התרפּיתָ, ביום צרה
179. התרפּיתָ, ביום צרה צר כוחֶכָה. התרפית, מי שידיו מתרפות מן הקב"ה, שלא להתגבר בו. ואיך יתגבר האדם בהקב"ה? שיתגבר בתורה. כי כל מי שמתגבר בתורה, הוא מתגבר בעה"ח, הוא נותן כוח לכנ"י, השכינה, להתחזק.
180. ואם הוא מתרפה מתורה, כתוב, ביום צרה צר כוחכה, ביום שתבוא לו הצרה, כביכול הוא דוחק את השכינה, שהיא כוחו של העולם. כוחכה, אותיות כוח כּׂה, אשר כה הוא שם השכינה. צר כוח כה, שמֵצֵר כוח השכינה, הנקראת כה.
181. בשעה שאדם מתרפה מתורה והולך בדרך שאינה כשרה, כמה אויבים עתידים להיות מֵצֵרים לו ביום צרה. ואפילו נשמתו של האדם, כוחו ותוקפו, נעשית אויבת לנגדו, כמ"ש, צר כוחכה, כי נעשית צר ואויב לו. צר כוחכה, רומז על הנשמה, כוחו של האדם.
182. בשעה שהאדם הולך בדרכי התורה וכל דרכיו מתוקנים כראוי, כמה מְלִיצֵי יושר עומדים לו להזכיר אותו לטוב, כמ"ש, אם יש עליו מלאך מֵליץ. האם לא הכול גלוי לפני הקב"ה, והוא צריך למלאך, שיאמר לפניו טוב או רע?
183. אלא ודאי שהוא נצרך למלאך, אע"פ שיודע הכול, והוא כדי לעורר רחמים. כי כשיש לאדם מליצים טובים, להזכיר לפני הקב"ה את זכויותיו, ואין לו מלמד חובה, אז כמ"ש, ויחוּנֶנו ויאמר, פְּדעהוּ מרֶדת שָחת מצאתי כופר.
184. כתוב, אם יש עליו מלאך. אם לא היה כתוב יותר, היה טוב, אבל כתוב, מלאך מליץ אחד מני אלף. וא"כ, מי הוא? זהו המלאך, הממונה להיות עם האדם לצד שמאלו. כמ"ש, ייפול מצידך אלף, וזהו צד שמאל. כי כתוב אחריו, ורבבה מימינך. משמע שמצידך שכתוב מקודם לכן, הוא צד שמאל.
185. אבל, אחד מני אלף, זהו היצה"ר, אחד מאותם אלף המזיקים, שהם לצד שמאל. כי הוא עולה למעלה ונוטל רשות. ואח"כ יורד וממית. וע"כ, אם האדם הולך בדרך אמת, אותו היצה"ר נעשה לו לעבד, שכתוב, טוב נִקלֶה ועֶבד לו. אז הוא עולה ונעשה מליץ יושר, ואומר לפני הקב"ה זכות על האדם. אז אומר הקב"ה, פדעהו מרדת שחת.
186. ועכ"ז, אין היצה"ר חוזר ריק, כי ניתן לו אדם אחר במקומו לשלוט עליו, ולקחת נשמתו ממנו, משום שהקדימו עוונותיו של האדם ההוא. ונתפס עליהם. והוא נעשה כופר על האדם שניצל. כמ"ש, מצאתי כופר, לפדות אותו.
187. ועוד, הקב"ה אמר אל המלאך, מצאתי כופר, אותה הזכות שאמרת על האדם, היא תהיה עליו לכופר, לפדות אותו, שלא ירד לגיהינום ולא ימות. וע"כ צריך האדם ללכת בדרך אמת, כדי שמלמד החובה, יתהפך להיות לו למלמד זכות.
188. כעין זה ישראל ביוה"כ, שנותנים ליצה"ר, שהוא ס"מ, שעיר לעזאזל, ומתעסקים עימו עד שנעשה להם עבד, ועולה ואומר עדות לפני הקב"ה, ונעשה להם למליץ טוב. ועל היצה"ר הזה אמר שלמה, אם רעב שונאֲךָ האכילהו לחם.
189. משום זה, ביום צרה, כשהאדם מתרפה מתורה, כביכול דוחף את הקב"ה אל היצה"ר, הנעשה מקטרג על האדם, לשמוע קטרוגו. וא"כ הוא יום צרה, ואז כתוב, צר כוחכה, אותיות צר כוח כה. שמצר כוח השכינה, שנקראת כה. משום שהיצה"ר מתקרב לפני הקב"ה לקטרג, ונחלש כוחה של השכינה, מחמת הקטרוג.
190. טוב ה' למעוז ביום צרה, ויודע חוסֵי בו. מהו ביום צרה? זהו יעקב, בעת שבא עשיו לקטרג עליו. ויודע חוסי בו, כשבאה עליו צרת הדין של מיתת רחל.
191. אין המקטרג על האדם נמצא, אלא בשעת סכנה. משום שיעקב איחר לשלם את נדרו, שנדר לפני הקב"ה, התגבר הדין על יעקב, ע"י המקטרג, שתבע עליו דין בשעת הסכנה, שרחל הייתה בה. אמר לפני הקב"ה, והרי יעקב נדר נדר ולא שילם, והרי הוא גדול מכל בעושר ובבנים ובכל מה שצריך, ולא שילם הנדר שנדר לפניך, ולא קיבלת עונש ממנו. מיד, ותלד רחל ותְקַש בלידתה, כי התקשה עליו הדין למעלה, אצל מלאך המוות.
192. כתוב, ואם אין לך לשלם, לָמה ייקח מִשְׁכָּבְךָ מתחתיך. וע"כ מתה רחל, ונעשה הדין ע"י מלאך המוות.
193. בשעה שבא עשיו, וישֶׂם יעקב את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, משום שהיה מפחד על רחל, שלא יסתכל אותו רשע ביופייה, ולא יצר אותו עליה.
194. ותיגַשנה השפחות הנה וילדיהן. הנשים היו לפני האנשים, אבל ברחל כתוב, ואחר ניגש יוסף ורחל, שיוסף היה לפני אימו, והוא חיפה והסתיר אותה. וע"כ כתוב, בן פורת יוסף, שהגדיל גופו וחיפה על אימו. וכתוב, בן פורת עלֵי עין, על עינו של אותו רשע, שלא יסתכל בה.
195. כאן נענשה רחל ע"י היצה"ר, שקטרג בשעת הסכנה. ונענש יעקב על נדרו שלא שילם. וזה היה קשה ליעקב יותר מכל הצרות שעברו עליו. ומאין לנו שבגלל יעקב הייתה מיתת רחל? כי כתוב, מתה עליי רחל. עליי ודאי, משום שאיחרתי לשלם את נדרי.
196. קללת חינם לא תבוא. ונאמר, לו, עם ו', קללת חינם לו תבוא. שאם קללת צדיק הוא, אפילו שלא התכוון כלל לקלל, כיוון שיצאה הקללה מפיו, מקבל אותה היצה"ר, ומקטרג עימה בשעת הסכנה.
197. יעקב אמר, עִם אשר תמצא את אלוהיך, לא יִחיה. ואע"פ שהוא לא ידע שרחל גנבה אותם, קיבל הדבר אותו השטן, הנמצא תמיד אצל בני אדם, ובשעת הסכנה קטרג עליו. וע"כ למדנו, לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שלוקח אותה המילה ומקטרג עימה למעלה ולמטה. וכש"כ, אם המילה יצאה מפה של חכם או צדיק. ועל שני אלו נענשה רחל:
א. משום שאיחר לשלם את נדרו,
ב. משום הקללה שהוציא מפיו.