טעמים ונקודות ואותיות

583. כיוון שהמלכות עלתה בשירה, הושיט לה המלך ימינו, חסד, לקבל אותה. וקיבל אותה בין זרועותיו, בין חסד לגבורה. ואמר לה דברי אהבה. וציווה לתת לה מתנות, ומנחות, וכבוד גדול. ואמר, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף. תורי זהב, הם פיסוק הטעמים שבאותיות. משום שהם מלמדים הדרך, איך להניע האותיות, אם לימין, להמשכת חסד, אם לשמאל, להמשכת חכמה דשמאל.

584. ונקראים תורי, כי כשמגיע התור והזמן של מדרגה זו, לתת למלכות, ע"י היסוד, עושה בה רשימו דטעמים, להניע וללכת באותה דרך שצריכים ללכת. וכן כשמגיע תור וזמן של מדרגה אחרת, לתת לה, עושה בה רשימה דטעמים באופן אחר, להניע וללכת באותה דרך ממש. שצריכים ללכת, כדי לקבל אותה ההשפעה. ועל זה כתוב, ישרים דרכי ה'. אלו הם תנועות הטעמים, כל אחת כראוי לה.

585. תורי זהב נקראים, משום שהטעמים כך תלויים על האותיות, כמו שתלויים נִזְרֵי נזמים על האוזניים. כמו הטעם תַלְשָׁא, ושאר התנועות, שהן נזמים ונזרי תיקונים של האותיות.

586. מילים שאין עליהן טעמים, ואין בהן תנועות, הן כאוזני כלה בלי נזרים ונזמים, שהן משוללים מתיקון. מילים בלי נקודות, כאישה בלי לבושים, שאינה יכולה ללכת לשום מקום בעולם. משום זה, תיקוני האותיות הם טעמים ותנועות, אלו ואלו הם תיקונים ומלבושים לאותיות. וע"כ תורי זהב הם תנועות הטעמים.

587. משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, משום זה כולם עומדים כאחד.

588. נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות. האותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב (32) השבילים היוצאים מחכמה.

589. כל האותיות חקוקות למטה, במלכות, שיורשת אותן תושבע"פ, מלכות. וכשכל האורות באים לתקן אותה באלו האותיות שלה, הם עושים בה נקודות וטעמים. ועל זה כתוב, תורי זהב.

590. וכאן יש סודות עליונים ליודעים ויושבים על כיסא הדין, המלכות. האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה, העומדות ללמוד ולדעת בסודות העליונים.

591. הנקודות יוצאות מהמוח, לקיים האותיות על תיקונן, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, ומעבירה את המילה ממשמעותה לאופן אחר.

592. הניצוץ הקשה, כשהזדווג אותו האוויר הטהור עם המוח, הזדווג ולא הזדווג, הגיע אל אותו המוח והסתלק ממנו, הגיע ולא הגיע. אז יצאה אותה הארת הזיווג מהמוח אל האותיות, והאותיות נוקדו.

593. ואין לומר, שהנקודות הן תיקון סופרים. כי אפילו כל נביאי העולם יהיו כמשה, שקיבל התורה מסיני, אין להם רשות לחדש אפילו נקודה אחת קטנה באות אחת, ואפילו באות קטנה שבתורה.

594. כיוון שהארת הזיווג הזו התיישבה במוח, מתוך האוויר הטהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל. אבל אותו האוויר נתפס, כשהתיישבה הארת הזיווג העליון במוח ההוא, אז יוצאות כל תנועות הטעמים.

והן טעמים לאותיות, כמו מתג לסוס, ללכת בדרך הישר, לימין ולשמאל, לפי רצון הטעמים, ההולכים, ופוסקים, ושבים, ורצים, הולכים בגאות, ובשפלות. ואין רשות לכל אות ללכת לצד זה או לצד זה חוץ ברשות, כמו שהטעמים מנהיגים אותן, וכמו שהדבר נשמע מהם, כדי ללכת בדרך הישר.

595. וע"כ כל האותיות באות ללכת בנקודות ובטעמים כאחד. וכמ"ש, תפוחי זהב במַשׂכּיוֹת כּסף, דָבר דָבוּר על אופְניו. תפוחי זהב, טעמים ותנועות. במשכיות כסף, הנקודות. דבר דבור על אופניו. כי אין המילה כפי שראוי לה להיות, אם לא ע"י אלו השניים, הטעמים והנקודות. ומשום זה כתוב, תורי זהב נעשה לך.

א. כי יש טעמים ונקודות ואותיות. והם ד' מדרגות:

ב. או"א עילאין, ג"ר דבינה, מֵהם הטעמים.

ג. ישסו"ת, ו"ק דבינה, מהם הנקודות.

ד. ז"א ומלכות, מֵהם האותיות.

עיקרן של האותיות הוא ז"א, אלא שהמלכות יורשת האותיות מז"א, וגם המלכות היא האותיות. ולפיכך עצם האותיות הם ז"א ומלכות, שהם ז"ת, חג"ת נהי"מ, חסרי ג"ר. וכשמשיגות הנקודות, האורות דישסו"ת, יש להן ג"ר דנשמה. וכשמשיגות הטעמים, האורות דאו"א, יש להן ג"ר דחיה.

האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה. תורה, הוא ז"א, שהגוף שלו, הו"ק שלו, חג"ת נה"י, הם האותיות. אמנם אין האותיות נבחנות בז"א, אלא אחר שייתקנו, שתהיינה ראויות להמשיך הג"ר בתוכן.

כמו האותיות שבספר הראויות לגלות חכמה, שזהו אחר שז"א עלה למ"ן לישסו"ת, לייחד ימין ושמאל שבהם, שהוציא בהם ג' קווים חב"ד, שבזה הוכן ז"א לזכות בעצמו באותם ג' קווים חב"ד, כי שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

אמנם ז"א אינו לוקח אותם תכף. אלא תחילה יוצא בו"ק חסר ג"ר. ואז נבחן שהוא כ"ב (22) אותיות, גופי תורה. ואח"כ הוא ממשיך הג"ר, שהם טעמים ונקודות. שהאותיות כבר ראויות להמשיך הסודות העליונים, שהם ג"ר, אז נקראים גופי תורה.

והאותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי נרשמו ע"י עליית ז"א למ"ן לבינה, לג"ר, הנקראים סודות עליונים. כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב השבילים היוצאים מחכמה.

עליית מ"ן דז"א לבינה, המוציא שם ג' קווי חב"ד, מכונה ל"ב שבילים, שהם כ"ב אותיות דז"א, שהם מ"ן לע"ס דבינה, וכ"ב ועשר הם ל"ב. ונמצא שמקור האותיות, שהם הכלים דז"א, הראויים לקבל ג"ר, הוא בבינה, שמשם נעשו מוכשרים לקבל ג"ר, שהם הטעמים והנקודות.

כל האותיות חקוקות למטה, בז"א, אחר שיוצא מבינה ויורד למקומו. יורשת אותן תושבע"פ, שהמלכות, הנקראת תושבע"פ, מקבלת אותם מז"א.

נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, כי הנקודות נמשכות אל האותיות, שהם ז"א, מישסו"ת, הנקראים מוח. וטעמים נמשכים להן מאו"א עילאין. אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות, שהם ג"ר של האותיות.

הנקודות יוצאות מהמוח, מישסו"ת, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, שהמילה, ז"א, משתנה ע"י הנקודות, מו"ק לג"ר. שכל נקודה היא בחינה אחרת של ג"ר דישסו"ת.

או"א עילאין מכונים אוויר טהור, מטעם שבעת עליית המלכות בבינה שלהם, שי' נכנסה לאור שלהם והאור נעשה אויר, קומת רוח בחיסרון של ג"ר, אין כניסת הי' פוגמת כלל את האויר שלהם, שאינה עושה בזה חיסרון בהם.

משום שהם תמיד בבחינת אוויר, אור חסדים, ואינם מקבלים חכמה לעולם. וע"כ נבחן האוויר שלהם טהור מכל מסך וחיסרון. וכל זה באו"א עילאין, ג"ר דבינה, הנמצאות תמיד בח"ח.

משא"כ ישסו"ת, ז"ת דבינה, שצריכים לקבל חכמה להשפיע לזו"ן. ולפיכך הם סובלים חיסרון מחמת כניסת הי' לאויר שלהם, כי אינם יכולים לקבל חכמה, שהיא ג"ר. וע"כ האוויר שלהם אינו טהור, כי יש בו חיסרון. והם נקראים אוויר סתם ולא אוויר טהור.

ולפיכך האוויר הטהור דאו"א, נחשב כג"ר. משא"כ האוויר דישסו"ת ריק, בחיסרון ג"ר, ואין להם ג"ר עד שע"י הארה עליונה מא"ק, הי' יוצאת מאויר שלהם, והם חוזרים להיות אור, שהוא ג"ר.

וע"כ התחתונים מאו"א עילאין, הצריכים חכמה, אינם יכולים לקבל האוויר הטהור של או"א עילאין, משום שבהם הוא הופך לאוויר סתם ולו"ק בלי ג"ר, משום שצריכים חכמה. ולפיכך נקרא אוויר טהור דאו"א, בבחינת אוויר טהור שלא נתפס. כי אין התחתונים יכולים לקבל אותו.

אמנם בשעה שי' יוצאת מאויר דישסו"ת, שאז עולים או"א לראש א"א, ומשפיעים חכמה לישסו"ת, ואז גם ז"א מקבל חכמה מישסו"ת. וכיוון שהם נשלמים בחכמה, הם יכולים לקבל את האוויר הטהור מאו"א, כי כבר אין בהם שום חיסרון, כמו או"א. ונבחן אז שהאוויר הטהור דאו"א נתפס לתחתונים, וע"כ נקראים אז או"א, אוויר טהור הנתפס.

אמנם הם שתי מדרגות, שתחילה מקבל ישסו"ת החכמה מאו"א, ע"י עלייתה לראש א"א. ומדרגה זו נבחנת לאור הנשמה. ואחר שישסו"ת נשלמו באור הנשמה, עולים לאו"א עילאין, ומקבלים מהם אוויר טהור הנתפס, שזה נבחן לאור החיה.

וההפרש ביניהם, הוא כי כל עוד שישסו"ת לא קיבל מאו"א האוויר הטהור, אין החכמה שבהם מתיישבת, והשליטה לאור החסדים. ואע"פ שנמשכת בהם החכמה בשעת הזיווג עם או"א עילאין, אמנם תכף חוזרת ונעלמת. אלא בשעה שהם משיגים האוויר הטהור הנתפס מאו"א, אז מתיישבת בהם החכמה.

הניצוץ הקשה, הוא המסך שעליו נעשה הזיווג. כשהזדווגו או"א, הנקראים אוויר טהור, עם ישסו"ת, הנקראים מוח, בזיווג להוריד הי' מאויר שלהם, ולהשפיע בהם הארת החכמה, הזדווג ואינו מזדווג. הזדווג להשפיע החכמה לישסו"ת ותכף נפסק הזיווג.

כי כל עוד שישסו"ת לא קיבלו את האוויר הטהור הנתפס מאו"א, שהוא מוחין דחיה, אין החכמה של הארת הזיווג מתיישבת בישסו"ת, אלא נראית ונפסקת.

והזוהר מפרש הדבר בג' קווים. שבקו ימין, ששם מקום הזיווג, נבחן למזדווג ואינו מזדווג, ובקו השמאל נבחן, שהארת החכמה מגיעה לשמאל של המוח ותכף מסתלק. ובקו האמצעי נבחן, שהחכמה הגיעה ולא הגיעה, שאינה מתיישבת. אז הארת החכמה, שהופיעה בזמן הזיווג, יוצאת אל האותיות, זו"ן, מתוך המוח, שהוא ישסו"ת. והאותיות נוקדו, שהאותיות, זו"ן, קיבלו מוחין דנשמה, הנקראים נקודות.

כיוון שהארת החכמה, היוצאת מהזיווג דאו"א, התיישבה במוח, מחמת שקיבלו אוויר טהור מאו"א עילאין, שאז התיישבה בהם החכמה, ואינה עוד בבחינת הגיע ולא הגיע.

ונקרא אוויר טהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל, כלומר טרם שישסו"ת קיבלו את הארת החכמה, היה להם אוויר טהור דאו"א בלתי נתפס כלל. אבל אחר שהתגלתה בהם הארת החכמה, כבר הם ראויים לקבל האוויר הטהור דאו"א. והאוויר הטהור הזה נתפס.

כשהתיישבה הארת החכמה שבזיווג העליון במוח ההוא, ע"י שקיבלו האוויר הטהור הנתפס, שהוא הזיווג של מוחין דחיה, אז יוצאות מהם כל תנועות הטעמים. והטעמים, להיותם מאו"א, שולטים על האותיות ועל הנקודות, כמו מתג לסוס, שהם מטים את המילים לכל צד הראוי להם.

תורי זהב, כתוב על הטעמים, הבאים מאו"א עילאין. כיוון שהם מאו"א עילאין, מהאוויר הטהור, חסדים שמימין, למה כתוב עליהם, זהב, שרומז על הארת החכמה שמשמאל? האם לא היה צריך לכתוב, תורי כסף, חסדים?

אלא משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, כלומר מאחר שהטעמים באים מג"ר דמוחין, מאו"א, המאירים ג"ר לכל האותיות, וזולתם אין הארת החכמה שבשמאל מתיישבת, ואינה נחשבת לג"ר, משום זה כולם עומדים כאחד, שהאוויר הטהור והחכמה עומדים כאחד.

כי לולא האוויר הטהור הנתפס, לא הייתה החכמה דשמאל מתיישבת, וע"כ קורא את האוויר הטהור הנתפס, בשם תורי זהב, השפעת החכמה, הנקראת זהב, התלויה באו"א. והשפעת הנקודות, שהן מישסו"ת, נקראת נקודות הכסף. משום שהארת החכמה נפסקת מהן וחוזרות לחסדים.

596. ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו כדמוּתנו. ודאי הקב"ה, מלכות, אמר זאת למחנות העליונים, והתייעץ בהם לברוא האדם, כמלך בתוך צבאותיו.

597. אבל אם האלקים הוא אלקים חיים, בינה, העולם העליון, שהוא ז"א, המקבל מבינה. ואם הוא אלקים בעולם התחתון, מלכות, שאמרה לצבאותיה, נעשה אדם. איך תתיישב המילה, נעשה אדם, לצד זה, לז"א, ולצד זה, למלכות?

598. אלא הכול באופן אחד. אדם כלול בכל הצדדים, כלול בכל, ומהשם אלקים נמצא אדם, ואינו נמצא משאר השמות. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים. בצלמו בצלם, פעמיים צלם למה הם? אלא אחד לזכר שבאדם, ואחד לנוקבא שבאדם.

599. פעמיים השם אלקים. אחד זכר, ז"א, ונקרא אלקים, משום שאדם נמשך רק משם אלקים. ואחד נוקבא, המלכות. בצלמו, זכר, ז"א. בצלם אלקים, נוקבא, המלכות. וע"כ, ויברא אלקים את האדם בצלמו, זהו העולם העליון, ז"א. בצלם אלקים, זהו העולם התחתון, מלכות. וזהו שכתוב, נעשה אדם, שכתוב מז"א וממלכות בכלל אחד. כמו שנאמר, שאדם כלול מכל הצדדים.

600. בשעה שנברא האדם, כל האותיות שבו נבראו והתגלמו, שנעשו בהן ממשות וחוזק, והצטיירו. בשעה שנפח בו רוח, כמ"ש, וייפַּח באפָּיו, יצאו הנקודות והתיישבו באותיות, הנשמה אל הגוף, שנקרא אותיות. בשעה שנתקן בתבונה ובדעת, יצאו התנועות של הטעמים, ג"ר מאו"א, והתיישבו על הנקודות והאותיות.

וכל התיקון של האדם כלול בכל צדדי העולם. באדם מתיישב הכול. ואינו נקרא אדם, אלא אם יש לו כל אלו התיקונים, אותיות נקודות וטעמים.

601. אמר אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך, כי רשות מלמעלה נמסרת בידך. פתח רבי שמעון ואמר, בראשית ברא אלקים. על הנקודות, כי אם יבואו כל הנביאים הנאמנים שבעולם, ואפילו יעלו בנבואתם כמעלת נבואת משה, לא יוכלו לחדש אפילו נקודה אחת שבתורה.

602. משום שכל האותיות אינן יוצאות, אלא מתוך נקודה קטנה, הי', שהיא חכמה עליונה. והאותיות הן כלל התורה. ואין רשות לאותיות לנסוע לצד זה ולצד זה, חוץ מע"י הנקודות.

603. כל האותיות כגוף בלי נפש. כשבאות הנקודות, שהן נשמת חיים, הרי הגוף מתקיים בקיומו. ואז כתוב, ויהי האדם לנפש חיה. וכולן מנקודה אחת יצאו, מחכמה עליונה.

604. כשיצאו האותיות מהעוה"ב, בינה, התגלמו כולן, התקשו וקיבלו ממשות, בצורת אדם, קו אמצעי, שעל ידו מתגלמות האותיות, והיו גוף בלי נפש.

605. עד שהתעוררה הנקודה העליונה, חכמה, או"א, ונכנסה בעוה"ב, בינה, ישסו"ת. ויצאו כל הנקודות מתוך הנקודה הזו, לקיים האותיות על קיומן. כמ"ש, בראשית ברא אלקים.

ראשית, זוהי הנקודה העליונה, חכמה, שבה ברא אלקים, שהוא בינה, והתקין כל הנקודות, שהן תיקוני האותיות, שהן שמיים וארץ, ז"א הנקרא שמיים והמלכות הנקראת ארץ, הנקראים אותיות. ואם לא ראשית זו, שהיא נקודה עילאה, חכמה, כלומר או"א עילאין, המשפיעים חכמה לישסו"ת, לא נוקדו האותיות, ולא היה בהן קיום.

606. בראשית, הנקודה העליונה, חכמה. ברא אלקים, שבכוח הנקודה הזו יצאו האותיות. והצטיירו בתיקוניהן, שיהיה הגוף באיברים. בלי נפש. ומשום זה כתוב ברא, לשון מיעוט וסתימה, משום שעוד לא יצאה הנפש אל הגוף לקיים אותו בקיומו.

607. כיוון שהתעוררה נקודה עליונה, חכמה, להשפיע בעוה"ב, בינה, להוציא הנקודות, נפש חיה, אז כתוב, ויאמר אלקים יהי אור, שהאותיות האירו בנקודות, שהן נפש חיה, חכמה.

608. אור היא נקודה ראשונה, שהאירה מתוך הנקודה העליונה הסתומה, שסתומה ואינה ידועה. נקודה זו המאירה מתוך סתימה זו, היא נקודת החולם, המאירה למעלה על כל האותיות, משום הכבוד של נקודת הסתימה.

609. משום שכ"ב אותיות דז"א התקבצו ב-500 פרסה של העוה"ב, חג"ת נ"ה דבינה, שז"א עלה שם למ"ן, לפיכך מאירה נקודה זו ה"פ. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ויקרא אלקים לאור יום. שהם ה"פ אור, כנגד חג"ת נ"ה דבינה.

610. יהי אור, הוא נקודת חולם. ויהי אור, הוא נקודת שורוק. כי חולם מאירה למעלה על האותיות, ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, הייתה סתומה. כיוון שנמשכה, האירה באמצע האותיות, שורוק. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, כשמאירה למטה מהאותיות.

יהי אור, שתיכנס י' לאור או"א, ויהיה לאויר, שהמלכות תעלה לבינה דע"ס דאו"א, ותסיים מדרגת או"א תחת חכמה. ובינה ותו"מ, להיותם כבר מתחת למלכות המסיימת, יוצאים למדרגה התחתונה מהם. וכיוון שאין יותר מכו"ח דכלים באו"א, ע"כ אין שם אלא נ"ר דאורות, שהם קומת אוויר, רוח. ואותם כו"ח דכלים ונ"ר דאורות, שנשארו באו"א מחמת עליית המלכות לבינה, נקראים נקודת חולם.

ויהי אור, אור שכבר היה, שהי' יצאה מאויר או"א, שהמלכות ירדה מבינה למקומה בסיום בינה ותו"מ, שאז חוזרים ג' כלים בינה ותו"מ, ומתחברים במדרגת או"א כבתחילה. וכיוון שחזרו להיות חמישה כלים כח"ב תו"מ באו"א, חזרו להתלבש בהם חמישה אורות נרנח"י, שזה נבחן, שהי' ירדה מאויר או"א וחזר האור שהיה בתחילה באו"א. שזהו אור שכבר היה.

שאותם ג' כלים בינה ותו"מ דאו"א, שחזרו למדרגת או"א, כמ"ש, ויהי אור, הם נקראים שורוק, מְלָאפוּם, ו' ובתוכה נקודה.

כי חולם מאירה למעלה על האותיות, כלומר שמאירה מלמטה למעלה, להיותה רק קומת אוויר, ו"ק, ואינה מאירה מלמעלה למטה, להתלבש בתוך האותיות. ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, מטרם שהשיג אור ג"ר, הנמשך מלמעלה למטה, הייתה סתומה. שאורה נסתם ואינו מאיר, שמשום שחסרים בה בינה ותו"מ דכלים, חסרים בה ג"ר דאורות.

כיוון שהשיג ג"ר והאור נמשך מלמעלה למטה, כלומר שהמלכות יצאה מהבינה וחזרה למקומה, וג' הכלים בינה ותו"מ חזרו למדרגתם באו"א, שאז חזרו ג"כ ג"ר דאורות, והאור נמשך מלמעלה למטה. אז נמשך האור ומאיר באמצע האותיות, כמו נקודת השורוק, שמאירה באמצע הו'.

ואלו ב' נקודות חולם שורוק, הם ימין ושמאל. כי החולם, שהם כו"ח, שנשארו במדרגה, ולא נפגמו מעולם, הם קו ימין. שורוק, שהם בינה ותו"מ, שיצאו למדרגה תחתונה ואח"כ חזרו למדרגתם, הם קו שמאל.

ונודע, שביציאת ב' הקווים, נעשתה בהם מחלוקת, ואינם יכולים להאיר, עד שז"א עולה למ"ן לאו"א, ומייחד ב' הקווים זה בזה, שהוא קו האמצעי ונקודת החיריק. אז יכולים להאיר. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, שמאירה מתחת לאותיות.

611. בזמן שהנקודות יוצאות להאיר לגוף דז"א, האור הראשון, חולם, מאיר למעלה ומתיישב בראש של הגוף, ונותן אור לכל הראש, לפנים, לעיניים, לאור הראש, לכל תיקוני הראש.

612. ונקודת השורוק שורה באמצע הגוף, בתוך, ומאיר אור לקיים הגוף ממראֵה מותניו ולמעלה, בחג"ת דז"א.

613. ונקודת החיריק שורה למטה, בסוף דגוף, ונותנת אור וקיום ממראה מותניו ולמטה של הגוף, בנה"י דז"א, בכל התיקונים והסודות שלו. אז, וירא אלקים את האור כי טוב.

חולם שורוק וחיריק, ג' קווים. החולם, הוא כו"ח, שלא נפגמו ולא יצאו ממדרגתם, והם קו ימין. השורוק, הוא בינה ותו"מ, שנפגמו ביציאתם ממדרגה, והוא קו שמאל. החיריק, הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה והכריע שם בין ימין ושמאל, וכלל אותם זה בזה.

לפיכך החולם, החשוב מכולם, שהוא כו"ח, שלא נפגמו כלל, מאיר בראש המדרגה, בג"ר. השורוק, שהוא בינה ותו"מ, שיצאו וחזרו למדרגה, שכבר נפגמו ביציאתם, מאיר רק לתוך של המדרגה, בחג"ת. החיריק, שאינו כלל מגוף המדרגה, אלא הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה, מאיר בסוף המדרגה, בנה"י, כי נה"י נחשבים מחוץ למדרגה, ואינם מהמדרגה עצמה.

614. כשנתקן הגוף של האותיות, חג"ת דז"א, בנקודות האלו, אז כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. הבדלה היא תמיד בזרוע שמאל, בגבורה דז"א, שיש בו חושך. כי בקו שמאל, כל זמן שאינו מתייחד עם הימין, יש בו חושך ודינים, והאיר בנקודת הסֶגול, שג' נקודות שבה הן בציור ג' קווים, להאיר מתוך החושך והעייפות שיש שם.

כי ע"י הקו האמצעי, הנקודה התחתונה האמצעית שבסגול, מתייחד השמאל עם הימין ועברו החושך והדינים ממנו.

615. ויקרא אלקים לאור יום. זוהי נקודת הצֵירה, שהאירה והתיישבה בזרוע הימנית, חסד, והתקינה אותו בכל התיקונים.

ג' הנקודות חולם שורוק חיריק רומזות על ג' קווים, המקורות של הנקודות. ואחר שהפרצוף נתקן בג' נקודות, הכוללות חולם שורוק וחיריק, אז התפשטו מג' הקווים שבהן צירופים אחרים של ג' קווים, שהם שאר הנקודות, שכל אחת מאירה בספירה מיוחדת.

ומתבארות כאן ב' הנקודות, המאירות בחו"ג דז"א. בחסד דז"א מאירה נקודת הצירה, שב' נקודות שבה, הם ב' קווים ימין ושמאל, זה כנגד זה בקומה שווה. הימין כו"ח, השמאל בינה ותו"מ.

ובגבורה דז"א מאירה נקודת הסגול, שיש בה ב' נקודות למעלה, כנגד ב' קווים ימין ושמאל, ואחת באמצען למטה, כנגד הקו האמצעי, שהתווספה בזרוע השמאלית דז"א יותר מבזרוע הימנית, כי מטרם שהזרוע השמאלית מקבלת נקודה זו דקו האמצעי, היא חושך ולא אור. ע"כ נקבעת בה הנקודה דקו האמצעי. משא"כ הימין שמאיר תמיד, נקבעו בו ב' נקודות כנגד ימין ושמאל. לפיכך הצירה מאירה בימין והסגול בשמאל.

616. כשהנוקבא, המלכות, מתדבקת בימין ובשמאל דז"א, וניתנת ביניהם, שאז מקבלת מימין ומשמאל דז"א, התדבקו בה ב' נקודות צירה וסגול. אלא בקיום אחד הפוך, כי אינן מתיישבות בה כך.

נקודת הצירה נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת בלתי מיושבת, כמו בזכר, ז"א. וזו נקודת שְׁוָוא. ששתי הנקודות זו תחת זו. והסגול נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת, והיא שורֻק של ג' נקודות. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שגם בה מאירות נקודות צירה וסגול כמו בזכר, לעת שמאיר בהן הזכר, בשעה שהם בזיווג פב"פ. מכאן מתפשטות הנקודות לשאר איברי האותיות שבגוף.

ב' הנקודות שבצירה מורות, שקו ימין, כו"ח, וקו שמאל, בינה ותו"מ, הם זה כנגד זה בקומה שווה.

וכן הסגול, יש בו ב' נקודות זו כנגד זו, קו ימין וקו שמאל בקומה שווה, והנקודה האמצעית תחתיהן.

אבל המלכות, מטרם שנתקנה להיות בזיווג עם ז"א פב"פ, אין קו ימין וקו שמאל מאירים בה בקומה שווה, אלא קו ימין, כו"ח, למעלה, וקו שמאל, בינה ותו"מ, למטה, שזוהי צורת שְׁווא. באופן, שאותן ב' הנקודות שבצירה, שהיו זו כנגד זו, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, שהן שווא.

וכן ב' הנקודות שבסגול, שהן למעלה בקומה שווה, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, כו"ח למעלה, ובינה ותו"מ למטה. והנקודה האמצעית, שמתחת למדרגה, מז"א שעלה למ"ן לבינה, היא בסוף כולן. באופן, שהנקודה הימנית, כו"ח, למעלה מכולן, ותחתיה הנקודה השמאלית, בינה ותו"מ, ותחתיה הנקודה האמצעית, שהיא מז"א שעלה לבינה. שהן צורת שורֻק, ג' נקודות זו תחת זו.

אמנם בעת שז"א ומלכות פב"פ בקומה שווה, אז מאיר בה ז"א ב' נקודות צירה וסגול, כמו שהן אצלו. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שהצירה והסגול מאירים בה כמו בו, לעת שז"א מאיר לה פב"פ.

617. ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים. זוהי נקודת פַּתח, שהיא התפשטות האור המאיר בצד הזכר, בז"א, בצד שמאל, והאיר לאותו צד, ועתה התחלפו ונכללו ימין בשמאל ושמאל בימין.

618. מים הם לימין, כי הם חסדים, נקודת הצירה, שהאירה בו. בצד ימין, התחלקו שניים מימין. משום זה הצירה היא ב' נקודות מתיישבות זו כנגד זו, מימין, כנגד ב' נקודות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו שנראה בנקודת שווא.

619. אח"כ, כיוון שהאיר הרקיע הזה, שהוא נקודה, הנקראת פַּתח, נכנסה נקודה זו בין נקודה לנקודה שבצירה, בין מים למים, והבדילה ביניהן, ונכללה מהן. ואז המים דימין נעשו לצד שמאל, שנכללו משמאל, ע"י נקודת הפתח. ועל זה כתוב, יִפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב את השמיים, לתת מטר ארצך. כי מים הם מצד הפתח. ע"כ כתוב בהם, יפתח.

המסך המסיים שנעשה במדרגה מחמת עליית המלכות לבינה, שסיים המדרגה תחת כו"ח, והוריד בינה ותו"מ מחוץ למדרגה מתחתיה, נקרא רקיע המבדיל בין מים למים. שמבדיל בין כו"ח, מים עליונים שנשארו במדרגה, לבין בינה ותו"מ, מים תחתונים שהוציא אותם אל מתחת למדרגה. וזה נוהג בקטנות המדרגה.

ולעת גדלות נעשה הרקיע הזה למחבר יחד שתי המדרגות האלה, מים עליונים ומים תחתונים, כי אז מוריד את המלכות שבתוכו מתחת לבינה ולתו"מ, ומחזיר את בינה ותו"מ למדרגתם. וכוח החיבור הזה שברקיע המבדיל היא נקודת הפתח, שפותח ומתקן את המים התחתונים, בינה ותו"מ, ומעלה אותם ומחבר אותם עם המים העליונים, כו"ח. ולפי זה, נבחנת נקודת הפתח בשמאל, משום שהיא מתקנת את בינה ותו"מ, ובינה ותו"מ הם קו שמאל.

ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים. הרקיע, המסך המבדיל בין מים עליונים, כו"ח, לבין מים תחתונים, בינה ותו"מ, הוא נקודת הפתח. אמנם זה אמור בגדלות, שהמסך מוריד את המלכות מתוכו וחוזר ומחבר בינה ותו"מ עם כו"ח למדרגה אחת.

הפַּתח הוא התפשטות האור המאיר בצד שמאל, בבינה ותו"מ, ומחבר אותם עם הימין, עם כו"ח. עתה, שהקו האמצעי איחד ימין ושמאל זה בזה, שאז יש שמאל בימין וימין בשמאל, נמצא שיש ימין שהוא כו"ח, ושמאל שהוא בינה ותו"מ, בקו ימין. וכן בקו שמאל יש כו"ח, ובינה ותו"מ, שהם ימין ושמאל.

מים הם לימין, כי מים רומזים על חסדים, קו ימין, נקודת הצירה שהאירה בו, כי בקו ימין, חסד, מאירה נקודת הצירה. בצד ימין, התחלקו שניים מימין, שמטעם התכללות שמאל בימין, נעשו שתי בחינות ימין ושמאל בקו ימין, שהנקודה הימנית היא כו"ח, והנקודה השמאלית היא בינה ותו"מ. אשר לעת קטנות הן זו תחת זו, שנקודה דכו"ח היא למעלה, ונקודה דבינה ותו"מ היא למטה, מחמת שהמסך, הרקיע, דחה אותן למטה מהמדרגה. וזוהי צורת שווא.

אבל צורת צירה מורה על זמן הגדלות, שכבר ירדה המלכות המסיימת מהרקיע, ובינה ותו"מ עלו למעלה, ב' נקודות זו אצל זו. משום זה ב' הנקודות בצירה, שהן ימין ושמאל, המתיישבות בקו ימין, הן כנגד ב' נקודות, אחת למעלה ואחת למטה, כמו שנראה בנקודת שווא.

וב' נקודות שבצירה וב' נקודות שבשווא, הן עניין אחד, שהוא ימין ושמאל, שהם כו"ח ובינה ותו"מ שבקו ימין. אלא ההפרש הוא, שבצירה הן מתוקנות, שכבר עלו בינה ותו"מ להיות קו שמאל, אל כו"ח שבימין. ובנקודת השווא עוד אינן מתוקנות, ובינה ותו"מ עודם נמצאים מתחת למדרגה, שהיא כו"ח.

אח"כ, כיוון שהאיר הרקיע הזה, וחזר והעלה וחיבר ימין ושמאל, כו"ח ובינה ותו"מ, זה בזה, שאז הוא נקרא נקודת הפתח, נכנסה נקודה זו, הפתח, בין נקודה לנקודה שבצירה, בין מים למים, בין הנקודה הימנית, כו"ח, לבין הנקודה השמאלית, בינה ותו"מ. שעליהם כתוב, בין מים למים. והבדיל תחילה ביניהם, שתיקן אותם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל מלמטה למעלה.

ונכלל ע"י זה בב' הנקודות, וב' הנקודות התחברו בו זו בזו, ונעשו בצורת קו אחד לרוחבן, פַּתח, כלומר שתיקן אותן שיאירו יחד כאחד.

ואז נכללו המים מצד שמאל, שהוא פתח, כי הפתח הוא תיקון השמאל, תיקון החכמה שבקו שמאל. ונכללו המים, חסד, בפתח, שהוא פתיחת החכמה.

ועל זה כתוב, יפתח ה' לךָ את אוצרו הטוב את השמיים, לתת מטר, שהוא מים, ועליהם כתוב, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, הרומז על פתיחת החכמה, הנקראת האוצר הטוב.

כי מים הם מצד הפתח. ע"כ כתוב בהם, יפתח, משום שנכללו מצד הפתח. רקיע רומז ג"כ על ת"ת, קו אמצעי, כמ"ש, ויקרא אלקים לרקיע שמיים. ות"ת כולל ימין ושמאל. וע"כ הפַּתח מאיר בימין ת"ת, והקָמץ בשמאל ת"ת.

620. עוד התפשט הרקיע מצד ימין ונכנס בצד שמאל, בין נקודת סגול. ונעשה קָמץ. ואז נכנס השמאל ונכלל עם הימין, ונכללו זה בזה, ימין בשמאל ושמאל בימין.

אחר שהרקיע חיבר והדביק ב' הנקודות שבצירה, ימין ושמאל שבימין, שיאירו יחד בפַּתח, חזר הרקיע מקו ימין, ונכנס לתקן בצד שמאל, בג' נקודות שבסגול, וחיבר אותן יחד, שיאירו יחד כאור אחד. ובזה התדבקו ב' הנקודות העליונות שבסגול לקו אחד, והנקודה התחתונה התדבקה לאותו הקו, ונעשו צורת קמץ.

מתיקון שעשה בב' הנקודות ימין ושמאל שבצירה, שהדביק אותן בצורת פַּתח, התפשט הרקיע מצד ימין, ונכנס בצד שמאל, בין נקודת סגול, כלומר שהדביק את ג' הנקודות שבסגול, שיאירו כאור אחד, ונעשה קמץ, שמב' הנקודות העליונות נעשה קו, והנקודה התחתונה התדבקה בו מתחתיו.

ואז נכנס השמאל ונכלל עם הימין, כי ימין ושמאל שבשמאל שבסגול, נעשו כאור אחד, ונכללו זה בזה, ימין בשמאל, בצירה, ושמאל בימין, בסגול.

621. ויאמר אלקים ייקוו המים. בכתוב, יהי רקיע, כתוב ה"פ מים. יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. ה"פ מים כנגד ב' נקודות, שהן חמש, צירה סגול. בצירה ב' נקודות, כו"ח שבימין. בסגול ג' נקודות, בינה ותו"מ שבקו שמאל. חמש אלו מתיישבות בימין ובשמאל. כו"ח בימין, בינה ותו"מ בשמאל. ומבחינת החסדים הן נקראות חג"ת נ"ה.

622. הנוקבא, המלכות, נכנסת בין ימין ושמאל דז"א, ומקבלת אלו הנקודות, לתת לה דעת בשלמות. כי הדעת בשלמות, הוא הקו האמצעי, המייחד ב' נקודות עליונות חו"ב. וב' הנקודות צירה וסגול מורות על הייחוד הזה. אבל הנקודות אינן מתיישבות בה כך, שיתייחדו הימין והשמאל ע"י הקו האמצעי, ומתהפכות לנקודות אחרות, בדרך קלה, כלומר, באופן גרוע.

הצירה, נהפכה בה לנקודת שווא בדרך קלה, המורה שהשמאל, בינה ותו"מ, למטה מימין, שהוא כו"ח. הסגול נהפכה בה לנקודת שורֻק של ג' נקודות זו תחת זו, בדרך קלה, שהשמאל תחת הימין והאמצעי תחת השמאל.

623. והאישה, המלכות, לעולם דעתה קלה, כי ג' הקווים אינם יכולים להתיישב בה, שתהיה בה דעת שלמה, כמו שהם למעלה, בז"א, בייחוד ימין ושמאל ע"י האמצעי, ייחוד שהוא צירה סגול, אלא שהם חוזרים להיות בה בשווא שורֻק בדרך קלה, וע"כ נמצאת דעתה קלה עליה, שהדעת, הקו האמצעי, אינו מייחד הימין והשמאל שבה.

וחב"ד שבה כמו שורֻק, חכמה למעלה, תחתיה בינה, והדעת בסוף, בגוף שלה. וזה בשעה שאינה בזיווג עם ז"א, כמו ששתי הנקודות צירה וסגול הן חמש, אף שווא שורֻק שבה הן חמש. אבל בלי יישוב כלל, בלי תיקון דקו אמצעי.

624. ייקוו המים. שכל חמש הנקודות יתקבצו לנקודה אחת, שורוק, מלאפום, העומדת תחת הרקיע, קמץ. כל המים שמצד ימין ומצד שמאל, כל חמש נקודות אלו, מתיישבות בנקודת שורוק. ונקודה זו מתיישבת ומאירה לברית קדוש, יסוד, שבזכר. ויסוד יורש כל האור של חמש הנקודות, שהן חמש בחינות כח"ב תו"מ, שמבחינת ז"א נקראות חג"ת נ"ה.

625. כיוון שיסוד יורש את כל חמש הנקודות, אז האירה הנוקבא, מלכות, לעשות פירות ותולדות. כמ"ש, תַדְשֵׁא הארץ דשא. בכוח נקודה העומדת למטה, יסוד, העושה במלכות פירות ותולדות.

626. ויאמר אלקים, יהי מאׂרׂת ברקיע השמיים. זוהי נקודת החֲטף קמץ, המאירה הארה, כעין אותו האור הראשון, נקודת החולם. ומשום שלא האירה ביישוב כמו החולם, היא מאׂרׂת חסר ו', כי אינה מאירה ביישוב כמו החולם, אע"פ שעומדת באופן שלה.

נקודה זו מאירה בספירת נצח, שהיא יום ד' של מעשה בראשית. ונודע שג' קווים שלמעלה מחזה נקראים חג"ת, וג' קווים שלמטה מחזה נקראים נה"י. ע"כ, כמו שנקודת החולם היא קו ימין שלמעלה מחזה, כך נקודת החטף קמץ היא קו ימין שלמטה מחזה.

חטף קמץ, שהיא הארת קו ימין כמו החולם, משום שאינו מאיר ביישוב, כמו החולם, אלא במקום דינים שלמטה מחזה, הנחשב לבחינת מלכות, ששם דינים, ע"כ כתוב בו מאׂרׂת חסר ו'. וע"כ נקרא חטף קמץ. כי חטף הוא צירה דימין שנהפכה בו לשווא, מחמת שהיא במקום דין. קמץ, מורה על קו שמאל שברקיע, הנכלל בו.

627. ויאמר אלקים, ישרצו המים שרץ נפש חיה. זה בנקודת שווא סגול, חטף סגול. כי בסגול נכללו מים באש, שהסגול היא אש, כלומר קו שמאל, שבו דינים, אבל הוא כלול ממים, חסדים. ע"כ הם שורצים שרץ של אותה נפש חיה, מלכות, אשר הדעת שניתנה לה מב' צדדים, ימין ושמאל, היא קלה עליה, והיא נקראת שרץ נפש חיה, משום שהיא שרץ השורץ ויוצא והולך בכל הנקודות. כי המלכות כלולה בכל הספירות.

נקודה זו, חטף סגול, מאירה בספירת הוד, שהוא יום ה' של מעשה בראשית, וע"כ זו נקודת שווא סגול, שהם ימין ושמאל הכלול בשמאל, והצירה נהפך לשווא, להיותה למטה מחזה, שהוא בחינת מלכות, כמו בנצח. והסגול נמשך לה מקו שמאל, שבו נקודת הסגול, והסגול כלולה גם מימין, שהוא מים. וע"כ כתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה, שהם שורצים שרץ של אותה נפש חיה, שהיא המלכות.

628. שווא שורֻק, המאירים במלכות. שווא נקראת מהיר צדק, שממהר לעשות צדק ודין. וכך המלכות. וע"כ נהפך בה הצירה לשווא. משום זה נקראת נפש החיה, המלכות, שורֻק של ג' נקודות.

כי כשהאות ו', ז"א, הסתלקה מהמלכות, היא מוציאה הדעת, קו אמצעי, שלקחה מלמעלה, בעת הזיווג עם ז"א, וע"כ במקום האות ו', שהסתלקה ממנה, יוצאת נקודת השורֻק של ג' נקודות, שמראה על חיסרון של הקו האמצעי, ואין זיווג בין ג' קווים. וכמו בראש שלה, כך היא בכל מקומות פרצופה.

629. וע"כ כל הנקודות עומדות להאיר לאותיות, כמעשה שמיים וארץ וכל העולמות כולם. ואין קיום ואור לכל האותיות חוץ מהארת הנקודות. והכול נמסר בתורה בסיני, מלמעלה. והכול הוא תיקון אדם.

630. ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כתוב, מה' מִצְעדֵי גֶבר כּוֹנָנוּ ודרכו יחפץ. כשברא הקב"ה העולם העליון, ז"א, והעולם התחתון, המלכות, היו שניהם בצורה אחת, זה דומה לזה. כשרצה הקב"ה לברוא את האדם למטה, רצה לעשות אותו כעין שני העולמות, שתהיה צורתו דומה לשני העולמות.

631. וכל הסודות שלמעלה ושלמטה הכול הוא באדם. הגולגולת של הראש העומד על הגוף, הוא העולם העליון בתיקונים האלו שבראש. הגוף, הוא הגוף שלמעלה, שמדרגותיו עומדות באיברים, חג"ת, תחת הראש. הירכיים והרגליים, נה"י, הכול במדרגות שלמטה, כראוי לו להיות כעין שלמעלה. כל הצורות העליונות והתחתונות כולן חקק הקב"ה באדם, שיהיה האדם שלם בכל.

632. מה' מצעדי גבר כּוננו. כשהקב"ה רוצה באדם, כל צעדיו וכל דרכיו מתוקנים לפניו, והוא מתקן אותם, כל אחד כראוי, ודרכו יחפץ, אפילו בדברי העוה"ז.

633. מה' מצעדי גבר כוננו. אם האדם ישים דעתו רצונו וליבו אל המלך הקדוש, ללכת בדרכיו, שעשה בעצמו, הקב"ה רוצה בו, כאילו אותם הדרכים היו שלו ממש.

634. כשיצאו האותיות מהעליון והתגלמו, שהשיגו ממשות, והצטיירו בצורת אדם, הגוף של אדה"ר. יצאו אח"כ הנקודות, ונפח באותיות רוח החיים, כי הנקודות הן רוח החיים שבאותיות. והתקיימו האותיות כאדם העומד על רגליו בקיום הרוח.

635. כשהתקיימו הנקודות על האותיות, ונתנו בהן נפש, כמ"ש, וייפח באפָּיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, עדיין הוא צריך להיות בדעת ובתבונה ולנסוע במסעיו, ולתת מזונות וכוח לאחרים. וזהו כמ"ש, בצלמנו כדמותנו. בצלמנו, הארת העולם העליון, הארת ז"א. כדמותנו, העולם התחתון, הארת המלכות.

636. בצלמנו, אלו הן תנועות הטעמים, שהן תיקון ושלמות בדעת ובתבונה, לדעת ידיעה להסתכל למעלה, במה שהוא סתום ואינו מתגלה, כי הטעמים נמשכים מאו"א עילאין הסתומים.

637. בצלמנו. בדומה למלך חכם בתבונה ובחכמה, ואינו נוסע לצד זה או לצד זה, אלא בחכמה ובתבונה ובדעת. אף כך כעין זה היא תנועת הטעמים, שכל מסעיהם בחכמה בתבונה ובדעת.

638. כדמותנו, אלו הן הנקודות, היוצאות מתוך צורה אחת של הנקודה העליונה, מהצורה הסתומה שלא הייתה נראית, או"א עילאין. ומשום שיוצאות מתוך נקודה אחת, נקראות הנקודות דמות, כלומר צורה של הנקודה העליונה.

כי יש הפרש גדול בין או"א לישסו"ת, כי או"א נבחנים לעצם החכמה, משום שמלבישים לחו"ס דא"א. אבל ישסו"ת אינם עצם החכמה, אלא הם בינה שחזרה להיות חכמה. מחמת שיצאה מראש וחזרה לראש. לפיכך הטעמים הנמשכים מאו"א עילאין הם ג"ר, חב"ד. אבל הנקודות, הנמשכות מישסו"ת, שהן רק צורה של חכמה ולא חכמה ממש, הן רוח חכמה ולא חכמה ממש.

כדמותנו, אלו הן הנקודות, שאור הנקודות, הנמשכות מישסו"ת, נקראות דמות. משום שהנקודות יוצאות מתוך צורה אחת של צורת הנקודה העליונה. נקודה עליונה, היא או"א עילאין, צורת חכמה. והנקודות הקודמות של אותה צורה, שיוצאות מישסו"ת, הן באמת בינה, אלא יש בהן דמות של או"א, שהם חכמה.

כדמותנו, אלו הן הנקודות, שיוצאות מהצורה הסתומה שלא הייתה נראית, מאו"א עילאין, שהם עצם חכמה שאין בה השגה, וישסו"ת הם דמות מהצורה ההיא שאותה דמות נראית, להיותה בינה שחזרה לחכמה ולא חכמה ממש. ומשום שהנקודות יוצאות מהדמות של הנקודה או"א, נקראות הנקודות דמות, משום שהן דמות של הנקודה העליונה. כלומר, נקודה עליונה היא או"א, וישסו"ת הם דמות של הנקודה העליונה.

639. הלוא האותיות יצאו ג"כ מישסו"ת, שהן דמות של נקודה עליונה, כמו הנקודות, וא"כ הן שוות לנקודות? אינו כן. כי צורה זו שבאותיות אינה למעלה בישסו"ת, וצורתן אינה תלויה שם, כי אחר שהאותיות יצאו מהעולם העליון, ישסו"ת, ובאו למקום ז"א, התגלמו והצטיירו כולן. מה שלא היה בהן מקודם לכן, כי אין בהן דמות וצורה כלל בישסו"ת. וע"כ אינן ידועות, ואין מי שיודע בהן כלום.

האותיות הן ז"א, ותיקונן מתחיל בבינה, שע"י עליית ז"א למ"ן לבינה, הוכשרו האותיות, שהן ז"א, לקבל ג"ר מבינה. והנה הנקודות, הן המוחין מישסו"ת, הראויים להתלבש באותיות, שהן ז"א. אבל ז"א לא יוכל לקבל אותם תכף במקום ישסו"ת, כי במקום ישסו"ת נחשב הכול כישסו"ת, והתחתון העולה לעליון הוא כמוהו.

לפיכך, תחילה יורדות האותיות למקומן במקום מדרגת ז"א, ושם מקבלות צורת ז"א. ואח"כ נמשכים בהן המוחין מישסו"ת, שהן הנקודות.

האותיות הן למעלה בישסו"ת, ולמה אין בהן המוחין מהם, אלא שהן צריכות לנקודות? האותיות אין להן צורה למעלה בהיותן בישסו"ת, מחמת שהן שם בצורת ישסו"ת ולא בצורת ז"א. אחר שהאותיות יצאו מהעולם העליון, ישסו"ת, ובאו למקום ז"א, התגלמו והצטיירו כולן, כי הן צריכות קודם לרדת למקומן עצמן, ושם הן מצטיירות במדרגתן, שהיא מדרגת ז"א.

וע"כ, כשהאותיות יורדות מישסו"ת, עוד אין בהן שום מוחין, ואינן ידועות כלל, כי צריכות קודם לקבל צורת ז"א, במקום ז"א, ואח"כ ממשיכים המוחין שהן הנקודות.

640. הראשית של הסתום שהתגלה, ולא ידוע במקומו עצמו, היא נקודה סתומה אחת, ישסו"ת. ששם תחילת הגילוי של החכמה, והנקודה ההיא אינה ידועה ואינה נגלית, ואין מי שיודע בה במקומה עצמה, אלא למטה במקום זו"ן, שהן האותיות, שם היא נגלית.

אבל האותיות, זו"ן, אינן מצטיירות בה, שבהיותן במקום בינה, אין להן ציור של זו"ן, ואינן תלויות למעלה, כי אין שם צורה שלהן כלל. וע"כ, כדמותנו, אלו הן הנקודות, המושפעות לאותיות, אחר שקיבלו צורתן במקומן. בצלמנו, אלו הן תנועות הטעמים, שהן שלמוּת הכול.

641. סוד יש כאן, ליושבים על כיסא הדין. התנועות של הטעמים, שהן שלמות הכול, איפה הן באדם? אלא, בצלמנו, הוא צלמי האדם מבפנים ומבחוץ. מבפנים, הוא תבונה ודעת וחכמה. לחוץ, הוא אותו צלם שהולך עליו ומנהיג את האדם בשמירה, שיהיה נשמר מכל. וכל זמן שתנועות אלו הן באדם, האדם הוא שלם בכל. כעין זה הוא בכל אלו הסודות העליונים שלמעלה, שיש בהם פנימיות, המוחין, וחיצוניות, לבושי המוחין.

642. כתוב, מה' מצעדי גבר כּוֹנָנוּ. לנסוע במסעיו, בתנועות הטעמים האלו. ודרכו יחפץ, בנקודות האלו. מה', שממנו נלקח, שיהיה הכול למטה באופן אחד ובעניין אחד.

643. מה' מצעדי גבר כוננו. אלו הטעמים הנקראים: אַזְלָא מקף שופר הולך, שהם מצעדי גבר, שכל אחד מתוקן כראוי לו. וזהו, כוננו. ושאר התנועות של הטעמים, עליהם כתוב, ודרכו יחפץ, שהן מורות עמידה, או ללכת, או שמורות להפסיק, או לנגן בשמחה, או לשתוק, או לתת דין. הכול הוא דעת ותבונה, לנסוע במסעיו כראוי.

644. הטעם זַרְקא, הוא ניגון בשמחה. כשהניצוץ הקשה, המסך, בא באותו הזיווג של האוויר הטהור שאינו נתפס, או"א עילאין, הוא נותן שמחה וחדווה וזורק הארתו מרחוק, לבלי השגה, לנגן בשמחה, להמשיך השפע, ממי שאינו ידוע ואינו נתפס כלל, שהוא או"א עילאין, שעומד בקיומו ואינו מתיישב לדעת אותו, עד שמתקרב יותר בתבונה, עד שמתפשט לישסו"ת. וכן כל התנועות, כל אחת כראוי.

645. ומטרם שתנועות הטעמים האלו מגיעות לאותיות, כל אלו איברי הגוף אינם יכולים לנסוע במסעות. כי כל איברי הגוף נחלקים באותיות, שהם כ"ב (22) אותיות שהתגלמו בפרקים ובאיברי הגוף.

646. י"ב (12) איברים הם הפרקים שנוסעים, ב' ידיים וב' רגליים, שבכל אחת מהן ג' פרקים, וד"פ ג' הם י"ב. וי"ב אלו אינם נוסעים במסעות כראוי, חוץ מי"ב תנועות הטעמים, שכולן עושות את אלו הפרקים להסיע אותם. ויש תנועות טעמים אחרות, לתת תבונה וחכמה ודעת לכל הגוף, ולהסיע כל הגוף, ולתת שמחה למעלה ולמטה, הכול כראוי.

647. כ"ב אותיות הן כלל הגוף. וכולן מתחלקות באיברי הגוף. ומהאותיות נשלם הגוף. וי"ב אותיות הן בי"ב האיברים שנוסעים, ונשארו עשר אותיות אחרות, המאירות בשאר איברי הגוף. י"ב האותיות הראשונות, י"ב האיברים, הם עיקר הקיום של כל הגוף, שיהיה כל איבר על תיקונו.

648. ואע"פ שיש באותיות, אותיות הנראות בזכר, ואותיות הנראות בנקבה, א' זכר, ב' נקבה. ג' זכר, ד' נקבה. ה' נקבה, ו' זכר. וכן כל האותיות האחרות, מֵהן כלולות בזכר, ומהן כלולות בנקבה. א"כ איך נבנה האדם בכ"ב אותיות? הרי כשהסתכלו בהן, ונבררו האותיות, הצריכות וראויות לזכר, אין יותר מי"ב אותיות זכרים, כנגד י"ב איברים, ולא כ"ב אותיות, כי יתר עשר האותיות הן נקבות, ואינן ראויות לזכר.

649. אלא כל כ"ב האותיות כלולות בזכר, ואלו כ"ב האותיות שבו, הן אותיות זכרים ואותיות נקבות. משום שכל האיברים, יש בכל איבר פרקים, שהם כלולים זה בזה ונכנסים זה בזה. אותו שנכנס, הוא אות זכר, ואותו פרק שמקבל אותו בתוכו, הוא אות נקבה.

650. בכל האיברים יש זכר ונקבה, ונכנסים זה בזה כזכר בנקבה. ומשום זה, כל כ"ב האותיות עולות בזכר ובנקבה. וכל האותיות צריכות אלו לאלו, להתחבר אלו באלו, לבוא זו בזו, כזכר בנקבה.

651. כ"ב אותיות אחרות כלולות בנוקבא למטה, במלכות. והן אותיות קטנות. כי כשהתחבר זכר בנוקבא, בתשוקת כל האותיות של כל האיברים כולם, אל הנוקבא, הטיל בה כ"ב אותיות, במ"ן שלה. ואחר שהתגלמו האותיות, יוצאות אותיות אחרות בנוקבא, כמו אלו של הזכר. וע"כ יש א"ב של אותיות עליונות גדולות של הזכר, ויש א"ב של אותיות קטנות של הנוקבא.

652. אות א' במספר אחד. והוא סוד אחד. יצאו והתגלמו בסוד שלמטה, איברים עליונים המתחברים באחד. והם אחד. ועכ"ז אינה אלא איבר אחד.

653. כי כשיצאה א' וניתנה בראש האותיות, יצאה באותה הצורה של אלו האחרים הצריכים להתחבר עימה. וכשיצאה א', הראתה אורה לשתי המדרגות האחרות, הצריכות להתחבר עימה, שמאל ואמצע, וכולן התאחדו יחד ונראות בצורה שלה, של הא'. כיוון ששתי המדרגות האחרות נמצאו והתיישבו במקומן, חזרה הא' והתיישבה במקומה, בראש כל האותיות לצד ימין.

האותיות הן הכלים דז"א, שהוכשרו לקבל המוחין דבינה, ע"י עליית מ"ן דז"א לבינה, שתיקן שם ב' קווים ימין ושמאל דבינה, וייחד אותם זה בזה, ונשלמו בג' קווים. וכל שיעור השלמות, שהתחתון גורם לעליון, משיג אותו גם התחתון. לפיכך, כיוון שג' קווים דבינה יצאו ע"י ז"א, קיבל ז"א ג"כ ג' קווים.

ומתוך שהאות א' היא ראש כל האותיות, נרשמה בה צורת ג' קווים אלו, כי הי' העליונה שבה היא קו ימין, והי' התחתונה שבה היא קו שמאל, והקו שבין שתי הי' הוא הקו האמצעי.

654. כשיצאו האותיות, האות הראשונה שיצאה, שהיא הראש לכל האותיות, היא א'. אז הקב"ה, בינה, התעטף באותה אות וברא שמיים, ז"א. ובאות זו ברא הייחוד, שהוא ג' מדרגות, ג' קווים שבצורת האות א'. והם שמיים, ז"א, כלומר, שהאות א' האירה בכל מדרגת ז"א, שהוא אחד. כיוון שנבראו שמיים באות א', עוד לא נקרשו ולא הגלידו השמיים, כי היו מכוסים בתוך המים, שהם האות א', שהיא לימין, המכונה מים.

655. אחר שנקרשו האותיות מתוך המים, יצאה אות ו', מצטיירת בציור, ומתגלמת בצורת אדם. ועכ"ז לא חסר כלום מאותה צורה שבאות א', וחזרה והתיישבה במקומה.

ההפרש בין הא' לבין הו', הוא, כי בא' נפרטים ג' הקווים, וכל קו ניכר בה בפני עצמו. והו' כולה היא קו אמצעי, והתכללות הקצוות ימין ושמאל שבה, אינה ניכרת בה. וקרישת האותיות באה מכוח הקו האמצעי.

וכיוון שנבראו שמיים באות א', עוד לא נקרשו, כי מטרם שנקרשו, היו יכולים ג' הקווים להיפרט בז"א, שנקרא שמיים, כמו בצורת א'. אבל אחר שנקרשו, ששלט הקו האמצעי בתוך האותיות, אז יצאה אות ו', שעיקרה הוא הקו האמצעי, ואין בה היכר של ימין ושמאל.

אבל עכ"ז לא נגרעה כלום מחמת זה מצורת הא' שכבר יצאה. אלא שצורת ג' הקווים נשארה בה כמקודם, כי אין היעדר ברוחני.

656. התחיל האור של האות א' להאיר מראש העולם עד סוף העולם. וגנז אורו באות אחרת, שהיא ב', ועשה אותה האות בית אחד, לגנוז האור של הא' בתוכה. ונגנז אותו האור בתוכה.

צורת הב' מוגדרת מג' רוחותיה, ממזרח ומדרום וממערב. וצד צפון פרוץ, שפריצה זו רומזת על הדינים שהתגלו בצד צפון, קו שמאל. והדינים האלו סותמים על אור הא', שלא תאיר מראש העולם עד סופו.

657. ומאותה שעה נגנז ונסתר אותו האור של הא', ואינו יוצא לעולם, אלא בְּשביל אחד דק, יסוד, הממשיך חוט אחד של חסד ממנו, וממנו ניזון העולם ונמצא על קיומו.

658. מאות א' זו נבנה הכול. מאות זו ניזונים הכול. באות זו שומר הקב"ה את ישראל, ושונאיהם נשברים לפניהם. כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָרי בכוח, ימינך ה' תִרְעץ אויב. ובשעה שגרמו העוונות, כתוב, השיב אחור ימינוֹ. אז באותה שעה גלו ישראל מהארץ, ושונאיהם שלטו בהם.

659. הא' התיישבה בזרוע ימנית, חסד, בכוח של ב' הקווים האחרים שהתחזקו בה, השמאל והאמצעי. והיא זרוע ימנית. הב' נכללת בתוכה ואוספת אורה של הא', והיא כנגד הא', כנוקבא שהזכר נכנס בתוכה. משום זה, כל האותיות הן, אחת זכר ואחת נקבה. כלומר שמתחלקות לאותיות משפיעות ולאותיות מקבלות.

660. א' מתפשטת לאותיות אחרות, שנשלמות בשלמות לקחת ב' המדרגות האחרות מהא', כל אות מקו אחד, וחסרים לה ב' קווים, ולוקחת אותם מהתפשטות של הא', שיהיו השלמוּת שלה. כמ"ש, והחונים עליו מטֵה פלוני. כי, והחונים עליו, הם שתי המדרגות המתחברות באחת. כי ד' שבטים, יהודה ראובן אפריים ודן, הם כנגד ג' קווים ומלכות. ולכל אחד מהם התווספו שני שבטים, כדי שכל אחד מהם יהיה נכלל מג' קווים. אף האותיות כך, שכל אות היא מקו אחד, ומושכת לה ב' קווים מהא'.

661. עד שהאותיות עולות לשישים ריבּוא (600,000), כחשבון שבטי ישראל, שהם י"ב ועולים לשישים ריבוא. אף האותיות כך, כשהן מתמלאות עולות לשישים. כזה, אלף בית גימל, שהן שישים אותיות, אלו הן עליית האותיות לשישים ריבוא, כדי שתהיה שלמות באותיות, בכל האיברים.

662. עוד נשארו אותיות, שהן י"ב, מֵם סתומה, צָדי ארוכה, נון, פֵּא, כף, שהן האותיות האחרות הכפולות, מנצפ"ך. ובמילואן הן עולות לי"ב אותיות. וכשהאותיות כולן התמלאו, כ"ב אותיות ומנצפ"ך, הן עולות לע"ב (72) אותיות, שהוא השם הקדוש, שהקב"ה נקרא בהם.

663. חשבון ישראל הם ע' (70) נפש שירדו מצריימה, ושתי האותיות, שהן עדוֹת בתוכם, שהמשפחות נחתמו בהן, ונכללו מהן, והן י"ה, כמ"ש, ששָׁם עלו שבטים שבטי יה עדוּת לישראל. ועל זה כתוב, הראובני, השמעוני. וכולם, י"ה וע' נפש, עולים ע"ב.

664. כעין ישראל, שעולים ע"ב, הוא בא"ב, שהאותיות כולן עולות לע"ב אותיות. שתהיינה כולן גוף שלם, אדם, המרכבה העליונה, השם החקוק הקדוש.

665. משום זה כל האותיות עולות בעליית המרכבה העליונה, חגת"ם דז"א, בצורתן ובגופן, שיהיה הכול אחד כראוי. האותיות כולן, כשמתחברות ונחקקות בחקיקתן בע"ב האותיות החקוקות, נעשות כולן גוף אחד.