקבא דתהום הגדול. שהרי מאחר שהקדושה התעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עימה, כי זה בורח מפני זה. שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה.
193. ואז, בשבת, נמצא העולם בשמירה עליונה, ואין צריכים להתפלל על שמירה, כגון לומר, שומר את עמו ישראל לעד אמן. כי זו הברכה שנתקנה רק בימות החול, שהעולם צריך שמירה. אבל בשבת נפרסה סוכת השלום בעולם, ונשמרת מכל הצדדים.
ואפילו הרשעים שבגיהינום שמורים, והכול נמצא בשלום, העליונים והתחתונים. וע"כ בקדושת היום, במקום בִּרכת שומר עמו ישראל, מברכים, הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.
194. ולמה אומרים, ועל ירושלים? אלא ירושלים הוא המדור של סוכה זו, ששם עומדת סוכת השלום. סוכת שלום היא הבינה. ונקראת כך, משום שהיא סוככת על בָּניה, הזו"ן, ומְגִנה עליהם מפני החיצוניים.
ועניין השבת הוא, כי המלכות נעשתה אחת עם סוכת השלום. ונבחן אשר מְדור סוכת שלום הוא בתוך ירושלים, המלכות. וע"כ אומרים, ועל ירושלים.
וצריכים להתפלל ולהזמין סוכת שלום זו, שתיפרס עלינו, ותשרה עימנו, ושתהיה עלינו, כמו אם החופפת על הבנים. ומשום זה אין מפחדים בשבת משום צד שבעולם, וע"כ אומרים אז, הפורס סוכת שלום, ואין צריכים לומר, השומר את עמו ישראל לעד.
195. בשעה שישראל מברכים ומזמינים סוכת שלום זו, האורח הקדוש, כי בא רק בשבת, כמו אורח שאינו תמידי, ואומרים, הפורס סוכת שלום, אז קדושה העליונה יורדת ופורסת כנפיה על ישראל ומכסה אותם, כמו אם על הבנים. וכל מיני הרע מסתלקים מהעולם. וישראל יושבים תחת הקדושה של ריבונם.
ואז סוכת שלום זו נותנת נשמות חדשות לישראל, משום שבה שורות נשמות, כי היא בינה, והנשמות הם בבינה וממנה הן יוצאות. וכיוון שסוכת שלום שורה ופורסת כנפיה על בניה, היא משפיעה נשמות חדשות לכל אחד.
196. שבת היא כעין עוה"ב. וע"כ שמיטה ויובֵל שווים, ושבת ועוה"ב כן הוא. כי שבת מלכות, כמו שמיטה, ועוה"ב בינה, כמו יובל. וכיוון ששבת ועוה"ב שווים, נמצא שאז שמיטה ויובל שווים זה לזה.
כי עניין השבת, הוא כשמלכות עולה לבינה ונעשית עימה כאחת. וההפרש בין שבת ועוה"ב לבין שמיטה ויובל, הוא, כי הבינה נקראת יובל בשליטת השמאל, וכשהמלכות נכללת בה מבחינה זו, אז נקראת המלכות שמיטה. אמנם בעת שהמלכות נכללת מכל ג' קווים של הבינה, נקראת המלכות שבת או סוכת שלום, והבינה עוה"ב.
ותוספת נשמה, שסוכת שלום משפיעה לבָניה, באה מזָכוֹר, ז"א, אל סוכת שלום, הנמשכת מעוה"ב. ותוספת הנשמה, שסוכת שלום מקבלת מז"א, היא נותנת לעם הקדוש. והם שמחים בתוספת נשמה זו, ונשכחים מהם כל דברי חול, וכל דברי צער, וכל רע. כמ"ש, ביום הָניח ה' לךָ מֵעוֹצבךָ ומרוגזך ומן העבודה הקשה. וזה בעת השגת תוספת נשמה מסוכת שלום זו.
197. ובליל שבת צריך האדם לטעום מכל המאכלים שיש לו, כדי להראות בזה, שסוכת שלום כלולה מכל ג' הקווים של הבינה. ובלבד שלא תחסר סעודה אחת, הצריכה לו ליום השבת, שע"י טעימתו בליל שבת מכל המאכלים, לא יחסר מעט מסעודת יום השבת, כי כבוד היום עדיף מכבוד לילה.
ויש שאומרים, ובלבד שלא יחסר משתי הסעודות האחרות של יום השבת. וטוב להיזהר בזה. ואין צריך לומר, אם יש לו יותר מב' סעודות ליום השבת, שיכול לטעום מכל מאכל, ולכל הפחות מספיק, אם יישאר לו ב' תבשילים ליום השבת.
198. נר של שבת ניתן להדליק לנשות העם הקדוש, כי חוה כיבתה נרו של העולם, שהביאה הַמיתה בעולם, ע"י עצה"ד שהאכילה אדה"ר, והחשיכה העולם. לכן ניתנה מצוות הדלקת הנרות לנשים, כדי לתקן את מעשה חוה, האישה הראשונה. כי סוכת שלום המאירה בשבת היא אם העולם. והנשמות, שהם הנרות העליונים, שורים בה.
וע"כ אמא, אישה, צריכה להדליק הנרות, כי עומדת במקום אם הבנים העליונה, שהיא סוכת שלום, ועושה המעשה. ובמעשה זה גורמת, שאֵם הבנים למעלה תשפיע נשמות קדושות לבניה, הנרות הרוחניים העליונים.
199. ומהטעם הנזכר, צריכה האישה בלב שמח ובכוונה להדליק נר של שבת, שהרי כבוד העליון הוא לה, וזְכות גדולה לעצמה, לזכוֹת ע"י הדלקות הנרות לבנים קדושים, שיהיו נרו של העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם, ונותנת לבעלה חיים ארוכים. ומשום זה צריכה להיזהר בהדלקת הנרות, שתהיה בכוונה גדולה.
200. הלילה והיום של שבת, הוא זָכוֹר ושָׁמוֹר כאחד. וע"כ כתוב בלוחות הראשונים, זָכוֹר את יום השבת לקַדשו. ובלוחות האחרונים, שָׁמוֹר את יום השבת. כי זכור ושמור כאחד הם. כי זכור לזָכר, ז"א, ושמור לנוקבא דז"א. והכול אחד. אשרי ישראל, שהם חלק הקב"ה, הגורל שלו ונחלתו. עליהם כתוב, אשרי העם שֶׁכָּכָה לו, אשרי העם שה' אלקיו.