בנֵי אימי ניחַרו בי

181. בנֵי אימי ניחַרו בי. בני אימי, כמ"ש, השליך משמיים אֶרץ, נוקבא. כי כשרצה הקב"ה להחריב את ביתו התחתון, ביהמ"ק, ולהגלות את ישראל בין העמים, הסיר מלפניו ארץ, הנוקבא, והתרחק ממנה, כמ"ש, ותיתַצַב אחותו מרחוק.

וכשארץ התרחקה משמיים של מעלה, ז"א, ארץ של מטה, ביהמ"ק, נחרבה, וישראל התפזרו בין האומות. אמרה כנ"י, מי גרם לי זאת? בנֵי אימי, ז"א ונוקבא שלו, שניחַרו בי והתרחקו ממני. כי ז"א ונוקבא הם בני בינה.

182. רבי יוסי היה הולך בדרך עם רבי חייא. אמר רבי יוסי, רואה אני איש בנהר, ציפור על ראשו, ואוכלת ורומסת ברגליה, ואותו האיש צועק.

183. נתקרב אל האיש ונשמע. אמר רבי חייא, מפחד אני להתקרב. אמר לו, והאם בן אדם הוא במקום הזה? אלא רמז של חכמה רמז לנו הקב"ה. קָרבו אצלו. שָׁמעו שאומר, עטרה עטרה, ז"א ונוקבא, שנקראים עטרות. שני בנים, בני בינה, שורים מבחוץ למקומם. ז"א אינו נח ואין מנוחה לנוקבא, עד שהציפור תושלך שסועה לגזרים.

ציפור רומזת לאומות המשעבדות והמענות את ישראל בגלות. ואיש בנהר רומז לישראל, שהציפור עומדת על ראש ישראל ואוכלת ורומסת אותו ברגליה. אומר, עטרה עטרה שני בנים, ז"א ונוקבא, בני בינה, שורים מבחוץ למקומם, שזה גורם שיהיו ישראל בגלות, כמ"ש, בני אימי ניחרו בי. ז"א אינו נח ואין מנוחה לנוקבא, עד שהציפור תושלך שסועה לגזרים, עד שינקום נקמתו מהאומה ההיא.

184. בני אימי ניחרו בי, סובב על זו"ן. והטעם הוא כמ"ש, כרמי שלי לא נטרתי.

185. הגלות נמשכת. וע"כ ציפורי השמיים, שרי האומות, אינם עוברים מממשלתם, עד שממשלת עמים עכו"ם עוברים מן העולם. ויהיה זאת שיגיע יום הקב"ה, ודיניו יתעוררו בעולם, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה.

186. בעוד שהיו הולכים, שמעו קול אחד, שאמר, שלהבת הכפתור, השלהבת של המלכות, הגיעה בדיניו. יצאה שלהבת אחת ושרפה את הציפור. כמ"ש בדניאל, רואה הייתי עד אשר הומתה החיה ואָבד גופהּ וניתנה ליקוד אש. מדובר בחיה הרביעית מארבע חיות, הרומזים על האומות ששעבדו את ישראל בארבע גלויות, והחיה הרביעית היא הגלות האחרונה. ונראה, שציפור היא ג"כ החיה הרביעית.