שמע ישראל בשכמל"ו

125. בשעה שישראל מייחדים ייחוד של שמע ישראל ברצון שלם, אז יוצא מתוך הסתום של עולם העליון, או"א עילאין, אור אחד, שביל דאבא. ואור הזה בטש בתוך ניצוץ הקשה, יסוד אמא, ונחלק לשבעים אורות, שנאצלו מהם המוחין של ישסו"ת, ז"ת דאו"א, חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשר. ואלו שבעים אורות האירו בשבעים ענפים של עה"ח, בחג"ת נהי"מ דז"א, שכל אחת כוללת עשר.

126. אז האילן ההוא, ז"א, מעלה ריחות ובשׂמים, הארת חכמה שנקראת ריח, וכל האילנות שבגן עדן, המלכות, כולם מעלים ריחות ומשבחים לאדונם, ז"א, כי אז מיתקנת המלכות להיכנס לחופה עם בעלה, ז"א.

וכל האיברים העליונים כולם, הספירות דז"א, מתחברים בחשק אחד וברצון אחד להיות אחד בלא פירוד כלום. ואז מיתקן בעלה, ז"א, אל המלכות, להיכנס לחופה בייחוד אחד להתייחד במלכות.

יש ב' זיווגים להמשכת מוחין לזו"ן:

א. זיווג של ו"ק דמוחין, שאע"פ שהם כלולים מהארת חכמה, עכ"ז אינם מקבלים אלא חסדים בלבד. והזיווג הזה מכונה כניסה לחופה.

ב. זיווג גמור של ג"ר, שמאירים חכמה וחסדים, וזה נעשה בתפילת שמונה עשרה, בשׂים שלום, שאי אפשר שיהיה זיווג הג"ר מטרם שיהיה זיווג הו"ק דמוחין. וזהו הייחוד של שמע ישראל, שהוא מוקדם אל הזיווג שבתפילת שמונה עשרה, כמו חופה, שהיא מחויבת להיות קודם הזיווג.

ושורש המוחין דזו"ן מתחיל מאו"א, מבינה, שיצאה לחוץ מראש דא"א, שלולא יציאה זו לא היו מוחין לזו"ן. ובינה זו, נתקנו הג"ר שבה לאו"א, וז"ת שלה לישסו"ת. ולפיכך, כשאנו רוצים להמשיך מוחין לזו"ן, אנו מחויבים להמשיך אותם משורשם, מאו"א, המשפיע לישסו"ת, וישסו"ת לזו"ן.

וכל אלו המדרגות, או"א המאירים אל ישסו"ת וישסו"ת לזו"ן, מתעוררים בעת אמירת שמע ישראל, וגם הם מרומזים בו. ואז מתעוררת המשכת המוחין משורשם מאו"א עד ז"א, ועד המלכות.

127. ע"כ אנו מעוררים את המלכות. ואנו אומרים שמע ישראל, כלומר המלכות, שישראל נכללים בה, ופירושו, שאנו אומרים אל המלכות, תקני את עצמך, כי בעלך, ז"א, יבוא אלייך עם תיקוניו והוא מזומן לנגדך.

ה' אלקינו ה' אחד. ה' זה אבא, אלקינו זו אמא, ה' זה ז"א. והם אחד, בייחוד אחד, ברצון אחד בלא פירוד. וכל אלו איברים דז"א, הספירות שלו, נעשו אחד ונכנסים בהשתוקקות אחת, ביסוד דז"א.

128. כיוון שאומרים ישראל, ה' אחד, הרומז על ז"א, בהתעוררות ו"ק, שמקבל מאו"א, שהם ה' אלקינו, מכוח שנעשו אחד. אז כל אלו ו"ק נעשו אחד, ונכנסים בהשתוקקות אחת, יסוד. וזהו ו', הרומזת על ז"א, שהוא התפשטות אחת, כמו הו', שהיא קו אחד, בלא דבקות אחרת אליו, שהארת החסדים שבימין שולטת בו, ואין שם דבקות מגילוי החכמה שבשמאל. אלא הוא לבדו מתפשט וכלול מכולם. ואפילו משמאל, והוא אחד. כלומר, אע"פ שכלול גם מהארת חכמה, שזה אחד, עכ"ז רק הימין שולט בו, שהוא הארת החסדים לבדה.

129. בשעה ההיא מיתקנת המלכות ומתקשטת, שמקבלת מוחין מאמא. ומכניסים אותה המשמשים, העלמות, בלחש גדול, אל בעלה, ז"א, ואומרים, בשכמל"ו. בלחש, כי כך צריכים להכניס אותה אל בעלה ז"א. אשרי העם היודעים זה ומסדרים הסדר העליון של האמונה, המלכות.

בלחש, שמסתירים המלכות עצמה וכוללים אותה בז"א. כי המלכות נבנית מקו שמאל דאמא, ועיקר בחינתה רק לקבל חכמה משמאל. וכיוון שכאן הוא הייחוד רק להשפעת החסדים בלבד, נמצא שבחינתה נסתרת בעת הזיווג.

ונבחן שהמלכות מזדווגת בלחש, שבחינתה אינה נשמעת, אלא מקבלת ממנו החסדים, שזהו שאנו אומרים, בשכמל"ו, בלחש. כי אנו צריכים להיזהר, שלא לעורר בכלום החכמה הכלולה בחסדים דז"א, שהוא המלכות, אלא לעורר המשכת חסדים בלבד.

130. בשעה שמתחברים בעלה של המלכה, ז"א, והמלכה כאחד, יוצא אז כרוז מצד דרום, חסד, התעוררו חילות ומחנות, אותם שגילו האהבה אל אדונם, אותם שגרמו לזיווג הזה.

131. אז התעורר ממונה אחד עליון, ושמו בוּאל, שר המחנות, ובידו ארבעה מפתחות שמקבל מד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ. אשר מפתח אחד נרשם באות י', ומפתח אחד נרשם באות ה', ומפתח אחד נרשם באות ו', ומניח אלו ג' מפתחות תחת עה"ח, ז"א.

ואלו מפתחות שנרשמו בג' אותיות אלו, נעשו אחד. וכיוון שנעשו אחד, המפתח האחר, ה"ת, עולה ועומד ומתחבר במפתח ההוא הכולל ג' מפתחות. וכל אלו המחנות והצבאות נכנסים לאלו ב' מפתחות בתוך הגן, שהם ו"ה, וכולם מייחדים כמו למטה, כמו ישראל.

המלאך בואל נושא הדינים של המלכות. ותכלת, מלכות, שורה בנחושת, דינים דז"א, ובזהב, דינים דגבורה, הדינים של שליטת קו שמאל, שאינו רוצה להתחבר עם הימין. וזהו המלאך בואל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. מכוח הדינים של בואל.

וכשבני אדם חוזרים בתשובה שלמה, שמעלים מ"ן לז"א והוא עולה עם הדינים הללו, שזה מסך דחיריק, ומכריע על ידיהם בין שני הקווים ימין ושמאל, שע"י זה יוצאים המוחין בבינה ובז"א. וז"א משפיע אותם בזיווג למלכות. נמצא עתה, שהדינים התהפכו ונעשו לזכויות גדולות, שלולא הדינים לא היה ז"א יכול להכריע בין הקווים ימין ושמאל, ולא היו מוחין לא בבינה ולא בז"א, ולא היה זיווג בין ז"א למלכות.

בשעה שנעשה זיווג ז"א ומלכות, יוצא הכרוז שיתעוררו אלו המלאכים שגילו אהבת הזיווג לאדונם, אז התעורר ממונה אחד עליון ושמו בואל, הנושא לדיני המלכות, שבכוח הדינים שלו, עלה ז"א והכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל, שע"י זה יצאו המוחין בבינה ובז"א, ונעשה הזיווג בין ז"א למלכות.

ונמצא שהמלאך בואל הוא שגילה אהבת הזיווג לז"א ולמלכות, וע"כ התעורר אז לפי הכרוז. ובידו ארבעה מפתחות, שמקבל מד' רוחות העולם, כי התחתון זוכה באורות שגרם לעליון. וכיוון שבואל גרם ליציאת המוחין בז"א, שהם ג' קווים יה"ו, ולזיווג בין ז"א למלכות, שהיא ה"ת, ע"כ זכה גם הוא בהם. ומכונים אצלו בשם ארבעה מפתחות, מטעם שהדינים שלו פתחו אותם המוחין.

ואלו מפתחות שנרשמו בג' אותיות, נעשו אחד, כי הם ג' הקווים של ז"א, המרומזים ביה"ו, וז"א הוא אחד. וע"כ הניח אותם תחת עה"ח, ז"א. ואח"כ המפתח האחר, ה"ת, עולה ועומד ומתחבר במפתח הכולל ג' מפתחות, והוא מלכות המתחברת עם ז"א, שגרם לזה, וע"כ זכה בהם. וכל המלאכים הכלולים והנמשכים ממלאך בואל, גם הם עולים ומקבלים מוחין מב' המפתחות ז"א ומלכות.

132. פירוש המילים של שמע ישראל. הוי"ה ראשונה, הרשימו של אות י' שבשם הקדוש, הרומזת לאבא. אלקינו, הרשימו של ה"ר שבשם הקדוש, הרומזת לאמא. הוי"ה שנייה, המשכוֹת המוחין מאו"א, הנמשכות למטה ברשימו של אות ו' של השם הקדוש, הרומז לז"א. כי אלו ב' אותיות י"ה, נמשכות להיות במקום הזה, באות ו', ז"א, והוא אחד, שכל אלו השלושה, או"א וז"א, הם אחד בייחוד אחד.

133. כיוון שכל אלו נעשו אחד בייחוד אחד, ונשאר הכול באות ו', שכל המוחין נשארו בז"א, ו', והוא שלם מראש המעיין, אבא, ומהיכל הפנימי, אמא, ויורש לאו"א, אז מכניסים אליו המלכה, המלכות, כי עתה הוא שלם בכל טוב העליון, ויכול להזין אותה, ולתת לה מזון וכלכלה כראוי.

וכל האיברים שלו, הספירות, כולם אחד, ואז מכניסים אותה בלחש, כדי שלא יתערב זָר בשמחה, כמ"ש, ובשמחתו לא יתערב זר. כדי שלא יימשך הס"א לינוק מהארת הזיווג.

134. כיוון שז"א התייחד למעלה בו"ק, גם המלכות מתייחדת למטה בו"ק אחרות, חג"ת נה"י של המוחין, כדי להיות אחד למעלה ואחד למטה. כמ"ש, יהיה הוי"ה אחד, ז"א, ושמו אחד, המלכות שנקראת שֵם. אחד למעלה בו"ק, כמ"ש, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. הרי הן שש מילים, כנגד ו"ק. בשכמל"ו, הרי הן ו"ק אחרות בשש מילים. ה' אחד, למעלה בז"א, ושמו אחד, למטה במלכות.

135. א"כ למה כתוב אחד רק למעלה בז"א, בשמע ישראל, ולמטה, במלכות, בבשכמל"ו, לא כתוב אחד? אלא, וָעֶד, הוא אחד בחילוף האותיות. כי א' מתחלפת בו', וח' בע' ונעשה ועד אותיות אחד. אותיות הזכר אינן מתחלפות, אותיות הנקבה מתחלפות, שזהו שבח הזכר על הנקבה. וכדי שלא תשלוט עין הרע, הס"א, אנו מחליפים האותיות, שאין אנו אומרים אחד בגלוי, אלא ועד.

ולעת"ל, שהעין הרע יעבור מהעולם ולא תשלוט, אז תהיה נקראת המלכות אחד בגלוי, כי עתה שהס"א דבוק עימה, כמ"ש, רגליה יורדות מוות, אינה אחד, אלא שאנו מייחדים אותה בלחש בחילוף של אותיות אחרות, ואומרים ועד במקום אחד.

136. אבל לעת"ל, שייפרד הס"א ממנה, ויעבור מהעולם, אז תהיה נקראת המלכות אחד ודאי, שלא תהיה עימה שותפות ודבקות אחרת. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שגם המלכות הנקראת שמו, תהיה אחד בגלוי עימו, עם ז"א, ולא בלחש, ולא בסוד.

137. וע"כ אנו מייחדים אותה עתה להוציא אותה מס"א, כמי שמזמין אחר שיהיה עֵד שלו, ז"א, שנעשה עד שלה שהיא אחד, משום שז"א העד שלנו, והס"א אינו עד אצלנו. ואז היא נפרדת מהס"א. כיוון שבאה לז"א, אנו מעלים אותה לחופה אל בעלה מלך העליון, ז"א, בכל הרצון ובכוונת הלב. וע"כ היא אחד.

למלכות יש דינים של שמאל ושל המסך דחיריק, הנמצא בחזה דז"א, להיותה מחזה ולמטה שלו. ובדינים אלו נאחז הס"א, ואז אינה אחד. אבל אחר שז"א מעלה אותם הדינים, ומכריע על ידיהם בין הקווים ימין ושמאל ומגלה כל המוחין שבעולמות, הרי הוא מעיד על הדינים הללו, שאינם דינים אלא זכויות גדולות, ונעשתה אחד כמו ז"א.

משום שז"א העד שלנו, שמעיד שאינם דינים. והס"א אינו עד אצלנו, שאחר שז"א מעיד שאינם דינים, אין הס"א נאמן לומר ההיפך, ואינו יכול עוד לינוק ממנה. ואז היא נפרדת מהס"א, ונעשית אחד.

138. בשעה שהיא באה עם העלמות שלה, שבעה היכלות דבריאה, ורוצה להיפרד מהס"א, אינה באה, אלא כמי שהזדמן לראות בכבוד המלך, ולא יותר, וכך מכריזים, שיזדמנו לראות בכבוד המלך. כמ"ש, צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה. צאו לראות בכבוד המלך.

אז הס"א אינו רוצה לראות, ונפרד מהמלכות. כיוון שבאה, כל אלו המשמשים שלה, העלמות, מכניסים אותה לחופה עם המלך העליון, ז"א, בלחש ובסוד. שאם לא כן, לא היה נפרד ממנה הס"א, והשמחה הייתה מתבלבלת. אבל לעת"ל, שייפרד ממנה הס"א, אז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

כי אין הדינים עוברים מהנוקבא, אלא אחר שראתה המוחין הגדולים שהמשיך ז"א ע"י הדינים שלה. ולפיכך איך תוכל לבוא לייחוד עם ז"א כל עוד שלא ראתה והיא עם דינים? ע"כ נאמר, שאינה באה באמת לייחוד, אלא רק לראות כבוד המלך, את המוחין שהמשיך ז"א ע"י הדינים שלה. וכיוון שראתה זאת מתבטלים הדינים, והס"א נפרד ממנה, ואז מתייחדת עם ז"א בחופה.

139. כיוון שנכנסה לחופה, והיא עם מלך העליון, ז"א, אז אנו מעוררים שמחה של המוחין של ימין ושמאל. כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, זהו ימין. והיה אם שָׁמוֹע תשמע בקול ה' אלקיך, זהו שמאל. ובלא יראה כלל מפני הס"א, כי הס"א לא יתקרב שם, ואין לו רשות.

140. כלה, המלכות, כל זמן שרוצים להכניס אותה אל המלך לשמחת הזיווג, צריך להיות בלחש ובסוד, כדי שלא יימצא בצעדי רגליה רמז של צד הרע, ולא יתדבק עימה, ולא יימצא בבנים, בישראל למטה, רמז פסול כלל.

שצריכים להסתיר עצמה, שהיא המשכת חכמה, שזה נבחן כמו בלחש ובסוד, ולכלול אותה בז"א שתקבל ממנו חסדים. כי כל עוד שלא נשלם התיקון הגמור, כתוב עליה, רגליה יורדות מוות, שיש בסופה דבקות הס"א, הנקרא מוות.

141. וכך אמר יעקב לבניו, אולי קרה פסול במיטתי. אז אמרו בניו, כמו שאין בליבך אלא אחד, אין לנו דבקות בס"א כלל, כי הוא נפרד ממיטתך, ואנו בייחוד למלך העליון, ז"א, ואין לנו דבקות כלל בס"א, כי לפירוד מהס"א היה הרצון והמחשבה שלנו.

142. כיוון שידע יעקב, שהס"א לא התדבק שם כלל, אז נכנסה האישה, מלכות, אל בעלה, ז"א, בלחש, בייחוד של ו"ק שבשמע ישראל. פתח יעקב ואמר, בשכמל"ו. כי מלכות היא אחד עם העלמות שלה, בלא עירוב כלל של הס"א, ובלא שותפות שלו.

143. בשעה ההיא, היו יעקב ובניו למטה בצורה עליונה עם השכינה. יעקב היה בו"ק של עולם העליון, אחד, ז"א. ובניו היו בצורת הו"ק של עולם התחתון, המלכות. ויעקב רצה לגלות להם הקץ ההוא, מלכות, לעשות הייחוד בגילוי ולא בלחש. שיש קץ הימין, ויש קץ הימים. קץ הימין זה מלכות הקדושה, האמונה, מלכות שמיים. קץ הימים, מלכות הרשעה, הס"א, שנקרא קץ כל בשר.

144. כיוון שראה שהסתלקה ממנו השכינה, מחמת שרצה לעשות הייחוד בגילוי, לגלות את הקץ, אמרו השבטים, כמו שאין בליבך אלא אחד, כי אתה בעולם העליון, שהוא אחד, אף אנו, שאנו בעולם התחתון, מלכות, אין בליבנו אלא אחד. וע"כ נזכרו כאן שני לבבות. כמו שאין בליבך, אין בליבנו. כי עולם העליון, ז"א, הוא ליבו של יעקב. ועולם התחתון, מלכות, הוא ליבם של הבנים. אז הכניסו את המלכות, בלחש.

145. וכמו שהם התייחדו, עולם העליון באחד ועולם התחתון באחד, אף אנו צריכים לייחד עולם העליון באחד, ולייחד עולם התחתון באחד. זה בו"ק וזה בו"ק. ומשום זה יש שש מילים בשמע ישראל, ו"ק, ושש מילים בשכמל"ו, ו"ק, וזהו ה' אחד ושמו אחד. אשרי גורלו וחלקו בעוה"ז ובעוה"ב, מי ששם ליבו לזה.

146. ודברים אלו עתידים להיות נועדים לפני עתיק יומין, בלא בושה כלל.

147. מצווה ללמוד תורה בכל יום, שזהו האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעוה"ז וזוכה בעוה"ב, וניצל מכל הקטרוגים הרעים. משום שהתורה היא האמונה. ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה. והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו.

148. מי שיודע דבר של תורה, צריכים לרדוף אחריו וללמוד ממנו הדבר ההוא, לקיים הכתוב, מאת כל איש אשר יידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. התורה היא עה"ח, לתת חיים לכל מי שמתגבר בתורה, מתגבר בעה"ח, כמ"ש, עץ חיים היא למחזיקים בה.

149. וכמה סודות עליונים במי שעוסק בתורה, שזוכה להתקשר בתורה העליונה, ז"א, אינו שוקט ממנה בעוה"ז, ואינו שוקט לעוה"ב, ואפילו בקבר שפתיו דובבות תורה, כמ"ש, דובב שִׂפתֵי ישנים.