ויהי בימי שְׁפוט השופטים
112. ויהי בימי שְׁפוט השופטים, ויהי רעב בארץ. בזמן שהקב"ה דן את העולם, את מי הוא דן תחילה? אותם שהם דנים את העולם. הם דנים את העולם, מי דן אותם? הקב"ה. מפני קלקול הדין, רעב בא לעולם.
113. בכל זמן אינו בא רעב, אלא בעוון ראשי העם. כתוב, רוב אוכל, ניר ראשים, ויש נִספֶּה בלא משפט. כשיש מספיק אוכל בעולם, ניר ראשים, הם זורעים ואוכלים לשובע. וכשאין אוכל בעולם, יש נספה בלא משפט, יש מי שעומד בשלווה, ונספה מהעולם. על איזה עוון? על עוון שמקלקלים את הדין ואת המשפט, ומעוותים אותו.
114. אם הגדולים חוטאים בלא משפט, שלא עשו משפט בעולם, הייתכן שהקב"ה בא להרוג העניים בגללם? אלא, העניים הם כליו של הקב"ה, והם קרובים אליו, וכשהרעב בא לעולם, הם צועקים אליו, והקב"ה שומע להם, ומעיֵין על העולם, ודן אותם שגרמו צער זה על העניים, ונספים מהעולם קודם זמנם. כמ"ש, אם צָעוֹק יצעק אליי, שמוֹע אשמע צעקתו, ושמעתי כי חנון אני. ואומר, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב.
115. בוודאי, באותו זמן, יש נספה ומסתלק מהעולם, קודם זמנו, בלא משפט, על שלא הוציאו המשפט לאורה, ועל שעיוותו וקלקלו המשפט. וכל דיין שאינו מחמיץ את הדין, אין מחמיצים דינו מלמעלה, ואינו מסתלק מהעולם קודם זמנו. כמ"ש, יש נספה בלא משפט.
116. יש מי שדן את הדין לאמיתו, ומקבל שכר עליו מאת הקב"ה. ויש מי שדן דין אמת לאמיתו, ונתפס. כגון דיין שמדקדק דקדוקים לזַכות לרשע, ואינו מעניש אלא בדין אמת. שבית דין מכים ומענישים שלא מהתורה, כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם, והדיין מסלק עצמו מהדין, ומלהעניש אותו, ומדקדק בעניין הדין, למצוא פתח לזכות אותו מהדין ממש, והוא דין אמת.
כשהקב"ה דן את העולם, אותו הדיין נתפס עליו, ומסתלק מהעולם קודם זמנו. ואם לא, עליו כתוב, לא נִין לו ולא נכד בעמו. כשבעצמו אינו נתפס, נתפס זרעו.
117. יש מי שאינו דן את הדין לאמיתו, ומקבל עליו שכר. כמו, רבי אבא, שראה אחד המחבק אשת איש ונושק לה, הוציא אותם להריגה, והרג אותם. לא משום שהיו ראויים להריגה, אלא כדי לעשות גדר לתורה. ולא יאמרו, שהדיין הוציא אותם מדין תורה, שהרי אינם חייבים מיתה, אלא ועשו גדר לתורה.
והדיין שאינו עושה גדר לתורה, אין לו גדר בעוה"ז, כלומר, של נין ונכד עצוּר ועזוּב. ובעוה"ב, מעבירים ממנו אותם מע"ט שהם גדר לאדם לעוה"ב. כמו שלומדים, עשו סייג לתורה, כדי שתאריכו חיים בעוה"ז ובעוה"ב.
118. וילך איש מבית לחם יהודה. בכל מקום שכתוב איש, צדיק גדול הוא בדורו, שיוכל לעמוד על עצמו, כלומר, שזכותו גדולה להגן על עצמו, ועל אחרים. כעניין זה הוא כשכתוב איש לדופי, כמ"ש, איש יודע ציד, איש שדה, שפירושו, שהוא רשע ההורג ברשעו ומאביד בני אדם ואינו מפחד.
119. אלימלך גדול בדורו, ראוי לעמוד על עצמו ועל אחרים. כיוון שראה הרעב, מיד ברח. לפיכך נענש. מבית לחם יהודה, ממקום סנהדרין גדולה, מהנביעה של התורה ששָׁם. כמ"ש, מי יַשְׁקני מַים מבוֹר בית לחם אשר בשער.
120. אלימלך עקר רגליו ממקום נובע תורה, שבבית לחם יהודה, לגור בשדה מואב. ומשום זה נענשו.
121. רבי בון היה הולך יום אחד בדרך. פגש בו ילד אחד. אמר לו, רבי, רצונך שאלך עימך בדרכך, ואשמש לפניך בדרך זו? אמר לו, לך. הלך אחריו.
122. בעוד שהיה הולך, פגשו בו רבי חייא ורבי אבא ורבי יודא ורבי יוסֵי. אמרו לו, אתה הולך לבדך, ואין מי שיישא מַשָׂאך אחריך? אמר להם, ילד אחד כאן ההולך אחריי. אמר רבי חייא, ראוי אתה שתתחייב בנפשך, כי אין עימך מי שתעסוק עימו בדברי תורה. ישבו בשדה תחת אילן אחד.
123. אמר רבי חייא, ואורַח צדיקים כאור נוגַה, הולך וָאור עד נכון היום. ההולך בדרך, צריך להיות עימו מי שידבר עימו בדברי תורה. וכך דרכם של צדיקים, הולך ואור, הולך ועימו דברי תורה, כמ"ש, ותורה אור. עד נכון היום, עד שתשתתף עימו השכינה, ולא תזוז ממנו. כי בכל מקום שיש דברי תורה, השכינה שם. כמ"ש, בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך.
124. כתוב, רִפְאוּת תהי לשׁוֹרֶךָ ושיקוי לעצמותיך. התורה היא רפואה לאדם, לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב. רפואה לאדם בעוה"ז בכל יום, היא, מי שקורא ק"ש כתיקונה.