התנינים

36. ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה. הלוא, לך אל פרעה, היה צריך לומר? אלא שהכניס את משה חדרים לִפְנים מחדרים אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו. והוא התַנים הגדול.

37. ומשה ירא מפניו, ולא קרב, אלא לאלו היאורים, המדרגות שלו. אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשורשים עליונים.

38. כיוון שראה הקב"ה שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו להתקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עימו מלחמה. ולא אחר, כמ"ש, אני ה', אני ולא שליח. והתבאר סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאלו יושבי על מִדִין, היודעים בסוד אדונם.

39. ויברא אלקים את התַנִינִם הגדולים. זהו לווייתן ובת זוגו. תַנִינִם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה. והקב"ה העלה אותה לצדיקים. וע"כ לא נשאר אלא תנים גדול אחד. ודע, שלווייתן דג טהור.

לווייתן ובת זוגו שורשם גבוה מאוד. כי הים הוא המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל הבריות שבים הוא הלווייתן. הרי שהוא כללות החכמה שבים. אמנם אינו נמשך מהחכמה עצמה, אלא מהבינה שחזרה לחכמה, קו השמאל שבה, המכונה נקודת השורוק. וע"כ כתוב עליהם, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה.

אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, במלכות דאצילות, אלא הוכן מקום בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה ממלכות דאצילות, שהוא עשרה יאורים. ואם הם ממדרגות הקדושה למה נהרגו? הנקבה נהרגה מיד. וכן נהרג אח"כ גם הזכר, כמ"ש, והרג את התנין אשר בים. כי הריגה היא ביטול מדרגתו ושיבה לאצילות. ובגמה"ת יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישובו לאצילות.

ואם היה הכרח להרוג את הנקבה, כדי שלא תחריב העולם, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה? כי הריגה זו היא רק ממה ששימשה ללווייתן, אבל לא התבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים.

40. התנים הגדול, הלווייתן הזכר הנשאר בחיים, רובץ בתוך תשעה יאורים, כנגד ט"ס חב"ד חג"ת נה"י. ויאור אחד שמימיו שקטים, הכתר. ברכות של מימי הגן, המלכות דאצילות, נופלות בו ג' פעמים בשנה, שהם ג' הקווים, שעליהם כתוב, שלוש פעמים בשנה ייראה כל זְכוּרךָ. ואם נופלות בו פעמיים, כלומר, רק ב' קווים ימין ושמאל, מתברך היאור, אבל לא כל כך, כי חסר קו האמצעי. ואם רק אחת נופלת בו, ימין לבדו או שמאל לבדו, אינו מתברך על ידו. ומהיאור שהוא כתר, מקבלים ט' היאורים, ט"ס תחתונות.

41. תנין בא בכתר היאורים, מתחזק בו והולך ושוחה ונכנס אל הים, המלכות דאצילות. ובולע שם כמה מיני דגים, שהם מדרגות שבתוך הים הפחותות ממנו, הוא בולע אותן ונשלמות בו. ושולט וחוזר ליאור השוקט.

ואלו תשעה יאורים הולכים ועולים אליו לקבל השפע שלהם, כי הם מקבלים השפע שלהם מן היאור השוקט, הכתר שלהם. וסביב היאור כמה אילנות ועשבים למיניהם. והוא היאור הראשון שביאורים, הכתר.

42. סדר יציאתם של עשרת היאורים: מצד שמאל, מצינור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, יוצאות ג' טיפות, שהן מג' הקווים הכלולים בקו שמאל. וכל טיפה מתפשטת לג' טיפות, ונעשו ט' טיפות. ומכל טיפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים וסובבים בכל הרקיעים, שהם הגבולים של צ"ב.

43. ממה שנשאר מאלו הטיפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עימהן, כל בחינות הכו"ח שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, הרי נשארה טיפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זהו היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.

44. כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טיפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קווים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטיפות ולא יצא עימהן, כלומר, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, נשארה טיפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם.

45. כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון, נופל ביאור השוקט ונכלל בו. וע"כ מלכות בבל, פישון, נכלל בנהר הזה. כי פישון הוא ראש הראשון של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכויות, וע"כ פישון הוא בבל. מהיאור השוקט ניזונים ומתמלאים כל היאורים האחרים.

46. בכל יאור הולך ושוחה תנין אחד, והם תשעה תנינים. וכל אחד ניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברתָ ראשי תנינים על המים. ואפילו התנין הגדול הזה הוא כך, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה.

כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט מלמעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק מלמטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל, ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחיריק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר מלמעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.

47. כתוב, בראשית ברא אלקים. וכתוב, ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מכל יאור, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו.

48. ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים איתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.

מדרגת לווייתן, התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר שבלווייתן. וכך מרומז במספר אחת לשבעים שנים, כי שבעים שנים הם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות.

והמשכת החכמה באה בדינים. שנאמר, אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו, המלכות שלו, מעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ומזדעזע, שכן דרך החכמה להימשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים השפע שלהם ממנו, ע"כ הם מזדעזעים איתו.

49. והארץ הייתה תוהו ובוהו. מועטים הם היודעים לרמז מעשה בראשית בתנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מהסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיוון שכל מעשה בראשית הוא בחכמה, כמ"ש, כולם בחכמה עשיתָ, והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכול נמשך ממנו. ודווקא מהסנפירים, המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה, אלא רק מהמלכות.

50. והארץ הייתה תוהו ובוהו. הייתה, מקודם לכן, שהייתה תוהו מטרם שהתחיל התיקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר התנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הניצוצין שהתלקטו בעולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצין, דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.

51. אלו התנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כוחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, שהם מתחזקים בכוח התנים הגדול ההוא, והוא לבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.

החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקווים, ימין ושמאל, נעשתה מחלוקת ביניהם, שממחלוקת זו יצא הגיהינום, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא מלמטה למעלה. והארה שמלמטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה.

ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכולה להאיר בט"ר, באור הזכר, המשפיע מלמעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפיעה מלמטה למעלה, בחינת ו"ק דג"ר. והמלכות מרומזת באחת לשבעים שנה.

ואלו התנינים האחרים היו ולא היו, כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, מפני שנחלש כוחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מהארת החכמה, כדי שתיפסק המחלוקת והשמאל ייכנע לימין, ולא ייחרב העולם מחמת המחלוקת.

חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, כלומר רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור במלכות שלהם, המאירה מלמטה למעלה, המקבלת מהתנין הגדול. והוא לבדו מתחזק. אמנם התנין הגדול, כללות אור החכמה, אינו מאיר אלא רק במלכות שלו, מלמטה למעלה, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, בחינת ו"ק דג"ר.

ונאמר, אם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. כי הזכר יכול להשפיע מלמעלה למטה רק אם הוא בייחוד זכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיוון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחיריק, נהרגה בזה הנוקבא של הלווייתן, התנים הגדול, ונשאר הלווייתן זכר בלי נקבה, ו"ק דג"ר, המאיר רק מלמטה למעלה.

ומיעוט זה הוא הכרח, שע"י זה עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שנאמר, לא היה יכול העולם לסבול אותם. שהיה הכרח להרוג אותה. ונמצא, שמה שתשעת התנינים מקבלים מן התנים הגדול, הוא אור נקבה. והנה התבאר שהנוקבא של הלווייתן נהרגה ע"י מסך דחיריק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.

52. עד שהרג הקב"ה את הנוקבא של הלווייתן, הארץ הייתה תוהו. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.

ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקווים, ולחבר אותם זה בזה:

א. צ"א,

ב. המסך דצ"א,

ג. צ"ב,

ד. המסך דצ"ב, שבו יוצאת קומת החסדים, לייחד ב' הקווים זה בזה.

לכן ב' עניינים נאמרים כאן בתנין הגדול:

א. שהרג את הנוקבא שלו,

ב. וגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחיריק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.

עד שהרג הקב"ה את הנוקבא, הארץ הייתה תוהו. שנמשך עליה כוח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו. כלומר, אחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנין, ויצאה עליו קומת הזיווג שהיא קומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בוהו. שהתחילה הארץ להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א.

וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה, כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך, וחושך זה עבר לצ"ב, כלומר הגיע עד הבינה. ובזה נעשתה הכנה למסך דצ"ב.

53. מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים, ע"י המסך דצ"ב שהוא עליית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמו ג"ר דבינה וכל המדרגות שתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן. והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, בג"ר שלו. והתנין נכנע.

משום, שהתהום למטה, שהיא המלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עליית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו.

מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הגדול הזה היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם.

התנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. והרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוהה יותר. והרוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח זו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר.

54. ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב. ונשב והיכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטל אותו. וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי קומת רוח הזאת של המסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן.

וזהו, שהקב"ה היכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ היכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם.

55. ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה הי' מן האויר ונעשה אור. שהיכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כיסה אותו. שביטל קומת הרוח, שכיסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיוון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש, ויהי אור.

56. אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.

כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים, מפני שהתמעטו הג"ר דג"ר שלו, ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכוח הכרעת קו האמצעי. שנאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, ממסך דבחינה ג', הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח בלבד. שנאמר, והרוח נשב למעלה.

ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מ"מ מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר, ו"ק דקומת ע"ב (72). ולפיכך נאמר בתחילה, אור זה האיר על ראשו, שמאיר בבחינת אור, אלא אח"כ, שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים, נאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.

מקודם לכן האיר מהאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מהבינה, ומנצנץ לע"ב (72) אורות של השמש, ז"א, שהשיג קומת ע"ב אורות, קומת חכמה. כיוון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. כלומר, שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה.

כיוון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור מלמעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שהתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור מלמעלה למטה, בסיבת מעשה הרשעים, והיכה באלו היאורים, שהיה מחריב אותם בכוח הדינים, הנמשכים עם ההארה שמלמעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.

57. וזרע אותו זרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, הגנן של הגן. והזרע שזרע בגן, במלכות, הוא הגניזה וההעלמה של האור הזה. כלומר שההעלמה אינה היעדר, אלא להיפך, שהיא זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מהזרע.

58. כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמח בגן, במלכות, הזרע של האור הזה, כלומר, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, לנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז התחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של הזרע הזה. והוא נקרא גיחון.

59. ומהגדלות של הזרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, כמ"ש, והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב, ומָשַׁח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שמים אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זו, מגיחון, היא מלכות חזקה.

60. והתנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, התעלו בנהר גיחון, להתחזק בו. וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכוחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.

61. ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן ההוא, אז יצא החושך הראשון, שמטרם יציאת האור. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. ונבדל חוט אחד בין הארה שנשארה מאור זה שנגנז, ובין החשכה של החושך הזה, שכתוב, ויַבדֵל אלקים בין האור ובין החושך.

עתה מבאר הזוהר סדר הגניזה, שנעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. עליית המלכות לבינה גורמת להתחלקות כל מדרגה לשתיים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכו"ח, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. כלומר, אור הקטנות דנ"ר, המתלבש בב' כלים כו"ח, שהוא ההארה שנשארה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חושך.

בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות:

א. יצא החושך הראשון ע"י עליית צמצום שבמלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום.

ב. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. שהחושך היכה, כלומר, שהתחבר בנקב שנמתח בראשו ע"י עליית מסך המלכות לבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת.

ואז נבדל חוט אחד, המסך המסיים את המדרגה תחת כו"ח, בין ההארה שנשארה מהאור שנגנז, כו"ח שנשארו במדרגה, ובין החשכה של החושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם תחת המסך המסיים המדרגה.

62. והתנין הזה, בהבדלה של החוט שהבדיל, חזר והבדיל ג"כ באלו היאורים מעל החושך. כלומר, שנעשתה גם בהם עליית המלכות לבינה שלהם בצמצום ובמסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כו"ח שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחושך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו, בהבדלה, שנעשתה ביאורים.

63. ונבדלו מים העליונים הקדושים. כלומר, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מהבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיוון שכבר יש בה חמישה כלים כח"ב תו"מ, חזרו אליהם הג"ר. ויש בה חמישה אורות נרנח"י. ואז נקראים מים העליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך היאור השוקט הנברר מכולם. ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום.

כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מהמדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכו"ח של התחתונה ממנה. ולעת גדלות, כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עימהם גם כו"ח של התחתונה. ובזה מקבלים הכו"ח של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפי זה גם היאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כו"ח של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שהיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו.

ונאמר, כל היאורים נבדלו, שנבדלו הכו"ח שלהם להישאר במדרגה, ובעת גדלות, עלו לתוך היאור השוקט. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים הג"ר, המכונים ג' פעמים ביום, כמו שנאמר, יוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

64. וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך היאורים האלו, מובדלים זה מזה, שהמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם, הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מהמדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכוֹרי מצרים. ומכאן התפזרו לבחוץ בְכוֹרים, ממדרגות השייכים לבינה ולתו"מ. וכולם ניזונים משיקוי של אלו היאורים. והתנין הגדול שולט על כולם.

65. והכול הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים. והצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. וע"כ המלאכים העליונים נקראים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ומתו"מ שבהם, למיניהם.

66. ויאמר אלקים, תַדשֵׁא הארץ דשא עשב מַזריע זֶרע. הארץ, היא המלכות. ועשבים, הם האור הצומח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר מלמעלה למטה, אז היה הופך כל אלו העשבים ליובש.

עד שרוח אחר, הבא מעליית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשית זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשתה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.

67. מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מלפעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב שבראשו, אז שולט הרוח ההוא על העשבים ומייבש אותם.

68. עוד אפשרות יש לו להתקרב אל העשבים, בשעה שהיאור השוקט חוזר מהמלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים, הולך בשקט. והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים סביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה התנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים.

העשבים הם האור שצמח מתוך החושך. ומתוך שבכל פעם שהתחתונים רוצים להמשיך החכמה מלמעלה למטה, מתייבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים.

ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו להתקרב לאלו העשבים. שנאמר, מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, מחמת שהם נוטים אחר חכמה. והעשבים דוחים הארת חכמה שבשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים.

וכן, כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מבעת שהיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל ליהנות מהארתם.

כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. ואח"כ חוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.

69. ויאמר אלקים, יהי מאֹרֹת ברקיע השמיים. זהו נחש בָּרִיחַ. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קווים ימין ושמאל. ואינו מניח שיתפשט קו השלישי, המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.

כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, קו האמצעי, שעליו כתוב, והבְּרִיחַ התיכון בתוך הקרשים, מַבריח מן הקצה אל הקצה, מן הימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. כלומר, שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניח לו שיכריע בין הקווים, להיותו סוגר ב' הקווים. ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן גם הוא נקרא בריח.

והזוהר מפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי, ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל. המוחין דבינה מכונים יובל, שבהם ג' קווים מכונים ג' פעמים. ונאמר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובל, המכונה פעם אחת, ואינו מניח לו להתחבר בצד ימין.

70. יהי מאֹרֹת, זהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעצה"ד. כשזה קם, נשבר כוחו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו בתוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על כוחו של ים. וכוחו של ים הוא התנים הגדול, כמ"ש, ודורך על בָּמותֵי ים.

71. וכשהנחש הזה קם, כתוב, והרג את התנין אשר בים, שזהו התנים הגדול. וע"כ כתוב, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והנחש הזה הוא מְאֹרֹת חסר ו', שמורה לשון קללה, כמ"ש, מְאֵרַת ה' בבֵית רָשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל.

ד' הנהרות הם כנגד ג' קווים והמלכות המקבלת אותם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חידקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחיריק שבקו אמצעי יש בהסתר בחינת המלכות דמנעולא, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני ג"כ מעורב בו הדין דמנעולא, שבו ממית כל חי. שנאמר, והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל. שמעורב באותה הגבורה הגנוזה בנהר חידקל, ובזה כוחו חזק להמית כל חי.

72. נחש ההוא הוא ביבשה. כשיוצאים להילחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו וכוחו הוא ביבשה. שהיא המלכות, שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד, כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כמו זה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאֹרֹת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.

73. והנחש הזה נועד כלפי התנין שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עימו. אלא הקב"ה לבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש, לי יאוֹרי ואני עשׂיתִיני.

כי התנים הגדול הוא קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בעניין ההתקרבות למצרים. אלא אח"כ הרהיב עוז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטל אותו.

ולפיכך, הגם שנכנע אח"כ אל הימין בכוח קו אמצעי, עכ"ז נשארה בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותיקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בהתקרבות למצרים.

וכתוב, אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עשיתיני, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.