אין אדם משים עצמו רשע

תשמ"ה - מאמר ל"א
1985 - מאמר 31

בענין "אין אדם משים עצמו רשע" כתוב בזהר (בלק דף ע"ג ובהסולם אות קצ"ג) וזה לשונו "דוד המלך השים עצמו בד' דרכים. השים עצמו עם העניים, השים עצמו עם החסידים, השים עצמו עם החסידים, שכתוב, שמרה נפשי כי חסיד אני. כי אדם צריך שלא ישים עצמו רשע. ואם תאמר, אם כן לא יתוודה על חטאיו לעולם, אינו כן. אלא כשיתוודה על חטאיו, אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה. ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד, הפשוטה לקבל אותו. וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד. ואל תאמר, שהקב"ה אינו מקבלו, עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, או גם אלו שנסתרו ממנו. אינו כן, אלא שאינו צריך לפרש רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם משים רצונו בהם להתחרט בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים אחריהם", עד כאן לשונו.

ויש להבין:

א. איך אדם אומר על עצמו שהוא חסיד, הלא זו כבר מדרגה של חשיבות, ואיך משבח עצמו לבדו.

ב. אומר, שאין לאדם להשים עצמו רשע, ומצד שני הוא אומר, שצריך לפרט חטאיו, אלא שאומר שלא צריך להיות פירוט על כל חטאיו מיום שבא לעולם, אלא צריך לפרט חטאיו אלו שהוא זוכר אותם. אם כן, כשמפרש חטאיו שחטא, כבר הוא רשע. ומדוע אומר, שאין לאדם להשים עצמו רשע. וכי יש הבדל שאומר, שעשה מעשים רעים, רק אינו אומר על עצמו שהוא רשע. הלא אם אומר שהוא עשה מעשים רעים, הלא הוא ממילא אומר על עצמו רשע. כמו שמצינו בדברי חז"ל (סנהדרין ט' ע"ב) וזה לשונם, ואמר רב יוסף, פלוני רבעו לאונסו, הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא, והתורה אמרה, אל תשת רשע עד. רבא אמר "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע".

אם כן משמע מכאן, אם הוא אומר שחטא, אינו נאמן על עצמו משום שהוא רשע. וכאן, כשהוא מתוודה על חטאיו, הלא צריכים לומר שבאמירה לבד הוא נקרא "רשע", הלא אתה אומר, אין אדם משים עצמו רשע. אם כן חזרה קושיא לדוכתא, איך הוא מפרט חטאיו בשעת וידוי.

ויש לדעת הטעם שאמרו, ש"אין אדם משים עצמו רשע", הוא משום ש"אדם קרוב אצל עצמו". יש לומר בזה, היות ש"על כל פשעים תכסה אהבה", ולכן את מי שאוהבים אין מקום לראות שום חסרון, משום שחסרון הוא דבר רע, ואין אדם יכול להרע את עצמו, כי הוא משוחד מחמת אהבה עצמית. לכן "אין אדם משים עצמו רשע", ואינו נאמן להעיד על עצמו דבר רע, כמו קרוב, שהוא פסול.

וזה צריכים לדעת, בזמן שהאדם בא לבקש מהקב"ה שרוצה לעשות תשובה, ומבקש מהקב"ה, שהוא יעזור לו, שיוכל לחזור בתשובה, ונשאלת השאלה, אם הוא רוצה לחזור בתשובה, מי מפריע לו, הלא הבחירה בידו לעשות תשובה. ובשביל מה צריך לבקש מה', שיעזור לו לעשות תשובה. ובתפלת שמונה עשרה אנו מתפללים "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", משמע, בלי עזרתו אין האדם מסוגל לחזור בתשובה. ויש להבין, למה הוא כך, שאין האדם בעצמו מסוגל לעשות תשובה.

ובמאמרים הקודמים הסברנו, מטעם, היות שהבורא ברא בנו טבע של רצון לקבל. ויצא, הרצון הזה מלכתחילה בעל מנת לקבל. רק אח"כ אנו לומדים שנעשה תיקון, שלא לקבל בעמ"נ לקבל אלא בעל מנת להשפיע. וזה נקרא "תיקון הצמצום", היינו שמטרם שהתחתון יהיה מוכשר בעל מנת להשפיע, יהיה המקום הזה חלל ופנוי מאור. ומתיקון הזה נמשך למטה לגבי הנבראים, שמטרם שיוצאים מאהבה עצמית, אין האדם מסוגל להרגיש את אור ה'. ומשום זה צריכים מקודם לצאת מאהבה עצמית, אחרת שורה עליו סוד הצמצום.

ובכדי לצאת מהטבע שהבורא ברא, אין האדם מסוגל לצאת, כי ה' ברא את הטבע הזה. אי לזאת, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יתן לו טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. וכל הבחירה שאנו מתייחסים להאדם, היא רק בבחינת התפלה, היינו שהאדם יבקש מה', שהוא יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני. ומשום זה, כשהאדם רוצה לעשות תשובה, הוא צריך רק לבקש מה', שהוא יעזור לו, היינו לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. לכן אנו מבקשים מה', ואנו אומרים ומתפללים "השיבנו אבינו".

אבל מתי האדם מבקש לה' באמת, שה' יחזיר אותו בתשובה. יכול להיות רק בזמן שהוא מרגיש, שהוא צריך לחזור בתשובה. אבל מטרם שהוא בא לידי החלטה שהוא רשע, אין מקום לתפלה שיחזיר אותו למוטב, הלא הוא אינו רע כל כך, שיהא צריך לרחמים מאת ה'. והמשמעות של התפלות שצריכים להתקבל, משמע דוקא, שהאדם צריך לרחמים, כמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" "כי אתה שומע תפלת כל פה (משמע אבל מתי) עמך ישראל ברחמים".

משמע מכאן, מתי הקב"ה שומע תפלת כל פה, אם האדם מרגיש שהוא צריך לרחמים. וזה שייך לומר דוקא בזמן, שהוא מרגיש שהוא במצוקה גדולה, ואין מי שיכול לעזור לו, אז שייך לומר, שהוא בא לה' לבקש ממנו רחמים. מה שאין כן כשבא לה' ומבקש שיתן לו מותרות, היינו שבהמצב שהוא נמצא עוד לא נורא כל כך, שיש אנשים שהוא רואה שמצבם הוא עוד יותר גרוע ממצבו, נמצא, זה שהוא מתפלל לה', הוא לא מטעם שהוא זקוק לרחמי שמים, אלא הוא רוצה להיות במצב יותר טוב ויותר משובח מאנשים אחרים. זה נקרא, שהוא מבקש מה', שיתן לו לחיות חיי מותרות, היינו שהוא רוצה להיות יותר מאושר מאחרים.

אי לזאת, כשהאדם רוצה שהקב"ה יקבל תפלתו, אז קודם כל הוא צריך לראות את עצמו שהוא נצרך שיתנו לו חיים יותר מאחרים, היינו שהוא רואה, שכולם חיים בעולם, ולו אין שום חיים, מסיבת שהוא מרגיש את עצמו רשע, והוא רואה שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מאחרים. אז הוא רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, לא מטעם שהוא רוצה לחיות חיי מותרות, אלא שאין לו שום חיים דקדושה.

נמצא, שאז הוא מבקש ממש רחמים, להיות משהו להחיות את נפשו, אז הוא צועק לה', היות ש"אתה נותן לחם לרעבים", "ה' מתיר אסורים", זאת אומרת, שפשוט שהוא רואה שחסרה לו בחינת אמונה, שנקראת "לחם". והוא רואה שהוא יושב בבית אסורים, הנקרא "אהבה עצמית", ולא יכול לצאת משם, כי רק ה' יכול לעזור לו. זה נקרא, שהוא נותן תפלה אמיתית.

שצריכים לדעת, שתפלה שייכת על חסרון. וחסרון לא נקרא מה שאין לו, אלא חסרון נקרא צורך. ולכן חסרון גדול נקרא, שיש לו צורך גדול להדבר שהוא מבקש. ואם אין לו צורך גדול, נקרא שאין לו חסרון גדול, וממילא אין תפלתו גדולה כל כך, משום שהוא לא נצרך כל כך לדבר שהוא מבקש, לכן גם הבקשה לא כל כך גדולה.

היוצא מכל הנ"ל, שאין אדם יכול לראות על עצמו דבר רע. ולפי זה יש לשאול, אם האדם יודע שהוא חולה, ובטח להיות חולה הוא דבר רע, והוא הולך לרופא, בכדי שירפא אותו ממחלתו. ואם הרופא אומר לו, שהוא לא רואה שום דבר רע בגוף שלו, בטח הוא לא סומך עליו, אלא שהוא הולך לרופא שהוא מומחה גדול. והוא אומר לו, שמצא איזה דבר רע בגופו, וצריכים לעשות לו נתוח. בטח שהאדם זה הוא שמח, שהוא מצא את הרע שלו, ומשלם לו עבור זה סכום הגון, עבור זה שהוא מצא את המחלה שלו, ויודעים איך לעשות לו גוף בריא, שיחיה ויוכל להנות מהחיים.

רואים אנו, אם במקרה מוצאים את הרע, הוא דבר טוב, כנ"ל בהמחלה, אין לומר אז שאין אדם רואה רע לעצמו, משום שבזמן הזה שהוא רוצה לתקן את הרע, אז הרע נקרא דבר טוב. נמצא, שאז האדם כן יכול למצוא אצלו רע.

ולפי זה יכולים להבין דברי הזהר, מה ששאלנו, שמצד אחד הוא אומר "אין משים עצמו רשע", ואח"כ אומר, שצריך לפרש חטאיו. הלא כשמפרש את חטאיו שעשה, הרי משים עצמו רשע, בזה שאומר, עשיתי עבירה זו וזו. יכולים לתרץ כאן, שאני, היינו בזמן שבא לבקש מהקב"ה, מקרב אותו משום שהוא משוקע ברע, היינו באהבה עצמית, ואם הוא רוצה שתפלתו תתקבל, אז הוא יודע שצריכים להתפלל להקב"ה מקרב הלב, היינו שהוא צריך לרחמים מרובים יותר משאר אנשים, משום שהוא מרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע מהם.

אז הוא צריך לראות בעצמו את הרע שיש לו יותר משאר אנשים, אחרת נקרא זה, שהוא אומר שקר שהוא גרוע מהם. וכתוב "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת". לכן, אם הוא מוציא בעצמו רע, שאז הוא יכול לראות בעצמו, שיש לו צורך גדול, שהקב"ה יעזור לו, נחשב לו דבר זה לדבר טוב. לכן כשמפרש חטאיו, לא נקרא זה "משים עצמו רשע", אלא להיפך, עכשיו הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שהקב"ה יקרב אותו אליו.

נמצא, שבזה שהוא מוצא רע בעצמו, הוא נעשה נצרך גדול לה'. וצורך נקרא "חסרון". וצריכה להיות התפלה שהוא מתפלל, שתהיה מעומקא דליבא. שענין עומק פירוש שהתפלה שהוא מתפלל על חסרון שלו אינו חסרון שטחי, אלא החסרון הזה נוגע לנקודת לבו, היינו שכל האברים מרגישים את חסרונו. ורק אז נקרא זה "תפלה".

ובזה נבין את השאלה ששאלנו, איך הוא אומר על עצמו שהוא חסיד, הלא חסיד זוהי כבר מדרגה, שלא כל אחד נקרא "חסיד". ואיך אמר על עצמו שהוא "חסיד". ולפי מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", הלא "יהיב חכמתא לטפשים" היה צריך לומר. ואמר על זה, ש"חכם" נקרא על שם העתיד, היינו מי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא "חכם".

אי לזאת, יוצא, כשאמר "חסיד אני", הכוונה שהוא רוצה להיות חסיד, שזה נקרא "אהבת הזולת". מקודם אמר "תפלה לעני", היינו שהוא נמצא באהבה עצמית, "ואני רוצה להיות חסיד". וזה שמסיים שם הזה"ק וזה לשונו "אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה, ועתה התדבק בימין העליון, שהוא חסד הפשוטה לקבל אותו, וכיון שנתדבק בחסד, נקרא חסיד". היינו שבא עכשיו להתדבק בחסד, לכן נקרא "חסיד", על שם העתיד.

ובזה נבין גם כן מה שאומר הזה"ק וזה לשונו "ואל תאמר שהקב"ה אינו מקבלו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, אינו כן, ואם משים רצונו בהם להתחרט עליהם בעת הווידוי, כל החטאים אחרים נמשכים אחריהם". צריכים לומר, אם הוא מתפלל על הכלל והשורש, שמשם באים כל החטאים, שהוא הרצון לקבל, ממילא כל החטאים נמשכים אחריהם, היינו אחר אהבה עצמית.