ענין החסד

תשמ"ו - מאמר ד'
1986 - מאמר 4

בענין החסד, מובא בזה"ק (לך לך דף קכ"ח, ובהסולם אות שפ"ב) וזה לשונו, "ותנא ולמדנו מה ראה הכתוב, שלא נקרא אברהם עד עתה. אלא כך ביארנו, כי עד עתה לא נמול, ועתה נמול. וכשנמול, נתחבר בה', זו שהיא השכינה, והשכינה שרתה בו. על כן נקרא אז אברהם עם "ה". והיינו שכתוב, אלה תולדות השמים וארץ בהבראם. ולמדנו ב"ה" בראם. ולמדנו באברהם, כלומר שבהבראם אותיות באברהם. ללמדנו, שבשביל אברהם נברא העולם.

ושואל, מה הם אומרים. כלומר, למה חולקים זה על זה בפירוש בהבראם. ומשיב, אלא דא חסד [אלא זה חסד], זה שאומר, שבהבראם רומז לאברהם, היינו חסד, שבשביל חסד נברא העולם. ודא שכינתא [וזו היא השכינה]. וזהו שאומר ב"ה" בראם, היינו השכינה. ואין קושיא מאחד על חבירו, כי הכל יורד ביחד. כלומר, אם החסד בעולם, גם השכינה בעולם. וכן להיפך. ועל כן ב' המשמעויות, חסד ושכינה, ענין אחד הוא. והאי והאי הוי [וזה וזה נמצא]. והעולם נברא בשביל החסד ובשביל השכינה. ויש להבין במה שהוא מפרש, בהבראם, באברהם, שהוא חסד. היינו, שבשביל חסד נברא העולם".

ויש להבין בענין החסד. הלא זה הוא רק ענין ששייך לבין אדם לחברו. וכי כדי שכל אחד יעשה חסד עם חבירו, ברא הקב"ה את העולמות העליונים, ועולם המלאכים, והשרפים. והכל בכדי שראובן יעשה חסד עם שמעון, וכדומה. מה יהיה להקב"ה מזה. היתכן לומר דבר כזה. ולפי זה צריכים להבין מהו חסד, שאמר, שבשביל חסד נברא העולם.

זה ידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אם כן יש לשאול, מה הוא שאומרים על הכתוב, "אלה תולדות שמים בהבראם", שתי מיני דרשות: א' מטעם שכינתא, וב' מטעם אברהם, שהוא חסד.

וצריכים לומר, שמהכתוב "בהבראם" הם דורשים רק איך להגיע להמטרה, הנקראת להטיב לנבראיו. שהמשמעות היא, שהנבראים צריכים להגיע לידי השגת טוב ועונג עם כל השלימות. זאת אומרת, שבזמן שיקבלו טוב ועונג, לא ירגישו שום אי נעימות, הנקרא נהמא דכסופא [לחם בזיון].

ובכדי לתקן את זה, נעשה צמצום, שהוא העלם והסתר על הטוב ועונג. כמו שאומר האר"י הקדוש (מובא בתע"ס חלק א' דף א') וזה לשונו, "דע, כי שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, להוציא לאור שלימות פעולותיו וכו', והנה אז צמצם את עצמו". עכ"ל.

נמצא לפי זה, שההעלם וההסתר, שאנו רואים על הרוחניות, זאת אומרת, הגם שאנו צריכים להאמין ב"מלוא כל הארץ כבודו", אבל אם כל העולם הנבראים היו מרגישים את כבוד ה', מי היה אז רוצה לעסוק בדברים שפלים, בזמן שרואים את החשיבות של כבוד הרוחניות. כי אדם יכול לקבל לעצמו תמונה ממה שהיה לו מהעבר.

נגיד שאדם ידמה לעצמו, שהזמן הכי חשוב שהיה אצלו, שהיה מרגיש איך שכדאי להיות דבוק ברוחניות. והיה מסתכל על עצמו, וכן על כל העולם כולו, איך שהזמן עובר בלי שום תועלת ומטרה, ורק עוסק בדברים של מה בכך. וכשהוא היה אז במצב מרומם, היה כל העולם בעיניו כמו ילדים קטנים, שמשחקים בצעצועים.

כמו שאנו רואים, לפעמים ילד קטן לוקח חבל ושם על הכתף של השני. והוא אומר לו, אתה תהיה סוס ואני מוליך את המושכות, שאז שניהם נהנים מהמשחק הזה. ואם נאמר להילדים, איך אתם משחקים בדברי שקר, הלא אתה לא עגלון והוא לא סוס, בטח שהם לא יבינו מה שמדברים אליהם.

והאדם, כשהוא עושה לו ציור, מזמן שהיה לו המצב הכי חשוב בחיים, כשהיה מסתכל על אנשים, איך שהם עוסקים רק בגשמיות, היה מסתכל עליהם כמו שאיש מבוגר מסתכל על ילדים קטנים, איך שהם משחקים.

אי לזאת, מה חסר לנו, בכדי שנוכל לעסוק בתורה ומצות. רק הגילוי. היינו, שיהא גלוי לפנינו את הטוב והעונג, הנמצאים גנוזים בהם. שנראה אותם בגלוי. ואז, מי לא רוצה טוב ועונג. ומי האדם שיכול להשפיל את עצמו, ולהכנס ללול של תרנגולים, ולנקור באשפה כמוהם, ולהיות שמח ועליז מזה, בזמן שהוא יכול להנות מהחיים כמו בן אדם. זאת אומרת, שהפרנסה שלו תהיה מה שמשמחים אנשים, ולא ממה שמשמחים בהמות וחיות. וזה הכל נאמר בזמן שהוא מרגיש את ההפרש שבין הַחַיּוּת של אנשים, לבין הַחַיּוּת של בהמות, וחיות, ועופות.

מה שאין כן בזמן ההסתרה, שהוא לא רואה חיים אחרים בעולם, רק ממה שהוא נהנה, זהו החיות של כל העולם. וכשהם מסתכלים על אנשים, שהם מוותרים על ענינים גשמיים ומחפשים חיים רוחניים, הם מסתכלים עליהם כמו על ילדים טפשים, שאין להם שום שכל. שנותנים לילדים קטנים לשחק עם דברים חשובים, והם זורקים אותם ולוקחים במקומם דברים של מה בכך.

כך יש להנות מדברים גשמיים, והם זורקים אותם וחושבים להשיג קניינים רוחניים. ואצלם הדברים רוחניים, הם דברים של מה בכך, היינו דברים שאין להם שום ערך. אבל הכל הוא בגלל ההעלם וההסתר שיש על הרוחניות.

ועתה נבאר את הב' פירושים במילת "הבראם", שא' פירושו חסד, והב' הוא פירושו שכינה. ושאלנו, וכי בשביל חסד כדאי לברוא עולם הבא ועולם הזה. אבל כפי שביארנו לעיל, שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אי אפשר שיתגלה הטוב והעונג מטרם שיוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע, אם כן אין מקום שתוכל המטרה להגיע לשלימותה.

לכן צריכים לפרש את מה שדורשים "בהבראם", היינו שעל ידם יקיימו המטרה של הבריאה. ובלעדם אין מקום שיכולה לבוא מטרת הבריאה על שלימותה. לכן זה שפירש "באברהם" היינו חסד, הוא, שע"י שהם יתעסקו במידת החסד, הם יכולים לבוא לידי מידת השפעה, שמזה יוכלו אח"כ לקבל קבלת התענוג, והקבלה הזו תהיה נקראת השפעה.

וזהו כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קע"ב אות קע"ה), שמביא את מאמר חז"ל וזה לשונו, "שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים, נעשה אדם בצלמנו, הנה חסד אמר, יברא, מפני שהוא גומל חסדים. אמת אמר, אל יברא, מפני שכולו שקרים".

ומפרש שם את דברי חז"ל שמה, "שחסד אמר, יברא". וזה לשונו, "אבל חסד אמר, יברא, מפני שהוא גומל חסד, כי מצות גמילות חסדים, שעושה, שהוא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע. ואם כן הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה. ועל כן טען החסד, שיש לבראו".

נמצא לפי הנ"ל, שמה שאומרים "בהבראם", פירושו שמ"הבראם" דורשים רק לבחינת אמצעי, ולא לבחינת מטרה, כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא עצות איך להגיע שהנבראים יוכלו לקבל את המטרה, היינו שיוכלו לקבל את הטוב והעונג. היות שמוכרחה להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל, והיות שהם בהפכיות הצורה, אין אף פעם שתהיה להם היכולת לקבל את הטוב והעונג.

לכן אחד דורש שהאמצעי הוא חסד, שעל ידי מידת החסד, שכל אחד עושה עם השני, ע"י זה יזכו לכלים דהשפעה, ויוכלו לקבל את הטוב והעונג.

ואחד דורש "בהבראם", "ה' בראם", היינו השכינה. אין הפירוש שהוא חולק עליו, אלא שהוא אומר, "בה' בראם", הכוונה שמלכות, שהיא בחינת שכינה, נרמזת כאן "בהבראם", היינו ה' זעירא.

ומפרש האר"י הקדוש (מובא בבית שער הכוונות דף כ"ג אות מ"ג) וזה לשונו, "וזה סוד בהבראם, ב"ה" בראם, כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים, הן באצילות והן בבי"ע. וזה סוד ה' זעירא דמלכות דא"ק, אחר שנתמעטה בסוף ז"ת שלה".

ומפרש שם (באור פשוט), שעולם התיקון הנקרא אבי"ע, יצאו ממלכות אחר, שנמתקה במידת הרחמים, הנקרא צמצום ב', ששם היה המיעוט במלכות. לכן נקראת מלכות ה' זעירא.

משמע מכאן, שענין ה' ש"בהבראם", שמפרשים, שהכוונה על השכינה שקבלה תיקון, המכונה שיתוף מידת הרחמים בדין, שפירושו הוא, שמלכות הנקרא מידת הדין, שהיא שורש הנבראים, שהוא הרצון לקבל, שהיא הכלי הצריכה לקבל את המטרה של הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, והיא הכלי קבלה להטוב ועונג, שזהו חומר הנבראים, היינו הרצון לקבל הנאה ותענוג ממנו יתברך, אלא מסיבת תיקון של השתוות הצורה כנ"ל, נעשה דין, שאסור להשתמש עם כלי קבלה זו, אם לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. וזה נקרא בשם צמצום ודין.

והיות שאין קיום העולם בלי תיקון זה, הנקרא מקבל בעל מנת להשפיע, אחרת אין שום גילוי שפע לתחתונים, מחמת הצמצום והדין, שנעשה לצורך תיקון העולם. אבל איך יכולים להגיע לשנות את טבע הבריאה, שהוא בחינת מקבל, להיות משפיע.

לכן, בכדי שתהיה אפשרות לתקן את הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, היה מוכרח להיות תיקון, המכונה שיתוף מידת הרחמים בדין כנ"ל, המכונה צמצום ב', שענינו הוא, שבינה, שהיא מידת הרחמים, הנקראת בחינת השפעה, התערבה עם מלכות, שהוא קבלה, וע"י המזוג הזה, רחמים בדין, אז נוכל בסגולת תורה ומצות להגיע לידי השפע, אף על פי שהוא נגד הטבע שלנו.

וענין זה מובא בהפתיחה לחכמת הקבלה (אות נ"ח) וזה לשונו, "וזה סוד מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים את מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות להאדם, הצריך להבראות מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, לכן הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין, שע"י השתתפות הזו נעשתה גם הבחי"ד, שהיא מידת הדין, כלולה מניצוצי השפעה שבהכלי דבינה".

נמצא לפי הנ"ל, שהאמצעים, שנוכל לבוא ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יש לנו רק בזכות הה' זעירא, שהה', שהיא מידת הדין, נתקטן הדין שלה למידת הרחמים, שפירושה, שחלק מהרצון לקבל נתמעט וקבל לתוכה מידת הרחמים, כנ"ל, שהכלי קבלה בשורשם נכללו ממידת השפעה, הנקראת רחמים.

ובזה נבין מה שהזה"ק מסיים, "שאין מחלוקת ביניהם אלא כי הכל יורד ביחד". כלומר, אם החסד בעולם, גם השכינה בעולם. וכן להיפך. "והעולם נברא בשביל החסד ובשביל השכינה".

משמע מכאן, שהפירוש הוא, ששניהם, היינו מידת החסד ובחינת שכינה, שנתקנה עם מידת הרחמים, הוא לדבר אחד נתכוונו. זאת אומרת, שעל ידיהם יגיעו הנבראים למטרת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. וזה שאומר, "אם אין חסד אין שכינה".

פירוש, אם לא היה תיקון חסד שבעולם, היינו שע"י מידת החסד יוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, לא היתה השכינה, היינו לא היה מועיל התיקון שנעשה בהמלכות, שנקרא שיתוף מידת הרחמים בדין. אלא, שמידת החסד ישנו בעולם, שייך לומר, שמלכות נתקנה במידת החסד, שהוא רחמים, שזה עוזר להגיע להמטרה.

אבל צריכים להבין, מדוע מלכות נקראת שכינה. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שהזה"ק אומר, "הוא שוכן והיא שכינה". שפירושו הוא, שבמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה. וזה נקרא השראת השכינה, היינו ששם מגולה הבורא.

ולכן יש להאדם להתפלל תמיד, שיזכה לבחינת מלכות שמים, המכונה גם כן בשם אמונה. היינו, שהאדם צריך להתפלל, שיזכה לבחינת אמונה. אבל מתעוררת השאלה, אם הוא יודע, שחסר לו אמונה בה', אם כן למי הוא מתפלל, שרק בזמן שהוא מאמין בה', אז שייך לומר, שמבקש מה', שיתן לו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.

וזה יכולים לפרש על דרך מה שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו, "מי שתורתו אומנותו. אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם שמאמין לחבירו ומלווה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר, שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר, שיאמין להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. אם פחות אם יותר".

הרי אנו רואים, שיש אמונה חלקית. ואז כשיש לו אמונה חלקית, שייך לומר, שהאדם יתפלל לה', שיעזור לו היות שאין לו אלא אמונה חלקית. לכן הוא רוצה, שהקב"ה יעזור לו, שיזכה לאמונה שלימה, כנ"ל.

והיות שאי אפשר לזכות לאמונה שלימה מטרם שזוכה להשתוות הצורה, כמו שמובא במאמרים הקודמים ומובא בהקדמת ספר הזוהר (דף קל"ח ובהסולם שם), לכן יש אלו התיקונים, כמו שכתוב לעיל בדרשת בהבראם:

א. שע"י מידת החסד יבואו להשתוות הצורה, שהיא בחינת אברהם,

ב. אומר, שהוא בחינת ה', היינו שכינה, היינו מה שמלכות קבלה לתוכה מידת הרחמים, שעל ידי יזכו לבוא לידי בחינת השפעה. ואז יקויים את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.