כל התכלית אשר מוכן לעולם אחר כל המעשים, הרי התענוג מחוייב להתלוות עמו, היות שבעולם מושג התענוג, ע"כ הוא חלק מן היחוד האמיתי, כי אין לך נותן מה שאין לו, ואם כן בהשבת הענפים לשורשם מתיחד בהם התענוג.
צריכים להבין, שאין כל השארה לנצחיות, זולת לשכליים בלבד, ואם כן מין התענוג, הוא גם מנושא השכליים, ולפי זה לא יפה דימו המחברים, עניין תענוג השכלי, לתענוג של הסרת הספיקות, שזה אינו, מפני שתענוג הזה מתעצם בתחילתו יותר מאשר לאחריו, שאין זה מגדר הנצחי, שאינו משתנה כלל מהזמן.
אלא אפשר לדמות, לאדם שעומד ומשמש לפני אורחים הגונים, מהנה ומענג אותם, הגם שאותו האדם לא ירגיש דבר, זולת שרואה שאחרים נהנים על ידו, מכל מקום עולה תענוגו על כל התענוגים שמקבלים קרואיו ומזומניו, ומתעלה כפי שיעור קבלת תענוגם, שזהו גם תענוג שכלי, והוא למעלה מהשכל, מפני שהוא באמת תענוג רצוני ושורשי, עד שאין השכל מגיע אליו, כי אין חשבון וטעם ברצון כנודע.
זהו הדמיון האמיתי לתענוג הקבוע לנצחיות, דהיינו, שירגישו הנשמות גודל השעשועים שבוראם משתעשע עמהם, שהם יתענגו מאד מאותו ההרגש, ודו"ק.
בזה נבין שנצח והוד נקראים רגלים, כי הגם שעיקר הקומה מסומך על ידם בסוד, (משלי לא יט) "וכפיה תמכו פלך". מכל מקום, עדיין חסר השלימות, והמה מלשון אומנים, בסוד, (הושע יא ג) "תרגלתי לאפרים". אבל עיקר הוא המוחין הפנימיים, דהיינו, למעלה מהמדות, בחינת שקיו דאילנא, וסבת כל הסבות. ולכן עובדי הוי', שיניקתם ממקום הזה, ועובדים דוקא בבחינה זו, הם המה מתקנים כל ענפי הבריאה בבחינה זו. כי דוקא על המוחין הולך וסובב כל הבריאה המאוימה וארוכה הזאת.
כיון שֶשֵכֶל העולם הוא אחד שמתחלק בין נשואים מרובים, נמצא, אם שנים מתלבשים (חושבים) בֶשֵכֶל אחד, הם יחשבו בנושא אחד, ואם יש ביניהם איזה הכר, הוא דוקא בגודל וקוטן, וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו. בזה תבין, שאין השלימות בהתרת ספיקות, כי זה לא יצוייר אלא במקרה, אבל לא ללכת תמיד ולהיות קובע עבודות במין הזה.
אבל בהנ"ל ניחא, כי עיקר החפץ, הוא להיות הולך ומשמש לפני בוראו, שלנצחיות תהיה הרגשה זו קבועה לתענוג, ואם כן עיקר השימוש המעולה, שייך דוקא לשלימים כנ"ל, שבזה … וחושבים מחשבות פשוטות אמיתיות, ומתקנים כל בני העולם, אם כן עיקר התאמצות שלהם הוא להיות באותן המחשבות, אשר מגיע על ידם תענוג גדול לבורא יתברך שמו, שמשלימים מעשיו יתברך.