וזכרתי את בריתי יעקוב

182. וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור. בשעה שישראל בגלות, הקב"ה עימהם, כביכול, בגלות. כי השכינה אינה סרה מהם לעולם. בזמן שישראל נמצאו בגלות בבל, שרתה ביניהם השכינה, וחזרה עימהם מהגלות. ובזכות אלו הצדיקים שנשארו בארץ, שרתה בארץ, ולא סרה מהם לעולם. וחזרה אז המלכה אל המלך, וחזר הכול להיות בסעודת השמחה של המלך. ומשום זה נקראו, אנשי הכנסת הגדולה. הכנסת הגדולה ודאי, שהמלכות, שנקראת כנסת, חזרה מקטנותה בגלות, והייתה לגדולה.

183. בכל זמן שישראל בגלות, אם הם זכאים, הקב"ה מקדים לרחם עליהם ולהוציא אותם מהגלות. ואם אינם זכאים, מעכב אותם בגלות, עד הזמן שנגזר. וכשהגיע הזמן, והם אינם ראויים להיגאל, הקב"ה משגיח לכבוד שמו, ואינו שוכח אותם בגלות. כמ"ש, וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, שהם אבות הכול, חג"ת, השם הקדוש, הוי"ה. כי משגיח לכבוד שמו.

184. מהו הטעם שיעקב כתוב כאן הראשון, שכתוב, וזכרתי את בריתי יעקוב, ואח"כ יצחק, ואח"כ אברהם? משום שיעקוב, ת"ת, הוא כלל האבות, כי ת"ת כולל בתוכו את החסד והגבורה, הנקראים אברהם ויצחק. והוא האילן הקדוש, ז"א, הכולל כל הו"ק. ע"כ ו' שבשם הקדוש הוי"ה, נאחזת בו. ואנו קוראים כך יעקוב עם ו'.

וא"ו במילוי אותיותיו בגי' י"ג (13), י"ג מידות הרחמים, שיעקב, ז"א, יורש י"ג מעיינות של המעיין הסתום הקדוש, א"א. שמדיקנא שלו נמשכים י"ג תיקונים לז"א, שנקרא יעקב. וע"כ כתוב יעקוב עם ו'.