בשעה שהכוהן נושא ידיו

[בשעתא דכהנא פריס ידוי]

171. בשעה שהכוהן נושא ידיו, אסור לעם להסתכל בו, משום שהשכינה שורה בידיו. כיוון שאינם רואים, מה זה מזיק להם? והרי כתוב, כי לא יִרְאַני האדם וחי. שבחייהם אינם רואים אלא רק במיתתם רואים. אלא, משום שהשם הקדוש רמוז באצבעות ידיהם, וצריך האדם לירוא, ואע"פ שאינם רואים השכינה, אינם צריכים להסתכל בידיהם של הכוהנים, כדי שהעם לא יהיו מחוצפים כלפי השכינה.

172. בשעה שהכוהן נושא כפיו, צריך העם לשבת ביראה באימה, ולדעת שבשעה ההיא נמצאת עת רצון בכל העולמות, והעליונים והתחתונים מתברכים, ואין דין בכולם. והיא השעה שנגלה הסתום, עתיק דעתיקין, בז"א, ונמצא שלום בכל העולמות.

173/1. בג' פסוקים אלו בתחילתם יש יו"ד יו"ד יו"ד, י' של יברכך, י' של יאר, י' של יישא. כולן באות להראות האמונה השלמה. ושיתברך מעתיקא, שהוא י' דהוי"ה, מי שצריך להתברך. י' י' י', ג"פ שיתברך ז"א מעתיק מכל, וג' אותיות י' הן כנגד ג' קווים. כי יברכך, קו ימין. יאר, קו שמאל. יישא, קו האמצעי. ומשום זה, יברכך ה', הוא למעלה, לז"א, שיקבל מעתיקא. וישמרֶךָ, הוא למטה, לישראל.

173/2. כל מי שמצטער בחלומו, יבוא בשעה שהכוהנים פורשים ידיהם, ויאמר, ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך. משום שבאותה שעה נמצאים רחמים בכל העולמות, ומי שיתפלל תפילתו על צערו, מתהפך לו הדין לרחמים.