מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום

תשמ"ו - מאמר ג'
1986 - מאמר 3

בזהר (לך לך א', ובהסולם אות א') מבאר רבי אבא, למה זכה אברהם, שיאמר לו הקב"ה, לך לך, יותר מכל בני דורו. ואמר, וזה לשונו, "רבי אבא פתח ואמר, שמעו אלי אבירי לב, הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב, פירושו, כמה קשים הלבבות של הרשעים, שרואים השבילים והאורחות של התורה, ואינם מסתכלים בהם. ולבבם קשה, שאינם חוזרים בתשובה אל רבונם, ועל כן נקראים אבירי לב, הרחוקים מצדקה, פירושו, שמתרחקים מהתורה, ועל כן הם רחוקים מצדקה".

רבי חזקיה אמר, "שהמה מתרחקים מהקב"ה. ומשום זה שמתרחקים מהקב"ה, נקראים אבירי לב". ושיעור הכתוב הוא "הרחוקים מצדקה", למה. משום שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה, שהם אבירי לב. ומשום זה הם רחוקים מצדקה. וכיון שהם רחוקים מצדקה, הם רחוקים משלום, שאין להם שלום. שכתוב, "אין שלום, אמר ה' לרשעים". מה הטעם. משום שהם רחוקים מצדקה, על כן אין להם שלום.

ויש להבין, במה שאומר רבי אבא, "הרחוקים מצדקה", פירושו, שמתרחקים מהתורה. ועל כן הם רחוקים מצדקה, שמצד אחד אומר, שצדקה נקראת תורה, ואח"כ אומר, שע"י זה שמתרחקים מהתורה, הם רחוקים מצדקה. אם כן משמע, שהתורה היא סיבה לצדקה. ואין אנו רואים שום קשר בין תורה לצדקה.

הלא אנו רואים אצל אומות העולם, שאין להם תורה, כמו שאמרו חז"ל, "מגיד דבריו ליעקב, ומכל מקום הם נותנים צדקה". וכי בכדי לתת צדקה צריכים להאמין בה' ולקיים התורה ומצות, שרק אז יכולים לתת צדקה. והוא אומר, "כיון שהם רחוקים מהתורה, לכן הם רחוקים מצדקה".

ועוד מדקאמר, כיון שמתרחקים מהתורה, ועל כן הם רחוקים מצדקה. משמע, כאילו שהתורה היא הסיבה שעל ידה יכולים לקיים צדקה. זאת אומרת, עיקר החשיבות שלנו הוא להגיע לצדקה. ואיך יכולים להגיע למדרגה גדולה כזו. הוא על ידי התורה.

אם כן יש להבין, מה היא גדלותה וחשיבותה של צדקה, שמשמע, שתורה היא דרגה יותר נמוכה מצדקה, כי ע"י התורה יכולים להגיע לצדקה. וזה צריכים להבין.

וכן יותר קשה להבין את דברי רבי חזקיה, במה שמוסיף על דברי רבי אבא ואומר, "מהו אבירי לב, שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה. ומשום שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה, משום זה הם רחוקים מצדקה". איך אפשר להבין דבר זה, היינו ע"י התקרבות להקב"ה יזכו למדרגה יותר גדולה, שהיא צדקה.

וכמו כן יש להבין במה שאומר רבי חזקיה, "וכיון שהם רחוקים מצדקה, הם רחוקים משלום". וזה עוד יותר קשה להבין, כי לאחר שביאר לנו את החשיבות של צדקה, זאת אומרת, לדעתו של רבי אבא, צדקה יותר גדולה מתורה, ולדעתו של רבי חזקיה, צדקה יותר גדולה מהתקרבות אל הקב"ה, בא עכשיו ואומר, אם אין להם מדרגת צדקה, אין הם יכולים להגיע למדרגת שלום.

אם כן יש להבין, מהי מדרגת שלום, שמשמע, לאחר כל העבודה הוא יגיע למדרגת שלום. היינו, מדרגה א' היא תורה או התקרבות להקב"ה, ב' צדקה, ג' שלום. ויש לבאר את זה.

אנו מוצאים ענין צדקה נקרא אמונה, כמו שכתוב אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ומשום זה, שאמונה נקראת צדקה, כבר אנו יכולים לדעת, את חשיבתה של צדקה אינו כפשטות הלשון, אלא צדקה מרמזת על אמונה.

ומה היא אמונה, שנחשבת לבחינת צדקה. הנה אנו רואים, שמי שנותן צדקה לעני, אינו מצפה שהעני יחזיר וישלם לו איזו תמורה, תחת צדקה שנתן לו. ובפרט צדקה של מתן בסתר, בודאי לא חושב לקבל שום תמורה. אם כן צדקה נקרא, שעושה דבר בלי שום תמורה.

והיות שהאמונה, שצריכים לקבל על עצמנו, צריכה להיות בלי שום תמורה. זאת אומרת, שצריך להאמין בגדלות ה', הנקרא בלשון הזהר "בגין דאיהו רב ושליט", ולא יהיה לו שום מחשבה, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, שע"י זה הוא יקבל ממנו איזה שכר, אלא כולו בעמ"נ להשפיע. ומשום זה נקרא אמונה בשם צדקה. היינו, כדי לפרש לנו איזו צורה צריכה להיות האמונה שלנו, מה שאנו מקבלים על עצמנו.

אבל אנו צריכים לתשומת לב, איך מגיעים לידי אמונה זו, שהיא בעמ"נ להשפיע. הלא הטבע שלנו הוא רק לקבל ולא להשפיע. אם כן מה האדם יכול לעשות, בכדי להגיע לבחינת השפעה. אז הוא אומר לנו, שהוא דוקא ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל') "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

וכמו שאומר בהקדמה לתלמוד עשר ספירות (אות י"א) וזה לשונו, "אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה. כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה מצות, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה". והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב. הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא המאור שבתורה, שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק תורה והמצות לשמה".

ובזה נבין את דברי רבי אבא, שאמר "הרחוקים מצדקה, פירושו, שמתרחקים מהתורה ועל כן הם רחוקים מצדקה". ושאלנו. וכי תורה היא הסיבה להגיע לצדקה. ובלי תורה לא יכולים לתת צדקה. אלא הענין כנ"ל, שצדקה הכוונה על בחינת האמונה. ואי אפשר להגיע לבחינת אמונה אמיתית, מטרם שיש לו השתוות הצורה עם הבורא. שפירושו, שכל מעשיו הם רק בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא.

וכמו שאומר בהקדמת ספר הזוהר (דף קל"ח ובהסולם שם) וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי. כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

והטעם הוא, כי מטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אין הוא מוכשר לקבל את הטוב והעונג ממנו יתברך. נמצא, שמרגיש רע, ומשום זה לא יכול האדם לזכות לאמונה אמיתית, מטרם שתיקן את הרע שלו, המכונה מקבל בעמ"נ לקבל.

נמצא, ע"י תורה, שמחזירו למוטב, היינו שיקבל כלים דהשפעה, אז יזכה לבחינת אמונה, שנקראת צדקה, שהיא בחינת "אמונה בגין דאיהו רב ושליט". ולא שהבסיס של האמונה שלו הוא על מנת לקבל איזו תמורה.

וכמו כן נבין עכשיו מה ששאלנו על דברי רבי חזקיה, במה שמבאר יותר את הפירוש של "אבירי לב". שמפרש, שמתרחקים מהקב"ה, ומשום זה הם רחוקים מצדקה. ושאלנו, היתכן שהתקרבות להקב"ה תהיה סיבה, שתהיה יכולת לעשות צדקה, הלא איזה קשר יש זה לזה. וכך כתוב שם בהסולם וזה לשונו, "ורבי חזקיה אינו חולק על רבי אבא, אלא שמבאר יותר ממנו". ושאלנו, הלא הביאור של רבי חזקיה הוא יותר קשה להבין.

ולפי מה שביארנו לעיל, הוא כנ"ל, שרבי חזקיה מבאר יותר מה הוא הפירוש דנקראים "אבירי לב", שמשום זה הם רחוקים מצדקה. כי מה שרבי אבא אומר, שהתרחקו מהתורה, הם יחשבו שפשוט שצריכים ללמוד תורה וע"י זה יזכו לצדקה, הנקרא אמונה. הגם שכוונתו של רבי אבא הוא, שע"י התורה הם יבואו להשתוות הצורה, הנקרא כלים דהשפעה. כי מטרם שיש להם כלים דהשפעה, אינם יכולים לבוא לבחינת אמונה אמיתית, כמו שכתוב בהסולם כנ"ל (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח).

לכן מפרש רבי חזקיה יותר. ואומר יותר בפשטות, ש"אבירי לב", נקראים אלו שמתרחקים מהקב"ה. שפירושו הוא, משום שאינם רוצים להתקרב להקב"ה, משום שהם אבירי לב. ומשום זה הם רחוקים מצדקה. והוא כנ"ל, שאי אפשר לזכות לבחינת אמונה, שהיא בחינת צדקה, מטרם שזוכים להתקרב לה', הנקרא השתוות הצורה, שהם כלים דהשפעה.

ומה שרבי אבא לא מפרש כמו רבי חזקיה, יכול להיות שרבי אבא רוצה לומר לנו שני דברים בבת אחת. דהיינו, הסיבה והעצה. הסיבה שאין להם אמונה, הוא משום שאין להם כלים דהשפעה. והעצה לזה הוא לעסוק בתורה, שע"י מאור התורה יזכו להשתוות הצורה, הנקרא שכל מעשיהם יהיו רק להשפיע. ואז יזכו לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה אמיתית.

ומה שרבי חזקיה מוסיף, שע"י צדקה יזכו לשלום. ושאלנו, אם צדקה היא דבר כל כך גדול, שהכוונה היא על האמונה, אם כן מה הוא שלום. שמשמע, כאילו שהשלום הוא עוד דבר יותר חשוב.

ויש לפרש, שענין שלום הוא ענין של גמר עבודה. כי מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, אין לו מקום לאמונה. ולאחר שכבר יש לו כלים דהשפעה, וזכה לבחינת אמונה, אז הוא משיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאז הוא מרגיש את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. ואז האדם זוכה לבחינת שלום.

מה שאין כן מטרם שהאדם זכה לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה, על בסיס כלים דהשפעה, אין בו כלים להשיג את הטוב והעונג. משום שחסר להטוב בחינת תיקון, שלא יהיה נהמא דכסופא. שבשביל זה היה התיקון, הנקרא צמצום א'. ורק לאחר שיהיה להנבראים התיקון הזה, המכונה כלים דהשפעה, אז יש מקום, שיכול לשרות אור ה', שהוא להטיב לנבראיו.

מה שאין כן לפני זה הוא בקטטה עם הקב"ה, כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קע"ב אות קע"ה) וזה לשונו, "וכן השלום קטרג שכולו קטטה". כיון שאי אפשר לו לעסוק במצות על מנת להשפיע, אלא עם עירוב של הנאת עצמו. הנה ע"י זה נמצא תמיד בקטטה עם ה' יתברך. כי נדמה לו שהוא צדיק גמור, ואינו מרגיש כלל בחסרונותיו. דהיינו, שאינו מרגיש, שכל עיסקו בתורה ומצות הוא שלא לשמה. והולך ומתרעם חס ושלום על ה' יתברך, שאין מטיבים עמו כמו שצריכים להטיב עם צדיק גמור.

הרי אנו רואים, שמטרם שזוכה לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה בה' יתברך על בסיס כלים דהשפעה, שזה מביא את האדם לידי התקרבות לה', אין מציאות שיהיה שלום.

נמצא, שגמר עבודה הוא, להגיע להמטרה, הוא שמגיעים לידי מדרגת שלום. ולהשלום הזה אי אפשר להגיע, מטרם שעוברים את השלבים הקודמים, שהם התקרבות לה', ואח"כ אמונה המכונה צדקה, ואח"כ להמטרה, שנקרא שלום.