מאמרים לסוכות

פרשת ויחי

ד' מינים

210. כמה חשובים מעשי המלך הקדוש, כי במעשים שעושים למטה, קושרים אותם בדברים העליונים למעלה, בשורשם, כי כל דבר למטה בעוה"ז יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים. וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, מתעורר כנגדם מעשה שלמעלה, בשורשם שבעולמות העליונים. כגון אזוב, עץ ארז, שציוותה התורה לקחת למטהר.

211. יש מהם שאחוזים בשם הקדוש למעלה, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה. ועל זה צריכים לייחד אותם, לקשור אותם יחד, ולעשות בהם מעשה, לנענע אותם, כדי לעורר שמחה בשורש, שאחוז בו למעלה. בברכת המצוות ובמעשה המצווה צריכים להראות בדבר שלמטה, כדי לעורר בזה את הדבר שלמעלה, שורשו העליון.

212. כמ"ש, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, כדי שיעשה לי כבוד. בראתיו, כדי לייחד אותי. יצרתיו, לעשות לי מעשים טובים. אף עשיתיו, שיתעורר על ידו כוח העליון.

213. וכתוב, ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפוֹת תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל. כל הנקרא בשמי, פרי עץ הדר. ולכבודי בראתיו, כפות תמרים. יצרתיו, ענף עץ עבות. אף עשיתיו, ערבי נחל.

שורשי ד' מינים, הם ד' העולמות אבי"ע: האתרוג כנגד עולם האצילות, ועליו כתוב, כל הנקרא בשמי, כי הנוקבא דאצילות נקראת שֵם. כפות תמרים כנגד עולם הבריאה, ועליו כתוב, ולכבודי בראתיו. וענף עץ עבות כנגד עולם היצירה, ועליו כתוב יצרתיו. וערבי נחל כנגד עולם העשיה, ועליהם כתוב, אף עשיתיו.

214. והתיקון שלהם, כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון, בדיוק חמישה על עשר. כי 15 לחודש מורה, שהנוקבא, ספירה עשירית, ומרומזת במספר עשר, עלתה ונכללת באמא, הנבחנת במספר חמש, להיותה כוללת בתוכה חמש ספירות חג"ת נ"ה, שכל אחת כלולה מעשר. וכשאלו חמש ספירות של הבינה מאירות בנוקבא, נקראת הנוקבא במספר 15 לחודש, אשר אז הלבנה, הנוקבא, בתכלית המילוי שלה.

215. ביום הראשון, הוא יום, שיצא הראשון למסע במקורות מים חיים, קו הראשון של ג' קווים, הנוסעים בג' מקומות. שמנסיעתם יוצאים חסדים מגולים בחכמה, הנקראים מים חיים. קו הימין, חסד, הנוסע ראשונה. ואנחנו צריכים להמשיך אותו בעולם, כי בסוכות הוא זמן המשכת החסדים, כמ"ש, וימינו תחבקני.

216. משל למלך, שאסר אנשים בבית האסורים שלו. באה אימו הגבירה, והוציאה אותם לחירות. והמלך שהשגיח על כבודה, נתן אותם לרשותה. והיא מצאה אותם רעבים וצמאים, אמרה אל בנה המלך, הרי הוצאתי אותם לחירות, תן להם אכילה ושתייה.

217. הנה יוה"כ, אמא, בינה, הוציא כולם לחירות, ואנחנו נמצאים רעבים למזון וצמאים לשתות. כי מבחינת בינה אינן נמשכות אכילה ושתייה גשמיות, כי ע"כ אנו צמים ומתענים ביוה"כ. ע"כ היא מעטרת את המלך, ז"א, בן הבינה, בעטרות שלו, במוחין דחסדים.

ביום הזה, בראשון לחג, אנו יודעים שמים חיים שורים עימה. ואנו שואלים לשתות למי שהוציאנו לחירות, שתשפיע חסדים אל ז"א בשבילנו, אחר שזכינו למוחין דחכמה ממנה ביוה"כ, שהוא חירות. ולפיכך אנו קוראים לאותו יום, יום ראשון.

218. ביום ההוא, הרומז על אברהם, ספירת החסד, הוא התחלת הכול. אם ההתחלה היא בענני כבוד, אורות מקיפים, שאו"מ הראשון הוא חסד. ואם ההתחלה היא במים, או"פ, שאו"פ הראשון הוא חסד. ולכן אברהם התחיל לחפור בארות מים.

219. פרי עץ הדר, זהו בארו של יצחק. הנוקבא נקראת באר, בעת שמקבלת חכמה מקו שמאל דז"א, שנקרא יצחק. כי יצחק הידר את הקב"ה, וקרא לו עץ הדר. והנוקבא פרי של עץ הדר זה.

כפות תמרים, כמ"ש, צדיק כתמר יפרח, יסוד צדיק. ולא נמצא פירוד בין יסוד לנוקבא. ע"כ לא כתוב, וכפוֹת, אלא כפוֹת, מלשון קשוּר ואגוּד, משום שאינם נמצאים זה בלי זה, וכפוּתים תמיד יחד. ובזה מתמלא באר, הנוקבא, מבאר מים חיים עליונים, מבינה, כי היסוד, מתמלא תחילה מת"ת, ות"ת מבינה. וממנו מתמלאת הבאר, עד שהיא נעשית מעיין נובע לכל.

220. וענף עץ עבות. ענף של אילן הגדול, ת"ת, שהתגבר והשתרש בשורשיו ונעשה אילן עליון על כל, שאחוז מכל צדדיו, כלומר, ת"ת הכולל כל ו"ס חג"ת נה"י, ואחוזים בו מכל צדדיו.

ענף הוא עץ עבות, עץ שאוחז את האבות, כי הוא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, חו"ג, אברהם ויצחק. עבות כמו אבות, כי ע' וא' מתחלפים זה בזה. כי מת"ת מקבל יסוד העולם ומתמלא להשפיע אל הבאר, הנוקבא, ארץ שכולה משקה. כי בעת שהנוקבא מקבלת מיסוד, היא נקראת ארץ שכולה משקה.

221. וערבי נחל, הם שניים, שרומזים על שני נחלי מים, נו"ה, שהמים מתכנסים בהם להשפיע אל הצדיק, יסוד, המקבל מנו"ה.

וערבי נחל הם הגבורות, הנאחזים ביצחק, קו שמאל, הבאים מצד נחל העליון, אמא, ולא מצד אבא, קו ימין. ומשום זה הערבות יפות כולן, אבל אינן מתוקות, כמו פירות, ואינן עושות פירות, כי השמאל דיניו מרובים ואינו עושה פירות, אע"פ שהוא יפה, שיש בו חכמה, כי היופי רומז על חכמה. וע"כ הוא מרומז בערבי נחל, שהינם יפים ואינם עושים פירות.

222. וערבי נחל, הם ב' עמודים, שהגוף עומד עליהם, נו"ה. וערבי נחל, הם הגבורות הנמשכות מקו שמאל, שאלו הגבורות נמשכות בנו"ה הללו. ואלו כולם, הם להשפיע מים אל הבאר, להשפיע אל הנוקבא.

223. ולקחתם לכם, פרי עץ הדר, זהו אברהם, חסד. כפות תמרים, זהו יצחק, גבורה. וענף עץ עבות, זהו יעקב, ת"ת. וערבי נחל, אלו הם שתי המדרגות, נו"ה.

224. לומדים שפרי עץ הדר אברהם, וכפות תמרים יצחק, משום שעץ עבות הוא יעקב, שאוחז לכל החלקים, שכל ו"ק חג"ת נה"י נכללות בו. וע"כ נקרא עץ עבות.

ודאי הוא יעקב, אבל פרי עץ הדר זהו בארו של יצחק, גבורה תחתונה, הנוקבא. כתוב, כפּׂת תמרים, כפּׂת חסר ו', קשר שנקשר בבאר, שנאמר על היסוד והנוקבא, שהם קשורים בקשריהם, ואינם עולים זה בלי זו.

וענף עץ עבות, הוא ענף העליון שנעשה עץ עבות, שאוחז לכל צד, כל חג"ת נה"י. שת"ת הוא הגוף, אשר חו"ג זרועותיו, נו"ה רגליו, יסוד ברית קודש.

ערבי נחל, יצחק בכל הצדדים, שנאחזים בצד הנחל, האמא, ולא מצד אבא. אע"פ שבנחל, בינה, לא נמצאים דינים, עכ"ז הדינים מתעוררים משם.

225. וערבי נחל, שני עמודים, נו"ה. המים יוצאים מהם. והרי שתי מדרגות נו"ה, העומדות על מדרגת צדיק, יסוד, פירות וקיבוץ הברכות יוצאים מהם? אבל ערבי נחל, הרומזים ג"כ על נו"ה, אין פירות יוצאים מהם, ולא טעם, ולא ריח.

אלא ערבי נחל רומזים על נו"ה רק שמקבלים גבורות דיצחק מצד שמאל. וע"כ אינם עושים פירות, כי דינים רובצים עליהם. אבל בעת שמקבלים גם חסדים, כל הברכות שבעולם מהם באים.

226. וע"כ אתרוג אוחזים בשמאל כנגד הלב. לולב בימין מאוגד עם כל המינים. וקשור בכולם. כי צדיק, יסוד, מאוגד עם כל הספירות, וקשור עם כולן. וזהו קשר האמונה, להאיר אל הנוקבא, הנקראת אמונה.

227. כל אלו ד' המינים הם האורחים, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שהעם הקדוש הזמינו אותם ביום הזה, על דרך שמתפללים בימי הסוכות קודם הסעודה, ואומרים, עוּלוּ אוּשְפּיזין עילאין, בואו אורחים עליונים. שצריכים למצוא אותם, מאחר שהזמין אותם, ובהם מתפלל האדם תפילתו אל המלך. וע"י ד' המינים, שרומזים לאלו הספירות, הוא משיג אותם.

אשריהם ישראל, שיודעים דרכיו של המלך הקדוש, ויודעים דרכי התורה, ללכת בדרך אמת, לזכות על ידם בעוה"ז ובעוה"ב.

228. ביום הזה יוצאים ישראל בסימנים הרשומים מן המלך, ד' המינים, משום שניצחו בדין. הם סימני האמונה, השכינה, חותם של המלך העליון, ז"א. בדומה לשני אנשים, שבאו לפני המלך לדין. ולא ידעו בני העולם מי מהם ניצח. יצא שר אחד מבית המלך, שאלו אותו. אמר להם, מי שיצא מבית המלך וסימנים של המלך בידיו, הוא המנצח.

229. כך כל בני העולם באים לדין לפני המלך העליון, ודן אותם ביום רה"ש ויוה"כ עד 15 יום לחודש. ובתוך כך, נמצאו ישראל שזכו כולם לעשות תשובה, ומתייגעים בעשיית סוכה ובלולב ובאתרוג. ולא ידוע מי ניצח בדין, ומלאכים עליונים שואלים, מי ניצח בדין? הקב"ה אומר להם, אלו שמחזיקים הסימנים שלי בידיהם, ד' מינים, הם ניצחו בדין.

230. ביום הזה יוצאים ישראל ברושם המלך בשיר תהילה, נכנסים לסוכה, אתרוג בשמאל, לולב בימין, הכול רואים שישראל רשומים ברשימות המלך הקדוש, פותחים ואומרים, אשרי העם שככה לו.

231. ואפילו אוה"ע שמחים בשמחה הזו ומתברכים ממנה. וע"כ מקריבים קורבנות עליהם בכל יום, לשים עליהם שלום, ויתברכו ממנו. מכאן והלאה, יום אחד של המלך העליון, ששמח בו עִם ישראל, כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. שיום זה מן המלך לבדו, ששמחתו היא בישראל.

בדומה למלך שהזמין אושפיזין, אורחים, והשתדלו בהם כל בני היכלו. לבסוף, אמר המלך לבני היכלו, עד עתה אני ואתם השתדלנו כולנו באורחים והקרבתם קורבנות על כל שאר העמים בכל יום, שבעים פרים. מכאן והלאה, אני ואתם נשמח יום אחד, כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם, להקריב קורבנו עליכם.

פרשת תצווה

ד' מינים

130. כשישראל הם בט"ו יום בחודש השביעי, אז הקב"ה לוקח את בניו, לפרוש כנפיו עליהם ולשמוח עימהם. וע"כ כתוב, וּלְקחתֶם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. פרי זה הוא אילן, הנקרא עץ פרי, המלכות, שנמצא בו פירות. עץ הדר, כמ"ש, הוד והדר לפניו. הדר הוא צדיק, יסוד. פרי עץ הדר, הוא המלכות המושפעת מהיסוד, הדר.

131. למה היסוד נקרא הדר? הרי הוא מקום מכוסה, שאין לו גילוי, וצריך להתכסות תמיד, ואין הדר אלא מי שמתגלה ונראה? אע"פ שהוא מדרגה מכוסה, הוא הידורו של כל הגוף. ולא נמצא הידור לגוף אלא בו. כי מי שאין לו מדרגה ההיא, אין בו הידור לבוא בין אנשים. הקול אין עימו בדיבורו, כי הידורו של הקול נפסק ממנו. זקָן והדר זקָן אין לו.

הרי אע"פ שהמדרגה ההיא מתכסה, עכ"ז כל הידורו של הגוף בה תלוי. ומתכסה ומתגלה בהידורו של הגוף. וע"כ הוא עץ הדר, עץ שכל הידורו של הגוף בו תלוי, וזהו עץ עושה פרי. אבל המלכות נקראת עץ פרי.

132. כפות תמרים הוא יסוד, צדיק. כמ"ש, צדיק כתמר יפרח. כאן נכללה אישה בבעלה בלי פירוד. כי כתוב, פרי עץ הדר כפות תמרים. ולא, וכפות תמרים, שהו' תפסיק בין פרי עץ הדר אל כפות תמרים, להורות שהם כפותים יחד. כי יסוד ומלכות הם יחד.

וכתוב, וענף עץ עבות, והם שלושה, ג' קווים, חג"ת. כי העלים שלו הם שלושה, זה בצד ימין, וזה בצד שמאל, ואחד באמצע השולט עליהם. כי קו האמצעי מייחד הימין והשמאל להיות אחד.

וכתוב, וערבי נחל, והם שניים, נו"ה, שאין להם ריח וטעם, כשוקיים בבני אדם.

לולב, יסוד, לוקח וכולל כולם, בדומה לחוט השדרה בגוף. ומה שיוצא לחוץ מהמינים טֶפח למעלה, כך צריך להיות, כדי להשלים ולהוציא כל המדרגות ולשמש כראוי.

כי היסוד עולה דרך חוט השדרה ומוציא טיפת הזרע ממוח הדעת שבראש. ועל זה רומז הלולב, שעולה ויוצא טפח מלמעלה מההדסים ומהערבות, שהם חג"ת נ"ה, שטפח זה מורה על הדעת שבראש. ולולב, היסוד, מגיע עד שם.

133. במינים אלו, שכנגד חג"ת נהי"מ, צריך האדם להיראות לפני הקב"ה. העלים שבעץ התמר רומזים על כל שאר הצבאות, שמתאחדים באלו הכינויים, שהקב"ה נקרא בהם. וע"כ הצטווינו לקחת ד' מינים אלו, משום שצריכים לעורר למטה כעין של מעלה.

שאין לך דבר בעולם, שאין דבר דומה לו למעלה. ולהיפך, כעין של מעלה כך יש למטה. כי העולמות נחתמו זה מזה, והשורשים הם למעלה, שאין דבר בעולמות תחתונים, שלא יימצא שורשו בעולמות העליונים. וע"כ שורשם של ד' המינים הם חג"ת נהי"מ שבאצילות, שצריכים ישראל להתאחד באמונה לפני הקב"ה.

בסוכות תשבו

134. בסוכות תשבו שבעת ימים, זהו האמונה, המלכות, שמקבלת כל המוחין שלה. ופסוק זה נאמר על עולם העליון, בינה. כאשר נברא העולם, נאמר הפסוק הזה.

135. כשהתחילה החכמה, או"א עילאין, הנקראים אבא וחכמה, לצאת ממקום שאינו ידוע ואינו נראה, מראש א"א, אז יצא מסך אחד והיכה. וחכמה עליונה ההיא התנוצצה והתפשטה לכל הצדדים במשכן העליון, ישסו"ת, הנקרא בינה ואמא. ומשכן העליון ההוא הוציא ו"ק, ז"א. ואז בהתנוצצות המסך האיר לכל, ואמר, בסוכׂת תשבו שבעת ימים.

136. כתוב סוכׂת, חסר ו', כי זהו משכן התחתון, מלכות, שהוא כמו עששית, כלי מזכוכית, ששמים בתוכה נר להאיר, להראות כל האורות. ואז אמר, בהתנוצצות המסך, בסוכׂת תשבו שבעת ימים.

שבעת ימים הם מעולם העליון, בינה, לעולם התחתון, מלכות. שכל שבעת ימים, חג"ת נהי"מ דבינה, עומדים בקיומם להאיר לסוכָת הזו, שזו סוכת דוד הנופלת, סוכָת שלום, המלכות. ועַם הקדוש צריך לשבת תחת צילה באמונה, המלכות. ומי שיושב בצל זה, יושב באלו הימים העליונים של הבינה.

מתחילה נברא העולם במדה"ד, במלכות דצ"א. ראה, שאין העולם מתקיים, כי הכלים הנמשכים ממלכות ממדה"ד, אינם ראויים לקבל אור העליון לתוכם, עמד ושיתף עימו מדה"ר, שהעלה המלכות למקום בינה, שהיא מדה"ר.

ואז נבקעו כל המדרגות לב' חצאים, שכו"ח נשארו בראש א"א, ובינה ותו"מ שלו נפלו לגוף. וכן כולם, שבזה התמעטו כל המדרגות לו"ק בלי ראש. שמצב זה מכונה נקודת החולם.

ואח"כ לעת גדלות, ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, חוזרת ויורדת המלכות ממקום בינה למקומה. וכל חצאי המדרגות שנפלו ממדרגתם, חוזרים למדרגתם. והמדרגות נשלמות שוב בג"ר. ומצב זה מכונה נקודת השורוק. שאז אותם בינה ותו"מ, שחזרו למדרגתם, לוקחים עימהם למעלה גם התחתון, שהיו שורים בו בזמן נפילתם. והתחתון מקבל מחמת זה המוחין דעליון.

ונמצא, שבעת קטנות, נפלו בינה ותו"מ דישסו"ת, שהם אמא, לזו"ן. ובעת גדלות, שבינה ותו"מ חוזרים למדרגתם לבינה, לוקחים עימהם גם זו"ן למקום בינה. ואז מקבלים הזו"ן המוחין דבינה, ע"י הכלים דבינה ותו"מ דבינה, שהיו אצלם בזמן קטנות.

ונמצא עתה, שזו"ן ראויים לקבל אור העליון של בינה. וכן כל העולמות בי"ע, הנמשכים מהם. ואז מתקיים העולם. ולולא עליית המלכות למקום הבינה, לא הייתה מציאות, שהעולם יוכל להתקיים.

כאשר נברא העולם, נאמר הפסוק הזה, בסוכות תשבו שבעת ימים. כלומר, בעת ששיתף מדה"ר עם המלכות, כדי שהעולם יוכל להתקיים. כשהתחילה החכמה, או"א עילאין, הנקראים אבא וחכמה, לצאת ממקום שאינו ידוע ואינו נראה, מראש א"א. כלומר, בעת שעלתה המלכות במקום בינה דראש א"א, ונשאר א"א בכו"ח, ובינה ותו"מ שלו נפלו לבחינת גוף שלו.

ובינה זו שיצאה לחוץ מראש דא"א התחלקה לשניים. הג"ר שלה נתקנו באו"א עילאין ונקראים חכמה. והז"ת שלה נתקנו בישסו"ת, ונקראים בינה.

אז יצא מסך אחד, המסך של המלכות, שעלתה לראש דא"א, והיכה, הוציא הבינה דא"א לחוץ מראש, וחכמה עילאה ההיא, ג"ר דבינה, שנתקנו לאו"א עילאין, התנוצצה, בקטנות, שנפלו הבינה ותו"מ שלו למטה לבינה.

והתפשטה לכל הצדדים במשכן העליון. בעת גדלות, שא"א החזיר הבינה ותו"מ שלו, עלתה אליו גם משכן עליון, בינה, וקיבלה ממנו מוחין. ועד"ז משכן העליון ההוא הוציא ו"ק, ז"א, וגם הבינה החזירה אליה בינה ותו"מ שלה, שנפלו לזו"ן, שע"י זה קיבלו זו"ן המוחין דבינה, והבינה הוציאה ו"ק, זו"ן.

ואז התנוצצות המסך, שהוא הארת המסך והמיעוט, שנעשה ע"י עליית המלכות לבינה, האיר לכל, האיר מוחין דבינה לז"א ולנוקבא. ואמר אל המוחין, שהם חג"ת נה"י דבינה, בסוכׂת תשבו שבעת ימים, שיתפשטו אל המלכות, הנקרא סוכׂת, חסר ו'.

ונבחן, כי לולא הצל, שפירושו התמעטות האור, של התנוצצות המסך שנעשה בבינה, שזה הסכך, לא היו נמשכים שבעת ימים, שהם חג"ת נהי"מ דבינה אל סוכָת, שהיא המלכות למטה.

אמנם גם בה אותו הצל של התנוצצות המסך, הסכך, כי גם בה יש ע"ס, והמלכות שלה עלתה ג"כ למקום בינה שלה, ובינה ותו"מ שלה נפלו לבי"ע. שמחמת זה לעת גדלות, כשמחזירה בינה ותו"מ שלה לאצילות, עולים עימהם גם בי"ע בדרך המדרגה לאצילות, ומקבלים ממנה המוחין של שבעת הימים.

באופן ששורש הסכך בבינה. ומשם הוא אומר, בסוכות תשבו שבעת ימים. וזה נאמר על עולם העליון, בינה. אמנם אותו הצל והסכך נמצא ג"כ במלכות, וע"כ היא נקראת סֻכה בלי ו', שהכוונה היא על אותו הסכך של הבינה, הנמצא במלכות.

137. וע"כ כתוב, סוכׂת, חסר ו', שהכוונה על המלכות. ובמקום אחד כתוב, בסוכות, מלא, להראות שמי שיושב בצל זה של התנוצצות המסך, הוא יושב באלו ימים עליונים שלמעלה, חג"ת נהי"מ דבינה, העומדים על התחתונה, שהיא מלכות, להאיר לה, ולכסות עליה. כי אותו הסכך דבינה נמשך גם אליה, להגן עליה בשעה שהיא צריכה.

138. כולם נקראים סוכות במלואו, הסכך דבינה והסכך דז"א. והכתוב, סוכׂת חסר, זהו עולם התחתון, המלכות, שצריך בשבעה הימים הקדושים, לזון שאר הממונים שרי העולם, שזה ע' (70) פרים שמקריבים בשבעה ימי הסוכות. היא צריכה להתמעט מאור ולעורר המוחין דשמאל, שהם האחוריים שלה, שמהם ניזונים ע' שרים אלו, בעוד שהיא מקבלת שמחה בבעלה במוחין דפנים.

וצריכה לזה, כדי שלא יקטרגו בעת השמחה. ונותנת להם להתעדן במזון ההוא. והקורבנות שלהם מרובים יותר מאשר בשאר הימים, כדי שיתעסקו בהם, ולא יתערבו אח"כ בשמחת ישראל, שהוא על דרך, שנותנים להם חלק בשעיר ר"ח ובשעיר לעזאזל. ומטעם המיעוט הזה להזין שרי האומות, היא נקראת סוכת חסר ו'. ושמחת ישראל זה יום שמיני עצרת.

139. בעוד שאלו שאר הממונים שמחים ואוכלים ע' הפרים, שישראל מתקנים בשבילם, באותו זמן הם מתקנים כיסא אל הקב"ה מלמטה, מתקנים המלכות להיות כיסא להקב"ה, ולהעלות אותה למעלה: בד' המינים, בשמחת החג, באמירת הלל, בהקפת המזבח. אז המלכות עולה ומקבלת ברכה ושמחה בז"א בעלה.

140. ושאר החיות, שהם ע' שרים הממונים על העמים, אוכלים ולועסים הדַק, והנשאר מאכילתם דרכו ברגליהם, וניזונו מע' פרים. ומלכות לוקחת הנפשות ומעלה אותן לתענוג העליון, לז"א.

כיוון שירדה ואוחזת כל הברכות, הקדושות והתענוגים, שישראל המשיכו לה בכל אלו שבעת הימים, באלו המעשים שעשו והקריבו לה, אז ירדה להתקרב לבניה, ולשמח אותם יום אחד.

והיום ההוא הוא יום השמיני, משום שכל שבעת הימים האחרים עימה. וע"כ היא שמינית. והיא שמונה ימים יחד. ומשום זה נקראת עצרת, שפירושו קיבוץ, שכל שבעת הימים מתקבצים ביום השמיני ההוא. ואין שמיני אלא מתוך שבעה. ע"כ נקראת בשני שמות:

א. שמיני, להיותה שמינית לשבעת הימים.

ב. עצרת, להיותה כוללת בתוכה כל שבעת הימים יחד.

יהי שם ה' מבורך

141. יהי שם ה' מבורך. מבורך הוא, שהתחלתו קשה וסופו רך. כי מבורך אותיות מ"ב ור"ך.

מ"ב, קשה, דין, כעין רה"ש. מ"ב, כי במ"ב (42) אותיות נברא העולם, בל"ב (32) אלקים ועשרה מאמרות, שהם מ"ב. וכן יש מ"ב אותיות מן הב' של בראשית עד הב' של המילה, ובוהו, וע"כ נברא בדין. כל ההתחלות קשות והסוף שלהם רך. כי ברה"ש, מ"ב, בדין קשה, ביום שמיני עצרת רך בשמחה.

הנוקבא כולה נבנתה מקו שמאל, וכל תיקונה הוא להיכלל בחסדים שבימין. וע"כ בראש הנוקבא שהוא מ"ב, עוד לא נכלל השמאל בימין. וע"כ היא קשה, שיש בה דינים דשמאל בלי ימין.

ר"ך, סוֹפה דנוקבא כבר נכללה כולה בחסדים, ביום שמיני עצרת, ואז הוא רך בשמחה. כמ"ש, יהי שם ה' מבורך. ששם ה', שהיא הנוקבא, הנקראת שם, תהיה מ"ב ר"ך. מ"ב מורה על ראש הנוקבא, שהוא רה"ש, שאז הוא קשה. רך, מורה על שמיני עצרת.

פרשת ויקרא

ד' מינים

412. כתוב, פרי עץ הדר כַּפוֹת תמרים. פרי עץ הדר זהו אתרוג. והאם אתרוג הוא מעץ הדר, שהרי כמה קוצים יש באילן האתרוג מסביב לו? אלא כתוב, וייבן ה' אלקים את הצלע, אשר לקח מן האדם לְאישה, ויביאֶהָ אל האדם. וכתוב, עֶצם מֵעצָמיי ובשׂר מבשרי. וזהו, פרי עץ הדר. משום שאדם נקרא עץ.

פנימיות הכתובים של וייבן ה' אלקים את הצלע, סובבים על ז"א ומלכות, שנאצלו דו פרצופים. ואח"כ ניסר אותם המאציל זה מזה. ונמצאה המלכות צלע מז"א. וז"א נקרא עה"ח. והמלכות היא הפרי של עץ זה, האתרוג, הרומז על המלכות. וע"כ קראה לו התורה פרי עץ הדר, להיותו פרי של עץ הדר, ז"א.

413. כפות תמרים. התמר עולה לשבעים שנה, שזה רומז על יסוד דז"א, שבו השתכללו שבעים שנים עליונות, חג"ת נהי"ם, שכל אחת כוללת עשר, והן שבעים. וזה נִכפַּת, כלומר שהתקשר, למעלה בז"א ולמטה במלכות. וע"כ נקרא כַּפּוֹת, כמ"ש, כְּפִיתוּ, שפירושו שנקשרו. כי היסוד עולה לז"א ולמלכות. וכתוב, כי כל בשמיים ובארץ. היסוד נקרא כל, והוא קשור בשמיים, ז"א, ובארץ, המלכות.

414. פרי עץ הדר זהו מזבח, מלכות, שעושה פירות ומוציא פירות לכל הצדדים. ונקרא פרי עץ הדר, משום שכל שבעים שנה, חג"ת נהי"מ דז"א, שכל אחת כוללת עשר, שהם שבעים, נותנים למלכות חלק, והמלכות מתברכת מכולם. וז"א נקרא עץ הדר.

ומי שחוטא ופוגם במזבח, מלכות, חוטא ופוגם בכל שבע הספירות דז"א, כי המלכות קשורה כנגד אותו שכפוּת וקשור למעלה, יסוד דז"א. וע"כ התקשרו זה בזה, מלכות בשבע ספירות דז"א. וע"כ כתוב, פרי עץ הדר כפות תמרים, להורות שכפוּתים זה בזה.

415. כתוב, זאת מִשחַת אהרון ומשחת בניו. זא"ת, זהו המזבח, המלכות, שנמשח ע"י אהרון, חסד דז"א, שכתוב, ומָשַׁחתָ את מזבח העולָה ואת כל כליו. ומשחת בניו, הן שאר הספירות דז"א, המשתלשלות מהחסד. כי המזבח, שהוא המלכות, מכולם נמשח, וגדל, והתברך, ונטהר.

416. בחג הסוכות סובבים את המזבח פעם אחת בכל יום, ולבסוף שבע פעמים. מלך המזמן אורחים ועוסק בהם, והייתה למלך בת יחידה. אמרה לו, אדוני המלך, בשביל האושפיזין אינך משגיח עליי. אמר לה, חייך בתי, מתנה אחת אעלה לך בכל יום ששווה ככולם.

417. כך בכל יום שבחג, היו ישראל מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אוה"ע. אמר המזבח, המלכות, למלך הקדוש, ז"א, בשביל כל האומות נמצאים מנות וחלקים ולי מה אתה נותן? אמר לה, בכל יום ויום יסובבו אותך שבעת הימים העליונים, שהם שבע ספירות דז"א, כי כל אחד כלול מכולם, לברך אותך. וייתנו לך שבעים חלקים בכל יום, כי כל אחת כלולה מעשר, כנגד שבעים פרים המוקרבים בחג, כנגד שבעים אומות. נמצא, שבכל יום מקריבים ישראל כנגד כל אוה"ע.

418. שבעה חלקים בכל יום, אע"פ שעושים רק הקפה אחת, משום שבכל יום מתברכת המלכות מכולם, כי שבע ספירות כלולות זו מזו, והספירה הפרטית שבכל יום כלולה מכל השבע, והם שבעים חלקים כנגד שבעים אומות. ובסוף שבעת הימים בהושענא רבא מתברכת המלכות מהמקום שנמצא שמן המשחה, מבינה, ששם נמצא שפע החכמה, שנקראת שמן. וע"כ מקיפים שבע פעמים, כנגד כל אלו שבעת הימים, שהם שבע ספירות דז"א, כדי להמשיך ולקיים לה ברכות ממעיין הנחל, הנמשך תמיד ואינו נפסק, שהוא בינה.

ונמצא, מה שמתברכת בכל יום של שבעת ימי סוכות, עד שבעַת הימים, היא מתברכת ממעיין הנחל, מיסוד דז"א, שאינו נמשך תמיד, אלא שנפסק, שאינו מאיר בשלמות, אלא בשעת התפילה ובשבתות ובחגים. וכן פעם אחרת, בהושענא רבא, שמקיפים את המזבח שבע פעמים, היא מתברכת שבע פעמים ביחד, ומתקיימות בה אח"כ הברכות מהמקום העליון, שמעיין יוצא ואינו נפסק, שהוא בינה.

419. בכל יום שבימי החג, מכריזים עליה ואומרים, עַד עקָרה יָלדה שִׁבעה ורבַּת בנים אומללה. עד עקרה ילדה שבעה, זוהי כנ"י, שמתברכת משבע ספירות דז"א, בכל יום, ועולה לבסוף לחשבון העליון בבינה. ורבת בנים אומללה, אלו הם אומות העכו"ם, שעולים ביום הראשון לחשבון גדול לי"ג (13) פרים, ואח"כ מתמעטים והולכים בכל יום עד לשבעה פרים. וע"כ המזבח מכפר על עוונות ישראל, המזבח מטהר אותם, ומשפיע להם ברכות מלמעלה למטה.

420. וענף עץ עבות. זהו המלך הקדוש, ת"ת, האחוז בב' הצדדים חו"ג. כי ת"ת הוא קו האמצעי, הכולל בתוכו ב' הקווים. משום זה הדס, לוקחים שלושה ענפים. וענף עץ עבות, ענף שיעשה ענף עץ עבות, שיאחז לימין ולשמאל.

וערבי נחל, שני עמודים נו"ה, שמכאן יוצא השפע לכפות תמרים, שהוא יסוד, האחוז למעלה בז"א, ואחוז למטה במלכות. אתרוג, מלכות, יוצא מתוך קוצי האילן, מהדינים, הנקראים קוצים שבז"א, הנקרא אילן. כי היא נבנית מהדינים של ז"א.

וכך הם כפות תמרים, שהם יסוד שנאחז ג"כ בקוצי האילן, שהם הדינים דז"א, כי היסוד נוטה לשמאל דז"א, ששָׁם דינים. ודאי כל מה שיוצא לעולם, יוצא מד' מינים.

421. ואָבוֹאָה אל מזבַּח אלקים. מזבח אלקים הוא המזבח של מעלה, המלכות. שמורה על דין, באר של יצחק. המלכות, שנקראת באר, ונבנית מגבורה, אלקים, הנקרא יצחק. ולפעמים היא נקראת מזבח הוי"ה, שהוא שֵׁם הרחמים, כמ"ש, קם מלפני מזבח הוי"ה. וע"כ יורשים העולמות מהמלכות דין ורחמים, משום שהיא יונקת מצד הדין ומצד הרחמים.

נפש כי תמעול מַעַל

422. נפש כי תמעול מַעל. נפש ודאי, ולא הנשמה והרוח, שהם אינם חוטאים, אלא שמסתלקים מטרם החטא. כתוב, והייתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. וכתוב, ואת נפש אויביך יקַלעֶנָה בתוך כף הקלע. הרי ששכר ועונש מגיעים בעיקר לנפש.

423. אשריהם הצדיקים, שיש להם חלק עליון בהקב"ה, בחלק הקדוש, בקדושות של המלך, משום שהם מקדשים את עצמם בקדושות אדונם. וכל מי שמתקדש, הקב"ה מקדש אותו, כמ"ש, והתקדִשתם והייתם קדושים.

אדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. וכשמתקדש האדם בקדושת אדונו, מלבישים אותו נשמה קדושה, שהיא ירושת הקב"ה וכנ"י, שהנשמה היא תולדה מזו"ן. ואז יורש הכול. ואלו הם הנקראים בנים להקב"ה, כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.

פרשת צו

במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה

[בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא]

105. במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בה. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

106. כי אין טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה של מעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה.

107. מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב, ודַבֵּר דָבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דָבָר, המלכות, כמ"ש, דְבַר ה' אשר היה. וכתוב, ודְבַר ה' היה יקר. וכתוב, בדְבַר ה' שמיים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דָבָר.

כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב, טוב, ואם רע, רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב, ונשמרתָ מכל דָבָר רָע.

והתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור הוא, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששָׁם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור.

ד' מינים והושענא רבה

108. ארבעה מינים יש בלולב. והם שבעה: ג' הדסים, ב' ערָבות, לולב, אתרוג. ובמעשה, בנטילתם לשם מצווה, מתעוררים שבעה אחרים למעלה, שבע ספירות חג"ת נהי"מ: ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבות כנגד נו"ה, לולב כנגד יסוד, אתרוג כנגד מלכות, להטיב העולם בכמה בחינות, המושפעות משבע ספירות.

109. כנ"י, המלכות, אע"פ שהיא בכלל שבע ספירות, מתברכת מכל ו"ס שלמעלה ממנה, שהם חג"ת נה"י, ומהנחל העמוק שהמעיין נמשך, ומֵימיו אינם נפסקים לעולם מלהימשך על ו"ס חג"ת נה"י, והיא מניקה את הבת, המלכות, כי משום שהמלכות בת לעולם העליון, בינה, ולעולם התחתון, ז"א, היא מתברכת מהם בהתעוררות הזו.

כי בשעה שכנ"י מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, שמקבלים ממנה. וע"כ סובבים את המזבח בשבעה ימי סוכות, כי המזבח, המלכות, מקבלת מבינה ומז"א. ובשבע הקפות ממלאים אותה בשבע ספירות.

110. ועוד, כי בהתעוררות של נטילת ד' מינים, מתברכות כל ו"ס חג"ת נה"י במים, בשפע, להסתפק בו. ושואבים כולם ממעיין הנחל העמוק מכל, מבינה, להוריד לעולם. וע"כ צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים.

כי לחים רומזים, שהם מלאי שפע להמשיך ברכות לעולם. כי אילנות אלו, הדס וערבה ולולב, לחים תמיד, והעלים שלהם נמצאים תמיד באילן, בין בקיץ ובין בחורף, וזמן שׂמחתם הוא בשבעה ימי סוכות.

111. הכוח שהתמנה על כל אחד מהאילנות של ד' המינים אינו לוקח ברכות של שמחה למעלה, אלא בזמן ההוא. והשמחה של כולם למעלה, והשמחה של אילנות אלו למטה, היא כולה בזמן ימי הסוכות. וההתעוררות שלהם תלויה באלו קדושי המלך, כלומר, בנטילת לולב של ישראל. וכשישראל נוטלים אותם, הכול מתעורר בזמן הזה, והעולם, המלכות, מתברך לשפוך ברכות אל עוה"ז.

112. כתוב, קול ה' על המים, אֵל הכבוד הִרְעים. זהו אברהם, מידת החסד. קול ה' בכוח, זהו יצחק, גבורה. קול ה' בהדר, זהו יעקב, ת"ת. קול ה' שובר ארזים, זהו נצח. קול ה' חוצב להבות אש, זהו הוד. קול ה' יָחיל מִדְבָּר, זהו צדיק, יסוד. קול ה' יחוֹלֵל איילות, זהו צדק, מלכות.

וכולם גדלים על הים, שהוא בינה, ומושקים במים, כלומר, בשפע בינה, להתגדל. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואלו כולם מעוררים ברכות לעולם, מהשיקוי ההוא שהשקו כולם.

113. שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בשבעה ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של שבעה ימי הסוכות מברך לכל השנה.

כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובשבעה ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת.

ע"כ נאמר, ועתה בשבעה ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה.

ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של שבעה ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בשבעה ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה משבעה ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים.

114. היום השביעי של החג, הושענא רבה, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלויים בגבורות אלה.

וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף שבע פעמים כנגד חג"ת נהי"מ את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, בהארת החכמה שמקו שמאל, יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, המלכות. שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת, מתברך כל העולם במים.

ג' ספרים נפתחים ברה"ש: של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה. ובינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ.

והנה צדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם, כי כבר נגמר דינם ביום הראשון של רה"ש. וכל המדובר הוא בבינוניים. שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. אם עושים תשובה, נחתמים לחיים. והרשעים, שאינם עושים תשובה, נחתמים למיתה.

ועניין כפרת עוונות שביוה"כ, הוא המשכת הארת חכמה ע"י עליית המלכות לבינה, שאין כפרת העוונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, אור החיים. וע"כ הבינוניים, שעשו תשובה, זוכים אז לכפרת עוונות, ולחתימה לחיים.

אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא בשבעה ימי סוכות. ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים. ואז נשלמת החתימה לחיים, שנעשתה ביוה"כ.

ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה, ונחתמו למיתה ביוה"כ, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב עד היום השביעי של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה. ואם ישובו, יתכפרו עוונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים.

וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למוות. כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם. והוא משום, שאחר יום הושענא רבה אין עוד המשכת חכמה.

וע"כ פסקי הדינים יוצאים מבית המלך, שנמסרים למוציאים לפועל, ואין מחזירים אותם יותר. כי הגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא, ואין ממשיכים חכמה אח"כ.

115. וביום הושענא רבה צריכים גבורות, כדי להמשיך מַים, שהיא הארת חכמה, שאינה נמשכת אלא עם גבורות ודינים. ולסיים אותם אח"כ. כי ביום ההוא מסתיים הדין, שאין צריכים להמשיך עוד הארת החכמה, הנמשכת בדין.

וע"כ צריכים להכות הערָבות על הארץ, ולסיים אותם, כלומר הארתם, שלא יימצאו. כי ביום הזה ישנם התעוררות החכמה וסיום החכמה. וע"כ בערבי נחל, הרומזים על נו"ה, שבהם מתגלה החכמה ע"י דינים, אנו עושים התעוררות וסיום.

הקרקע היא בחינה אחרונה שבמלכות. וכשמכים הערבות על הקרקע, נמשכת הארת החכמה עם הדינים לבחינה האחרונה של המלכות, ששם סיום ההארה. והטעם שהחכמה אינה מתגלה אלא בערָבות, בנו"ה, הוא משום שמֵחזה ולמעלה הוא ג"ר דגוף, ונו"ה שמחזה ולמטה הוא ו"ק דגוף. וכיוון שג"ר דחכמה נגנזו, ואינם מתגלים אלא ו"ק דחכמה, ע"כ מקומם בו"ק דגוף, שהוא נו"ה. שזה ערבי נחל.

116. ונקראים ערבי נחל, משום שמצד הנחל, בינה, יוצאות הגבורות, הארת חכמה עם הדינים שבהם. וביום ההוא מתעוררים ומסתיימים. ביום ההוא כתוב, ויָשב יצחק ויחפור את בארׂת המים. בארׂת כתוב חסר ו', משום שרומז על המלכות, שנקראת באר.

מהו וישב? כי ביום הראשון של החודש, ברה"ש, הייתה התחלת הדין בכל העולם, ויצחק, קו שמאל, קם לכיסא הדין לדון העולם. ובהושענא רבה ישב יצחק לעורר דינים ולסיים הדינים. ויחפור את בארות המים, כלומר, להשפיע גבורות לכנ"י, המלכות, הבאר, לעורר את המים, הארת החכמה, כי המים בגבורות יורדים לעולם, שאין הארת חכמה נמשכת אלא עם דינים ביחד.

כי ברה"ש התחילו הדינים דקו שמאל להתגלות, שהייתה אז המלכות בעניין ב' המאורות הגדולים, והלבישה קו שמאל דבינה. ובתקיעת השופר התמעט קו השמאל ע"י קו האמצעי, ע"י שתי פעולות: תחילה במנעולא, הממעט אותו לגמרי, ואח"כ ע"י המפתחא, המכשיר אותו לקבל ו"ק דחכמה.

וביוה"כ ע"י עליית המלכות לבינה, נגלה בה ו"ק דחכמה, בחמישה עינויים שקיבלה מקו שמאל דבינה. ואחר יוה"כ התחילו להתגלות החסדים להלביש את החכמה, שאין החכמה מאירה זולתם, ונמשך תיקון חכמה בחסדים ע"י הקפת המזבח, עד יום הושענא רבה, מלכות של שבעה ימי סוכות, חג"ת נהי"מ.

וע"כ צריכים לעורר מחדש את החכמה בתיקון החסדים בהקפת המזבח, כדי לתקן עימה את היום השביעי, ולסיים בכלל את המשכת החכמה. כי כיוון שהגיעה למלכות, שוב אין צריך עוד להמשיך אותה.

117. ומשום שאלו הגבורות אינן יורדות אלא ע"י עננים, דינים, וביום המעונן אין הרוח של עמודי העולם מתיישב בהם, אלא כך מוכרח להיות, משום שהעולם צריך להם. משום שהעולם נברא בדין, ברה"ש. ומשום זה צריכים הדינים להתגלות תמיד עם המים, שהם הארת החכמה, כדי שהרשעים לא ייאחזו בקו שמאל, ויחזירו הדינים של רה"ש. והכול צריך להיות כך.

משום זה הכול תלוי במעשה. וע"כ הכוהן במעשה ובתיקון שהוא עושה למטה, במעשה הקורבן, מתעוררים עליונים ותחתונים לתקן אותם, ומיתקנים על ידו. אף כך, ע"י המעשה של ד' מינים, וערָבה שבהושענא רבה, מיתקנת החכמה ע"י הדינים שמתגלים עימה, שלא תהיה בה אחיזה לרשעים.

118. הערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. שביום הזה הדבר תלוי בשפתיים. כי ביום הזה מצווה המלך לתת פסקי הדינים אל הממונה, והדינים מסתיימים, ונסתם לשון הרע מהעולם. ביום הראשון של החודש, התחלת הדין הוא, והסיום ביום הזה.

ביום הראשון של החודש נאחזה המלכות בקו שמאל דבינה, יצחק. וע"י תקיעת שופר התעורר קו האמצעי להזדווג על מסך דחיריק, למעט קו השמאל. תחילה במנעולא, ואח"כ במפתחא. שפירושו, שהמלכות עלתה לבינה, והבינה חזרה לו"ק בלא ראש.

והנה מצד אחד נעשה תיקון בזה להכניע הדינים דקו שמאל ולהכין אותו שיתייחד בימין. אבל מצד שני נאחזו הדינים דקטנות בבינה, מחמת עליית המלכות בתוכה, שמחמת זה יצאו החיצוניים בלשון הרע על הבינה, לומר שיש בה חיסרון, כדי שייאחזו בה בִמקום בחיסרון כדרכם.

ע"כ היה צורך לסתום פי החיצוניים, שלא ידברו לשון הרע על הבינה. וזה נעשה ביוה"כ ובשבעה ימי סוכות, שהמלכות חזרה וירדה מהבינה, והבינה קיבלה בחזרה את הג"ר שלה מבחינת ו"ק דחכמה.

וע"כ נאמר, שנסתם לשון הרע מהעולם, שביום הושענא רבה נגמרה חזרת ו"ק דחכמה אל הבינה כמקודם לכן, ונסתמו פיות החיצוניים מלדבר לשון הרע על הבינה. ואחר שפסק לשון הרע, אין צורך עוד להמשיך חכמה, המביאה עימה דינים. ביום הזה מצווה המלך לתת פסקי הדינים אל הממונה, והדינים מסתיימים. כי אחר שנסתם לשון הרע, אין צורך עוד לגילוי החכמה.

וע"י המצוות התלויות במעשה, שהם נטילת לולב וערָבות, נמשכה החכמה, וע"י מצוות התלויות בדיבור, בשפתיים, ממשיכים החסדים. ערבה דומה לשפתיים, ביום הזה. כי בערבה מעוררים החכמה עם הגבורות ומסיימים אותה, שמכאן והלאה לא נמשיך עוד אלא חסדים ממצוות התלויות בשפתיים. וע"כ יש רמז על זה, שהעלים של הערבה דומים לשפתיים.

119. ביום הזה העמים עכו"ם משלימים ומסיימים הברכות שלהם, ושורים בדין. וישראל ביום הזה מסיימים הדינים שלהם ושורים בברכות. כי בשמיני עצרת עתידים להשתעשע עם המלך, לקחת ממנו ברכות על כל ימות השנה.

ובשמחה ההיא נמצאים עם המלך ישראל לבדם. ומי שיושב עם המלך ולוקח אותו לבדו, כל מה שרוצה הוא מבקש, והמלך נותן לו. וע"כ ישראל מתחילים לקבל הברכות, והעמים עכו"ם מסיימים ברכותיהם. וע"כ כתוב, אהבתי אתכם אמר ה'.

כי אוה"ע אחוזות בקו שמאל, שמשם הארת החכמה, ואינן יכולות לקבל מקו ימין, שהוא חסדים, כי שורשן רק בשמאל. ולפיכך בשבעה ימי סוכות, שהחכמה נמשכת בהן מקו שמאל, ע"י מעשה המצוות, מקבלות אז אוה"ע את ברכותיהן. וזה שבעים פרים שאנו מקריבים בשבעה ימי החג כנגד שבעים אומות, שמשם יניקתן.

ונמצא שביום השביעי, אחר חבטת הערבה, שכבר נפסקה המשכת החכמה, נפסקו הברכות מהאומות, כי אין להן עוד ממה לינוק. ביום הזה העמים עכו"ם משלימים ומסיימים הברכות שלהם, שכבר נפסקה ביום הזה המשכת החכמה, שהיא כל הברכות שלהם. ושורים בדין, כי אינם יכולים לינוק חסדים מימין. והם בריקנות.

אבל ישראל, שהם דבוקים בקו אמצעי, שמשם החסדים, וכל שורשם הוא שם, נמצא, שהחכמה הנמשכת בשבעה ימי החג מקו שמאל, כיוון שאינה נמשכת אלא עם דינים, הרי אחר שהסתיימה הארת החכמה, הסתיימו הדינים שעימה. וישראל ביום הזה מסיימים הדינים שלהם, משום שאין ממשיכים יותר הארת חכמה. ושורים בברכות, בחסדים, הנמשכים מקו אמצעי, שהוא שורשם. כי מזיווג ז"א ומלכות שביום שמיני עצרת, נמשכות ברכות לישראל, כלומר חסדים, לכל השנה.

ובשמחה ההיא נמצאים עם המלך ישראל לבדם. שבהיות השמחה מהשפעת החסדים, שאין שום אומה יכולה לקבל אותם אלא ישראל בלבד, נמצא שאין אז עם המלך, אלא ישראל בלבד. כי הסתיימה הארת השמאל, שהיא משורשן של האומות, ואין להם עוד מה לינוק. והארת קו האמצעי, הארת החסדים, שהיא משורשם של ישראל, מתחילה בשמיני עצרת, ונמשכת בכל השנה.

120. הרי אנו רואים את עשיו שהוא בשלווה, במלכות, בערים גדולות עליונות, ושולט על העולם. למה כתוב, ואָשׂים את הרָיו שממה? בכל מקום כך הוא. כיוון שהמלך הקדוש גוזר גזרה, ושׂם הגזרה ההיא בפסקי הדינים שלו, הכתוב מעיד כמו שנעשה, אע"פ שעוד לא יצא פסק הדין לפועל. וע"כ כתוב, ואָשים את הרָיו שממה. כי כבר שיוויתי את זה בפסק הדין שלי. והדבר יתקיים בזמנו. וכן כל הטוב שגזר על ישראל, הוא יתקיים בזמנו. כמ"ש, אני ה' דיברתי ועשיתי.

פרשת מצורע

לא יוכלו לכבות את האהבה

42/2. בוז יבוזו לו. בוז, ראשי תיבות, ימי ב' ו' ז' של סוכות, שבהם היו מנסכים מים ויין. מים הם חסדים, יין הוא חכמה. אם ייתן איש כל הון ביתו באהבה, שהן כל מדרגות ז"א, חסדים מכוסים, עוד הוא צריך לבוז יבוזו לו, להארת חכמה וחסדים, המתגלים בימי ב' ו' ז' של סוכות. שהם משלימים הארתו.

כי בשבעת ימים של סוכות היו ישראל מקריבים שבעים פרים, לכפר על שבעים שרים, הממונים על שבעים אומות, הארת השמאל, שהאומות אין להן הארה אחרת משמאל. ועשו זה, כדי שלא יישאר העולם נחרב מהם. כמ"ש, ובחמישה עשר יום לחודש השביעי, וחגוֹתֶם חג לה' שבעת ימים, והקרבתם עולָה אִשֵׁה ריח ניחוח.

שִׁמעה ה' צדק

43. כמה חביבה כנ"י לפני הקב"ה, שכל זמן שכנ"י, המלכות, באה לפני הקב"ה, הקב"ה מוכן כנגדה. כמ"ש, שִׁמעה ה' צדק, הַקשיבה רינתי הַאזינה תפילתי. אמר דוד, אני התקשרתי בכנ"י: כמו שהיא נמצאת לפניך, גם אני נמצא כך. ומשום זה, בתחילה כתוב, שמעה ה' צדק, שהיא המלכות. ואח"כ כתוב, הקשיבה רינתי האזינה תפילתי.

44. בלא שִׂפתֵי מִרְמָה. כל דיבור שבתפילה, שהאדם מוציא מפיו, עולה למעלה ובוקע רקיעים, ונכנס למקום שנכנס, ושם נבחן אותו הדיבור.

אם הוא דיבור ישר, מכניסים אותו לפני המלך הקדוש לעשות רצונו. ואם לא, מסירים אותו לחוץ, ומתעורר בדיבור ההוא רוח אחר מס"א.

פרשת אמור

חמישה עשר יום

257. ובחמישה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם. אין דבר אחד דומה לחברו בין למעלה ובין למטה. עשור, הוא מכנ"י, רומז על המלכות, כי היום העשירי עומד בספירה העשירית, מלכות. ע"כ כתוב, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה. כי בעשור היא מלכות. וכיוון שכבר נשלמו בעשרת הימים ע"ס, ע"כ, וייקחו להם איש שה. והיום ההוא העשירי בחודש, הוא שלה. וחמישה ימים אחרים הם של המלך, ז"א. היום ההוא שבא עליה, וממלא אותה באורותיה. וע"כ בחמישה עשר יום המלכות במילואה, כי ביום החמישי, שנגמרו חמש ספירות דז"א, יושב בו המלך על הכיסא, המלכות.

עשרת הימים רומזים על ע"ס שבמלכות, המלבישה מחזה ולמטה דז"א. ועד אז אין לה עוד כלום מחמש ספירות שמחזה ולמעלה דז"א, חב"ד וחו"ג. כי ת"ת שמחזה ולמעלה ודעת, נחשבים לספירה אחת, כי ת"ת העולה לבינה נעשה בה לדעת. ועם חו"ג הם שלושה, ועם חו"ב הם חמישה. אלא בעבור עוד חמישה ימים לחודש, היא משיגה מחמש ספירות עליונות שמחזה ולמעלה דז"א, ונמצאת עימו בזיווג. וע"כ נמצאת המלכות בחמישה עשר יום לחודש בכל השלמות.

עשור לחודש היא ע"ס דמלכות, המגיעה עד החזה דז"א. וחמישה ימים הנוספים על עשור לחודש, הם חמש ספירות חב"ד חו"ג שמחזה ולמעלה דז"א. ובמלוא חמישה עשר יום ז"א מזדווג עימה, ומשפיע לה מחמש ספירות שמחזה ולמעלה שלו. כי היום החמישי, שהוא ז"א, המלך משפיע בו אל הכיסא שלו, שהוא המלכות, שמשפיע לה מחמש ספירות ראשונות.

258. עשור הוא המלכות. חמישה עליהם הם של המלך, חמש ספירות ראשונות דז"א, שז"א הוא היום שבא עליה. משום זה חמישה ימים מחודש סיוון הוא לקבלת התורה. שמוֹרה על חמש ספירות ראשונות דז"א, שהשפיעו במתן תורה. והאם לא היה צריך לתת התורה בשביעי, בזמן ששני האבות, או"א, מלובשים בז"א, כי המלך בהם, ואז מתעטר מכל וראוי לתת התורה? אלא דבר אחד הוא, חמישי ושביעי.

259. חמישי שלו הוא, שמורה על חמש ספירות שלו חב"ד חו"ג. ואז מאיר אבא לאמא ומאירים ממנה חמישים שערים, להאיר לחמישי, שחמישים שערי בינה מאירים לחמש ספירות עליונות דז"א. ואע"פ שאו"א מאירים בתוכו אין אנו מדברים אלא מספירות חב"ד חו"ג שלו בלבד. וע"כ הוא נשלם בחמישי. ואם נאמר שהוא שביעי, הוא משום שהמלך נמצא בשלמות של האבות, המאירים בו, שחמישה שלו עם או"א הם שבעה.

ועוד שיורש עטרה מבינה, שנקראת שביעי. שאם מתחילים לספור מיסוד, נמצאת הבינה הספירה השביעית. כמ"ש, צְאֶנָה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. וע"כ ביום השביעי הוא יום שהבינה מעטרת את המלך, ז"א, בעטרותיו. וגם אז יורש המלך את או"א, שמזדווגים ומאירים בתוכו יחד, שעם החמישה של עצמו הם שבעה. וע"כ הכול תלוי באחד, הכול רומז על שלמות ז"א, בשעה שמלביש או"א. אלא כשמחשיבים רק הספירות שלו, אז הוא שלם בחמישי. וכשמחשיבים גם או"א המלובשים בו, הוא שלם בשביעי. ושניהם רומזים על אותו הדבר.

מָן, באר, ענני כבוד

260/1. וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך הָאֲתָרים, ויילחם בישראל. ג' מתנות עליונות הזדמנו לישראל ע"י ג' אחים, משה אהרון ומרים: מָן, בזכות משה. ענני כבוד, בזכות אהרון. באר, בזכות מרים. וכולם אחוזים למעלה. מָן, בזכות משה. כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים. מִן השמיים, זהו משה, שהוא מרכבה לז"א, שנקרא משה ונקרא שמיים.

260/2. ענני כבוד בזכות אהרון, שהוא מרכבה לחסד, כמ"ש, אשר עין בעין נראָה אתה ה', ועננך עומד עליהם. וכתוב, וכיסה ענן הקטורת. וכמו שבקטורת שבעה עננים, אף כאן בכתוב, ועננך עומד עליהם, הם ג"כ שבעה עננים. כי בקטורת היו שבעה עננים מקושרים יחד, ואהרון הראש לכל שבעת העננים. כי שבעה עננים הם חג"ת נהי"מ, ואהרון מרכבה לחסד, הוא ספירה ראשונה מהם, והוא קשור בו לשישה עננים אחרים, גבורה ת"ת נהי"מ, בכל יום. וע"כ נחשבים העננים בזכות אהרון, להיותו חסד, ראש העננים, וכולל אותם.

261. באר בזכות מרים. מרים הייתה מרכבה למלכות, כי היא נקראת באר. היא באר מים חיים, מלכות, והכול קשר אחד, כי מרים הייתה קשורה במלכות. מתה מרים, הסתלקה הבאר, כמ"ש, ולא היה מַים לעדה. בשעה ההיא רצתה באר אחרת להסתלק, המלכות, שהייתה מצויה עם ישראל. אלא כשראתה שישה עננים, חג"ת נה"י, שהיו קשורים עליה, על הענן דמלכות, התקשרה המלכות בהם.

262. מת אהרון, הסתלקו ענני כבוד. והסתלק עימהם הענן השביעי, שהבאר, מלכות, התקשרה בו. בא משה והחזיר להם אותם. כמ"ש, עליתָ למרום שביתָ שבי, לקחתָ מתנות באדם. לקחת מתנות שהיו בתחילה, הבאר והעננים.

263. באר, זו הבאר של יצחק, המלכות בשעה שמקבלת הארת חכמה משמאל, מיצחק. עננים, אלו עננים דאהרון. עננים הם חסדים, כי הם בחינות אהרון, חסד. ובזה מובן, שמלכות של באר התקשרה במלכות של עננים, כי הן שונות זו מזו: חסד דמלכות וגבורה דמלכות. מפני מה זכה אהרון, שיימשכו ענני הכבוד לישראל בזכותו? משום שקשור בעננים, שהוא מידת החסד כמוהם. והיות שהוא מרכבה לחסד דז"א, ראש העננים, היה מקשר ומייחד בכל יום כולם כאחד, שיתברכו כולם על ידיו.

264. על כל חסד שעשה הקב"ה עם ישראל, קשר עימו שבעה ענני כבוד, חג"ת נהי"מ, וקשר אותם בכנ"י, במלכות, כי הענן שלה, מלכות דעננים, קשור בשישה האחרים, חג"ת נה"י. ובכל שבעת העננים הלכו ישראל במדבר, משום שכולם היו קשרי האמונה, דבוקים במלכות, הנקראת אמונה.

כמ"ש, בסוכות תשבו שבעת ימים, שהם שבעת ענני הכבוד שהלכו עם ישראל במדבר. וכתוב, בצילו חימדתי וישבתי ופִריו מתוק לחִכי, שהוא צל ענני הכבוד, צל סוכה. וצריך האדם להראות את עצמו, שהוא יושב תחת צילה של האמונה.

265. כל השנים שנמצא אהרון, היו ישראל בצל האמונה, תחת שבעת העננים. אחר שמת אהרון, הסתלק ענן אחד, חסד דעננים, שהיה מידתו הימין מכולם, שכולם חסדים הכלולים בצד ימין, אלא החסד שבהם יותר ימין מכולם, כי כולם כלולים בו, והם שבע ספירות הכלולות בחסד. וכשהסתלק חסד דעננים, הסתלקו כל שאר העננים עימו, להיותם ו"ס הכלולות בו, ונראו כולם בחיסרון מישראל.

ויִראו כל העדה, כי גווע אהרון. אל תקרא, ויִראו, אלא, ויֵירָאו, שהלך מהם הצל של העננים ונראו לעין. מיד, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים. שמע שהסתלקו ענני הכבוד, ומת מורה הדרך הגדול, שכל אלו העננים היו מקושרים בו.

266. הכנעני מלך ערד יושב הנגב. וכשבאו אלו המרגלים ששלח משה, אמרו, עמלק יושב בארץ הנגב, כדי לשבור ליבם, כי בעמלק נשבר כוחם תחילה.

267. וישמע הכנעני, שהסתלקו העננים. כתוב, ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאֶחיו. מי שמוציא עצמו מצל האמונה, הוא ראוי להיות עבד, לעבדי עבדים, לכנענים. כמ"ש, ויילחם בישראל ויִשְׁבּ ממנו שבי. שלקח לעצמו עבדים מישראל.

268. וע"כ כתוב, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. כל מי שמשורש ומגזע קדוש מישראל, יישב בסוכות תחת צל האמונה. ומי שאינו מגזע ומשורש הקדוש של ישראל, לא יישב בהן, ומוציא את עצמו מתחת לצל האמונה.

269. כתוב, כנען בידו מׂאזני מרמה. זהו אליעזר עבד אברהם. כתוב, ארור כנען, משום שכנען, שהוא אליעזר, זכה לשמש את אברהם. כיוון ששימש את אברהם, וישב תחת צל האמונה, זכה לצאת מאותה הקללה שקולל. ולא עוד, אלא שכתובה בו ברכה, כמ"ש, ויאמר, בוא בְּרוּך ה'. מלמדנו, שכל מי שיושב תחת צל האמונה, מנחיל חירות לו ולבניו לעולם, ומתברך בברכה עליונה. ומי שמוציא את עצמו מצל האמונה, מנחיל גלות לו ולבניו. כמ"ש, ויילחם בישראל וישְׁבּ ממנו שבי.

חג הסוכות

270. בסֻכות תשבו שבעת ימים. חסר ו' במילה סֻכות, משום שסכות רומז רק לחסד, שכל שישה עננים קשורים בו. ע"כ הם שבעה ימים, כמ"ש, וענן ה' עליהם יומם. וכתוב, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם. זהו הענן של אהרון, חסד, שנקרא יומם. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו. ענן אחד, חסד, לוקח עימו חמישה עננים אחרים: גבורה, ת"ת, נה"י. והם שישה. וענן אחר, שכתוב בו, ובעמוד אש לילה, המלכות, הוא מאיר לישראל מההארה של אלו שישה עננים.

271. בסוכות תשבו שבעת ימים. מצווה זו היא לשבת בסוכה. כדי להראות שישראל יושבים באמונה, בצל סוכה, בלי יראה מקטרוגים. כי המקטרג כבר נפרד מהם ביוה"כ, ע"י השעיר לעזאזל. וכל מי שבאמונה יושב בסוכה, כמ"ש, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות. מי שבאמונה ומזרע ומשורש של ישראל, יישבו בסוכות.

272. המצווה שלאחר זו, היא להקריב קורבן בכל יום משבעה ימי הסוכות. וקורבן זה שיהיה חלק לכל בשמחה של בניו, כי שבעים פרים הם כנגד שבעים שרים של אוה"ע. משום שכולם אחוזים באילן, ז"א, כי הענפים שלמטה הנמשכים משורש האילן, כולם מתברכים בזכות האילן. ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם. ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, בשורש האילן. והם נותנים חלק מהברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ושנאחזים בישראל.

273. וכל אלו הקורבנות, שבעים הפרים, הם לתת מזון לממונים של שאר העמים. כי מתוך שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. כמ"ש, ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שאפילו כל המקטרגים העליונים חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכוחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.

274. לא לשבעים השרים היו מקריבים הקורבן, אלא הכול להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של הצדדים האחרים, לשרים של שבעים האומות, שייהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם. ויידעו למעלה ולמטה, שאין עם כעם ישראל, שהם חלקוֹ ונחלתו של הקב"ה. ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

275. כה אמר ה', זכרתי לָך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. זה כתוב על כנ"י, המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר. זכרתי לך חסד, זהו ענן של אהרון, חסד, שנסע בחמישה עננים אחרים, גבורה ת"ת נה"י, שהתקשרו עלייך והאירו עלייך. אהבת כלולותייך, שֶׁאלו העננים שִׁכללו אותך, העטירו אותך והתקינו אותך ככלה העודה כליהָ, משום, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה, משום שהלכה עם ישראל במדבר.

276. בשעה שאדם יושב במדור הזה, בסוכה, שהוא צל האמונה, השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה, ואברהם, חסד, וחמישה צדיקים, גבורה ת"ת נה"י, עושים משכנם עימו. אברהם, חמישה צדיקים, ודוד המלך, מלכות, עושים משכנם עימו. כמ"ש, בסוכות תשבו שבעת ימים, רמז על חג"ת נהי"מ, ולא בשבעת ימים. כמ"ש, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ. ולא כתוב, בששת ימים, שזהו ג"כ היות שמוֹרים על ששת הימים העליונים, חג"ת נה"י, שהם עשו את השמיים ואת הארץ. וצריך האדם לשמוח בכל יום ויום, בפנים שמחים באלו האורחים, חג"ת נהי"מ, השורים עימו.

277. כתוב, בסוכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ כתוב, יישבו בסוכות. למה בתחילה, תשבו, ואח"כ, יישבו? הראשון לאורחים, חג"ת נהי"מ, ע"כ כתוב, תשבו, לשון נוכח. השני לבני העולם, ע"כ כתוב, יישבו, לשון נסתר. הראשון לאורחים, כמו אדם שנכנס לסוכה, שמח ועומד על פתח הסוכה מבפנים, ואומר, נזמן את האורחים, ועורך השולחן, ועומד על רגליו, ומברך לשבת בסוכה, ואומר בסוכות תשבו שבעת ימים. שְׁבוּ אורחים עליונים, שבו אורחי האמונה. והרים ידיו ושמח, ואמר, אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל, כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו. והיה יושב.

278. הכתוב, יישבו, בלשון נסתר, הוא לבני העולם. כי מי שיש לו חלק בעם ובארץ הקדושים, יושב בצל האמונה לקבל האורחים, לשמוח בעוה"ז ובעוה"ב. וצריכים לשמח את העניים, משום שחלקם של אלו האורחים שהזמין לסעודתו, שייך לעניים. ואותו היושב בצל הזה של האמונה, ומזמין האורחים העליונים האלו, אורחים של האמונה, ואינו נותן להם חלקם מהסעודה, חלק לעניים, כל האורחים עומדים ממנו ואומרים, אַל תִלְחַם את לחם רע עין. נמצא, שהשולחן שערך הוא של רע העין, ואינו של הקב"ה. עליו כתוב, וזֵרִיתי פֶרֶשׁ על פניכם, פֶּרֶשׁ חגיכם. חגיכם ולא חגיי. אוי לאותו האדם, בשעה שאלו אורחי האמונה עומדים מעל שולחנו.

279. אברהם כל ימיו היה עומד בפרשת דרכים, להזמין אורחים ולערוך להם שולחן. עתה, בסוכות, אם מזמינים אותו, ואת כל הצדיקים, ואת דוד המלך, ואין נותנים להם חלקם, עומד אברהם מעל השולחן וקורא, סורו נא מעל אוהלֵי האנשים הרשעים האלה. וכולם מסתלקים אחריו. יצחק אמר, ובטן רשעים תֶחְסר. יעקב אמר, פִּתְך אכלתָ תְקיאֶנה. וכל שאר הצדיקים, משה ואהרון, אומרים, כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

280. דוד המלך משלים את דיניו, ואמר, ויהי כעשרת הימים, וייגוף ה' את נָבָל וימוֹת. משום שדוד ביקש את נבל שיקבל אותו לאורח, והוא לא רצה. וכן זה היושב בסוכה, הזמין את דוד המלך ולא נתן לו חלקו, ע"כ דוד המלך קורא עליו את הפסוק הזה של נבל. ובאלו עשרת הימים, שדוד המלך, מלכות, דן את העולם בעשרת ימי תשובה, נידון עליו אותו האדם, שגמל לו רע יותר מנבל, כי הזמין אותו ואינו נותן לו חלקו. ונבל עכ"פ לא הזמין אותו.

281. התורה לא הטריחה את האדם לתת יותר אלא כמה שיכול. כמ"ש, איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלקיך אשר נתן לָך. ואל יאמר אדם, אוֹכַל ואשׂבע וארווה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים. אלא תחילת הכול הוא של האורחים, ואם משמח את האורחים ומרווה אותם, הקב"ה שמח עימו, ואברהם קורא עליו, אז תתענַג על ה'. ויצחק קורא עליו, כל כלי יוּצַר עלייך לא יצלח. פסוק זה אומר לו דוד המלך, מלכות, משום שכל כלי הנשק של המלך ומלחמות המלך נמסרו בידיו של דוד. אבל יצחק אומר, גיבור בארץ יהיו זרעו דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

282/1. יעקב אמר, אז יבָּקַע כשחר אורֶךָ. כי יבָּקַע אותיות יעקב. שאר הצדיקים אומרים, ונָחֲךָ ה' תמיד והשׂביע בצַחצחוֹת נפשךָ. דוד המלך אמר, כל כלי יוּצר עלייך לא יצלח, כי הוא התמנה על כל כלי הנשק שבעולם. אשרי חלקו של אדם שזכה לכל זה. אשרי חלקם של הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. עליהם כתוב, ועַמֵךְ כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ.

282/2. מצווה זו ליטול לולב ביום ההוא באלו המינים שלו. כמו שהקב"ה לוקח את ישראל באלו הימים ושמח בהם, אף כך ישראל לוקחים את הקב"ה לחלקם ושמחים בו. וזהו הלולב והמינים שבו, צורת אדם, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, כי ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבוֹת כנגד נו"ה, לולב יסוד, אתרוג מלכות.

צלם ודמות

283. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל. כמ"ש, כל הנקרא בשׁמי ולכבודי בְּרָאתיו, יצרתיו, אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי, זהו אדם, שהקב"ה ברא אותו בשמו. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וקרא לו בשמו, בשעה שהוציא אמת ודין בעולם, ונקרא אלקים בתורה, כמ"ש, אלקים לא תקלל.

284. קרא לו בשמו, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, נעשֶׂה אדם בצלמנו כדמותנו, שכתוב בזיווג של ז"א ומלכות. וכך בזיווג שניהם, הוא בצלם ובדמות, כי צלם הוא מז"א, ודמות היא ממלכות. ואדם מזכר ומנוקבא יצא, מז"א וממלכות.

285. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בשעה שנמצא זיווג למטה, שולח הקב"ה צורה אחת כפרצופו של האדם, רשום חקוק בצלם, והוא נמצא על הזיווג ההוא. ואם הייתה ניתנת רשות לעין לראות, היה האדם רואה על ראשו צלם אחד, רשום כפרצוף האדם. ובצלם ההוא נברא האדם. וכל עוד שאינו עומד על ראשו הצלם ששלח לו אדונו, ונמצא שם, לא נברא האדם. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו.

286. הצלם ההוא הזדמן לו עד שיוצא לעולם. כשיוצא לעולם, בצלם ההוא גדֵל, בצלם ההוא הולך. כמ"ש, אך בצלם יתהלך איש. והצלם הזה הוא מלמעלה.

287. בשעה שאלו הרוחות יוצאים ממקומם, כל רוח נתקן לפני המלך הקדוש בתיקון מכובד, באותו פרצוף הנמצא בעוה"ז. ומאותה הצורה והתיקון המכובד יוצא הצלם. כי הצלם הוא לבוש לרוחו של האדם, הנמשך יחד עם רוחו, שהם כמו אור וכלי. והצלם הוא שלישי לרוח, בחינה שלישית. כי רוח הוא ראשון, נפש שני, צלם שלישי. ומקדים לבוא לעוה"ז בשעה שנמצא זיווג. ואין זיווג בעולם שלא יהיה נמצא צלם בתוכו. אבל ישראל הקדושים, הצלם הקדוש נמצא בהם ממקום קדוש, ובעכו"ם הצלם שלהם ממינים רעים, מצד הטומאה. ע"כ אין צריך האדם לערב צלם שלו בצלם של עכו"ם, משום שזה קדוש וזה טמא.

שמיני עצרת

288. ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי יום זה הוא מהמלך בלבד, הוא שמחתו בישראל. משל למלך שהזמין אורחים, השתדלו בהם כל בני היכלו. לבסוף, אמר המלך לבני היכלו, עד עתה אני ואתם השתדלנו כולנו באורחים, והקרבתם קורבנות על כל שאר העמים בכל יום, שבעים פרים, מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד. כמ"ש, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם, להקריב קורבנו עליכם. אבל אורחי האמונה, שנמצאו בשבעה ימי סוכות, נמצאים עם המלך תמיד, גם בשמיני עצרת, וביום שמחת המלך, כולם מתאספים אליו ונמצאים עימו. וע"כ כתוב עצרת, שפירושה אסיפה.

289. והיום ההוא, יעקב, ת"ת, הוא ראש אל השמחה, וכל שאר האורחים, אברהם יצחק משה אהרון יוסף דוד, שמחים עימו. וע"כ כתוב, אשריך ישראל, מי כמוך. וכתוב, ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאָר.

290. צו את בני ישראל, וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד. למה הסמיך הקב"ה פרשה זו לפרשת מועדים? כל הנרות העליונים, הספירות, שהן המועדים, כולם הם נרות להדליק שמן המשחה העליון, להמשיך שפע החכמה, הנקרא שמן. וע"י ישראל מתברכים העליונים והתחתונים ונדלקים הנרות ומאירים לעולם, כמ"ש, שמן וקטורת ישַׂמַח לב. שמחת העליונים והתחתונים.

291. כתוב, שִׂמחו בה' וגילוּ צדיקים, והַרְנינו כל ישרי לב. וכתוב, זה היום עשה ה', נגילה ונִשמחה בו. כי בהקב"ה צריכים לשמוח ולהאיר הפנים. ויימצא האדם בשמחה, משום ששמחה של הקב"ה היא. כמ"ש, נגילה ונשמחה בו. בו, ביום. בו, בהקב"ה. והכול אחד.

פרשת פינחס

חג הסוכות

814. בחמישה עשר יום לחודש השביעי, תשרי, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, וחַגותֶם אותו חג לה' שבעת ימים. בחמישה עשר, מצד י"ה, חו"ב. וחגותם אותו, אותיות או"ת ו', עמוד האמצעי, ז"א. שבעת ימים, מצד בת שבע, מלכות, ה"ת. האבות חג"ת, משה נצח, אהרון הוד, דוד מלכות, שלמה יסוד, הנקרא שלום. הרי הם שבעה כנגד שבע ספירות. אני רוצה לתקן לכם סוכה, אמא עליונה, שתסוכך על שבע הספירות, כאם על הבנים.

815. משום שבע הספירות כתוב, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, בשבעה ענני כבוד, שבע ספירות. סוכה עם אות ו' היא שני בנים, שבינה מסוככת עליהם, שהם הוי"ה אדנ"י, ז"א ומלכות, שכך עולה סוכה בחשבון יאהדונה"י (91). כי סוכה אותיות כ"ו שבגי' הוי"ה (26), ואותיות ס"ה בגי' אדנ"י (65). והם שני כרובים, שסוככים בכנפיהם על הכַּפּוֹרת, ופניהם איש אל אחיו, ז"א ומלכות.

816. עשרה טפחים בכרובים, בזו"ן, מלמטה למעלה, ע"ס דאו"ח, מרגליהם עד ראשיהם. וע"ס דאו"י מראשיהם עד רגליהם. ושורים על טפח, שהוא י'. עשרה עשרה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח, יו"ד, שבגי' עשרים. ומשום זה אמרו חכמים, ששיעור סוכה לא פחות מעשרה ולא למעלה מעשרים.

סוכה העשויה ככבשן מצד אמא, דין. עליה כתוב, והר סיני עשַן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויַעַל עשנו כעֶשֶן הכבשן. והכול אחד.

817. כתוב, וסוכה תהיה לצל יומם. צריכים סכך וסכך נעשה לצל, כמ"ש, בצֵל שד"י יתלונָן. ולא בצל סוכת הדיוט, המגן על הגוף משמש, אלא צל להגן על הנשמה. כמ"ש, בצילו חימדתי וישבתי. וכן, בצילו נחיה בגויים. צל עם ם' הוא צל"ם. צל הוא הסכך, והם' הוא ארבע דפנות הסוכה. כמ"ש בו, אך בצלם יתהלך איש. ם' סתומה יש לה ארבע דפנות, ארבע דפנות הסוכה.

818. ומה שלומדים, שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, וכן למי שאומר, שלושה כהלכתן ורביעית אפילו טפח, זהו משום שלושה שיעורים, שתיים שלוש ארבע, שביחד תשע. שתיים חו"ב. שלוש חג"ת. ארבע נהי"מ. הטפח, שאמרו, בשתיים ובשלוש, הוא העשירי, מלכות, המשלימה כל חיסרון.

משום זה שיעור סוכה לא פחות מעשר, שהיא מלכות, העשירית של כל הספירות. ולא למעלה מעשרים, כ', הרומזת על כתר עליון, שאין העין שולטת בו, שאין שם השגה, כבוד עליון. עליו אמר משה, הַראני נא את כבודֶךָ. והשיב לו הקב"ה, לא תוכל לראות את פניי. ואין כבוד בלא כ'.

819. משום זה, סוכה העשויה כמָבוֹי, היא מצד אות ב'. כמין גא"ם, מצד אות ג'. וכמין צריף, היא מצד אות ד'. ושבע אותיות הן בג"ד כפר"ת, הכפולות בדגש, הרומזות על הדין שבשבע ספירות חג"ת נהי"מ, והם ראשי תיבות, הרומזים על שבע סוכות הפסולות, מחמת הדין שבהם: כ', רומזת על סוכה העשויה ככבשן. ב', על סוכת בורגנין. שאר האותיות על שאר סוכות הפסולות, כגון סוכת שומרי פ'ירות, סוכת ר'ועים, סוכת כות'ים. ואין להאריך בהם.

820. כנגד בג"ד כפר"ת שבעה כוכבי לכת. והם זכר ונוקבא. בג"ד כפר"ת הרפויות בזכר והדגושות בנוקבא. משום זה נקראות שבע כפולות. וכמו שבעה נרות המנורה, שבע ספירות חג"ת נהי"מ. שכתוב בה, שבע ביום הִלַלְתיךָ. וכתוב, שבעה ושבעה מוּצָקות, שבע כפולות, שבע אותיות רפויות, ושבע אותיות דגושות. וכך שבע ספירות כפולות, שבהן שבע דין ושבע של רחמים.

וכך שבעת ימי בראשית למטה, שבע ספירות דמלכות, דגושות בדינים, ושבע למעלה, שבע ספירות דז"א, רפויות מדינים. שעל שבע ספירות שלמטה, כתוב, ואין כל חדש תחת השמש. כי כל החידושים באים משמש, משבע ספירות דז"א. ולא מתחת השמש, שבע ספירות דמלכות.

821. לולב צדיק, יסוד, כי הלולב דומה לחוט השדרה, שיש בו ח"י (18) טבעות, כנגד ח"י נענועים שבלולב. והם כנגד ח"י ברכות של תפילת העמידה, וכנגד ח"י אזכורים של שמות הוי"ה שבמזמור הָבוּ לה' בני אלים, וכנגד ח"י אזכורים שבק"ש. והנענוע של הלולב לשישה צדדים, דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, ומערב, שלושה נענועים לכל צד, הם בחשבון ח"י.

822. הלולב נלקח ביד ימין, וכלול שישה, שלושה הדסים כנגד גדולה גבורה ת"ת, שדומים לשלושה צבעים שבעין, לבן אדום ירוק. שני בַּדֵי ערבות, נו"ה, דומים לשתי שפתיים. הלולב, יסוד, דומה לשדרה, שבו קיום כל העצמות. עליו אמר דוד, כל עצמותיי תאמרנה, ה' מי כמוך. האתרוג מלכות, דומה ללב, שבו הרהורים.

823. הנענועים של ברכת הַלל משותפים בנענועים של נטילת לולב, והם ח"י נענועים בתפילת אנא ה' הושיעה נא, ח"י ח"י בתפילת הודו הראשון והאחרון, ח"י שבנטילת לולב, הרי ע"ב (72) נענועים. ומשום זה לולב בחשבון ס"ח (68), ועם ד' מינים שבלולב בחשבון ע"ב, בחשבון חסד, זרוע הימין.

משום זה התקינו, שהלולב יהיה בימין, לצד החסד, והאתרוג, הדומה ללב, התקינו שיהיה ביד שמאל, לשמאל, לצד הגבורה. והם כנגד זָכוֹר ושָׁמוֹר. והנוטל את שניהם, הלולב והאתרוג, הוא עמוד האמצעי, ז"א, הלולב בימינו ואתרוג בשמאלו.

824. באו האבות, ומשה, אהרון, דוד ושלמה, ובירכו את רבי שמעון. ואמרו אליו, אתה מאור קדוש, והחברים שלך שהם שישה, כנגד אלו שבע ספירות, ואתה רבי שמעון נר מערבי באמצע של כל שישה נרות, שמאירים ממך. ובכל אחד כתוב בו, נר ה' נשמת אדם. ומשה מאיר בך, ואתה בחברים שלך, וכולכם אחד בלא פירוד כלל. ומשם ואילך מתפשטים הארות לכל בעלי החכמה. הַשְׁלם הדברים, של החיבור הראשון שלך, לעטר אותם.

825. פתח רבי שמעון ואמר, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בּוֹז יבוזו לו. בוז הוא יום השני, ויום השישי, ויום השביעי של סוכות, שבהם היו מנסכים יין ומים.

826. כי שבעת ימים של סוכות מקריבים ישראל שבעים פרים, לכפר על שבעים שרים של שבעים האומות, כדי שלא יישאר העולם חרוב מהם. כמ"ש, ובחמישה עשר יום לחודש השביעי, והקרבתם עולה אִשֶׁה ריח ניחוח לה', פרים בני בקר שלושה עשר. וביום השני פרים בני בקר שניים עשר, וביום השלישי אחד עשר, וביום הרביעי עשרה, וביום החמישי פרים תשעה, וביום השישי פרים שמונה, וביום השביעי שבעה. וכולם יחד הם שבעים פרים. ובכל יום היו מתמעטים. למה מתמעטים?

827. כאן מרמז הכתוב, וַתָנַח התיבה בחודש השביעי, בתשרי, ובימי המבול כתוב, המים היו הלוך וחסור. אף כאן בתשרי, בחודש השביעי, שבו מצוות רה"ש ויוה"כ, סוכה לולב ואתרוג, ומינים של הלולב ושופר, השכינה העליונה שורה על ישראל, שהיא תשובה, בינה, סוכה. ואתרוג מלכות, ולולב הקב"ה, ז"א. מיד, והמים היו הלוך וחסור, שמתמעטים עוונות ישראל.

אף כך מתמעטים הממונים, מלאכי חבלה שממונים על העוונות, הדומים למי המבול. שלומדים, העובר עבירה אחת, קנה לו קטגור אחד. וכשמתמעטים העוונות, מתמעטים הפרים, ומתמעטים הממונים של שבעים אומות, ומתמעטות שבעים אומות, ומתמעט הטוב שלהם.

828. בתיבת נוח ציווה הקב"ה להכניס עימו, שניים שניים שבעה שבעה, זכר ונקבה, להיות לקורבן, להגן על נוח ועל כל אלו שנכנסו עימו לתיבה. אף כך, אלו השומרים חגים וזמנים, ימים טובים, הם שניים שניים שבעה שבעה.

שניים שניים הם יומיים של רה"ש ויומיים של שבועות. ומשום ששני הימים של שבועות הם מחמת ספק, הרי יש שני ימי הפורים במקומם. שבעה שבעה, שבעת ימי הפסח ושבעת ימי סוכות. נוח כנגד יום השבת. וכמ"ש, מכל החי. כי שניים שניים ושבעה שבעה הם ביחד בחשבון ח"י.

829. הסוכה מגנה על ישראל. כמ"ש, וסוכה תהיה לצל יומם מחורֶב. כמו שתיבת נוח היא להגן, אף סוכה היא להגן. מכל החי, ח"י ברכות התפילה. מהן מתחלקות לתשע תשע ברכות, ועם ברכת המינים נשלמות ע"ס, שמשלימה ט' הראשונות וט' האחרונות לי'. והם כנגד ע"ס דאו"י שמלמעלה למטה, וע"ס דאו"ח, שמלמטה למעלה. והוא כנגד נוח. שח"י ברכות התפילה הם כנגד ח"י של נוח, שהם שניים שניים שבעה שבעה, שבגי' ח"י.

830. מכל החי. השכינה מגנה על השומרים את הי', שהיא אות שבת. בגבול שלו, שהוא ח' אלפים אמה, אלפיים לכל צד. י' של אות שבת וח' של הגבול, הם ח"י. אלו השומרים אות ברית, י', לשמונת ימים, כמ"ש, וביום השמיני יימול בשר עורלתו. הי' של אות ברית והח' של ח' ימים, הם ח"י. השומרים אות תפילין, י', שבהם שמונה פרשיות, הרי הם ח"י.

831. השכינה, הסוכה, מגנה עליהם ופורשׂת כנפיה עליהם כמו אם על הבנים. ומשום זה התקינו לבָרך, הפורס סוכת שלום עלינו. משום זה, בחודש השביעי, שבּוֹ כל אלו המצוות, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה של ישראל באביהם שבשמיים. ואין מים רבים, אלא כל האומות והשרים שלהם. אם ייתן איש, שזה ס"מ,כל מה שיש לו בעוה"ז, כדי שישתתף באלו המצוות עִם ישראל, בּוֹז יבוזו לו.

שמיני העצרת

832. וביום השמיני, עצרת תהיה לכם, פר אחד אַיל אחד. עצרת, כמ"ש, זה יעצור בעמי, שאין עֶצֶר אלא מלכות. מלך שהזמין אורחים ולאחר ששלח אותם, אמר לבני ביתו, אני ואתם נעשה סעודה קטנה. מצד שכינה עליונה, בינה, עשה סעודה גדולה. ומצד המלכות עשה סעודה קטנה. ונוהגים ישראל לעשות עימה שמחה, ונקראת שמחת תורה. ומעטרים ספרי התורה בכתר שלהם. והרמז, שספר התורה הוא ת"ת, השכינה היא הכתר שלו, עטרת תפארת.

833. למה מצד אמא עליונה, בינה, הזמין כל הממונים של כל האומות, בשבעים פרים, ומצד השכינה התחתונה, לא הזמין אלא אומה יחידה, כנגד פר אחד? האם לא היה צריך להיות להיפך, שישראל יקבלו מאמא עילאה, ושרי האומות מהמלכות?

834. משום שמלכות רומזת לבת, הצנועה בבית אביה ואימה. והיא מאורסת ולא נשואה. לכן אין דרך העולם, שתאכל עם אורחים. אבל אמא, שהיא נשואה, הנה דרך העולם הוא, שאחר שבעלה הזמין אורחים, שהיא תאכל עם האורחים, על השולחן עם בעלה. ואם הם אורחים זרים, אין אוכלים עימהם, לא אבא ולא אמא וכש"כ הבת, מלכות. ומשום זה, בסעודה של שבעים השרים, לא משתתף לאכול עימהם אף אחד מבני ביתו של המלך, משום שהם נוכרים.

שתי בחינות אורחים. אושפיזין של הסוכה, שהם שבע מידות של קדושה. ויש שבעים שרים המקבלים משבעים פרים. ושניהם מקבלים מצד אמא עילאה, בינה, ולא ממלכות. מטעם, כי בינה נשואה לאבא, חכמה. והיא בתכלית השלמות, ע"כ דרכה לאכול עם האורחים, עם האושפיזין של הסוכה.

אבל המלכות מאורסת ולא נשואה. כי אע"פ שיש לה זיווגים עם ז"א, אינם מבחינת עצמותה, אלא מה ששואלת כלים של אמא. ומעצמותה אינה נשואה כלל עד גמה"ת, שאז תתגלה עצמותה ותזדווג עם ז"א. וע"כ אינה יכולה להשפיע לאורחים הקדושים, ומכ"ש לאורחים הנוכרים, לשבעים שרים.

משום שמלכות רומזת לבת, הצנועה בבית אביה ואימה, כי כל הכלים שלה הם מאו"א. ובחינתה עצמה היא גנוזה וצנועה בפנימיות הכלים דאו"א, בבית או"א. והיא מאורסת ולא נשואה, כי אין לה זיווג מבחינתה עצמה קודם גמה"ת. לכן אין דרך העולם, שתאכל עם אורחים, כי צריכה להיות גנוזה ומכוסה בכלים דאמא, ולא להתגלות.

אבל אמא בתכלית השלמות, וכל השפע שיש בעולמות ב-6000 שנים ממנה בא. וע"כ היא מתגלה לאורחים. אמנם לשבעים שרים אינה מתגלה, אלא נותנת להם קיומם במה שהם מתמעטים והולכים, משום שהם זרים ונוכרים לקדושה ורוצים להמשיך החכמה מלמעלה למטה.

וע"כ הם נדחים אחר שבעת ימי סוכות, ואז עושה סעודה קטנה לבני ביתו מבחינת המלכות. ואע"פ שגם אז היא צנועה בכלים של אמא, עכ"ז כיוון שמהזיווג הזה מקבלת גם עצמותה של המלכות את תיקונה, ע"כ היא נקראת על שמה.

חג הסוכות

884. כל הימים מיוה"כ עד סוכות, הולכת האם, השכינה, על הבנים, ישראל, כדי שלא ישלוט הס"א על ישראל, וכדי להציל אותם. כיוון שניצלו הבנים ויושבים בסוכות, הם נשמרים בשמירה של אמא, השכינה.

ביום הראשון וביום השני של חג הסוכות, ציוותה לישראל לעשות סעודה לממונים של שאר העמים, שבעים פרים, לשבעים שרים. והיא אינה שורה שם עימהם.

ביום השלישי, י"ז (17) לחודש, השכינה מתחילה לשרות עליהם. כמ"ש, וַתָנַח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט. התיבה, השכינה. הרי אררט, הרים שכל הקללות וכל העונשים שורים בתוכם, והם הממונים של האומות.

885. ביום הראשון והשני של החג, אין המלכות שורה על הממונים של שבעים אומות, אלא ביום השלישי, שמוסיף וגורע. מוסיף אותיות וגורע קורבנות, כמ"ש, וביום השלישי פרים עַשְׁתֵי עָשׂר (11), שזה ראוי לרע עין.

כי ביום הראשון והשני שמחה של הבנים, וישראל מחלקים לממוני האומות שלל. מיום השלישי והלאה, שהמלכות שורה עליהם, כתוב, והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי, בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים. והמים היו הלוך וחסור, הם הקורבנות שהולכים ומתמעטים. כמו שמתמעטים כך מתמעט הטוב שלהם.

עיקר בניין המלכות מקו שמאל, הארת החכמה דשמאל. אמנם כשהיא שורה על ישראל, היא בזיווג עם ז"א, קו האמצעי, אז אין החכמה שבמלכות מאירה אלא מלמטה למעלה. ועיקר הארתה מחסדים שמקבלת מז"א.

אבל כשהמלכות שורה על אוה"ע והס"א, הוא להיפך, שאינה שורה עליהם, אלא כשהיא בפירוד מז"א, כי האומות והס"א אינם חפצים לקבל מקו אמצעי, מז"א, אלא משמאל שבמלכות בלבד.

וכל הימים מיוה"כ עד סוכות, הולכת האם על הבנים, מלכות בזיווג עם ז"א, קו אמצעי, כדי שלא ישלוט הס"א על ישראל, שהס"א לא יעוררו אותם להמשיך החכמה מלמעלה למטה מהמלכות, כדרך הס"א. כיוון שזכו לסוכה, הם שמורים בשמירה עליונה, שהס"א לא יוכל עוד לשלוט עליהם, להסיתם למשוך השמאל מלמעלה למטה.

וע"כ ציוותה לישראל לעשות סעודה לממונים של שאר העמים, שיקריבו שבעים פרים, שהיא המשכת הארת השמאל לשרי האומות ולס"א, בשיעור חיותם וקיומם בלבד. כי אין חיות וקיום לאומות ולס"א, אלא מהארת השמאל בלבד. והיא אינה שורה שם עימהם, כי אין המלכות שורה עליהם, אלא א"כ כשהיא בפירוד מז"א, שאז היא מגבירה כוח חיותם של הס"א.

ולפיכך, כדי שלא לתת להם תוספת חיות, אינה שורה עליהם, אלא ישראל בלבד ממשיכים להם חלקם מהקורבנות. וישראל אינם ממשיכים אלא הארה מלמטה למעלה בלבד, כתיקון קו האמצעי.

הארה זו באה בדרך ג' קווים, המאירים אל המלכות, חו"ג תו"מ. ואחר שנכללים זה מזה, יש ג' קווים בכל אחד מחו"ג תו"מ, שהם י"ב (12), י"ב פרים. ועם הכולל, הם י"ג (13) פרים. ואלו הם, י"ג פרים שהקריבו ביום א', וי"ב פרים שהקריבו ביום ב', שהם המשכת החכמה בג' קווים ומלכות המקבלת אותם, שבהתכללם הם י"ב, ועם הכולל י"ג.

כי ביום הראשון והשני שמחה של הבנים, וישראל מחלקים לממוני האומות שלל. כי ישראל מחלקים הארת השמאל לממוני האומות, וע"כ מחלקים במספר י"ג פרים ביום א' וי"ב פרים ביום ב'. שזוהי התכללות ג' קווים והמלכות זה בזה. כדרך הארת קו האמצעי.

מיום השלישי והלאה המלכות שורה עליהם, כי אחר שכבר קיבלו מישראל, כל מה שיכלו להאיר להם, שזה י"ב פרים, אז מתחילה המלכות לשרות על הממונים של האומות. שמכוח ההארה שקיבלו מי"ב פרים שבקדושה, שהייתה מקו האמצעי, הם מתגברים וממשיכים ממלכות בלבד, מבחינתה עצמה, שמאל בלי ימין, כדי שיוכלו להמשיך מלמעלה למטה כחפצם.

וזהו שהצטוו אז ישראל להקריב עשתי עשר (11) פרים. ביום השלישי, שמוסיף וגורע. מוסיף אותיות וגורע קורבנות, כמ"ש, וביום השלישי פרים עַשְׁתֵי עָשׂר. כי ביום א' וב' השפיעו ישראל עליהם מקדושה, שתי עשר, מהתכללות ג' קווים. אבל כשהתגברו למשוך משמאל בלי ימין, ממלכות כשהיא בפירוד, אז הוסיפו עין רע על הארת שתי עשר פרים שקיבלו ביום א' וב', ונעשה עשתי עשר.

כי כשמוסיפים ע' על שתי עשר, נעשה עשתי עשר. ונמצא, שהוסיף ע' וגרע קורבנות, שכבר אין להם שתי עשר פרים אלא עשתי עשר פרים. וכן היו הולכים ומתמעטים עד שנפסקו לגמרי. וכמ"ש, והמים היו הלוך וחסור, שהם הקורבנות שהולכים ומתמעטים.

ניסוך המים

886. מיום השני התחילו המים להיראות, שהתחיל ניסוך המים על המזבח. בשביל להמשיך חיוּת וקיום לס"א. כמ"ש, ואם צמא, הַשקהו מים. כיוון שהתחילו המים, והס"א ושבעים אומות קיבלו השפע, אז התגברו. ומיום השלישי המלכות שרתה עליהם, שהמשיכו אותה בפירוד מז"א. ואלו המים לא היו יודעים הבבלים, למה הם רשומים כאן בחג. כלומר, שלא היו יודעים, שהם לתת קיום לאוה"ע. שהרי הטוב של ישראל אינו במקום המיעוט, בפָרי החג המתמעטים, אלא במקום הריבוי.

ומשום שמים מתמעטים עם פָּרי החג, כתוב, והמים, שהם המים של ימי החג, אלו הרשומים בתוך הקורבנות, כי ביום השני כתוב בקורבנות, ונִסְכֵּיהֶם, עם אות מ"ם. ובשישי כתוב, וּנְסָכֶיהָ, עם י'. ובשביעי כתוב, כְּמִשְפָּטם, עם ם'. הרי כאן מי"ם, שמכאן רמז לניסוך המים מהתורה.

הקורבנות, הרי קללות, היו הלוך וחסור, והטוב שלהם, והשפע הנמשך עליהם, היו הלוך וחסור. ומשום שאלו המים הם של האומות והס"א, לא התחברו האותיות מים, שיהיו כתובים בתורה, אלא הם מפוזרות: ם' במילה נִסְכֵּיהֶם, י' במילה וּנְסָכֶיהָ, ם' בכמשפטם. כדי שלא יתחבר הטוב שלהם, אלא יהיה מעט.

887. אבל לישראל, שהם מהקב"ה, קו האמצעי, כתוב, ודורשי ה' לא יַחְסרו כל טוב. התחלת הכתוב, כְּפירים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, אלו הם הממונים של שאר העמים. ודורשי ה', אלו הם ישראל, לא יחסרו כל טוב, אלו הולכים ומתעלים למעלה למעלה. כי מעלים בקודש ואין מורידים.

ומשום זה הטוב של האומות והס"א, המים, היו הלוך וחסור עד חודש העשירי, טבת, כי אז הם ימי הרעה. כי חודשי טבת שבט, הם ימי דין, ונקראים ימי הרעה.

ורעה מתעוררת ומתחזקת. והכלה הקדושה, המלכות, אינה מאירה מתוך השמש, שנפרדת מהשמש, ז"א. אז נראו ראשי ההרים, הדינים דשמאל, הנמשכים עם פרי החג, הרי חושך וקללות, הנראים ומתחזקים ועושים רעות בעולם.

888. בימים של חג הסוכות, כתוב, והקרבתם אִשֶׁה עולָה. כי אז אלו אִשים, הדינים, אוכלים חלקיהם, שבעים פרים כנגד שבעים ממונים השולטים על שבעים אומות. ומספרם עולה ביום הראשון, ויורדים ומתמעטים בכל יום. ונקראים פרים מנגחים בימים שלהם.

אֵילים שנָיים. כבשים בני שנה ארבעה עשר. אילים שניים בכל יום הם יָ"ד הוי"ה. כי שבע פעמים שתיים הם י"ד (14). והוא יד השולטת עליהם תמיד בכל יום. כבשים בני שנה, שבע פעמים י"ד הם צ"ח (98).

889. אם מקריבים י"ד אילים שתשלוט יד ה', וח"ץ (98) כבשים זה סימן רע, כנגד צ"ח קללות שבתוכחה, וכן כמ"ש, יְפַלַח חֵץ כְּבֵדוֹ. הנה רע עין אנו אליהם, שאֱכוֹל וּשְׁתֵה יאמר לו וליבו בל עימו? כן. כי כתוב, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חוֹתֶה על ראשו. אבל אנו איננו נותנים אלא בשמחה, כי אין בימי השנה שמחה, כמו בימי הסוכות.

ומשום שאנחנו נותנים בטוב לב ובשמחה וברצון, מתהפך מתנותינו אליהם לגחלים על ראשם, גחלים בוערות, שהשמחה שלנו עושה להם רע, שהם י"ד אילים, שבעים פרים, ח"ץ כבשים, שכך עולה החשבון של הקורבנות שלהם. כי י"ד האילים מורה על יָ"ד הוי"ה השולטת בהם. ושבעים פרים, שהולכים ומתמעטים, מורה שהטוב שלהם ילך ויתמעט. וח"ץ כבשים מורה על מספר צ"ח קללות להשרות בהם. או על הכתוב, יְפַלַח חֵץ כְּבֵדוֹ.

890. מי נותן אותנו להקריב על הממונים של שבעים אומות, אולי אינם רוצים כל זה? אלא אין שמחה לכל הממונים, כמו באלו הפרים האילים והכבשים, בשעה שישראל נותנים להם סעודות אלו. ועכ"ז, אין הכול נקרב, אלא אל הקב"ה בלבד.

הממונים מתקרבים והקב"ה מחלק להם. כמ"ש, אם רעב שונאך, האכילהו לחם. אלו הם קורבנות החג. ואם צמא, הַשקהו מים. המים הרשומים כאן לנסכם בימי החג, ביום השני, וביום השישי וביום השביעי. והסימן כמ"ש, בּוֹז יבוזו לו, אשר בוז ראשי תיבות ב' ו' ז'.

891. כתוב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אלו הם המים, שישראל מנסכים בשמחה ובאהבת הקב"ה, כמ"ש, ושאבתם מים בששון. ונהרות לא ישטפוה, אלו הם נהרות אפרסמון הטהור, י"ח (18) נהרות השפע, הנמשכים מיסוד הבינה, שכולם דבקים ומתקשרים באהבה זו.

אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, זה ס"מ. באהבה של ישראל, שיהיה לו חלק עימהם באלו המים. כמ"ש, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו, שהוא סימן של אלו המים שמנסכים אותו בימי בו"ז, בימי ב' ו' ז'. יבוזו לו, כי כל ההון של ס"מ נחשב לנו כמו חרס הנשבר, שאין לו תקנה לעולם.

892. מים של ס"מ והס"א והאומות התחלקו בימים בו"ז. נשארו ימים שלישי רביעי חמישי, שאין בהם ניסוך המים. כמ"ש, חֶרֶשׂ את חַרְשֵׂי אדמה. אשר חרשׂ ראשי תיבות חמישי רביעי שלישי, שבאותם הימים אין ניסוך המים. ואין להם תיקון עימנו ולא לְעולם.

כי כמו שאין להם תיקון בימים חר"ש, כן לא יהיה להם תיקון לְעולם. והרי כתוב, בוז יבוזו לו, האם לפי הנאמר מקודם צריך לומר, בוז לא יבוזו לו, שאינם רוצים בבו"ז, שהוא הון של ס"מ?

אלא כתוב, כי לא בָזָה ולא שיקַץ עֱנוּת עני, רמז שישראל אינם רוצים לוותר על אהבה בשביל הארת ניסוך המים שבבו"ז, שהוא הון הס"א, שיש לס"א חלק בהם. ויבוזו לו, אינו סובב על האור שבבוז, אלא כפשוטו, שהם מבזים לו.

כתוב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מימי החכמה, שעליהם כתוב, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. ואע"פ שהם חכמה, אינם מכבים את החסדים, הנקראים אהבה. וכמו כן, ונהרות לא ישטפוה, נחלי אפרסמון, אע"פ שיש בהם הארת חכמה, עכ"ז אינם שוטפים את האהבה, שלא ממעטים את החסדים.

אבל אם ייתן איש, שזה ס"מ, את כל הון ביתו, כל האורות שיש לו באהבה, בוז יבוזו לו. כלומר, שתמורת ביטול האהבה, ייתן לנו אורות ניסוך המים שבימים בו"ז, כי הארת המים שבבו"ז מתמעטת והולכת, וזה מורה שממעט האהבה, החסדים, כי החכמה שיש בה חלק לס"א, ממעטת תמיד החסדים. נמצא שהארת חכמה שלו מכבה את האהבה, עד שהחכמה תישאר בלי חסדים.

ואז גם הארת החכמה נכבית, כי אינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ, יבוזו לו. משא"כ הארת החכמה שישראל מקבלים, אין מכבים את החסדים, שהיא אהבה.

893. יום הראשון של החג, מה הוא עושה? כי ימי בו"ז של חג לניסוך המים, וימי חר"ש של חג לימים פנויים מניסוך המים, ויום הראשון של החג אינו מזכיר כלום.

יום הראשון לא נקרא ראשון, ולא נקרא אחד, אלא שנקרא חמישה עשר סתם, בלי ציון מיוחד כלל, כי אין בו דבר מיוחד לציון. אבל התחלת הציון של ניסוך המים הוא ביום שני, וכך ראוי להיות.

כיוון שנותנים בו חלק לס"א, ראוי להיות ביום שני, שלא נאמר בו, כי טוב, בשני. ומשום זה אינו מציין כלל יום ראשון, ותחילת החידוש של הימים מתחיל ביום שני. ומחלקים המים בימים בו"ז, ונשארו פנויים בימים חר"ש.

894. אשרי חלקם של ישראל, שיודעים להיכנס לתוך מוח האגוז, שהקדושה היא כמו מוח האגוז שקליפות סובבות אותו, וכדי להיכנס לתוך המוח, הם שוברים הקליפות האלו שסובבות אותו, ונכנסים.

לאחר כל זה כתוב, ביום השמיני, עצרת תהיה לכם. כי אחר ששברו כל אלו הקליפות, ושברו כמה כוחות, והרגו כמה נחשים וכמה עקרבים, שהיו להם באלו הרי חושך, עד שמצאו מקום יישוב ועיר קדוש, המלכות הקדושה, מוקפת חומות סביב סביב, אז נכנסו אליה בשמיני עצרת, לעשות לה שם נחת, ולשמוח בה.

895. וזהו שכתוב, עצרת תהיה לכם. עצרת, שפירושו אסֵפה, המלכות, מקום שמתאסף הכול אצלה, כי היא בית קיבול לכל האורות העליונים. תהיה לכם, ולא לאחר, שאין לס"א חלק בו, אלא שאתם תשמחו באדונכם והוא עימכם. ועל זה כתוב, שִמחו בה' וגילו צדיקים והַרְנינו כל יִשְׁרֵי לב.

פרשת כי תצא

רה"ש פסח שבועות סוכות

143. כעין זה, אנו קוראים המוחין מז"א שיאירו בעונתם בשכינה, במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח. וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות, שבעה מינים: לולב, אתרוג, ג' הדסים, ב' ענפי ערבה. שבועות, קוראים את המוחין דז"א, בתורה. רה"ש יום הדין. כל אחד במינו.

144. כל מי שקרא, כלומר שהמשיך מוחין מז"א למלכות, כל מדרגה במינה, יתקיים בו הכתוב, אז תקרא וה' יַענה. המילה א"ז, היא ז' ימי סוכות, ויום א' של שמיני עצרת. א"ז, מצה וז' ימי הפסח.

א"ז, א' היא סוכה, וז' מינים של הלולב: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב ואתרוג. וכלולים בד' מינים: הדסים, ערבות, לולב ואתרוג. ועם ז' הפרטים הם י"א (11), כחשבון ה"ו. וצריך לומר הלל עליהם, ששָׁם הללויה, כלומר י"ה, כדי להשלים שֵׁם י"ה ו"ה.

145. וצריכים להעלות המלכות בארבעה מינים עד המחשבה, חכמה. כמ"ש, אמרתי אעלה בתמר. אעל"ה הוא סימן, ראשי תיבות: אתרוג ערבה לולב הדס. ומחשבה היא השם המפורש, הוי"ה במילוי אותיות א', חכמה דז"א, שיש בה עשר אותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ועם ד' המינים נשלם בה חשבון י"ד (14), כעין י"ד פרקים שביד ימין דז"א, חסד, שבה צריך ליטול את הלולב.

והרי מתן תורה, שבועות, שבעה בשבעה, ז' ימים בז' שבועות, שבחשבון י"ד, שזהו יד רמה, קו אמצעי. ברה"ש הם ג"כ י"ד. קול השופר עם ג' פרטים שבו, אש רוח מים, הם ד'. ועם עשרה שופרות הם י"ד.

146. בפסח, השכינה היא היד הגדולה, מצד החסד. ברה"ש, היא היד החזקה, מצד הגבורה. במתן תורה, היא יד רמה, מצד עמוד האמצעי, ת"ת. וג"פ י"ד הם מ"ב (42). ועם ג' האבות, חג"ת, שהם תלויים מהם, עולים בחשבון מ"ה (45). כחשבון יו"ד ה"א וא"ו ה"א.