1. כתוב, וידבר ה' אל משה לאמור, דבֵּר אל אהרון ואל בניו לאמור, כה תברכו. כיוון ששליח הציבור גמר תפילתו, ובא לברך ברכת כוהנים, הוא צריך ודאי לכוון ברצון הלב, לברך את העם הקדוש. כי במעשה ובדיבור הוא קושר קשר הייחוד, ויהיה נמצא, שעל ידו מתברכים העליונים והתחתונים.
2. ואז צריך שליח הציבור לומר, יברכךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יברכך ה', יאמר כשפניו כלפי ההיכל. וישמרך, יסתכל לצד ימינו, להמשיך חוט של חסד תחילה על העם הקדוש.
ואח"כ יאמר, יָאֵר ה' פניו אליך ויחוּנֶךָ. יאר ה', יאמר כשפניו כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך, יסתכל לצד שמאל שלו, כדי לייחד אותו בימין, משום שמקור הברכה הוא לצד ימין, חסד. ואז, כשהשמאל מתייחד בימין, מסתלק כל הצד השמאלי, הדינים, ולא יהיה נזק כלל. ואז, יישא ה' פניו אליך ויָשֵׂם לך שלום. וזוהי תפילה שלמה.
3. אוי לו למי שבא לפתות את אדונו בלב רחוק ולא ברצון שלם. כמ"ש, ויְפַתוהו בפיהם, ובלשונם יְכַזבו לו, וליבם לא נכון עימו. וזה נאמר על שליח ציבור, המסתכל תחילה לצד השמאל שלו, כדי שיתעורר צד הדין בתחילה, וע"י שליח ציבור זה, נעשה פירוד ולא קשר.
4. כי הייחוד של התפילה והברכה תלוי בדיבור ובאמירת הפה, והכול תלוי בשורש המעשה. ומי שאינו יודע שורש המעשה, אין עבודתו עבודה. ואם פוגם המעשה של הדיבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפילתו אינה תפילה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה. אוי לאותו אדם שפגם תפילתו ועבודת אדונו.