א' סתומה בתוך וא"ו

[ואו א' סתים בגווה]

185. ו' כלולה מאותיות ו' א' ו'. ו', ז"א, הוא היושב על הכיסא, על המלכות, כמ"ש, ועל דמות הכיסא דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה, שהוא ז"א. א' סתומה בתוך וא"ו, ואינה מתגלה, כי א' היא א"א, המלובש מטבורו ולמטה בז"א, ואינו מתגלה לחוץ מז"א. וכמ"ש, ויאמר בי נשבעתי נאום ה'. כי ז"א נשבע בא"א, המלובש בתוכו.

ומשום זה א' כתובה ולא נקראת. כשאנו קוראים ואו, א' נחה ואינה נשמעת במבטא, משום שרומזת על א"א, הסתום ובלתי מושג. ו' האחרונה, היא כלל הראשונה, היא יסוד, סיום הגוף, שהוא ת"ת, וכלל הגוף. וע"כ כלולות האותיות זו בזו, וא"ו, שהוא ראש וסוף, ת"ת ויסוד, שהם אחד. וא' היא א"א, המלובש בת"ת.

186. אלו שתי אותיות, באותו האופן שבאות ואו, ג"כ באות נון. הנ' הכפופה זוהי המלכה. ונסמכת לה ו', שהוא יסוד, כדי שהמלכות תתברך ממנו. הן' הפשוטה, היא התפשטות ת"ת. וע"כ כלולות האותיות ומתאחדות זו בזו. כי ת"ת, שהוא ן' פשוטה, משפיע ליסוד, שהוא ו'. והיסוד משפיע למלכות, שהיא נ' כפופה. הו' מחזירה פניה מהנ' הכפופה, ונותנת פניה לן' הפשוטה, שהוא המלך, ת"ת, משום כבוד המלך. ע"כ היסוד מחזיר פניו כנגד המלך. כלומר, שהיסוד ות"ת הם תמיד כאחד.

187. האות מם אינה כוללת בתוכה אות אחרת, כי אות המילוי היא ג"כ ם', אלא שהיא מ' פתוחה ום' סתומה. מ' פתוחה מורה, שהמלכות פתוחה לקבל מהזכר השפע. ם' סתומה מורה על יובֵל, בינה, שדרכיה סתומים, וע"כ גם הם' סתומה מכל צדדיה. ואע"פ שהבינה מתפשטת לפעמים, מ"מ נחשבת סתומה. כמ"ש, גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום. שגם הם' הסתומה רומזת על מלכות, בהיותה נקראת, מעיין חתום.

188. בשעה שהמלך הקדוש זוכר את ישראל למען שמו, ומחזיר את המלכה למקומה, אז כתוב, וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש. כך גם הכוהן, בשעה שנכנס לייחד השם הקדוש, ולכפר בקודש, לזווג המלך והמלכה, אז כתוב, וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש.

189. הכוהן מעורר שלום בעולם למעלה ולמטה. נכנס במדרגה של המלכות, רוחץ גופו, יצא ממדרגה זו למדרגה אחרת, של ז"א, רוחץ גופו. ומאחז השלום בזה ובזה, בז"א ובמלכות, מקדש ידיו, ומתברכים יחד. ובכל דבר צריך להראות מעשה למטה, כדי לעורר כנגדו למעלה, וצריך להראות הלבושים שמתלבש, שיהיו כעין המעשה, שיכוון עד שמסדר הכול כמו שצריך, ויתברכו עליונים ותחתונים.