מאמרים ליום הכיפורים

פרשת נוח

אותו היהודי

[ההוא יודאי]

94. בעוד שהיו הולכים, ראו שהיה בא לנגדם יהודי אחד. אמר רבי יוסי, אדם זה הוא יהודי, שהוא נראה כיהודי. כשהגיע אליהם, שאלו לו, מי הוא. אמר להם, שליח מצווה אני, כי אנו יושבים בכפר דרָאמין, והגיע זמן החג, וצריכים אנחנו הלולב והמינים שעימו, ואני הולך לקצץ אותם לשם מצווה. הלכו יחד.

95. אמר להם אותו היהודי, ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרַצות בעד העולם, למה צריכים להם בחג, ולא בזמן אחר?

96. המקום, שאנו יושבים בו, קטן. אבל כולם עוסקים בתורה. ויש עלינו רב, מצוין ברבנים. ובכל יום הוא אומר לנו דברים חדשים בתורה. ואמר, כי בחג הגיע הזמן לממשלה, שישראל ישלטו על השרים של שבעים אומות. וכתוב, אזי עבר על נפשנו המים הזֵידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם. האם יש שיניים למים? אלא מים זידונים, הם שאר העמים, ושיניים, הם השרים הממונים על שאר העמים עכו"ם. והם מתברכים מצידם של ישראל.

97. וכדי למשול על שרי האומות, אנו באים בשם הקדוש, המרומז באלו ארבעה מינים שבלולב:

הדסים, חג"ת, מהאות י' דשם הוי"ה,

ערבות, נו"ה, הנמשכים מאות ה' דהוי"ה,

לולב, יסוד, מהאות ו' דהוי"ה,

אתרוג, מלכות, ה"ת.

כדי לרַצות להקב"ה, ולמשול עליהם בשם הקדוש. ולעורר עלינו מים קדושים, שפע מים עליונים, המכניעים את המים הזידונים, לנסך אותם על המזבח, המלכות.

98. וברה"ש התעוררות ראשונה חוזרת ובאה בעולם, שהיא הנוקבא. כלומר, הנוקבא חוזרת לקדמותה, כמו שהייתה ביום רביעי של מעשה בראשית. התעוררות ראשונה זה ב"ד של מטה, שמתעורר לדון העולם, והקב"ה יושב על כיסא הדין ודן את העולם.

הנוקבא נקראת בית. וביום רביעי של מעשה בראשית, מטרם שנבנית, הייתה מחזה ולמטה דז"א באחוריו. ואז הייתה מלאה דינים, ונקראת ב"ד של מטה, למטה מחזה. וע"כ היא דנה את העולם בדין, וכן ז"א יושב אז על כיסא דין, ודן את העולם. והמצב הזה נקרא התעוררות ראשונה.

99. וב"ד זה שולט לדון העולם עד יוה"כ. שאז פניה מאירים. שמשיגה ג"ר, הנקרא פנים. ונחש המקטרג אינו נמצא בעולם, שהוא מתעסק באותו שעיר לעזאזל שמביאים לו, שהוא מצד רוח הטומאה, כראוי למקטרג. ומשום שמתעסק באותו השעיר, אינו קרב למקדש, לנוקבא. כלומר, אינו קרב לקטרג על ישראל ולהפריד הזיווג של זו"ן.

100. והשעיר הזה הוא כמו שעיר החטאת של ר"ח, כי מתעסק בו. וע"כ מאירים הפנים של המקדש, הנוקבא. וע"כ ישראל כולם מוצאים רחמים לפני הקב"ה ומעביר עוונם.

101. כאשר הלבנה, הנוקבא, מתקרבת אל השמש, ז"א, מעיר הקב"ה את צד הצפון, קו השמאל, הנמשך מנקודת השורוק, ואוחז בה באהבה, ומושך אותה אצלו, שזהו הפיוס ונטילת רשות. והדרום, קו ימין, מתעורר מצד אחר, מצד נקודת החיריק, והלבנה, הנוקבא, עולה ומתחברת במזרח, ז"א, ואז יונקת משני הצדדים, מדרום ומצפון, ולוקחת הברכות, שפע הזיווג, בלחש, שהיא בחינת ו"ק, מכוח נקודת החיריק, כמ"ש, וקולה לא יישָמֵע. כי קול ודיבור פירושם ג"ר.

ואז מתברכת הלבנה ומתמלאת משפע. וכאן מתקרבת האישה לבעלה, כלומר זהו זיווג שלם, המשפיע מוחין שלמים לעולם. משמיענו בזה, שסדר הזיווג הוא, שמתחילה ממשיך ז"א לנוקבא הארת קו השמאל, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. ואח"כ את קו הימין, כמ"ש, וימינו תחבקני. ומשמאל נמשך הארת החכמה, ומימין חסדים. ואח"כ הזוהר מבאר, איך הנחש נאחז בעת הארת קו השמאל.

102. כמו שיש צורות איברי אדם, ז"א ותיקוניו, כך יש צורות איברי הנוקבא דז"א ותיקוניה. וכל ההפרש הוא רק בגוון, שז"א, גוון ירוק, ונוקבא, גוון אדום. אמנם בצורות האיברים הם שווים. וכמו כן יש למטה מאצילות, תיקון אדם תחתון אחר, מס"א, שמתחת הלבנה. שיש בו אותן צורות איברים, ימין ושמאל וכדומה. ומשמיענו בזה, שהמדרגות נחתמות זו מזו, והצורות שבעליונה עוברות על התחתונה, והתעוררות כל בחינה שבאחת מהן, מעוררת הבחינה שכנגדה באחרות.

103. כמו שזרוע השמאל למעלה, בז"א, אוחז בנוקבא, ומתעורר כנגדה באהבה, כך יש למטה, מהנוקבא, נחש, זרוע שמאל של רוח הטומאה, והוא הנוקבא דטומאה. ואוחז בו, מי שרוכב עליו, שהוא הזכר דטומאה, המזדווג עם הנחש. והוא קרב אז אל הלבנה, הנוקבא, ומושך אותה, יונק ממנה, מבין הדבקים, ממקום הזיווג, ונטמאת.

כי ב' נקודות בנוקבא:

א. מדה"ד, שאינה ראויה לקבל מוחין מכוח צ"א, והיא גנוזה בה,

ב. מדה"ר, מהבינה, שבה מקבלת כל המוחין ומאירה לעולם, והיא גלויה בנוקבא.

וע"כ היא נקראת, עצה"ד טו"ר. כי אם זכה אדם הרי טוב, ואם לא זכה הרי רע:

א. אם האדם מקבל הארת השמאל בתיקוני הקדושה, מלמטה למעלה, אז הוא טוב, שמקבל ממנה כל המוחין בשלמות.

ב. ואם לא זכה, כלומר, שממשיך המוחין מלמעלה למטה, אז מתקרב הנחש אל הנוקבא, ומגלה את הנקודה דמדה"ד שבה, שאינה ראויה לקבל מוחין ושפע מז"א, מכוח צ"א, ומחמתה מתקלקלת גם הנקודה השנייה דמדה"ר. וע"כ נפרד הזיווג, ונבחנת כמו שנטמאה, ואינה ראויה עוד להזדווג ולקבל שפע מז"א. לכן נאמר, והוא קרב אז אל הלבנה, ומושך אותה מבין הדבקים, ונטמאת. שמגלה את הנקודה דמדה"ד הגנוזה בין הדבקים, ואז אינה יכולה עוד להזדווג ולקבל שפע בשביל העולם.

104. ואז ישראל למטה מקריבים שעיר בר"ח, ועל ידיו ממשיכים מיתוק המלכות בבינה, והארת השמאל מלמטה למעלה. והנחש ההוא נמשך אחרי אותו השעיר, כי כל תאוותו הוא להארת השמאל. והלבנה נטהרת, כי היא עתה ראויה לקבל שפע מז"א בעלה. ועולה למעלה ונקשרת למעלה, בז"א, כדי להתברך. ופניה מאירים עתה כלפי מה שנחשכה מקודם בהיותה למטה, מטרם שבאה בזיווג עם ז"א.

שעיר ר"ח בא לטהר הנוקבא, להמשיך לה הכלים דמדה"ר מבינה, עם הארת השמאל, שע"י זה היא חוזרת לטהרתה. ואע"פ שהנחש יכול עוד לעורר הנקודה דמדה"ד, אחר שכבר התגלתה לו, מ"מ אינו עושה זאת, מחמת שאינו רוצה לקלקל את הארת השמאל, שהוא תאב מאוד להארה זו. ונמצא עתה, שקטגור נעשה סנגור.

105. גם ביוה"כ, כיוון שאותו נחש הרע מתעסק באותו שעיר לעזאזל, שהוא ג"כ המשכת הארת השמאל, כמו שעיר של ר"ח, הלבנה נפרדת מהנחש, כי עוסק בשעיר ואינו רוצה עוד לקטרג עליה, והנוקבא עוסקת עתה ללמד זכות על ישראל, ומסוככת עליהם כאם על הבנים, והקב"ה מברך אותם מלמעלה, ומוחל להם עוונותיהם.

106. ואח"כ, כשישראל מגיעים לחג הסוכות, מתעורר צד הימין של מעלה, כמ"ש, וימינו תחבקני, כדי שהלבנה, הנוקבא, תתקשר בו, בימין, ופניה יאירו כראוי. ואז מחלקת חלק מברכותיה לכל אלו הממונים של מטה, לשבעים שרים. כדי שיתעסקו בחלקם, ולא יבואו לינוק ולהתקרב לצד חלקם של ישראל. כי הנחש בהיותו מתעסק בשעיר, אינו מקטרג על הנוקבא.

107. כעין זה למטה, בעוה"ז, כשהאומות כולן מתברכות, הן מתעסקות בנחלת חלקן, ואינן באות להתערב עִם ישראל ולחמוד את נחלת חלקם, כמו הנחש והנוקבא, ושבעים ממונים העליונים וישראל. ומשום זה בחג, ע"י הקרבת שבעים פרים, ממשיכים ישראל ברכות לכל אלו הממונים על שבעים אומות, כדי שיתעסקו בחלקם ולא יתערבו עימהם.

108. וכאשר הלבנה מתמלאת עם ברכות למעלה כראוי, באים ישראל ויונקים ממנה לבדם. וע"כ כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. עצרת היא אוסף. כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות, אינם יונקים ממנה עמים אחרים, חוץ מישראל לבדו. ומשום זה כתוב, עצרת תהיה לכם. לכם, ולא לשאר עמים. לכם, ולא לשאר ממונים.

109. וע"כ ישראל מְרַצים את הקב"ה במים, שמנסכים על המזבח. כדי לתת לממונים של האומות חלק מהברכות, שיתעסקו בו ולא יתערבו אח"כ בשמחתם של ישראל, כאשר יינקו ישראל הברכות העליונות. ועל יום זה כתוב, דודי לי ואני לו. שאחר אינו מתערב עימנו.

110. משל למלך, שהזמין את אוהבו לסעודה, שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך יידע שהמלך רוצה בו. אמר המלך, עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו, ואני מתיירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עימנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד.

מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילים של ירקות ובשר שור, והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואח"כ ישב המלך עם אוהבו, לאותה הסעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך לבדו, שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו לבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה. משום זה כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

פרשת תצווה

בב' נקודות נבדלת מלכות שמיים

[בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא]

97. ס"א הוא הנקודה האמצעית של חלק העולם החרב, משום שכל חורבן ושממה שבעולם, ס"א שולט עליו. והנקודה האמצעית של חלק העולם המיושב, הוא הצד הקדוש, המלכות. וע"כ עומדת ירושלים באמצע חלק העולם המיושב, במלכות.

98. בב' נקודות נבדלת מלכות שמיים, צד הקדושה: אחת שלה, ואחת שקיבלה מעוה"ב, מבינה, שהיא נקודה עליונה מכוסה. וע"כ עומדת המלכות בב' נקודות:

א. נקודה שלה עומדת תחתיה, שהיא ירושלים, אמצעית של כל היישוב.

ב. הנקודה המכוסה שקיבלה מאמא עילאה היא גן עדן הארץ, העומד באמצעית כל העולם לכל בחינותיו, של חורבן ושל יישוב, וכל צדדי העולם.

99. וע"כ באמצע גן עדן עומדת נקודה אחת עליונה מכוסה וגנוזה שאינה ידועה. ועמוד אחד תקוע מלמטה למעלה, בתוך הנקודה ההיא, ומשם נובעים מים, שנחלקים לד' צדדי העולם. נמצא, שיש ג' נקודות בעולם, העומדות זו על זו, כעין ג' נקודות שבתורה.

יש ב' מצבים במלכות:

מצב א', בזמן שהייתה למעלה מחזה דז"א, והייתה מלבישה קו שמאל דבינה, נקודת השורוק שבבינה, חכמה בלי חסדים, שמשם נמשכים רק דינים וחורבן.

מצב ב', אחר שהתמעטה וירדה תחת החזה דז"א, ומקבלת החסדים מז"א, שאז, מה שהייתה יַבָּשָה, נעשתה ארץ שעושה פירות, שהיא יישוב העולם.

ונקודה אמצעית של כל היישוב, צד דקדושה היא. והס"א נאחזת במצב הא' של המלכות, בשמאל, הממשיך דינים וחורבן ושממה. שס"א הוא נקודה האמצעית של חלק העולם החרב.

ונמצא עתה, שהעולם נחלק בין המלכות וס"א. שהמלכות שולטת על חלק היישוב שבעולם העושה פירות. והס"א, הנאחזת במצב הא', שולטת על חלק החורבן והשממה שבעולם. וע"כ נקראת המלכות נקודה אמצעית של יישוב העולם, והס"א נקראת נקודה אמצעית של העולם החרב.

והנה גם בבינה יש אותם ב' מצבים:

א. בעת שהייתה במצב של נקודת השורוק, מטרם הכרעת קו האמצעי, נמשך ממנה דינים קשים וחורבן.

ב. אחר הכרעת קו אמצעי, שחכמה דשמאל התלבשה בחסדים דימין, היא מאירה ועושה פירות, וכל המוחין נמשכים ממנה.

אמנם יש הפרש גדול מבינה למלכות. כי הבינה אע"פ שהתמעטה מג"ר דג"ר ע"י קו האמצעי, מ"מ היא ראויה עוד להמשכת החכמה, בשמאל בלי ימין, משום שבבינה עצמה אין דינים, רק הדינים מתעוררים ממנה. משא"כ המלכות, אחר שהתמעטה וירדה למטה מחזה דז"א, כבר נפגמה ע"י מסך העומד בחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לחכמה, אלא רק לחסדים, שהוא יישוב העולם.

באופן, שבבינה שולטים ב' המצבים ביחד, וע"כ היא שורש בין לחורבן, הנמשך ממצב הא', בין ליישוב עולם, הנמשך ממצב הב'. משא"כ המלכות, אחר שבאה למצב הב', כבר אין מצב הא' שולט בה. וע"כ היא שורש ליישוב העולם בלבד ולא לחורבן.

אמנם כשהמלכות נתקנה בבחינת גן עדן, שנעשתה לגמרי כמו בינה, הנקראת עדן, שכל חוקי גן העדן הם כמו שהמלכות היא בעליון, בבינה, נמצא אז, שגם נקודת הבינה מתלבשת במלכות. וזה השורש בין לחורבן ובין ליישוב.

ונמצא משום זה, שיש במלכות ב' נקודות:

א. שלה עצמה, נקודה אמצעית ליישוב העולם בלבד.

ב. גן עדן שבה, נקודת הבינה שבה, נקודה אמצעית, שורש בין לחורבן העולם ובין ליישוב העולם.

ולכן בב' נקודות נבדלת מלכות שמיים, צד הקדושה. אחת שלה, אחר שנתקנה במצב הב'. ואחת שקיבלה מעוה"ב, מבינה, אחר שנתקנה בבחינת גן עדן.

נקודה שלה העומדת תחתיה, שהיא ירושלים, אמצעית של כל היישוב, רק לחסדים. ואין בה שום שורש לחורבן. הנקודה המכוסה, שמלכות קיבלה מאמא עילאה מכוסה, בעת שהיא גן עדן הארץ, נמצאת אז עומדת באמצע כל העולם לכל בחינותיו, של חורבן ושל יישוב. כי יש בה ב' שורשים:

לחורבן, מצד שמאל, בלי ימין,

וליישוב, מקו האמצעי המייחד ב' הקווים שבה.

הנקודה האמצעית, יסוד, שָׁם בית הקיבול, ומשָׁם התולדות לתחתונים. וע"כ נאמר, באמצע גן עדן עומדת נקודה אחת עליונה מכוסה וגנוזה שאינה ידועה, היסוד. ועמוד אחד, האמצעי, תקוע מלמטה למעלה, בתוך הנקודה ההיא, ומשם נובעים מים, אורות, שנחלקים לד' צדדי העולם, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם.

נמצא, שיש ג' נקודות בעולם, העומדות זו על זו. נקודה שבגן עדן, שהיא שורש בין לחורבן בין ליישוב. ותחתיה נקודה א' של המלכות שמחזה ולמטה, שהיא שורש ליישוב בלבד. ותחתיה נקודה דס"א, שהיא שורש לחורבן בלבד.

ב' השעירים

100. השעיר שישראל משלחים לעזאזל למדבר, הוא לתת חלק לס"א להתעסק עימו. ב' שעירים, אחד לה' ואחד לס"א.

ייתכן לשלוח שעיר של הס"א לעזאזל, אבל שעיר לה' למה?

101. זה דומה למלך, שכעס על בנו וקרא למלשין, שעושה דין בבני אדם, כדי שיבוא לעשות דין בבנו. המלשין שמח ונכנס לבית המלך, לאכול שם. כיוון שהביט בו בנו, אמר, ודאי לא בא המלשין הזה בבית אבי, אלא משום שהמלך כעס עליי. מה עשה, הלך והתרצה עימו. כיוון שהתרצה עימו, ציווה המלך לעשות סעודה עליונה לו ולבנו. וציווה, שלא יידע אותו מלשין בה.

אח"כ בא אותו מלשין. אמר המלך, עתה, אם זה יידע מהסעודה העליונה, שתיקנתי לי ולבני, יתבלבל השולחן. מה עשה, קרא לממונה על הסעודה, אמר לו הַתקן משהו ותשים לפניי ותשים לפני המלשין ההוא, כדי שיחשוב שסעד אצלי משלי, ולא יידע באותה הסעודה היקרה אשר לי ולבני, וייטול אותו החלק וילך לו, וייפרד משמחת הסעודה שלנו. ואם לא עשה המלך כך, לא היה נפרד אותו מלשין מבית המלך.

102. כך אמר הקב"ה לישראל, הַזמינו ב' שעירים, אחד לי ואחד לאותו המלשין, הס"א, כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא יידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, וייקח חלק ההוא, וילך לדרכו, וייפרד מביתי.

כיוון שאמא עילאה, העוה"ב, בינה, באה לשרות בתוך ההיכל של עולם התחתון, להשגיח עליו בהארת הפנים, דין הוא, שלא יימצא לפניו אותו המלשין ולא בעלי הדין, בעת שמוציא כל הברכות ומאיר לכל, וכל החירות ההיא נמצאת במלכות, וישראל מקבלים מאלו הברכות.

ברה"ש חוזרת המלכות למצב הא', שאז נמשך ממנה דינים וחורבן, שהס"א נאחזת בה בנקודה אמצעית של העולם החרב, ומקטרגת על העולם שרוצה לבטל קו הימין לגמרי. ואז נתן הקב"ה עצה לתקוע בשופר, כדי לעורר מלמטה המסך דחיריק של קו האמצעי ולמעט הג"ר דקו שמאל, שבזה מתערבב הס"א, שכל כוחו מקו שמאל הוא, והעולם ניצל מדינים ומחורבן.

אמנם אחר שהתבטל הג"ר דשמאל, יש לס"א אחיזה במקום החיסרון, וע"כ צריכים לתיקון ב', להעביר הס"א ממקום החיסרון, באופן שתיפרד לגמרי מן הקדושה. וזה נעשה ביוה"כ, שאז נותנים חלק לס"א בשעיר הזה ששולחים אל המדבר.

ביוה"כ המלכות עולה לבינה, ומקבלת ממנה נקודה עילאה, שהיא שורש בין לחורבן ובין ליישוב. שג"ר דשמאל חוזרים, ויש שם גם תיקון דקו אמצעי, הממשיך חכמה המלובשת בחסדים. וע"כ מבחינה זו עושים ב' שעירים, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל אל המדבר.

שהשעיר הזה הוא המשכת ג"ר דשמאל, שממשיכים מנקודת הבינה, כדי להעביר הס"א ממקום החיסרון. ששולחים אותו אל המדבר, מקום החורבן, כמו שנמשך משמאל. ונמצא שהקדושה בעצמה נותנת חלק לס"א. אבל הוא לרעתה, כדי להעביר אותה מקדושה, ולתת המוחין הגדולים של חכמה ושל חסדים יחדיו לישראל.

וע"כ ברה"ש צריכים לבלבל את השטן, לבטל ג"ר דשמאל, שבזה מתערבב השטן, ואובדת שליטתו. וביוה"כ צריכים לנהוג עם השטן בנחת ולעשות לו נחת רוח עם השעיר לעזאזל שמקריבים לו, ששוב ממשיכים הג"ר, שהתבטלו ברה"ש, שבזה קונה הס"א שליטה ויש לו נחת רוח. אמנם הוא לרעתו.

ושנאמר, הַזמינו שני שעירים אחד לי ואחד לאותו מלשין, ס"א, כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא יידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, וייקח החלק ההוא, הג"ר דשמאל, ששולחים למדבר, למקום החורבן להחזירו לשליטתו, לנקודה האמצעית של העולם החרב, וילך לדרכו, למקום החורבן והשיממון, וייפרד מביתי, שע"י זה הוא נפרד מן הקדושה, שאין לו עוד מקום חיסרון להיאחז שם.

כיוון שאמא עילאה, עוה"ב, בינה, באה לשרות בתוך ההיכל של עולם התחתון, כי ביוה"כ מלכות מלבישה הבינה, הנקודה האמצעית לכל העולם, בין לחורבן ובין ליישוב, דין הוא, שלא יימצא לפניו אותו המלשין.

כלומר, שמשלימים החיסרון דקדושה, ואין מקום לס"א להיאחז במקום החיסרון, ולא נמצאים שם בעלי הדין, כי אין פחד עוד מהדינים שג"ר דשמאל גורם, כיוון ששולחים את השעיר אל החורבן והשיממון, והקדושה היא רק במקום היישוב, ונפרד הס"א מן הקדושה.

ואז משפיעה אימא עילאה, מבחינת מה שהיא גם נקודה האמצעית של יישוב העולם, שבזה מאירה לכל, לחכמה ולחסדים ביחד. וכל החירות ההיא נמצאת במלכות, וישראל מקבלים מאלו הברכות.

103. כי כשעוה"ב, בינה, נכנס אל ההיכל של עולם התחתון, מלכות, ועולם התחתון שמח עם בניו בסעודה העליונה, הנמשכת מבינה, אז הבינה מברך השולחן, והעולמות כולם מתברכים, וכל שמחה וכל הארת פנים נמצאים שם, כמ"ש, לפני ה' תִטְהָרוּ.

104. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. זו השמחה של המלשין, אשר הקב"ה מפיל גורל עימו, ומזמין אותו, שייקח השעיר לעזאזל, ואינו יודע שאש דולק מפיל על ראשו ועל העם שלו. כמ"ש, כי גחלים אתה חותֶה על ראשו.

105. וע"כ כתוב, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עִם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי. וכתוב, וייצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, באותו החלק שקיבל, והלך לו. ואח"כ, כשבא המלך העליון לבית המלכה, המלכה מבקשת עליה ועל בניה ועל העם, מן המלך.

106. ואפילו בזמן שישראל בגלות, ומתפללים תפילות בכל יום, המלכות עולה ביוה"כ לפני המלך, ומבקשת על בניה. ואז נגזרות כל אלו הנקמות, שעתיד הקב"ה לעשות לאֱדום, ונגזר איך עתיד המלשין הזה לעבור מן העולם. כמ"ש, בילַע המוות לנצח.

107. כי בזמן הגלות כתוב, כי נמכרנו אני ועַמי. ואח"כ כתוב, כי אין הצָר שוֹוֶה בנזק המלך. מהו בנזק המלך? כמ"ש, והִכריתוּ את שְׁמנו מן הארץ ומה תעשה לשמךָ הגדול. כי השם הגדול לא יימצא בקיומו. וזה הוא נזק המלך.

108. ואז כתוב, והמן, הס"א, נִבְעת מלפני המלך והמלכה, ואז כל הארת הפנים וכל שמחה נמצאים, וישראל יוצאים לחירות ביום ההוא, יוה"כ. אז מהיום ההוא והלאה, חירות ושמחה בגילוי שולטות עליהם, אז רוצה לשמוח עימהם. מכאן והלאה, כמו שנותנים לס"א חלק כדי שייפרד מישראל, כך נותנים לשאר העמים חלק, שייפרדו למטה מישראל.

109. מהו סוד הקורבן, להקריב שעיר ולא דבר אחר? ולמה בר"ח מקריבים שעיר, וביוה"כ ג"כ שעיר? ומדוע לא היה עֵז?

110. אלא צריך רק שעיר, והוא ידוע לכל בעלי כשפים, שכל מעשיהם במה שלא מתחבר בנקבה. וע"כ שעיר, משום שעוד לא מתחבר בנקבה, בצדדים שלו, של הס"א. משום, שהוא אל אחר, מסורס ולא עושה פירות. אבל עֵז, הוא כשכבר מתחבר בנקבה ועושה פירות. ע"כ אינו בחלק הס"א.

ומשום שהס"א הוא מלך, כמ"ש, מלך זקן וכסיל, נותנים לו בשביל כבודו שעיר, שלא התחבר בנקבה, ולא נתן כוחו לאחר. שהוא מינו. וזה נודע לכל אלו המכשפים, שמשתמשים במעשים אלו. ומשום זה שורים על השעיר ההוא כל החטאים.

111. אע"פ שהשעיר הוא חלק לס"א, בצד הטומאה כל הבחינות שיותר למטה הן טמאות יותר, וכל מה שיורדות המדרגות התחתונות, כך הטומאה שלהן יותר. ומשום זה, בעֵז חלקם של הס"א יותר, משום שהשערות שלו תלויות למטה יותר מבהמה אחרת, כמו שהדין שלהם תלוי למטה בטומאה.

אבל המלכות הרשעה האחרת הזו, המלך של כל הס"א, הטומאה שלו ברורה וזכה יותר, ואינו בטומאה שלמה כמו אלו התחתונים. וע"כ נותנים לו שעיר, שהשערות שלו אינן תלויות למטה ואינו חָלק. אינו חלק, משום הטומאה שלו. ואינן תלויות למטה, כדי שלא תתחזק בו הטומאה, כמו אלו מדרגות הס"א שלמטה. וע"כ הוא ודאי שעיר, ולא דבר אחר.

העֵז, ששערותיו תלויות למטה, מורה על ג"ר דשמאל, הנמשכים מלמעלה למטה, שזוהי טומאה חמורה. ושעיר, שיש בו שערות, אבל אינן נמשכות למטה, מורה על טומאה קלושה מו"ק דשמאל, שנמשכות מעט אבל לא למטה. וכיוון ששעיר לעזאזל נשלח למלך של הס"א, שטומאתו מו"ק דשמאל, ע"כ נשלח לו שעיר ולא עז.

112. למה נקרא כיפור? משום שמנקה כל טומאה ומעביר אותה מלפניו ביום הזה. ע"כ יום כיפור הוא, יום של ניקיון. וכך אנו קוראים לו.

כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. כי היום הזה, היה צריך לומר. מהו, כי ביום הזה? משום שנטהר מקדש של מעלה, המלכות, והואר. ע"כ כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם, שפירושו, יכפר וינקה תחילה ביום הזה, המלכות, כדי שיטהר ויכפר אח"כ עליכם.

113. יכפר ביום הזה, שהוא מלכות, וינקה אותו תחילה, וכל זה הוא עליכם, בשבילכם, שצריכים לנקותו ולטהרו תחילה. מי יכפר? עולם העליון, בינה, המאיר ומנקה הכול.

וע"כ כל הצדדים הרעים, הנקראים מצולות ים, עוברים. וכמו שאלו מצולות ים תלויות, אף כך תלויות השערות של השעיר, הצד של הס"א, והשערות אינן חלקות אלא קשות, הרומזות על דינים.

114. כתוב, וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חַטאותם, שלא יוכל המקטרג לשלוט עליהם. וע"כ ביוה"כ, שהוא קינוח של כל העוונות והניקוי שלהם, צריכים ישראל לטהר עצמם וללכת יחפי רגליים כמלאכים העליונים.

חמישה עינויים הם ביוה"כ: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה. כדי להיעזר מחמישה צדדים העליונים, חג"ת נ"ה, שיוה"כ, בינה, הוציאה אותם, והם שערים שלה.

115. ואם מחשיבים שתייה לעינוי מיוחד, הרי שיש שישה עינויים, משום ששתייה היא מצד יצחק, גבורה, ואכילה מצד אברהם, חסד. וע"כ הם שניים. אע"פ ששתייה היא בכלל אכילה, הם שישה. והעינוי האחרון, תשמיש המיטה הוא, ונמצא במדרגה השישית, היסוד, וכנגדו אנו עושים העינוי הזה.

ובעשור לחודש השביעי

116. כתוב, ובעשור לחודש השביעי הזה. וכתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה. בעשירי היה צריך לומר, מהו, בעשור? אלא שביום הזה כל המדרגות העליונות באות אלו על אלו, שנמשכות ע"ס שיש בהן ג"ר מאמא, לשרות על הלבנה, המלכות, ולהאיר לה.

וכשכולן עולות למאה, כי עשר פעמים עשר הם מאה, יש לה ג"ר, אז המלכות היא אחד עם אמא, ונקראות שתיהן יוה"כ. ולכן כתוב, בעשור, משום שעשירי מורה על המלכות לבדה, ספירה עשירית. אבל עשור מורה על כל ע"ס ביחד, שכולן באות מאמא, כדי לעַשֵׂר לכל ספירה ולהאיר בעשר, שכולל גם ג"ר.

117. בעשור מורה על עשר, אבל למה עולה למאה? הרי משמע שעולה לשבעים, שכתוב, בעשור לחודש השביעי?

118. ב' עניינים יש כאן:

א. כי הלבנה, מלכות, נקראת חודש השביעי, ומשום זה נקרא חודש השביעי עשור, שכתוב, ובעשור לחודש השביעי, משום שמאירים לה עשר פעמים ע"ס, ועשר פעמים עשר הוא מאה.

ב. בעשור מורה, להכפיל פי עשר את השביעי, ודאי הוא שעולה לשבעים ביום ההוא, באופן שהיא במדרגת שבעים ובמדרגת מאה.

היא במדרגת מאה, להשלים אותה בג"ר ולהאיר לה. והיא במדרגת שבעים, כי ביום הזה לוקחת המלכות לכל עם ישראל לדון אותם, וכולם עומדים בנשמה יותר מאשר בגוף.

כי ביום הזה עינוי הנפש הוא ולא הגוף, כמ"ש, ועיניתם את נפשותיכם. כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, שיום ההוא לוקח לכל הנפשות והם ברשותו.

ואם לא הייתה עומדת במדרגת שבעים, לא היה לה רשות בנפשות, כי קיום הנפשות הוא במדרגת שבעים, כמ"ש, ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

ביוה"כ המלכות עולה לאמא, ומקבלת ממנה תחילה הנקודה שלה, שהיא שורש בין לעולם החרב ובין ליישוב העולם. שמבחינה זו אנו עושים התיקון של שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל.

ואח"כ מקבלת מאמא מוחין השלמים דפָנים, ג"ר. ואלו המוחין השלמים דפנים, הם מדרגת מאה של המלכות ביום ההוא. ואלו המוחין שמקבלת בנקודה דבינה, הם מוחין דו"ק, להיותם מקו שמאל דאמא בלבד. וע"כ הצטווינו בחמישה עינויים הנוהגים בקו שמאל דאמא, מטרם ביאת קו אמצעי לייחד הקווים.

ואלו המוחין דו"ק הם שבעים, שמורה שחסר ג"ר דפנים. ואלו המוחין הם שלמות הנפש. וע"כ כתוב, והנפש אשר לא תעונה. כי החכמה דשמאל מתגלה רק במלכות, ואור המלכות הוא אור הנפש.

קיום הנפשות הוא במדרגת שבעים, ששלמות הנפש היא דווקא מהמוחין של המלכות, שהם בבחינת שבעים, שהיא מקבלת ע"י חמישה עינויים. כי המוחין שהם מאה, ג"ר דפנים, אין שם עוד שבעים, חכמה דשמאל.

119. ונפשות הילדים, שלא השלימו לשבעים שנה, אין המלכות שולטת בהם? ודאי שולטת בהם, כי מוחין דו"ק אלו פנים קטנות, הילדים. אבל לא בשלמות, כמי שזכה לימים רבים למצוות התורה.

ועכ"ז בכולם הולכים שבעים שנה, הן בילדים והן בזקנים. אחד המרבה ואחד הממעיט. אחד, הוא הייחוד של שבעים שנים: של מי שמרבה, הזקן, ושל מי שממעיט, הילד.

שבעים שנה, שמלכות מקבלת ביוה"כ מאמא בחמישה עינויים, היא מקבלת בעת שיש לה גם מוחין דפנים שהם מאה, עשר פעמים עשר. וע"כ גם המוחין דשמאל, שמקבלת בעינוי נפש, הם נעשים אורות מרובים בשבעים שנה. והמוחין דשמאל, שהילדים מקבלים, שהם פנים קטנות, שמאל בלי ימין, הנמשכים ממצב הא' של הנוקבא, שהמוחין האלו אינם מאירים אלא מעט מאוד.

ומלכות ודאי שולטת בהם, אבל לא בשלמות, כמי שזכה לימים רבים למצוות התורה, כי מי שזכה למצוות התורה, קו האמצעי, הנקרא תורה, מאירים בו אפילו המוחין דשמאל בבחינה מתוקנת. וע"כ זכה לימים רבים. וזהו שמרמז, אחד המרבה ואחד הממעיט. שהמוחין דחכמה דשמאל הם אחד, שבהם ב' בחינות:

א. אחד המרבה, זקן, המשמש במוחין דשמאל אלו, כמו המלכות ביוה"כ, שההארה מרובה.

ב. אחד הממעיט, ילד, פנים קטנות, שאין לו מוחין דפנים, אלא רק מוחין דשמאל האלו לבד, שההארה מועטת מאוד.

120. וע"כ ביוה"כ עוברת המלכות בכל אלו השבעים, המוחין דשמאל, ונשלמת מדרגה דחכמה בכל הספירות. שכל ספירה משבע ספירות קנתה ג"ר ונעשים ע"ס. אלא שאין שם ג"ר הכוללים, וע"כ הם שבעים. וכל הנשמות עולות לפניו ודן אותם בדין, כי המוחין של שבעים שנה הם דין, והקב"ה מרחם על ישראל ביום הזה, ומשפיע להם המוחין מבחינת מאה.

מי שלא העביר הלכלוך מרוחו לנקות אותו, כשתפילתו עולה ביום ההוא, היא טובעת במקום שנקרא רפש וטיט, ס"מ ולילית, והוא מצולות ים. ואין תפילתו עולה להתעטר בראש המלך.

121. ביום הזה אין אדם צריך לגלות חטאיו לפני אחר. משום שהרבה מקטרגים הם, הלוקחים מילה זו שגילה, ומעלים אותה למעלה, ומעידים על המילה ההיא. וכמ"ש, מִִשוֹכבת חיקך שמור פתחי פיך. כש"כ אלו המקטרגים ההולכים אחריו ומעיינים איך לקטרג עליו ולהעיד עליו.

כש"כ שהוא מחוצף כלפי כל, שאינו בוש לגלות חטאיו, והוא חילול השם של הקב"ה. וע"כ כתוב, אל תיתן את פיך לַחֲטיא את בשרך.

122. החודש הזה לכם ראש חודשים. כל הזמנים והחודשים של הקב"ה, ולמה אומר החודש הזה לכם? אלא החודש הזה לכם, פירושו, שלי הוא, אבל אני מסרתי אותו לכם. לכם, פירושו שהוא בגילוי, שהאורות מגולים בו לישראל. אבל החודש השביעי שלי הוא, וע"כ הוא בכֵּסֶה ולא בגילוי, כמ"ש, בכֵּסֶה ליום חגנו. וכל עניין כיסוי וגילוי האורות, הכוונה היא להארת החכמה.

החודש שלכם הוא בסדר הא"ב, כסדר האותיות אביב, כי ניסן נקרא חודש האביב, שהוא אב"ג. כי אותיות י' ב' של אביב הן ג', כי י' במספר קטן היא א'. ונמצא שאותיות אביב הן אב"ג.

אבל החודש השביעי שלי הוא, ע"כ מתחיל שמו מסוף האותיות של א"ב, תשרי. מה הטעם? אתם מלמטה למעלה, בסדר ישר אב"ג, שהאותיות עולות בחשבון, תחילה א' אח"כ ב'. ואני מלמעלה למטה, בסדר למפרע, תשר"י, שהאותיות יורדות בחשבון, תחילה ת', אח"כ יורד לש', ואח"כ לר'.

פרצוף המלכות נקרא שנה, שבו י"ב חודשים. שישה חודשים הם מחזה ולמעלה, חג"ת נה"י, שמתשרי עד אדר. ושישה חודשים מחזה שלה ולמטה, הם חג"ת נה"י, שמניסן עד אלול.

ואע"פ שמחזה ולמעלה חג"ת, ומחזה ולמטה נה"י, אמנם כלולים הם זה מזה. וע"כ יש חג"ת נה"י למעלה, וכן למטה. מלכות מחזה שלה ולמעלה היא בחינת בינה, ושם היא בכיסוי. ומלכות מחזה ולמטה נחשבת לבחינת עצמה, ושם היא בגילוי.

וכתוב, החודש הזה לכם, פירושו, שחודש ניסן מחזה ולמטה, בגילוי, שהאורות מתגלים. אבל החודש השביעי שלי הוא, וע"כ הוא בכֵּסֶה ולא בגילוי, כי חודש תשרי מחזה ולמעלה, ששם בינה, בכיסוי עד חודש אדר. אלא כיוון שכיסוי מתחיל בתשרי, ע"כ מזכיר רק תשרי.

וכן הגילוי של חודש ניסן נמשך עד אלול. אלא כיוון שבו תחילת הגילוי מזכיר הכתוב רק ניסן. וע"כ נקרא ראשון לחודשי השנה, ראשון לאורות מגולים. כמו בט"ו (15) בתשרי, משום שבו מתחיל הגילוי.

כשהאותיות כסדרן מורה על גילוי האורות, שכל פעם האורות מתרבים. וכשהאותיות למפרע, כמו תשרי, מורה על כיסוי האורות, שהולכים ומתמעטים בחשבון. וכמו שהוא בכללות כן הוא בפרטות, בכל חודש וחודש מי"ב חודשים, אשר חצי החודש הראשון הוא למעלה מחזה, והאורות מכוסים, ומט"ו יום והלאה הוא למטה מחזה, והאורות מתגלים.

123. החודש השביעי שלי. בתחילת החודש אני במכוסה, בעשור לחודש אני במכוסה, משום שאני בחמשת הימים הראשונים של החודש, ובחמשת הימים האחרים, ובחמשת הימים השלישיים.

בתחילת החודש אני הוא, משום שהוא חמשת הימים הראשונים, בעשור לחודש אני הוא, משום שהוא חמשת הימים האחרים, בט"ו לחודש אני הוא, משום שהוא חמשת השלישיים.

החודש נחלק ג"כ לשניים על החזה, כמו י"ב חודשי השנה. ויש בו ג' קווים למעלה מחזה, שהם בינה, והם מכוסים עד החזה. וג' קווים מחזה ולמטה, הם בחינת המלכות עצמה, והם מגולים. וכיוון שהקווים נמשכים מבינה, שכוללת חמישה ספירות חג"ת נ"ה, ע"כ יש בכל קו חמש ספירות.

בתחילת החודש אני במכוסה, ואינו שלכם בגילוי, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה מקו ימין שלמעלה מחזה. בעשור לחודש אני במכוסה ואינו שלכם בגילוי, משום חמשת הימים האחרים, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה השניים, קו שמאל שלמעלה מחזה.

ובט"ו לחודש, כלומר, עד ט"ו לחודש אני בכיסוי ואינו שלכם בגילוי, משום חמשת הימים השלישיים, משום שהם חמישה ימים חג"ת נ"ה השלישיים, קו האמצעי שלמעלה מחזה. וע"כ עד ט"ו בחודש האורות מכוסים ואינו שלכם. אבל מט"ו ולמעלה מתגלים האורות, כי ט"ו הן נקודת החזה, שמשם מתחיל גילוי האורות.

124. מהו הטעם שהוא מכוסה עד ט"ו לחודש? משום שכל החודש הזה הוא מעולם עליון, מבינה, כי ששת החודשים הראשונים הם מבינה. ועולם העליון הוא בסוד חמש בכל זמן. כלומר, בכל קו יש בו חמש ספירות חג"ת נ"ה.

ומשום זה החודש הזה הוא במכוסה ולא בגילוי. כי עולם העליון הוא במכוסה, וכל דבריו במכוסה. והחודש הזה הוא של הקב"ה לבדו, ואינו לכם. כיוון שמגיע יום ט"ו לחודש, נקודת החזה, אז מתגלה. כי מחזה ולמטה הן כללות השנה, ניסן. והן בכל חודש ביום הט"ו, כבר נחשב למלכות עצמה והאורות מתגלים.

הכול מגיע להתחדשות הלבנה, שכל האורות שהיו מכוסים מחזה ולמעלה, באים מחזה ולמטה בהתחדשות הלבנה, מלכות, כי מחזה ולמטה כבר הלבנה עצמה, ולא בינה. וע"כ הלבנה נשלמת והאירה מאמא עילאה, מבינה, ועומדת להאיר למטה מהאורות שלמעלה.

וע"כ נקרא יום ט"ו לחודש בשם ראשון, כמ"ש, ולקחתם לכם ביום הראשון. כי עד עתה, עד יום ט"ו, עמדו כל הספירות בעולם העליון, בינה. מכאן, מיום ט"ו, יורדים הספירות לעולם התחתון, המלכות, וע"כ האורות מתגלים. וכיוון שיום ט"ו הוא הראשון לאורות המגולים, ע"כ נקרא ראשון.

125. מיום העליון, מבינה, היו אלו הימים הראשונים, שמקודם ט"ו לחודש, הם עולם העליון, בינה. מי דן דין העולם ברה"ש? שהרי דין אינו נמצא בעוה"ז, אלא מדין עולם התחתון, שזה, כמ"ש, אלקי כל הארץ ייקרֵא.

כי אם דין העולם היה נידון למעלה, בבינה, א"כ לא הייתה הבינה נקראת עולם החירות, עולם שבו הארות של כל העולמות, עולם שבו כל החיים, עולם של כל החירות. וכיוון שהבינה נקראת בכל השמות האלו, אין לומר שיש בה דין לדון העולם.

ולא שהוא מדינו של יצחק, קו השמאל של הבינה. כי אם היה מעורר דין לעוה"ז, לא היו יכולים כל העולם לסבול. כי האש החזק העליון הזה של קו שמאל דבינה, אין מי שיוכל לסבול אותו, חוץ מאש שלמטה, מלכות, אש הסובל אש.

קו השמאל דבינה, יצחק, להיותו במקום ג"ר, נמצא שכל התעוררות שלו נבחנת להמשכת החכמה מלמעלה למטה, שהוא דין קשה מאוד, שהעולם לא היה יכול לסבול אותו.

משא"כ המלכות, שאע"פ שגם היא נמשכת מקו שמאל דבינה, אש חזק, עכ"ז, כיוון שהיא אור נקבה, המאירה רק מלמטה למעלה, אין הדין שבה קשה כל כך, והעולם יכול לסבול אותו.

ונמצא, שהאש של קו שמאל דבינה, אינו מתעורר אלא למלכות, שהיא אש שלמטה, והמלכות יכולה לסבול אותו, משום שהיא אור נקבה. כי, האש החזק העליון הזה של קו שמאל דבינה, אין מי שיוכל לסבול אותו, חוץ מאש שלמטה, מלכות, אש הסובל אש. כי הוא מתהפך בה להארת הנקבה, המאירה רק מלמטה למעלה, שזה אינו קשה כל כך, והעולם יכול לסבול אותו.

וכיוון שרה"ש היא מחזה ולמעלה, בינה, דין קשה: מי דן את העולם? כי בינה עצמה הוא עולם החירות, וקו שמאל שלה, אם יתעורר לבדו, לא היה העולם יכול לסבול.

126. אלא כמו שעוה"ז שלנו, עולם התחתון של כל העולמות, כך כל הדינים שלו הם מעולם התחתון, המלכות שבאצילות, הנקרא אלקים שופט. ודינים שלה נקראים דין עליון, ביחס עוה"ז התחתון שלנו. וע"כ נבחנים כלפינו כמו דינים דבינה. ומשום שהיא מדרגה שביעית של ז"א, אינו גוזר גזרה על האדם, אלא מעשרים שנה ומעלה.

127. אם היא שביעית, למה היא דנה את האדם מעשרים שנה ומעלה?

128. ב"ד שלמטה בארץ אינם גוזרים דין על האדם עד י"ג (13) שנה. משום שעוזבים שבע שנים לשביעי, אשר אלקי כל הארץ ייקרֵא. ואין רשות לאדם באלו שבע. ואלו שבע אינם שורים, אלא על י"ג שלמטה, שהם כיסא אליו. ומשום זה, כל הגזרות וכל הדינים שלמטה, הם מאלו שבע שלמטה, הכלל של עשרים שנה.

בכל מצב של המלכות שיש בו דין, היא נקראת ב"ד. ויש בה ב' מצבים של קטנות, שהם דינים:

א. כשמקבלת רק מנקודת החולם, שאז יש בה נ"ר דקטנות. ודינים אלו הם דינים דנוקבא. ונקראת אז ב"ד של מטה.

ב. כשמקבלת מנקודת השורוק, כלומר, שעולה ומלבישה את קו שמאל של בינה. שאז היא בחכמה בלי חסדים, משיגה נשמה דקטנות. ודינים אלו נקראים דינים דדכורא. ונקראת אז ב"ד של מעלה, מטעם שדינים אלו נמשכים מג"ר, מנשמה דקטנות.

מלכות נקראת שבע. וע"כ נר"ן שלה הם ג"פ שבע:

במצב הא' דקטנות, שיש לה רק נ"ר דקטנות, יש בה פעמיים שבע, שהם י"ד (14).

במצב הב' דקטנות, שיש לה גם נשמה, יש בה ג"פ שבע, שהם כ"א (21).

ב"ד של מטה, הנמשך ממצב הא' של הקטנות דמלכות, אינם מענישים עד י"ג שנה ויום אחד. כי יום אחד בשנה נחשב שנה. ויש שם פעמיים שבע, שהם י"ד, כעין ב"ד של מטה, נ"ר דקטנות שבמלכות. אבל ב"ד של מעלה, הנשמה דקטנות, אינם מענישים עד עשרים שנה ויום אחד. שיום אחד בשנה נחשב שנה, ויש שם ג"פ שבע, שהם כ"א.

כמו שעוה"ז שלנו, עולם התחתון של כל העולמות, כך כל הדינים שלו הם מעולם התחתון, שהעולם שלנו יכול לקבל רק ממלכות ולא מבינה. ודינים שלה נקראים דין עליון, ביחס העוה"ז התחתון שלנו.

וכלפי העוה"ז שלנו, הדין של רה"ש, אע"פ שבא ממלכות, נחשב כדין עליון הבא מבינה. כי הוא מחמת הלבשת המלכות את קו השמאל של הבינה, שהוא דינים דדכורא ונשמה דקטנות של המלכות. וע"כ נחשב כלפינו לבינה. כי המלכות עולה אז לבינה. ונחשבת אז המלכות בינה ממש כלפינו אנו.

ובזה מבוארת השאלה, שכיוון שיום ראשון של רה"ש הוא בינה, מאין יש דינים שם? כי הדינים הם ממלכות שעלתה לבינה, שהוא לנו בינה ממש.

ב"ד שלמטה בארץ, אינם גוזרים דין על האדם עד י"ג שנה, שהוא מצב הא' של קטנות המלכות, נ"ר דקטנות, פעמיים שבע, שהם י"ד, י"ג ויום אחד. משום שעוזבים שבע שנים לשביעי, אשר אלקי כל הארץ ייקרֵא. כי ב"ד שלמטה אין להם אחיזה אלא בפעמיים שבע של נ"ר דקטנות.

ושבע השלישי של נשמה דקטנות הם עוזבים בשביל המלכות, הנקראת אלקי כל הארץ, ואין רשות לאדם באלו שבע, כי אין רשות לאדם להיאחז בדינים של שבע השלישי, משום שנמשכים מעליית המלכות לבינה, ואין אדם משיג ושולט שם.

וע"כ נאמר, אלו שבע אינם שורים, אלא על י"ג שלמטה, שהם כיסא אליו. שבע השלישי, הם נשמה דקטנות, אי אפשר שיתגלו זולת אחר שכבר המלכות השיגה י"ג שנים מנ"ר דקטנות, הנחשבים לכיסא לשבע השלישי. ומשום זה, כל הגזרות וכל הדינים, הנמשכים לבני אדם שלמטה הם מאלו שבע שלמטה, שהם ב"ד של מעלה.

כלומר, שבע השלישי של המלכות, עולם התחתון, הנשמה דקטנות של המלכות, הם הכלל של עשרים שנה, ששבע השלישי כולל בהכרח גם פעמיים שבע של נ"ר. וכולל עשרים שנה, שב"ד של מעלה, הנשמה דקטנות המלכות, מענישים אז.

129. הדין של העולם ברה"ש, ע"י מדרגת הנשמה דקטנות המלכות, שבע השלישי, שהיא ממש עומדת בדין על בָניה בעוה"ז, כדי להיטהר אל עולם העליון, כדי לקבל המוחין דגדלות מבינה, משום שאין לה עזרה לעלות ולהיטהר, אלא מתוך התחתונים, שישובו בתשובה ויעלו מ"ן.

פרשת ויקרא

מצד אמא יוצאות קליפות חוקרי דין וחוק

[מסטרא דאמא נפקין גרדינים נימוסין]

248. מצד אמא יוצאות קליפות חוקרי דין וחוק, ונאחזות בחקיקותיה של הגבורה, בקו שמאל, דין, ושולטות על הרחמים. כמ"ש, הנועדים על ה', בינה, שהיא על ז"א, שנקרא הוי"ה. ואז נמצאים העולמות חסרים, שאינם שלמים, ומחלוקת מתעוררת בכולם.

249. וכשבני העולם מטיבים מעשיהם למטה, מתבשמים הדינים ועוברים, והתעוררו הרחמים ושולטים על הרע ההוא שהתעורר מדין הקשה. וכשמתעוררים הרחמים, שמחה וניחומים נמצאים, משום ששולטים על הרע ההוא, כמ"ש, ויינחם ה' על הרעה. ויינחם, משום שנכנע דין הקשה, והרחמים שולטים.

250. בשעה שהדינים מתבשמים והרחמים שולטים, כל ספירה שָׁבה לקיומה, ומתברכות כולן יחד. וכשחוזרת כל אחת למקומה, ומתברכות כולן יחד, ואמא מתבשמת בחיבור החקיקות שחזרו לבחינתה, אז נקראת תשובה שלמה ומתכפר העולם. כי אמא יושבת בשמחה שלמה, כמ"ש, אֵם הבנים שמֵחה. ואז היא נקראת יוה"כ, שכתוב בו, לטהר אתכם מכל חטאותיכם. ונפתחים חמישים שערים של צדדי החקיקות.

בשעה שבני העולם חוטאים, גורמים לעליית המלכות לבינה. שאז התמעטה הבינה מג"ר, מחמת שג"ס בינה ותו"מ שלה נופלות למדרגה שמתחתיה, ונעשית ו"ק בלי ראש. ואז נמצאים כל העולמות בדינים ובקטנות. ומצד אמא יוצאות קליפות חוקרי דין וחוק, ושולטות על הרחמים.

וכשבני העולם מטיבים מעשיהם ומעלים מ"ן, אז נעשה זיווג ע"ב ס"ג דא"ק, שהארת הזיווג מגיעה לאמא, ומורידה המלכות ממנה, ומחזירה אותה למקומה. ואז חוזרים ועולים אליה ג"ס בינה ותו"מ שנפלו ממנה, ומתחברים במדרגתה, ונשלמים הג"ר שלה. וכך נעשה בכל המדרגות, שהתמעטו מחמת מיעוט הבינה. כי בינה ותו"מ חוזרים אליהם ומשיגים ג"ר.

בשעה שהדינים מתבשמים והרחמים שולטים, כל ספירה שָׁבה לקיומה, שבינה ותו"מ, שנפלו מהמדרגה, חוזרים לקיומם למדרגתם. ואמא מתבשמת בחיבור החקיקות, שבינה ותו"מ, שנחקקו ונפלו ממנה, חזרו והתחברו באמא. חזרו לבחינתה של אמא. כי קודם לכן נפלו למדרגת ז"א, ועתה חזרו לבחינת אמא.

251. כתוב, והיה כי יחטא ואשֵׁם. כי יחטא, מאלו העבירות, הנקראות חטא. שכתוב, מכל חטאות האדם. ואשם, פירושו ויתקן. והיה כי יחטא, אם יתקן מעשיו, והשיב את הגזלה אשר גזל. והשיב, משמע שמשיב מעצמו, שרוצה לתקן מעשיו מעצמו.

ד' תקופות השנה

[ד' תקופין דשתא]

252. בד' תקופות בשנה נפסק הקול, ודינים מתעוררים, והתשובה תלויה עד שנתקן. וכשהדינים מתעוררים, יוצא קול. וד' זוויות העולם עולות ויורדות. כרוז קורא ואין מי שישגיח ויתעורר. והקב"ה מוכן. אם ישובו, ישובו הדינים למקומם. ואם לא, הקול נפסק והדינים נעשו. ואז נקרא, ויתעצב בבתים החיצוניים.

שנה היא מלכות, שבה ד"ס חו"ג תו"מ, שבכל אחת ג' קווים, שביחד הם י"ב. ואם קו שמאל שולט לבדו בכל אחת מד"ס חו"ג תו"מ, אז נקראות ד' תקופות, מחמת כוח הדינים הנמשכים משליטת השמאל.

לכן נאמר, שבד' תקופות בשנה נפסק הקול. כי הקול, הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקווים ימין ושמאל לאֶחד. וכיוון שהקול נפסק, חזרה השליטה לקו שמאל בלי ימין, שאין מי שיחבר אותו בימין. וע"כ דינים מתעוררים, שכל הדינים הקשים, הנמשכים משליטת השמאל, מתעוררים בעולם. ואם עושים תשובה, התשובה תלויה ואינה מתקבלת, עד שייתקן הקול, ויחזור ויחבר ב' הקווים ימין ושמאל יחד.

והתשובה תלויה עד שנתקן. וע"כ מקדים התיקון לתשובה. והנה דרכם של הדינים דקו שמאל, הוא שבסופם מתעוררים הדינים דנוקבא, כמ"ש, לפֶּתח חטָאת רובץ, שמדינים אלו נתקן המסך דחיריק דקו אמצעי, הנקרא קול, החוזר ומייחד ב' הקווים.

וכשהדינים מתעוררים, יוצא קול, שבסופם מתגלה המסך דחיריק, שממנו יוצא הקול ומחבר שוב ב' הקווים. ואז ד' זוויות העולם, חו"ג תו"מ של המלכות, עולות ויורדות, מאירות בהארת חכמה מלמטה למעלה ובהארת החסדים מלמעלה למטה, כמשפט קו האמצעי.

ואז כרוז קורא, שיוצא הכרוז מדוחק הדינים שבקו שמאל, ומזהיר להידבק בקו האמצעי. ואם אין מי שישגיח ויתעורר להתדבק בקו האמצעי, הקב"ה מחכה ומוכן לקבל תשובתם, שאם ישובו, ישובו הדינים למקומם, שמקבל אותם ומאיר להם הרחמים מקו אמצעי. ואם אינם חוזרים בתשובה, הקול, קו אמצעי, חוזר ונפסק, והשמאל חוזר לשליטתו, והדינים נעשים בעולם. וכביכול, מתעצב בבתים החיצוניים, על הדינים שנעשו בעולם.

253. מיום שנחרב ביהמ"ק, אין יום שלא נמצא בו כעס רע, משום שנשבע הקב"ה, שלא ייכנס בירושלים של מעלה, מלכות, עד שייכנסו ישראל בירושלים של מטה. ומשום כך כעס נמצא בעולם. והשבועה הייתה על הקביעות, כי שלא בקביעות, יש זיווג ז"א ומלכות גם בימי הגלות, בשעת התפילה ובשבתות וביו"ט.

ערוות אימך לא תְגלה

254. ערוות אביך וערוות אימך לא תְגלה. אימך היא, לא תְגלה ערוותה. אימך, מלכות, היא אם של ישראל. ואם גילה ערוותה, לָמה צריך להשיב אותה, כשחוזר בתשובה? כדי לתקן מה שגילה.

255. כאשר מתגבר היצה"ר באדם, אינו מתגבר אלא בעריות. וכל החטאים אחוזים בערווה. וכתוב, לא תְגלה. וכשנתקן, מיתקן כנגד זה שגילה, וזה נקרא תשובה.

256. כל חטאי העולם אחוזים בגילוי ערווה, עד שאמא, המלכות, מתגלה בגלל החטאים, שמתגלה ערוותה. וכשהיא מתגלה, כל הבנים, ישראל למטה, בניה של המלכות, מתגלים. וכתוב, לא תיקח האם על הבנים. וכשנתקן העולם למטה, נתקן הכול, עד שעולה התיקון לאמא קדישא, המלכות, ומיתקנת ומתכסה ממה שהתגלה. ומשום זה כתוב, אשרי נְשׂוי פֶּשע כְּסוי חטאה. ואז נקראת תשובה. ואז נקראת יוה"כ, כמ"ש, מכל חטאותיכם לפני ה' תִטְהָרוּ.

ב' נקודות נתקנו במלכות:

א. נקודתה עצמה דמדה"ד, שלא נמתקה בבינה. שמהבחינה הזו כוח הצמצום והמסך עליה, שלא תוכל לקבל אור העליון.

ב. נקודתה הממותקת במדה"ר, בבינה, שמהבחינה הזו היא ראויה לקבל כל האורות שבבינה. ואז משפיעה גם לבי"ע ולישראל מאורותיה הגדולים.

ולפיכך המלכות משמשת רק בנקודה השנייה דמדה"ר, ונקודה זו מגולה בה. אבל נקודה דמלכות דמדה"ד נגנזה בה, ואינה מתגלה. ואם היא מתגלה, תכף מסתלק ממנה האור העליון, מחמת הצמצום והמסך שבה.

זהו עצה"ד טו"ר, זכה האדם הרי טוב, לא זכה הרי רע. שאם האדם זוכה, נמצאת הנקודה דמדה"ד בגניזה בתוך המלכות, ורק הנקודה דמדה"ר מגולה. ואז המלכות משפיעה לו כל טוב שמקבלת מבינה. ואם האדם אינו זוכה, אלא שחוטא, אז מתגלה נקודה דמדה"ד שבמלכות, ומיד כל האורות פורחים ממנה, והדינים נאחזים בה, ונמצא אז האדם בכל רע.

וזהו שכתוב, אימך היא. ואם גילה ערוותה, לָמה צריך להשיב אותה כשחוזר בתשובה? כדי לתקן מה שגילה. כלומר, אם בא לחטוא, שאז תתגלה במלכות נקודה א' דמדה"ד, שנקראת ערווה, להיותה הגורמת להסתלקות כל האורות ממנה. אז כתוב, אימך היא, הרי המלכות היא אימך, לא תגלה ערוותה. ואם חטא וגילה ערוותה, ודאי הוא שצריך לתקן מה שגילה. שאותה הנקודה דמדה"ד שגילה, צריכים לחזור ולכסות אותה. ולתת השליטה לנקודה דמדה"ר, ואז תחזור ותקבל האורות מבינה.

וכל החטאים שאדם עושה, נאחזים בגילוי הערווה ההיא, שגורמים שמתגלה במלכות הנקודה דמדה"ד המסלקת ממנה האורות, שנקראת ערווה, שעליה מזהיר הכתוב, לא תגלה. וכשהאדם מתקן את חטאו, הוא צריך לתקן כנגד מה שפגם באותו גילוי, לחזור ולכסות אותה. וזה נקרא תשובה. כי ע"י הכיסוי הוא משיב את המלכות בחזרה לקבל את האורות מבינה.

וזה שרומז הכתוב, לא תיקח האם על הבנים. כי עם גילוי ערוות האם, הוא פוגם הן באם, שהסתלקו ממנה האורות, והן בבנים, שהם ישראל, שאין להם מה לקבל ממנה.

וכשנתקן העולם למטה, נתקן הכול, עד שעולה התיקון לאמא קדישא. כשהאדם חוזר בתשובה למטה, מיתקן גילוי הערווה שעשה במלכות, ומתכסה ממה שהתגלה, שהערווה, שהיא הנקודה דמדה"ד, חוזרת ומתכסה, שנגנזה שוב, והנקודה דמדה"ר שולטת. לכן כתוב, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. שהחטא, שהיא הערווה, שהתגלתה, חזרה והתכסתה. ואז נקראת תשובה, כי שבה לבינה. ואז נקראת יוה"כ, כי כשהמלכות חוזרת לבינה היא נקראת יוה"כ.

257. מתי נקראת המלכות, תשובה? כשהאם, המלכות, מתכסה, שחוזרת ומתכסה הנקודה דמדה"ד, הנקראת ערווה, ועומדת בשמחה על הבנים, שמשפיעה להם כל טוב. כמ"ש, אם הבנים שמחה. וחוזרת לקיום, כמו שהייתה מטרם שפגמו בה. הנקודה דמדה"ד שהייתה קודם לכן סגורה וגנוזה, חזרה למקומה, שחזרה למקומה המכוסה. וכל המדרגות חוזרות אחת לאחת, שכל תחתונה עולה לעליונה, ומתברכות כל אחת ואחת. ואז נקרא תשובה. תשובה סתם לכלול הכול, שכל המדרגות חזרו ונתקנו.

258. כאשר העולם, המלכות, מיתקן, כולו מיתקן ביחד, בבת אחת. כמ"ש, כי גדול מעל שמיים חסדךָ. מעל שמיים, שהמלכות עולה למעלה מהמקום שנקרא שמיים, לאמא, בינה. כי ז"א נקרא שמיים, ולמעלה מז"א היא בינה. וכיוון שהמלכות עולה לשם, נתקנה בבת אחת כמו אמא. ונקראת תשובה. כי המלכות תשוב לבינה.

259. אלא שכתוב בדיוק, מעל שמיים. אם היה כתוב, על שמיים, היה משמע, המקום ההוא העומד על שמיים, שהוא בינה, ולא יותר. כיוון שכתוב, מעל שמיים, משמע על המקום ההוא, העומד על השמיים למעלה למעלה, שהוא עתיקא קדישא.

260. בזמן ההוא שהמעשים מתוקנים למטה ואמא בשמחה, מתגלה עתיקא קדישא, כתר, והאור שב לז"א. ואז הכול בשמחה, הכול בשלמות, והברכות נמצאות בכל, והרחמים מוכנים, וכל העולמות בשמחה. כמ"ש, ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו. ישוב עתיקא קדישא להתגלות בז"א, כי ישוב להתגלות ממה שהיה סתום בתחילה. והכול נקרא תשובה, ע"ש עתיקא קדישא, ששב להתגלות.

פרשת אחרי מות

תערוך לפניי שולחן

110. פתח ואמר, תערוך לפניי שולחן נגד צורריי. ישבו שם כל אותו היום. והיו החברים כולם שמחים בדברי תורה, ושמחת רבי שמעון הייתה רבה. לקח רבי פינחס את רבי אלעזר ולא עזב אותו כל אותו היום וכל הלילה, והיה שמח עימו. קרא עליו, אז תתענַג על ה', כל השמחה והעונג הרב הזה הוא של חלקי. כי רבי אלעזר היה בן בתו. ועתידים בעולם ההוא להכריז עליי, אשרי חלקך, רבי פינחס, שאתה זכית לכל זה. שלום לךָ ושלום לעוֹזְרֶך, כי עזָרְךָ אלקיך.

השכימו ללכת. קם רבי פינחס, ואחז ברבי אלעזר, ולא הניח לו ללכת. ליווה רבי פינחס את רבי שמעון, ובירך אותו ואת כל החברים. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי שמעון לחברים, עת לעשות לה'.

ונתן אהרון על שני השעירים גורלות

112. וייקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. מה ראה יוסף, לקחת את שמעון עימו יותר מאחיו האחרים? אלא אמר יוסף, בכל מקום שמעון הוא פתיחת הדין, ואותה שעה שהלכתי מאבי לאחיי, שמעון פתח תחילה בדין. כמ"ש, ויאמרו איש אל אחִיו, הנה בעל החלומות הלָזֶה בא, ועתה לכו ונהרגהו. אח"כ בשכם כתוב, וייקחו שני בני יעקב, שמעון ולוי, אחֵי דינה איש חרבוֹ, ויבואו על העיר. כולם היו בדין. לכן טוב ליוסף לקחת את זה, ולא יעורר מריבה בכל השבטים.

113. מה ראה שמעון להתחבר בלוי יותר מבכולם, והרי ראובן היה אחיו, והיה סמוך לו כמו לוי, למה לא התדבק בראובן? אלא שמעון ראה וידע שלוי בא מצד הדין, ושמעון היה נאחז מצד הדין הקשה יותר. אמר, נתערב אחד באחד ואנו נחריב העולם. מה עשה הקב"ה? לקח את לוי לחלקו. ואמר, מכאן והלאה יישב שמעון אסור בחבלים לבדו.

114. מצד אמא, שני רוחות חוקרי דין נאחזים ביד שמאל. שהם בכל יום מרגלי הארץ, המלכות. כלומר, שיונקים מנה"י דמלכות, הנקראים רגליים. כמ"ש, שניים אנשים מְרַגלים.

115. אשרי חלקם של ישראל יותר מכל העמים עכו"ם, שהקב"ה רצה לטהר אותם ולרחם עליהם, שהם חלקו ונחלתו. כמ"ש, כי חֵלֶק ה' עַמו, יעקב חֶבֶל נַחלָתו. וכתוב, ירכיבהו על בָּמותֵי אָרץ. שהם נאחזים למעלה, בז"א. וע"כ אהבת הקב"ה מתדבקת בהם, כמ"ש, אהבְתי אתכם אמר ה'.

ומתוך אהבה יתרה שאוהב אותם, נתן להם יום אחד בשנה, לטהר אותם ולזכות אותם מכל עוונותיהם. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. כדי שיהיו זכאים בעוה"ז ובעוה"ב, ולא יימצא בהם חטא. וע"כ ביום הזה מתעטרים ישראל, ושולטים על כל חוקרי הדין ועל כל הרוחות.

116. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. דווקא אהרון, משום שבא מצד החסד, ויכול להשלים המלכות בחסדים. על שני השעירים, רומז על המלכות, שממעל שני השעירים, כדי שתתבשם המלכות.

גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. שני השעירים רומזים על דינים, ולמה יהיה אחד לה'? אלא אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי, ואחד ילך וישוטט בעולם, כי אם יתחברו שניהם, לא יוכל העולם לסבול.

117. יוצא השעיר הזה, הולך ומשוטט בעולם, ומוצא את ישראל בכמה עבודות, בכמה מדרגות, בכמה חוקים טובים, ואינו יכול להם. כולם, יש שלום ביניהם, ואינו יכול להיכנס בהם ברכילות, שאינו יכול להשׂטין עליהם. שעיר זה, שולחים אותו עם המשא של כל עוונות ישראל.

118. כמה גדודי מחבלים מזדמנים תחת ידו של השעיר הזה, וממונים לרַגֵל הארץ, על כל אלו העוברים על דברי תורה. וביוה"כ אינו נמצא משׂטין לדבֵּר על ישראל. כשמגיע השעיר הזה שלעזאזל אל ההר, כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם. ואותו חוקר הדין שיצא, השעיר שלמעלה, חוזר ואומר שִבְחם של ישראל. הקטגור נעשה סנגור, המשׂטין נעשה מליץ טוב.

השאלות כאן, גורלות אלו למה? ואהרון למה לו לתת הגורלות, ולא איש אחר? ולמה נאמרה פרשה זו ליוה"כ דווקא? וכדי לבאר אותן מביא הזוהר ג' עניינים: עניין שמעון ולוי, עניין שניים אנשים מרגלים, עניין שני השעירים. אשר בשורשם הדינים שבהם שווים זה לזה.

שני מיני דינים הם שורשי כל הדינים והחטאים שבעולם: דינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל, ודינים דנוקבא, הנמשכים מהמסך. וכשהדינים דנוקבא באים מבחינת התיקון, מהקו האמצעי, אז הם סותרים לדינים דדכורא ומבטלים אותם. אמנם אם הדינים דנוקבא אינם באים מבחינת התיקון, אלא מבחינת הדינים עצמם, אז לא די שאינם מבטלים את הדינים דדכורא, אלא עוד שנוספים עליהם ומחריבים את העולם.

שמעון ולוי היו בבחינת דינים. שמעון מדינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל. לוי מדינים דנוקבא, הנמשכים מהמסך. שמעון ראה וידע. אמר, נתערב אחד באחד ואנו נחריב העולם, כי הדינים דנוקבא שבלוי, כשיתווספו על הדינים דדכורא של שמעון, יחריבו העולם. מה עשה הקב"ה? לקח את לוי לחלקו, שהעלה אותו לתיקון שלו, לקו האמצעי, אשר אז הוא סותר לדינים דדכורא, ומעלים ממנו הג"ר דשמאל, כדרך קו האמצעי. מכאן והלאה יישב שמעון אסור בחבלים לבדו, שיתמעטו ג"ר דשמאל שלו ויישאר בו"ק דחכמה. שזה נחשב לו, כמו שהוא אסור בחבלים ע"י הדינים דנוקבא שבלוי.

ובזה מיושב הכתוב, וייקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם, שנשאל, מה ראה יוסף לקחת את שמעון עימו יותר מאחיו האחרים. כי יוסף הוא יסוד, קו האמצעי שמחזה ולמטה. וע"כ הדינים דנוקבא, המתוקנים שבקו האמצעי, אסרו את שמעון, שמיעט הג"ר דשמאל שבשמעון, שמהם כל הדינים והמריבות.

מצד אמא, שני רוחות חוקרי דין נאחזים ביד שמאל, שהם דינים דנוקבא ודינים דדכורא, הנמשכים שניהם מאמא אל המלכות. והדינים דנוקבא מתווספים ומתאחדים בדינים דדכורא שמיד שמאל דאמא. והם בכל יום מרגלי הארץ, כי הם נאחזים בנה"י המלכות, הנקראים רגליים. והמלכות נקראת ארץ. וע"כ נקראים מרגלי הארץ. והם מתעוררים בכל יום, ותיקונם הוא ע"י הארת קו האמצעי בכל יום. ועליהם כתוב, שניים אנשים מרגלים.

ולמה יהיה גורל אחד לה'? אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי. שהוא השעיר לחטאת. שני השעירים בשורשם למעלה הם ב' בחינות דינים. השעיר לחטאת דינים דנוקבא, והשעיר לעזאזל דינים דדכורא. אמר הקב"ה, קו האמצעי, שהשעיר לחטאת יישב אצלי, שהדינים שלו ייתקנו בקו אמצעי, הממעט ג"ר דקו שמאל. והשעיר לעזאזל, שהוא מדינים דדכורא, ילך וישוטט בעולם לבדו. כמו בשמעון ולוי, שאם מתחברים, היו מחריבים את העולם. כי אם הדינים דנוקבא אינם נמשכים מתיקון קו האמצעי, הם נוספים על דינים דדכורא ומחריבים את העולם. וע"כ לקח השעיר לחטאת אצלו.

ונאמר בזוהר, שביום רה"ש צריכים להמם את השטן, בדומה למצב הנֵעוֹר משנתו ואינו יודע מאומה. וביוה"כ צריכים לנהוג עם השטן בנחת, ולעשות לו נחת רוח עם השעיר לעזאזל שמקריבים לו. ואז נהפך להיות מליץ טוב על ישראל. כי ברה"ש חוזר העולם כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, שחוזרים ונגלים ג"ר דחכמה. ואז מתעורר הס"א להמשיך דינים דשמאל על העולם.

והתיקון לזה הוא תקיעת שופר, הממעטת הג"ר מהעולמות, ונשארים בו"ק בלי ראש, והשטן מתבלבל, כי כל אחיזתו היא בג"ר דשמאל, ועתה נעלמו ע"י תקיעת שופר. אמנם כיוון שנעלמו ג"ר, נעשה מקום חיסרון בעולמות, וס"א עולה ונאחז במקום החיסרון של ג"ר, ומחטיא את הבריות. לכן בינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ.

ולפיכך נעשה תיקון שני ביוה"כ, שחוזרים וממשיכים הארת החכמה. ועכ"ז נעשה תיקון, שס"א לא ייאחז בשמאל, להחטיא העולם בהמשכת החכמה מלמעלה למטה. והתיקון המובא בכמה מקומות, שבעת גילוי החכמה יתגלו עימה דינים קשים, המענישים הרשעים, שע"י זה שמוּרה החכמה, שלא ימשיכו אותה הרשעים מלמעלה למטה.

ומקור התיקון הזה נעשה ביוה"כ ע"י השעיר לעזאזל. כי ביוה"כ מתגלה החכמה ע"י הלבשת המלכות לבינה, ואז כתוב, ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. אשר שעיר אחד דינים דנוקבא, ושעיר שני דינים דדכורא, הנמשכים מג"ר דחכמה. גורל אחד לה', השעיר שבו דינים דנוקבא, מכוח תקיעת שופר ברה"ש עולה לה', לקו האמצעי, ומקבל הארת החכמה בו"ק, כדרך הקדושה.

וגורל אחד לעזאזל, השעיר שבו דינים דדכורא, מתגלה עליו ג"ר דחכמה, מכוח שממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, כדרך הס"א. ואח"כ כתוב, ושילַח את השעיר במדבָּר. שנגלו עליו כל העונשים הנמשכים לדבוקים בו, מחמת שמוכרחים להימשך אחריו אל המדבר ואל החורבן.

ואז שני הדינים נתקנו, כי דינים דנוקבא נתקנו ע"י שעלה עליהם הגורל לה', לקו האמצעי, שתיקן אותם בהארת ו"ק דחכמה. וכדי שלא ייאחז הס"א במקום החיסרון של ג"ר דחכמה, ניתן לו השעיר לעזאזל, הממשיך ג"ר דחכמה עם כל הדינים והעונשים. ואז קטגור נעשה סנגור.

כי לא ירצה להיאחז במקום החיסרון דג"ר דחכמה, כדי שלא יקלקל הג"ר של עצמו, שיונק מהשעיר לעזאזל. וגם אין פחד שיחטיא את בני העולם שימשיכו מלמעלה למטה, מחמת רוב הדינים, הרובצים עליו ע"י ששולחים אותו אל המדבר. כשמגיע השעיר הזה שלעזאזל אל ההר, כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם. כלומר כל הדינים, הן הדינים דנוקבא והן הדינים דדכורא. ואותו חוקר הדין שיצא, השעיר שלמעלה, חוזר ואומר שִבְחם של ישראל. הקטגור נעשה סנגור, המשׂטין נעשה מליץ טוב.

שני השעירים רומזים על דינים, ולמה יהיה אחד לה'? אלא אמר הקב"ה, יישב שעיר אחד אצלי. האחד שמדינים דנוקבא יישב אצלי ויקבל ו"ק דחכמה כדרך הקדושה. ואחד ילך וישוטט בעולם, לפתות בני העולם שימשיכו לו הג"ר מלמעלה למטה כחפצו.

ואז הולך הס"א להחטיא בני אדם, שימשיכו לו הארת החכמה מלמעלה למטה. השעיר הזה הולך ומשוטט בעולם, ומוצא את ישראל בכמה עבודות, בכמה מדרגות, בכמה חוקים טובים, ואינו יכול להם. שע"י הגורלות התבררה מעלת השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'. ההארות והמוחין הגדולים הנמשכים ממנו. ולעומתו רוב הדינים והעונשים, הנגלים עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל. אז כל ישראל מתדבקים בה' בכל נפשם, והס"א אינו יכול להיכנס בהם ברכילות, מחמת הפחד מהדינים הנגלים עימו.

שני הדינים האלו הם שורשי כל החטאים והעוונות. וכיוון שאותם שני הדינים השורשיים נתקנו, כבר בטוחים שבית ישראל לא יחטאו עוד. שעיר זה, שולחים אותו עם המשא של כל עוונות ישראל. כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזֵרה. כי ישראל נעשו בטוחים, שלא יחטאו עוד, מחמת הדינים שנגלו עם השעיר שנשלח לארץ גזרה. ואז יכופר להם. ובזה התבארה השאלה, גורלות אלו למה.

ואהרון, למה לו לתת הגורלות? דווקא אהרון, משום שבא מצד החסד, וע"כ היה ראוי להמשיך שפע החסדים על השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ולייחד ימין ושמאל שבמלכות זה בזה.

ופרשה זו, למה נאמרה ביוה"כ? כי מתוך אהבה נתן להם יום אחד בשנה, לטהר אותם ולזכות אותם מכל עוונותיהם.

119. בכל מקום שצריכים ישראל להיטהר מעוונם, הקב"ה נותן להם עצה לקשור בעלי הדין, שלא יקטרגו, ולבשׂם אותם באלו הקורבנות והעולות, שמקריבים לפני הקב"ה. ואז אינם יכולים להרע. וביוה"כ יותר מכל. וכמו שישראל למטה מבַשׂמים הכול ע"י שני השעירים, כך מבשמים לכל המקטרגים. והכול הוא קורבן ועבודת הקב"ה.

120. בשעה שכתוב, ולקח אהרון את שני השעירים, מתעוררים אלו שני השעירים, שהם דינים דנוקבא ודינים דדכורא למעלה, ורוצים להתחבר זה עם זה, ולשלוט ולצאת לעולם. כיוון שהכוהן מקרב אלו שני השעירים למטה, בביהמ"ק, מתקרבים אלו שלמעלה. אז יוצאים גורלות לכל הצדדים. הכוהן נותן גורלות למטה. הכוהן, חסד, נותן גורלות למעלה.

וכמו שלמטה שעיר אחד נשאר בהקב"ה, שעיר אחד לה', ואחד, השעיר לעזאזל, מוציאים למדבר. כך הוא למעלה, אחד נשאר בהקב"ה, בקו האמצעי, ואחד יוצא ומשוטט בעולם למדבר העליון, הדינים המתגלים עם הופעת החכמה, שהם בחינת מדבר וארץ גזרה. ואחד באחד מתקשר, שמאירים זה על זה. שע"י זה מתבטלים שני מיני הדינים, הן דינים דנוקבא והן דינים דדכורא.

121. כתוב, וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. וסמך אהרון את שתי ידיו, קו ימין וקו שמאל, כדי שהקב"ה, קו האמצעי, יסכים על ידיו. על ראש השעיר החי. המילה, החי, באה לכלול השעיר שלמעלה, שעליו מתגלים הג"ר דחכמה עם הדינים, שחכמה נקראת חי.

122. והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כמ"ש, והתוודָה אשר חָטא עליהָ. עליה, פירושו, שהאדם נטהר וכל אותו העוון נשאר עליה, על הכִּשְׂבָּה. אף כאן, והתוודה עליו. פירושו, אחר שהתוודה הכוהן בשביל ישראל. עליו, שיישארו כל העוונות עליו.

123. הרי כתוב, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. א"כ איך השעיר לעזאזל מכוּון כנגד השעיר שלמעלה? אלא, שם היו מקריבים הקורבן לשעירים, שכתוב, זבחיהם לשעירים, כי שם עשו עבודתם לשעירים ונתנו להם שליטה. וכאן כתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, והקורבן אינו נעשה אלא להקב"ה. בזכות הקורבן מתבשמים עליונים ותחתונים, והדין אינו שורה ואינו שולט על ישראל.

איש עִיתִי

124. ונתן אותם על ראש השעיר, ושילַח ביד איש עִיתִי המִדבָּרה. בכל מה שנעשה, צריך האדם העושה, להיות מוכן לדבר ההוא. יש בן אדם שהברכה מתקיימת על ידו יותר מאחר, מטעם הכנתו לזה. כתוב בכוהן, טוב עין הוא יבורך. אל תקרא יבורך אלא יברך. כי משום שהוא טוב עין, הוא מוכן שתתקיים הברכה על ידו בזה.

125. ויש בן אדם שמוכן שתתקיימנה קללות על ידו. ובכל מקום שיביט, תבואנה קללות ומְארה ובהלה. כמו בלעם, שנקרא רע עין. כי היה מוכן לכל רע, ולא היה מוכן לטוב. ואע"פ שבירך, ברכתו לא היה ברכה, ולא התקיימה. וכשהיה מקלל, כל מה שקילל היה מתקיים, ואפילו ברגע אחד היה מתקיים. וע"כ כתוב, נאום בלעם בנוֹ בְעוֹר ונאום הגבר שְׁתוּם העין, כי כל מקום ששלטו בו עיניו, קולל.

126. וקודם כתוב, ויָשֶׁת אל המדבָּר פניו. כדי שיתעורר הצד השולט שם, הס"א, ויבוא במלשינות ובקטרוגים על ישראל. כתוב בכוהנים, טוב עין הוא יבורך. כי הוא מוכן לזה והברכה שורה בנתינת עיניו. וע"כ למדנו, שהאדם יסור אפילו ממאה דרכים, ולא יפגוש באדם שיש לו עין רעה.

127. ושילח ביד איש עיתי המדברה, שמוכן לזה ורשום לזה. והכוהן היה מכיר בו, כי עין אחת הייתה גדולה קצת יותר מהשנייה, העור שעל העין, העפעפיים, מכוסה בשערות גדולות, העין בצבע כחול, ואינו מביט במישור. זהו אדם המוכן לשלוח השעיר לעזאזל, והוא כראוי לו. וע"כ כתוב, ביד איש עיתי.

128. בגוש חלב היה אדם, שבכל מקום שהיכה בידו היה ממית. ובני אדם לא היו מתקרבים אליו. בסוריה היה אדם, שבכל מקום שהביט, אפילו שהייתה כוונתו לטוב, היה הכול מתהפך לרע. יום אחד היה אדם אחד הולך בשוק, והיו פניו מאירים. בא אותו אדם והביט בו, ונבקעה עינו. משום זה, לכל דבר בין לטוב בין לרע, יש איש המוכן לו, לזה ולזה. וע"כ כתוב, טוב עין הוא יבורך. אל תקרא יבורך אלא יברך.

129. האדם שהיה הולך עם השעיר למדבר, כשהגיע לשם עם השעיר, היה עולה להר, ודוחה אותו בשתי ידיים. ולא היה יורד לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים. והיה אומר, כך יימחו עוונות עַמךָ. ומשום שע"י זה עלה הקטגור ונעשה סנגור של ישראל, אז לוקח הקב"ה כל עוונות ישראל, וכל מה שכתוב באלו פסקי הדין שלמעלה, להזכיר עוונות בני אדם. ומשליך אותם כאופן הזה, שהושלך השעיר לעזאזל מההר, אל המקום שנקרא מצולות ים, מקום החושך והדינים דשמאל, שמתחת למלכות, הנקראת ים. כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם.

שני שעירים

[תרי שעירים]

130. כתוב, ומֵאֵת עֲדת בני ישראל ייקח שני שעירי עיזים לחטאת. ומאת עדת, ללמד, שייקחו מהכסף של כולם, ויתכפר לכולם. כי כל עוונות ישראל תלויים כאן, וכולם מתכפרים בזה. וע"כ לא די שייקחו מהכסף של אדם אחד. ולוקחים כסף מהקופות שבעֲזָרה, ומביאים השעירים מהכסף של כולם.

131. השעיר שנשאר להקב"ה עושים אותו תחילה חטאת, והכול מתבשם ונשארו ישראל זכאים לפני הקב"ה מכל העוונות שעשו וחטאו לפניו. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.

132. ויאמר יעקב אל רבקה אימו, הן עשיו אחי איש שעיר ואנוכי איש חָלָק. עשיו איש שעיר, מאותו שעיר, שהוא הס"א, כי בא מאותו הצד. ואנוכי איש חלק, איש הנחלק, ממה שחילק לשאר העמים, את השרים והממונים שלהם, כמ"ש, אשר חָלַק ה' אלקיך אותם לכל העמים. וכתוב, כי חֵלֶק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו.

עוד, איש חלק, משני שעירים שנחלקו, ונשאר חֵלק אחד שהכוהן חילק אותם, אחד לחלקו של יעקב ואחד להקב"ה. כדי שהשעיר יישא על כתפיו כל עוונות יעקב, כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, שהוא אותיות עוונות תם, עוונות יעקב, שנקרא איש תם.

133. ביום הזה כמה פתחים פתוחים כנגד ישראל לקבל תפילתם. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רוצה לזכות אותם ולטהר אותם, כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. ביום הזה מתעטר הכוהן בכמה עטרות. ביום הזה עבודת הכוהן היא מכובדת וגדולה מכל העבודות. לכל נתן חלק באלו הקורבנות של הקב"ה, ביום הזה מתעטר החסד בעולם ע"י הכוהן, המקריב קורבנות על עוונות העם. תחילה הקריב על עוונותיו, ואח"כ על עוונות העם. ומקריב עולות עליו ועל העם.

שעיר לעזאזל

134. מצווה שיעשה הכוהן הגדול עבודת היום ההוא כמו שצריך, וישלח שעיר לעזאזל, כדי שהס"א ייפרד מהעם הקדוש, ולא יתבע עוונותיהם לפני המלך, ולא יקטרג עליהם, כי אין לו כוח וממשלה אלא רק כשמתחזק הכעס מלמעלה. ובמתנה הזו של השעיר לעזאזל, מתהפך אח"כ לשומר עליהם. וע"כ נדחה מלפני המלך, משום שהוא קֵץ כל בָּשָׂר.

נקרא, קץ כל בשר, משום שבשר הוא הארת חכמה משמאל, שהס"א חושק מאוד לאור הזה. שעיר לעזאזל הוא המשכת החכמה דשמאל. ע"כ כשישראל ממשיכים לו האור הזה, נעשה אפוטרופוס וסנגור עליהם.

135. והעם הקדוש נותן לו שעיר, שהוא בחינת הס"א. ויש בו זכר ונקבה. כמו שיש בצד הקדושה זכר ונקבה, כך יש בצד הטומאה זכר ונקבה. משל אומרים, השלֵך עצם לכלב וילַחֵך עפר רגליך. אף כאן, נותנים לס"א שעיר והוא נעשה סנגור.

136. האם מותר לנו לסרס כלב? כתוב, ומָעוּך וכָתוּת ונָתוּק וכָרוּת לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו. כלומר, כל שבארצכם לא תעשו, ואפילו כלב. כי כמו שהעולם צריך לזה, צריך העולם ג"כ לזה. כלומר, שאין דבר בארץ שאין לו צורך. וע"כ למדנו שהכתוב, והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות, שאין לבטל אותו מהעולם, כי העולם צריך לו. ואע"פ שכתוב במלאך המוות, והכלבים עזי נפש לא ידעו שׂובעה, לא טוב שיתבטלו מהעולם. הכול צריך, הן טוב והן רע.

137. משום זה יש לנו ביום הזה להשליך עצם לכלב, להשליך השעיר לעזאזל, שבעוד שהוא גורר העצם, ייכנס מי שייכנס להיכל המלך, ואין מי שֶׁיִמחה בידו כי המקטרג טרוד במתנה שלו, ואח"כ עוד ינדנד לו בזנבו. כלומר, שייעשה סנגור.

138. כתוב, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאותם. וכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. כיוון שהס"א רואה השעיר הזה, מתעורר חשקו אליו, ולהשתכלל עימו. ואינו יודע מאלו העוונות שלקח השעיר עליו. הוא חוזר לישראל, ורואה אותם בלי עוונות ובלי פשעים, כי כולם שורים על ראש השעיר. הוא עולה למעלה, ומשבח אותם לפני הקב"ה. והקב"ה רואה העדוּת של המקטרג. והואיל וחושק לרחם על עַמו, אע"פ שהוא יודע כל מעשה, הוא מרחם על ישראל.

139. כל התיקון שורה בזה, שלא יתעורר הדין מלמעלה, ויתחזק הדין הזה, ויִכְלו בני העולם, כי זה בא מדין קשה. ואם הדין הזה מתעורר, הוא מתעורר בעוונות בני אדם. כי אין לו התעוררות לעלות למעלה לעורר דין קשה, אלא רק בגלל עוונות בני אדם. כי בשעה שאדם עושה עוון, מתאסף זה, וכמה אלפים עוזרים עימו, ומתקבצים שם ולוקחים אותו ומעלים למעלה. ועל הכול נתן הקב"ה עצה לישראל, להינצל מכל הצדדים. וע"כ כתוב, אשרי העם שכָּכָה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

מצד המלכות דצ"א, המכונה מנעולא, אין המלכות והתחתונים הנמשכים ממנה ראויים לקבל אור העליון, כי כוח הצמצום והמסך רוכב עליה, שלא תקבל שום אור. וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, ע"כ העלה המלכות למדה"ר, שהיא בינה, ונמתקה בה, שהמלכות הממותקת הזו נקראת מפתחא. ומבחינתה יכולים המלכות והתחתונים הנמשכים ממנה לקבל אורות העליונים.

אמנם גם אחר שנתקנה המלכות בכלים דמפתחא, אין הנקודה דמנעולא נעדרת ממנה לגמרי, אלא שנגנזה בה. שמשום זה נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. שאם זכה, הרי טוב, שהמנעולא נגנזת ונעלמת, והמפתחא שולטת בה, ואז מקבלת כל האורות ומאירה לתחתונים. ואם לא זכה, כי חוטא, הרי רע. אז חוזרת ומתגלה המנעולא בשורש החוטא שבמלכות, והאורות מסתלקים מחמתה, שע"י זה מת החוטא.

ואין לשאול, כיוון שרצה הקב"ה בקיום העולם, ותיקן את המלכות בנקודה דמפתחא, א"כ האם לא היה ראוי שיבטל לגמרי את המנעולא, ולא שתחזור ותתעורר בסיבת החטא? וע"כ למדנו שהכתוב, והנה טוב מאוד, זהו מלאך המוות, שאין לבטל אותו מהעולם, כי העולם צריך לו. כי אע"פ שנקודה דמנעולא גורמת המיתה, עכ"ז העולם צריך לה, ואין לבטל אותה קודם גמה"ת. משום זה יש לנו ביום הזה להשליך עצם לכלב, להשליך השעיר לעזאזל, שע"י עבודת ישראל מתגלים עליו הג"ר דחכמה דשמאל עם הדינים הקשים שבהן, שהס"א נהנה מהן מאוד, משום שהוא קץ כל בשר. וע"כ נבחן זה כמו שמשליכים עצם לכלב.

ונעשה כל זה, כדי שהס"א לא יקטרג על ישראל, ולא יעורר למעלה גילוי המנעולא, מחמת עוונותיהם של ישראל. כי עתה, בעוד שגורר העצם שזרקו לו, ייכנס מי שייכנס להיכל המלך, שהכוהן הגדול ימשיך אורות וכל טוב מהיכל המלך, ואין מי שימחה בידו, כי הס"א לא יקטרג עליו, לגלות המנעולא המסלקת האורות, כי אז יאבד גם הוא עצמו את המתנה של שעיר לעזאזל, שהשיג ע"י עבודת ישראל. ולא עוד, אלא אח"כ עוד ינדנד לו בזנבו, עוד ישבח לישראל בזכות זה.

ואיך נושא עליו השעיר את כל עוונות בית ישראל? כיוון שהס"א רואה השעיר הזה, מתעורר חשקו אליו, ולהשתכלל עימו. כי אין חשקו אלא בבשר, שהוא החכמה דשמאל הנגלית על ראש השעיר. ואינו יודע מאלו העוונות שלקח השעיר עליו. כי כל אלו האורות דחכמה דשמאל, לא נגלו במלכות אלא מחמת שנגנזה בה נקודה דמנעולא, ורק נקודה דמפתחא משמשת בה בגלוי.

ונמצא שבתוך השעיר הזה נכללה בו בגניזה הנקודה דמנעולא, המסלקת את האורות האלו. אלא שהס"א לא ידע מזה, משום שנגנזה ומשום שטרוד בשעיר שלו, ואינו רוצה לאבד אורותיו. הוא חוזר לישראל, ורואה אותם בלי עוונות, ומשבח אותם לפני הקב"ה. כי רוצה שישראל יהיו זכאים ולא תתגלה המנעולא, כדי שיוכל להחזיק גם הוא בשעיר שלו.

והקב"ה רואה העדות של המקטרג, ואע"פ שהוא יודע כל מעשה, הוא מרחם על ישראל. כי אע"פ שהקב"ה יודע שהמנעולא גנוזה, מ"מ אין האורות מסתלקים מחמת ידיעתו, כי הקב"ה הוא ברחמים על ישראל, שע"כ גנז המנעולא וגילה מדה"ר. וכל עוד שהס"א אינו מקטרג על זה, לא יתעורר שום דין מחמת ידיעתו.

כל התיקון שורה בזה, שלא יתעורר הדין מלמעלה. כי הדין אינו מתעורר מלמעלה. ואם הדין מתעורר ונגלית המנעולא, הוא מתעורר בעוונות בני אדם, שמחמת החטא יש לס"א כוח לעורר דין המנעולא. כי אין התעוררות לס"א לעלות למעלה לעורר הדין הקשה, שהוא המנעולא, אלא רק בגלל החטאים של בני האדם.

אבל אם הס"א אינו מגלה, אע"פ שהקב"ה יודע, אין זה מזיק כלום. כי בכוונה גנז הקב"ה את מדה"ד דמנעולא, וגילה בה המפתחא, ששיתף רחמים בדין, כדי לקיים העולם במדה"ר.

כמו שנעשה למטה כן נעשה למעלה

[כמה דאתעבד לתתא אתעביד לעילא]

175. כשרצה הקב"ה לברוא את העולם התחתון, כולו כעין של מעלה עשה אותו. עשה את ירושלים אמצע של כל הארץ. ומקום אחד עליה, שנקרא ציון, יסוד, וממקום זה מתברכת. ומהמקום הזה של ציון, התחיל העולם להיבנות, וממנו נבנה. כמ"ש, אל אלקים הוי"ה דיבר ויקרא ארץ. ממזרח שמש עד מבואו, מציון מִכְלל יופי אלקים הופיע.

מציון, שהיא שלמות היופי של העולם, אלקים הופיע. לא התברכה ירושלים, המלכות, אלא מציון, יסוד. וציון התברכה מלמעלה, מז"א. והכול אחד באחד מתקשר, שז"א ומלכות, אחד באחד, מתייחדים ע"י ציון.

176. ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכיפר עליו. אל המזבח סתם, שמרמז על המזבח של מעלה, יסוד דמלכות. וכמו שנעשה למטה כן נעשה למעלה, והכול נקשר אחד באחד ע"י המזבח, יסוד המלכות. וכמו שביום הזה מכפר הכוהן למטה, בביהמ"ק, כן הוא למעלה. וכשהכוהן שלמטה מסדר עבודתו, כן הכוהן שלמעלה, חסד דז"א, משפיע אל המלכות. ולא נמצאת העבודה שלמעלה, ההשפעה של החסד אל המלכות, עד שנמצאת למטה עבודתו של הכוהן. כי מלמטה מתחילה לעלות הקדושה של המלך העליון. ונמצאים כל העולמות אחד לפני הקב"ה.

177. אם היו יודעים ישראל למה פקד הקב"ה עליהם, לייסר אותם יותר מכל שאר העמים, היו יודעים שהקב"ה ויתר על שלו, ולא נפרע מהם אפילו אחד ממאה. כמה מרכבות וכמה צבאות יש לו להקב"ה, כמה שליטים ממונים נמצאים בעבודתו. כשהזמין את ישראל בעוה"ז, הכתיר אותם בכתרים קדושים, כעין של מעלה, והשכין אותם בארץ הקודש, המכוּונת כנגד המלכות, כדי שיימצאו בעבודתו. וקָשר כל העליונים בישראל.

178. ושמחה אינה נכנסת לפניו, ועבודה לא נעשית לפניו למעלה, עד שישראל עושים למטה. כל זמן שישראל נמצאים למטה בעבודת אדונם, כן הוא למעלה. ובזמן שישראל מבטלים העבודה למטה, מתבטלת ג"כ למעלה, ועבודה אינה נמצאת לא למעלה ולא למטה. ומשום שישראל ביטלו עבודת הקב"ה כשהיו שורים בארץ, היה כן למעלה. ומכ"ש אח"כ בגלות.

179. אמר הקב"ה: ישראל, אם הייתם יודעים, כמה גדודים וצבאות מתעכבים בעבודתם למעלה בגללכם, הייתם יודעים, שאין אתם ראויים להיות בעולם אפילו שעה אחת. ועכ"ז כתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מְאַסתים ולא גְעַלתים לכַלותם, להפר בריתי איתם.

180. כתוב, וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל. הרשעים עושים פגם למעלה, ומעוררים דינים, וגורמים שייטמא המקדש, והנחש החזק מתחיל להתגלות. ואז דינים מתעוררים בעולם. וביום הזה, צריך הכוהן לטהר הכול, ולעטר הספירה הקדושה שלו, חסד דז"א, ראש המלך, כי חסד הוא ספירה ראשונה שלו. כדי שיבוא המלך לשרות במלכה, במלכות. וכשראש המלך נוסע, נוסעים כולם, כל ספירותיו. ובא להזדווג עם המלכה, ולעורר שמחה וברכות בעולם.

181. נמצא שכל השלמות שלמעלה ושלמטה תלויה בכוהן. שאם הספירה שלו מתעוררת, הכול מתעורר, והכול נמצא בשלמות. וע"כ כתוב בתחילה, וכיפר על הקודש, להרבות שלום בעולם ולהרבות שמחה בעולם. וכשנמצאת שמחת הזיווג במלך ובמלכה, כל המשמשים וכל בני ההיכל, כולם נמצאים בשמחה, וכל החטאים שעשו לפני המלך, מתכפרים להם. כמ"ש, מכל חטאותיכם לפני ה' תִטְהרו. ומשום זה כתוב אח"כ, וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, בבואו לכפר בקודש, עד צאתו, שהוא בשעה שנכנס לזווג אותם. ובשעה שמזדווגים המלך והמלכה, בשעה ההיא כתוב, וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.

וזכרתי את בריתי יעקוב

182. וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור. בשעה שישראל בגלות, הקב"ה עימהם, כביכול, בגלות. כי השכינה אינה סרה מהם לעולם. בזמן שישראל נמצאו בגלות בבל, שרתה ביניהם השכינה, וחזרה עימהם מהגלות. ובזכות אלו הצדיקים שנשארו בארץ, שרתה בארץ, ולא סרה מהם לעולם. וחזרה אז המלכה אל המלך, וחזר הכול להיות בסעודת השמחה של המלך. ומשום זה נקראו, אנשי הכנסת הגדולה. הכנסת הגדולה ודאי, שהמלכות, שנקראת כנסת, חזרה מקטנותה בגלות, והייתה לגדולה.

לפני ה' תִטְהרו

194. קול, ז"א, קו האמצעי, מתקשר עם הכוהן. כלומר, שהכוהן נעשה מרכבה לז"א, והוא משיב להם ואומר, תִטְהרו. שלהיותו מרכבה לקו האמצעי, משפיע להם הארת החכמה, המביאה לכפרת עוונות ולטהרה. תטהרו, אינם אומרים שאר הכוהנים והעם, חוץ מהכוהן הגדול בעת שנקשר בו הקול, ז"א. אז הוא יכול להשפיע להם הטהרה ואומר, תטהרו.

195. לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תִטְהרו. לפני ה' ממש, להארת הפנים של ה', שהיא הארת החכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו, והיא מכפרת העוונות ומביאה הטהרה.

196. מרה"ש הספרים פתוחים והדיינים דנים. בכל יום נמסרים בתי הדין להיפתח בדין, עד התשיעי לחודש. ביום ההוא עולים כל הדינים לבעל הדין, והם מתקנים כיסא עליון של רחמים למלך הקדוש. ביום הזה צריכים ישראל למטה לשמוח, בשמחה לפני אדונם, העתיד ביום המחרת לשבת עליהם בכיסא רחמים, בכיסא של ויתור, בכפרת עוונות.

המלכות נקראת כיסא. ובכל רה"ש חוזר העולם, המלכות, לקדמותו, כמו שהייתה ביום ד' דמעשה בראשית, שאז נאצלה המלכות בעניין ב' המאורות הגדולים. שז"א היה מלביש קו ימין דבינה, חסדים, והמלכות קו שמאל דבינה, חכמה בלי חסדים, שאז נמשכים ממנה דינים, ונקראת כיסא דין.

וזהו שהקב"ה, ז"א, יושב על כיסא דין, שהמלכות משפיעה דינים, והיא דנה את העולם. וע"י תקיעת שופר וע"י כל הדינים הנמשכים מג"ר דשמאל, עד יוה"כ, נכנע השמאל ומתייחד עם הימין ע"י קו אמצעי. ואז עולה המלכות אל הבינה, אחר שקו שמאל כבר מיוחד עם הימין ע"י קו האמצעי, רחמים המייחד חסד ודין. וכיוון שהמלכות מקבלת מקו שמאל, שכבר נמתק ע"י קו האמצעי, היא נקראת כיסא רחמים.

ונמצא שהקב"ה יושב על כיסא רחמים, והעולמות מקבלים מכיסא רחמים. ונמצא, שכל אלו הדינים שיצאו מקו שמאל, מרה"ש עד התשיעי לחודש בערב, הם הכריחו את קו השמאל שייכלל בימין, ושיתוקן כיסא הרחמים ביוה"כ.

ביום ההוא עולים כל הדינים לבעל הדין, לקו שמאל דבינה, לשורש כל הדינים. וע"י זה השמאל מתייחד עם הימין ע"י קו האמצעי, ביוה"כ. והם מתקנים כיסא עליון של רחמים, שהדינים מכריחים את קו השמאל להיכלל בימין ע"י הקו האמצעי, רחמים. ונמצאת המלכות, המקבלת משמאל, המיוחד בימין, שהיא כיסא רחמים.

אמנם תיקון המלכות עצמה, שתקבל מהשמאל המתוקן הזה, הוא ביוה"כ. ביום הזה צריכים ישראל למטה לשמוח, בשמחה לפני אדונם. כי ביוה"כ נעשית המלכות לכיסא רחמים, בכיסא של ויתור, שאז מתגלה במלכות הארת החכמה המתוקנת, שהיא מכפרת העוונות.

197. כל הספרים הפתוחים לפניו, וכתובים לפניו כל העוונות, הוא מזכה ומטהר אותם מכולם. כמ"ש, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו. לפני ה', הארת הפנים של ה', הארת החכמה, המכפרת כל העוונות. אלו האומרים הכתוב הזה, אומרים עד המילים, לפני ה', ולא יותר. כי אין רשות לאחֵר שיאמר, תטהרו, אלא לכוהן הגדול בלבד, שעובד העבודה ומייחד השם הקדוש בפיו. וכאשר מייחד השם הקדוש, ומתברך בפיו, אז הקול, ז"א, יורד ובוטש בו, והאיר המילה בפה הכוהן, ואומר, תטהרו. עובד עבודתו ומתברכים כל העליונים שנשארו.

198. ואח"כ רוחץ גופו ומקדש ידיו, להיכנס בעבודה אחרת קדושה. עד שיתכוון להיכנס למקום עליון הקדוש מכל, קודש הקודשים. ג' שורות סובבות את הכוהן הגדול, אחיו הכוהנים, והלוויים, ומכל שאר העם כולם, כנגד ג' קווים. כוהן ולוי ימין ושמאל, וישראל קו האמצעי. והם נושאים ידיהם עליו בתפילה. וקשר של חבל זהב תלוי ברגלו, מחשש אולי ימות בקודש הקודשים, שאז יוציאו אותו משם בחבל הזה.

199. הולך שלוש פסיעות, וכולם עומדים על מקומם, ואינם הולכים אחריו. הולך שלוש פסיעות אחרות, וסובב את מקומו. הולך שלוש פסיעות, וסותם עיניו, ומתקשר למעלה. נכנס לקודש הקודשים, שמע קול כנפי הכרובים, שמזמרים ודופקים בכנפיהם הפרושׂות למעלה, היה מקטיר קטורת, השתתק קול כנפיהם, ומתדבקים בלחש.

200. אם הכוהן זוכה, כיוון שלמעלה נמצא בשמחה, אף כאן למטה יוצא בשעה ההיא רצון של אור, המתבשם מריחות של הרי אפרסמון הטהור שלמעלה, והולך בכל אותו המקום. נכנס הריח בשני נקבי החוטם שלו ומתיישב הלב. אז הכול הוא בלחש, ופתחון פה לא נמצא שם. פותח הכוהן פיו בתפילה, ברצון ובשמחה, ומתפלל תפילתו.

201. אחרי שגמר תפילתו, נושאים הכרובים כנפיהם כבתחילה, ומזמרים. אז יודע הכוהן שהיה רצון, ושעת שמחה לכל, והעם ידעו שהתקבלה תפילתו. כמ"ש, אם יהיו חטאיכם כַּשָׁנים כַּשלג ילבינו. והכוהן שב לאחוריו, ומתפלל תפילתו. אשרי חלקו של הכוהן, כי על ידיו נמצאת שמחה על שמחה, ביום ההוא למעלה ולמטה. על השעה ההיא כתוב, אשרי העם שכָּכה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

נפשי איוויתיךָ בלילה

202. נפשי איוויתיךָ בלילה, אף רוחי בקרבִּי אֲשַׁחֲרֶךָ. הקב"ה הוא רוח ונפש של כל, וישראל אומרים, נפשי ורוחי אתה. משום זה, איוויתיך, להתדבק בך. ואשחרך, למצוא רצונך.

203. בשעה שאדם ישן במיטתו, נפשו יוצאת ועולה ומעידה על האדם, מה שעשה בכל היום. ע"כ הגוף אומר לנפש, נפשי איוויתיך בלילה, בשעה שאת יוצאת ממני, אף רוחי בקרבי אשחרך.

תְענו את נפשותיכם

236. בחודש השביעי בעשור לחודש, שבעשור הוא מלכות, תְענו את נפשותיכם. כי בנפש תלוי הדבר, כי אור המלכות נקרא נפש, ונפש היא תמיד מלכות. ומשום זה אכילה ושתייה מתשעה לחודש, שהוא יסוד, הוא אז יותר מביום אחר.

אי אפשר שתתגלה החכמה, אם לא יופיעו דינים קשים עימה, להמטיר על ראשי הרשעים, שלא ימשיכו החכמה מלמעלה למטה. וזה עניין חמשת העינויים שביוה"כ, מהם נמשכים הדינים על ראשי הרשעים, שאז אפשר שתתגלה החכמה. וכתוב, כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמֶיהָ. כי אם לא קיבל חמישה עינויים אלו להרחיק הרשעים, לא תוכל החכמה להופיע בנפש. ואור החכמה הוא אור החיים, וע"כ, ונכרתה מעמיה.

בעשור לחודש הוא המלכות, ששָׁם מקום גילוי החכמה. כי אין גילוי חכמה בשום ספירה, אלא בספירת המלכות לבד. וע"כ צריכים לקבוע שָׁם התיקון הזה, שיימשכו דינים ממנה על ראשי הרשעים, בעת שתתגלה בה החכמה. וע"כ כתוב, תענו את נפשותיכם. שצריכים לעורר במלכות את חמשת העינויים, שמשם נמשכים הדינים האלה. כי הדבר תלוי רק בנפש, שהיא בחינת מלכות, שרק שם מקום גילוי החכמה, ולא במקום אחר.

וע"כ בעת שמתגלים בה הדינים, תוכל לקבל החכמה מהיסוד דז"א. כי אין עוד פחד מפני הרשעים, שיינקו ממנה. ומשום זה אכילה ושתייה מתשעה לחודש, יסוד, הוא אז יותר מביום אחר. שע"כ תוכל המלכות לקבל מהיסוד המוחין דהארת חכמה, המכונים אכילה ושתייה, יותר מביום אחר, כי אין המלכות מקבלת אלא מהיסוד.

לכן צריכים להרבות באכילה ושתייה בערב יוה"כ, שהוא תשיעי לחודש, יסוד. כי מתוך שמקבל חמישה עינויים ביוה"כ, היא ראויה לקבל אכילה ושתייה מהיסוד. באופן, שתיקון עינוי הנפש שביוה"כ, מאיר בתיקון אכילה ושתייה שבתשיעי לחודש, להיותה נשמרת מהרשעים. וכל האוכל ושותה בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי. כי עינוי הנפש בעשירי מאיר על המוחין המושפעים בתשיעי, ושומר אותם.

237. ביום ההוא, כל שמחה, וכל אור, וכל ויתור שבעולמות, שהוא כפרת עוונות, כולם תלויים באמא עילאה, שכל המעיינות נמשכים ויוצאים ממנו, הן הארת החכמה והן הארת החסדים. ואז מאירים כל הנרות, מאורי האש שבמלכות. ומאירים באור ובשמחה, עד שהכול מתבשם.

ואז כל אלו הדינים נמצאים בהארה. כי אותם הדינים הנמשכים מחמשת העינויים, הם הגורמים שתאיר החכמה, ולולא הם, לא הייתה החכמה מתגלה. והדין אינו נעשה, אלא שהוא מאיים בלבד. ועל זה כתוב, תענו את נפשותיכם, כדי לאפשר הארת החכמה.

238. לא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בהקב"ה, כמ"ש, אין לנו חֵלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי. כי דוד הוא המלכות. ואמרו, אין לנו חלק במלכות. ובפסוק אחר כתוב, עתה רְאֵה ביתך דוד, שהמלכות נקראת בית דוד. כמ"ש, בית יעקב לכו ונלְכה באור ה'. בית יעקב, הוא כמ"ש, ובית תפארתי אפאר. כי יעקב ת"ת, ובית תפארת הוא המלכות. אף בית דוד הוא מלכות.

בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר, ז"א, המשקה את הגן, המלכות. שנטע את הגן, להשתעשע בו עם הצדיקים השורים בו. ועל זה כתוב, בית יעקב, המלכות, לכו ונלכה באור ה', ז"א, המשקה את המלכות.

239. כתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא קודש יהיה לכם, ועיניתם את נפשותיכם. וכתוב, והייתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחודש תְענו את נפשותיכם. ולא כתוב שם, אך בעשור. המילה, אך, באה למעט. כי כתוב, ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. אך בעשור, שבעשור תלוי הכתוב, ועיניתם את נפשותיכם, ולמעט התשיעי בחודש.

240. שבעת ימים מצות תאכֵלו, אך ביום הראשון תשביתו שְׂאוֹר מבתיכם. אך, חילק, חציו אסור באכילת חמץ וחציו מותר. אף בכתוב, אך בעשור לחודש, חציו אסור באכילה וחציו מותר. אף כאן מחולק הכתוב, ועיניתם את נפשותיכם, כי עינוי אינו נמצא אלא מחצי היום והלאה, אחר זמן אכילה.

241. כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם. צריך לכתוב, אכפר עליכם. אלא שכולל היובֵל, בינה, שנמשך ממנו מעיינות, הארת חכמה, להשקות ביום הזה לכל צד, לרוות הכול ולהשקות הכול. עליכם, כלומר, בשבילכם, כדי לטהר אתכם ביום ההוא, כמ"ש, לפני ה' תִטְהרו. ולא ישלוט עליכם הדין.

242. אשריהם ישראל, שהקב"ה רצה בהם, ורצה לטהר אותם, שלא יימצא בהם עוון, כדי שיהיו בני היכלו, וידורו בהיכלו. ולעת"ל, כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטְהַרְתֶם.

ממעמקים קְרָאתיך ה'

243. שיר המעלות ממעמקים קְרָאתיך ה'. בשעה שברא הקב"ה את העולם, רצה לברוא את האדם. התייעץ בתורה, אמרה לפניו, אתה רוצה לברוא האדם הזה, הוא עתיד לחטוא לפניך, הוא עתיד להרגיז לפניך, אם תתנהג עימו כמעשיו, הרי העולם לא יוכל לעמוד לפניך, כש"כ האדם ההוא. אמר לה הקב"ה, האם לחינם אני נקרא, אל רחום וחנון ארך אפיים?

244. ומטרם שברא הקב"ה את העולם, ברא תשובה. אמר הקב"ה לתשובה, שהיא בינה, אני רוצה לברוא אדם בעולם, בתנאי, שאם ישובו אלייך מעוונותיהם, תהיי מוכנה לסלוח עוונותיהם ולכפר עליהם. ובכל שעה התשובה מוכנה לבני אדם. וכשבני אדם שבים מעוונותיהם, תשובה זו, בינה, חוזרת אל הקב"ה, שמשפיעה מוחין לז"א, ומכפרת על הכול. והדינים נכנעים ומתבשמים כולם, והאדם נטהר מעוונותיו.

245. מתי נטהר האדם מעוונו? בשעה שנכנס בתשובה כראוי. בשעה ששב לפני המלך העליון, ומתפלל תפילה מעומק הלב. כמ"ש, ממעמקים קראתיך ה'.

246. ממעמקים קראתיך ה'. מקום גנוז יש למעלה, והוא עומק הבאר, בינה. ומכאן יוצאים נחלים ומעיינות לכל צד. ועמוק שבעמוק הזה נקרא תשובה. ומי שרוצה לשוב ולהיטהר מעוונותיו, בעומק הזה צריך לקרוא להקב"ה. כמ"ש, ממעמקים קראתיך ה'.

247. בשעה שאדם היה חוטא לפני אדונו, והקריב קורבנו על המזבח, והכוהן מכפר עליו ומתפלל תפילתו עליו, מתעוררים הרחמים, והדינים מתבשמים, והתשובה, בינה, משפיעה ברכות במעיינות הנמשכים ויוצאים, ומתברכים כל הנרות יחד, הספירות דמלכות, והאדם נטהר מעוונו.

פרשת אמור

יוה"כ

224. ביום רה"ש התכסתה הלבנה, המלכות, ואינה מאירה עד בעשור לחודש, שישראל כולם חוזרים בתשובה שלמה. ואמא עילאה, בינה, חוזרת ומאירה לה. וביום יוה"כ לוקחת המלכות הארות האמא, בינה, ונמצאת שמחה בכל. וע"כ כתוב, יום הכיפורים הוא, לשון רבים, ולא יום כיפור, משום שאז שני אורות מאירים יחד, המאור העליון, בינה, מאיר למאור התחתון, מלכות. וביום הזה מאירה המלכות מֵאור העליון, בינה, ולא מאור השמש, ז"א. לכן כתוב, בכֵּסֶה ליום חגנו, כי המלכות אינה מאירה עד יוה"כ.

226. אין זיווג המלך במטרוניתא, ז"א במלכות, אלא בזמן שמאירה מאבא עילאה, שאז החכמה דאמא מלובשת בחסדים דאבא. וכשמאירה ממנו, קוראים לה קודש, כי מבית אבא עילאה לוקחת זה, כי אבא הוא קודש. ואז זו"ן מזדווגים יחד, משום שהמלך נקרא קודש. כמ"ש, קודש ישראל לה', שלוקח ממקום, שנקרא קודש.

ואז אומר ז"א, אחותי בת אבי היא, אך לא בת אימי. כי מבית אבא הוא השם הזה, קודש, ולא מבית אימי, לא מבינה. וע"כ, ותהי לי לאישה, להזדווג כאחד, בזמן הזה, ולא בזמן אחר. בזמן שלוקחת מבית אבא, ולא בזמן שלוקחת מבית אמא. ויוה"כ מוכיח, שאסור בו תשמיש המיטה. משום שזיווג ז"א ומלכות אינו נמצא אז, כי מבית אמא לוקחת ביוה"כ, ולא מבית אבא.

227/1. ברה"ש נברא אדם, ועמד בדין לפני אדונו על שאכל מעצה"ד, וחזר בתשובה, וקיבל אותו הקב"ה. אמר לו: אדם, אתה תהיה סימן לבניך לדורי דורות, שביום הזה עומדים לדין, ואם ישובו אני אקבל אותם, ואקום מכיסא דין ואשב על כיסא רחמים, וארחם עליהם. ודוד אמר, אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי. וע"כ כתוב, כי עימךָ הסליחה למען תיוָורֵא. וכתוב, כי עימךָ מקור חיים, באורך נראֶה אור.

227/2. מצווה להתענות ביוה"כ, להכניע הגוף והנפש בחמישה עינויים, חמש מדרגות של יוה"כ, חג"ת נ"ה, כי המקטרג בא להזכיר עוונותיהם. וכל ישראל בתשובה שלמה לפני אביהם.

228. כתוב, לדוד משכיל, אשרי נְשׂוי פֶּשע, כְּסוּי חֲטָאָה. לדוד משכיל, בעשרה מיני זמר נקרא ספר תהילים, בניצוח, בניגון, במשכיל, במִכתָם, במזמור, בשיר, באשרי, בתפילה, בהודאה, בהללויה. והעליון מכולם הוא הללויה.

229. משכיל, מקומו ידוע, יסוד הבינה. משכיל הוא שהמים שלו מחכימים לאלו ששתו מהם, כלומר שמשפיע חכמה. המקום ההוא שנקרא משכיל, הוא כמ"ש, משכיל על דָבר, ימצא טוב. שאם המשכיל משפיע על דבר, נמצא בו טוב, שהוא הארת חכמה המלובשת בחסדים. ומשום שנקרא כך, תלויות בו סליחה, וחירות דחירות. כי מהחכמה שבבינה, מושפעות הסליחה והחירות. כמ"ש, אשרי נשוי פשע, כסוי חטאה. כי משפע החכמה הוא נשוי פשע.

230. כסוי חטאה, שהחטא מכוסה מאדם שחטא להקב"ה והתוודה לפני הקב"ה. כשחוטא אדם, וחטא פעם אחת ושתיים ושלוש ולא חזר בו, אז חטאיו הם בגלוי, כי מפרסמים אותם למעלה, ומפרסמים אותם למטה. וכרוזים הולכים לפניו ומכריזים, הסתלקו מסביב פלוני, נזוף הוא מאדונו, נזוף למעלה נזוף למטה. אוי לו שפגם צלם אדונו, אוי לו שאינו חושש לכבוד אדונו. הקב"ה מגלה עוונו למעלה. וכשאדם הולך בדרך אדוניו ועוסק בעבודתו, ומזדמן לו חטא אחד, הכול מכסים עליו, העליונים והתחתונים. זהו שנקרא, כסוי חטאה.

232. שני דברי חכמה יש בכתוב, כסוי חטאה:

פירוש ראשון. שממע"ט שאדם עושה בעוה"ז, עושים לו בעולם ההוא לבוש מכובד עליון להתלבש בו. וכשאדם התקין מע"ט, וגברו עליו מעשים רעים, ורואה הקב"ה שמעשיו הרעים מרובים על מעשיו הטובים. ואז הוא רשע, כי נמצא חייב לפני אדונו, משום שהחובות מרובות על הזכויות, והוא תוהה ומתחרט על המע"ט שעשה מקודם. אז הוא אבוד מכל, מעוה"ז ומעוה"ב. ומה עושה הקב"ה מאלו מע"ט, שעשה החוטא ההוא מקודם לכן?

233. אלא הקב"ה, אע"פ שהרשע ההוא אובד, המע"ט והזכויות שעשה, אינם אובדים. כי יש צדיק ההולך בדרכיו של המלך העליון ותיקן לבושים ממעשיו הטובים, ומטרם שהשלים לבושיו הסתלק מהעולם. הקב"ה משלים לו לבושיו, מאלו המע"ט שעשה הרשע הזה החוטא, ומשלים לבושיו שייתקן בהם בעולם ההוא. כמ"ש, יכין רשע, וצדיק ילבש. אותו החוטא תיקן, והצדיק מתכסה במה שהוא תיקן. וזהו, כסוי חטאה. שהכיסוי, הלבוש שלו, הוא מחוטא. וע"כ לא כתוב מכוסה, אלא כסוי, שפירושו לבוש.

234. פירוש שני, שהתכסה החטא, שחטא אדם זכאי, באותם שנקראים מצולות ים. כי מה שנפל במצולות ים, אינו נמצא לעולם, משום שהמים מכסים עליו. כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. מצולות ים, הם אלו שנאחזים במינים הרעים, בספירות התחתונות, כמו עזאזל ביוה"כ. כפסולת של כסף, כשבוחנים אותו באש.

235. העזאזל הוא מאלו מצולות ים. מצולות מאותו הים הקדוש. מצולות פירושו זוהמה של כסף. ע"כ כל החטאים של ישראל שורים בתוכו, הוא מקבל אותם, ונמשכים בתוכו, משום שהעזאזל נקרא חֲטָאָה. חטאה פירושה גירעון, שלוקח גירעון של הגוף ושל הנפש. ביוה"כ יורד מצולות ים הזה, זוהמת הנפש, ולוקח זוהמת הגוף, אלו החטאים הנעשים ע"י יצה"ר, הנקרא מזוהם מנוול.

המלכות נקראת עצה"ד טו"ר, משום שיש בה ב' נקודות:

א. נקודה הממותקת בבינה, שמצידה היא מקבלת כל האורות שבה,

ב. נקודה דמדה"ד דצ"א, שמצידה אינה ראויה לקבל אור העליון.

ואם האדם זכה, גלויה במלכות רק נקודה א', הנקראת מפתחא, ונקודה ב' גנוזה. ואז המלכות מקבלת בשבילו כל האורות העליונים. ואם לא זכה, אז נגלית נקודה ב' במלכות, הנקראת מנעולא, וכל האורות שבמלכות מסתלקים. ומלבד דינים אלו דמנעולא, הגנוזים במלכות, הנקראים דינים דנוקבא, יש עוד דינים, מכוח הארת החכמה שבקו השמאל מלמעלה למטה, שיש בה מזמן היותה במצב אחוריים, הנקראים דינים דדכורא, שהדינים הללו קשים מאוד.

המלכות נקראת ים, אשר בתחתיתה נמצאים ב' מיני דינים אלו בבחינת פסולת. והם הנקראים מצולות ים, פסולת שבקרקע הים. השעיר לעזאזל, הוא מאלו מצולות ים, כי הוא דינים דדכורא שבקרקעית הים, פסולת שבקרקע המלכות, שהיא הים הקדוש. וגם פסולת הכסף שיש בקרקע המלכות, שהם דינים דנוקבא, יש באותם מצולות. ע"כ העזאזל מושך אליו כל החטאים של ישראל, בין חטאים התלויים בדינים דדכורא, ובין חטאים התלויים בדינים דנוקבא. משום שהדינים של עזאזל נקראים חטאה, היות שהם נמשכים מכוח החטא של המשכת חכמה דשמאל מלמעלה למטה. כי חטאה פירושה גירעון וחיסרון, הזוהמה דדינים דדכורא. ומתוך שכבר יש בו החיסרון של דינים דדכורא, המכונים זוהמת הנפש, יש בו ג"כ החיסרון של דינים דנוקבא, המכונים זוהמת הגוף.

ולוקח גירעון של הגוף ושל הנפש, כי חיסרון מושך חיסרון, וגם דינים דנוקבא מתדבקים בעזאזל. ביוה"כ יורד מצולות ים הזה זוהמת הנפש, הדינים דדכורא שבעזאזל, ולוקח זוהמת הגוף, הדינים דנוקבא שבמצולות ים, והם נכללים בעזאזל. ע"כ כתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה. אפילו הדינים דנוקבא. כי חיסרון מושך אליו חיסרון.

וכיוון שנפרדו ישראל מדינים דדכורא ע"י שליחת העזאזל אל המדבר, מחמת ששליחתו למדבר מורה שישראל סילקו את ידיהם מהחטא הזה, שנקרא עזאזל, המשכת השמאל מלמעלה למטה. וע"י זה התכפרו להם כל החטאים התלויים בדינים דדכורא, והתכפרו להם ג"כ החטאים התלויים בדינים דנוקבא, אע"פ שאין זה תלוי ישר בשליחת העזאזל אל המדבר, שהרי אין בו דינים דנוקבא כלל. אלא שגירעון מושך גירעון, ולכן נדבקו בו ג"כ דינים דנוקבא.

וזהו כמ"ש, כְּסוּי חֲטָאָה, שהעזאזל שנקרא חטאה, גירעון, מכסה את הגירעון של דינים דנוקבא. וכל עוונותיהם נמחלו. וכתוב, אשרי נשוי פשע, אשרי מי שנמחלו לו גם החטאים ששורשם בפשע, דינים דנוקבא, כסוי חטאה, כי החטאה, שהוא העזאזל, כיסה, אותם הדינים.

236. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. א"כ הוא כבוד בשביל העזאזל, כי האם ראיתם, אשר עֶבד יפיל גורלות שווה בשווה עם אדונו? הרי מדרך העולם, שעֶבד מקבל מה שאדוניו נותן. אבל משום שס"מ מוכן ביום ההוא לרכילות על ישראל, וכדי שלא יהיה לו פתחון פה, נותנים לו חלק בזה.

237. והגורל הזה עולה עליו מאליו. דבר עליון יש בגורל. בגורל של יהושוע כתוב, על פי הגורל תיחלק נחלתו. ע"פ הגורל ודאי, שהגורל אמר, זהו חלק של יהודה, זהו חלק של בנימין, וכן כולם. אף כאן, כיוון שהכוהן נתן ידיו, היו הגורלות מדלגים ועולים ביד הכוהן ובאים במקומם. כמ"ש, והשעיר אשר עלה עליו הגורל, שעלה מעצמו.

238. ולא זה בלבד, אלא בכל זמן שהמקטרג מוכן וניתנה לו רשות, צריכים לשים לפניו במה שיתעסק, ויעזוב את ישראל. ביוה"כ מוכן המקטרג לרגל את הארץ. כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר, מִשוּט בארץ. משוט בארץ, זה הקטגור הגדול המקטרג של ישראל.

239. בשעה שישראל מוכנים לעבור את הים ולהיפרע ממצרים, אמר המקטרג, אני עברתי בארץ הקדושה, ואני רואה, שאין אלו ראויים להיכנס בתוכה. אם אתה דן דין, הרי דיניהם כאן כמו המצרים. מה השתנו אלו מאלו? או ימותו כולם יחד, או יחזרו כולם למצרים. והלוא אתה הוא שאמרת, ועבָדוּם ועינו אותם ארבע מאות שנה, והרי לא עברו מהחשבון אלא 210 שנים, ולא יותר.

240. אמר הקב"ה, מה אעשה? התעסקות צריכים להביא כאן, ולקרב לפניו. אתן לו במה שיתעסק, ויעזוב את בניי. והנה נמצא במי שיתעסק. מיד אמר לו, השׂמת ליבך על עבדי איוב, כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר יְרֵא אלקים. ומיד הפסיק בדברים את הקטגור. ויען השטן את ה', ויאמר, החינם יָרֵא איוב אלקים.

241. בדומה לרועה, שרצה להעביר צאנו דרך נהר אחד, עבר זאב להצר את צאנו. הרועה שהיה חכם, אמר, מה אעשה, הרי בעוד שאני מעביר הטלאים הוא ישחית את צאני. נשא עיניו, וראה בין הצאן תיש אחד, מאלו תיישי השדה, שהיה גדול וחזק. אמר, אשליך את זה לפניו, ובעוד שיתרוצצו זה עם זה, אעביר את כל צאני, ויינצלו ממנו.

242. כך הקב"ה אמר, הרי ודאי תיש גדול וחזק אשליך לפניו, איוב, ובעוד שהוא יעסוק בו יעברו בניי את הים, ולא יימצא קטגור עליהם. מיד, ויאמר ה' אל השטן, השׂמת ליבך על עבדי איוב. עד שהקב"ה חיבר אותם יחד, כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, הִנו בידך. ובעוד שהוא עסוק בו, עזב את ישראל ולא אמר קטרוג עליהם.

243. אף כך ביוה"כ, השטן מוכן לרגל הארץ, וצריכים לשלוח לפניו במה שיתעסק. ובעוד שיתעסק בו, יעזוב את ישראל. משל, הנִקלֶה שבבית המלך, תן לו מעט יין, וישבח אותך לפני המלך. ואם לא, יאמר לשון הרע עליך אל המלך. ולפעמים לוקחים העליונים שבבית המלך את הדיבור הרע ההוא, והמלך עושה דין עליו.

244. בדומה לשוטה, הנמצא לפני המלך, תן לו יין, ואח"כ תאמר לו ותראה לו, כל אלו התועבות שעשית וכל אלו הרעות, והוא יבוא וישבח אותך, ויאמר, שלא נמצא בעולם כמוך. אף כאן, הרי הקטגור נמצא תמיד לפני המלך, ישראל נותנים לו השעיר לעזאזל, והוא בא ומשבח את ישראל, ונעשה סנגור עליהם, והקב"ה מחזיר הכול לראש הרשעים של עמו.

245. אוי לו לעמו של עשיו, בשעה שהם שולחים השעיר הזה אל המלשין הממונה עליהם, לס"מ, השר של עשיו, שבגלל השעיר בא המלשין לשבח את ישראל. והקב"ה מחזיר כל אלו העוונות על ראש עמו של המלשין, משום שכתוב, דובר שקרים לא ייכּוֹן לנגד עיניי. אם היו יודעים העכו"ם מהשעיר הזה, לא היו מניחים לישראל יום אחד בעולם.

246. כל אותו היום מתעסק המלשין עם השעיר ההוא. ואז הקב"ה מכפר לישראל, ומטהר אותם מכל, ולא נמצא קטגור לפניו. אח"כ בא המלשין ומשבח את ישראל. ואז שאל אותו הקב"ה, כמ"ש, ויאמר ה' אל השטן, מאין תבוא? והוא משיב בשבחם של ישראל, וקטגור נעשה סנגור, והולך לו.

247. אז אמר הקב"ה לשבעים שרים, ב"ד של מעלה, הסובבים את הכיסא שלו, האם ראיתם את המלשין הזה, איך עומד תמיד להלשין על בניי? הרי שעיר אחד הנמצא אצלו, בכתב, שכל עוונותיהם, וכל תועבותיהם, וכל מה שחטאו ופשעו לפניי, והוא קיבל אותם עליו. אז הסכימו כולם, שיחזרו אלו העוונות על עמו של המלשין.

248. כל אלו עוונות וחטאים מתדבקים בו תחילה, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. ואח"כ כולם חוזרים על ראשיהם של עמו. כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה. ביום הזה מתעטר הכוהן בעטרות עליונות, והוא עומד בין העליונים והתחתונים, ומכפר עליו, ועל ביתו, ועל הכוהנים, ועל המקדש, ועל כל ישראל.

כל העונשים שבעולם באים מב' מיני דינים:

א. דינים דדכורא, מהמשכת הארת חכמה שבשמאל מלמעלה למטה,

ב. דינים דנוקבא, מגילוי המנעולא למעלה במלכות, בעניין לא זכה הרי רע.

וע"י תפילות ותשובה וקדושת היום זוכים ישראל להיטהר מכל הדינים והעונשים, ונקבעת להם הטהרה ע"י שליחת העזאזל אל המדבר, כי בגורלות נמשכה להם הארת השמאל, ששעיר לחטאת הוא המשכת הקדושה, שהיא מלמטה למעלה, וזהו חלקם של ישראל. והשעיר לעזאזל, הוא המשכת הס"א, שהיא מלמעלה למטה, שאנו מעוררים אותה עם הגורל לעזאזל, ומשלחים אותו אל ארץ גזרה, לשליטת ס"מ ועמו של עשיו, הממשיכים את החכמה מלמעלה למטה, שממנו נמשכים העונשים הגדולים.

וכיוון שנקבעה תשובת ישראל להיפרד ממעשה הרשעים, התבטלו מהם כל הדינים דדכורא, והם ממשיכים כל המוחין הקדושים בשעיר לחטאת. אמנם תחילה צריכים להדביק גם הדינים דנוקבא בעזאזל, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. כי גירעון מושך גירעון. ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, שייפרדו הדינים מישראל, ויחולו על אלו שמושכים הארת השמאל מלמעלה למטה, שהם ס"מ והעם שלו, שהוא עמו של עשיו.

ותחילה צריכים להתדבק בו כל החובות והחטאים, הנמשכים מדינים דדכורא ומדינים דנוקבא, שגירעון מושך אליו גירעון, כמ"ש, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. ואח"כ שולחים אותו לארץ גזרה, לרשות ס"מ ועמו, הדבקים בעזאזל, שדרכם להמשיך מלמעלה למטה. ואז כל הדינים, דנוקבא ודדכורא, נופלים על ראשיהם.

אמנם עוד היה יכול המקטרג לקטרג על ישראל, ולגלות בשורשם במלכות את נקודת המנעולא, שכל האורות מסתלקים בסיבתה. ומכ"ש ביוה"כ, שניתנה לו רשות לגלות זה, מחמת שברה"ש בתקיעת שופר כבר התגלתה המנעולא, שבזה ניתנה לו רשות להזכיר זאת. ומחמת שכבר התגלתה ברה"ש, ס"מ מוכן ביום ההוא לרכילות על ישראל. וכדי שלא יהיה לו פתחון פה להלשין, נותנים לו חלק בשעיר לעזאזל. כי הס"א נקרא קץ כל בשר, משום שהחפץ שלו תמיד בבשר, להמשכת החכמה שבשמאל מלמעלה למטה.

ולפיכך, כשאנו מעוררים בעדו השעיר לעזאזל, ושולחים לו את זה, הרי זו מתנה חשובה מאוד. ואם יקטרג על ישראל לגלות המנעולא שבמלכות, אז יסתלקו כל האורות מהמלכות, וגם החלק שלו מעזאזל יסתלק ויאבד. ומתוך פחדו זה הוא ירא לפתוח פיו. ולא עוד, אלא כדי שיהיה בטוח בהארתו זו, עוד הוא משבח את ישראל. בדומה לשוטה, הנמצא לפני המלך, תן לו יין, והוא יבוא וישבח אותך, ויאמר, שלא נמצא בעולם כמוך. כי הוא יפחד שלא יאבד היין המשכר שנתנו לו, שהוא הארת העזאזל.

אם היו יודעים העכו"ם מהשעיר הזה, שהארה זו שאנו נותנים לשר שלהם, מושכת עליהם כל הדינים, שהיו צריכים לבוא על ישראל, לא היו מניחים לישראל יום אחד בעולם.

249. בשעה שנכנס הכוהן עם דם הפּר, היה מכוון בראש האמונה, בג"ר, כח"ב. ומַזֶה באצבעו, כמ"ש, והִיזָה אותו על הכַּפּוֹרת ולפני הכפורת, כלומר אחת למעלה ושבע למטה. טבל בדם בראש האצבע, והיזה כמצליף בטיפות שבאצבע לצד הכפורת, שלא הפיל הטיפות על הכפורת ממש, אלא לצד הכפורת, והטיפות נופלות על הארץ. היזה והתכוון והתחיל למנות אחת, אחת ואחת. אחת, לבדה, היא אחת, הכוללת הכול. אחת, שהיא שבח הכול. אחת, שהכול פונים כנגדה. אחת, שהיא ראש הכול, ספירת הכתר. ואח"כ אחת ואחת, שהם חו"ב, השורים יחד ברצון, באחווה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם.

250. אחרי שהגיע אל, ואחת, שהיא אמא של הכול, בינה, מתחיל למנות מכאן, מבינה, בחיבור, וסופר ואומר, אחת ושתיים, שמחבר בינה עם שתיים, שהן חו"ג. אחת ושלוש, שמחבר הבינה עם חג"ת. אחת וארבע, שמחבר הבינה עם חג"ת ונצח. אחת וחמש, שמחבר הבינה עם חג"ת נ"ה. אחת ושש, שמחבר הבינה עם חג"ת נה"י. אחת ושבע, שמחבר הבינה עם חג"ת נהי"מ. כדי להמשיך ולהוביל אחת, אמא עליונה, בינה, במדרגות הידועות, אל הכתר של אמא תחתונה, מלכות, ולהמשיך נהרות עמוקים, אורות הבינה, ממקומם, לכנ"י, המלכות. וע"כ ביום הזה מאירים ב' אורות יחד, אמא עילאה המאירה לאמא תתאה, בינה למלכות. וע"כ כתוב, יום הכיפורים, לשון רבים.

251. שלשלת אחת הייתה קשורה ברגליו של הכוהן, בשעה שנכנס לקודש הקודשים, שאם ימות שם, יוציאו אותו לחוץ. כי היה אסור להיכנס לשם. ובמה יודעים, אם הוא חי או לא? בלשון של זְהוֹרית. כשלא הופך הצבע שלה ללבן, נודע באותה שעה, שהכוהן נמצא בפנים, בחטא. ואם ייצא בשלום, הופך צבעה ללבן. אז שמחה בעליונים ובתחתונים. ואם לא, כולם נמצאים בצער, והיו יודעים כולם שלא התקבלה תפילתם.

252. כיוון שהיה נכנס וסוגר עיניו, שלא להסתכל במקום שאינו צריך, והיה שומע קול כנפי הכרובים, שהיו מזמרים ומשבחים, היה הכוהן יודע, שהכול הוא בשמחה, ושייצא בשלום. ועכ"ז, בתפילתו היה יודע, כי הדברים יצאו מפיו בשמחה, ומתקבלים ומתברכים כראוי, ואז שמחה היא בעליונים ובתחתונים.

253. למה תלוי היום של יוה"כ בבינה, שהמלכות עולה לבינה, שמאל, ולא במקום אחר, שבו המלכות תזדווג עם ז"א בעלה, הימין?

254. המלך הקדוש עזב היכלו וביתו ביד המטרוניתא, המלכות. ועזב אצלה בניה, כדי להנהיג אותם ולהכות אותם ולשרות בתוכם. ואם הם זכאים, נכנסת המטרוניתא בשמחה ובכבוד אל המלך. ואם אינם זכאים, היא והם מוחזרים בגלות.

255. וע"כ יש יום אחד בשנה, להשגיח בהם ולעיין במעשיהם. וכשמגיע היום ההוא, אז אמא עילאה, בינה, שכל החירות בידיה, המוחין דהארת החכמה המלובשת בחסדים, המבריחים ומכניעים כל הקליפות, מזדמנת כנגד היום ההוא, להשפיע לישראל. וישראל ממהרים ביום ההוא בכמה עבודות, בכמה תפילות, בכמה עינויים. וכולם הם בזכות. אז מזדמנת להם חירות, מהמקום שכל החירות היא ביד המלכות. שהמלכות עולה אל הבינה וכל החירות שבבינה מקבלת המלכות.

בני המלך, ישראל למטה, שהם בניה שנמסרו בידיה, כולם זכאים, כולם בלי חטאים ובלי עוונות. אז מזדווגת עם המלך באור, בשמחה, בשלמות, ברצון, כי גידלה בנים למלך העליון כראוי, שמתדבקת בימין. אמנם מטרם שישראל מקבלים טהרה וחירות מבינה, אין המלכות יכולה להזדווג עם ז"א ולקבל מהימין.

256. וכשהיום ההוא אינו כראוי, אוי לישראל, אוי לשליחם, לכוהן הגדול, אוי שהמטרוניתא התרחקה מהמלך, ואמא עילאה, בינה, הסתלקה ואין החירות יוצאת ממנה אל העולמות. אשריהם ישראל, שהקב"ה לימד אותם דרכיו, כדי להינצל מהדין, ויימצאו זכאים לפניו. כמ"ש, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטְהַרְתֶם מכל טומאותיכם.

פרשת בלק

ויַרְא את הנשים ואת הילדים

327. המקטרג נושא עיניו ורואה את ישראל, כולם מתענים בתענית, יחפי רגליים, רואה נשים, רואה ילדים, כולם בתענית, כולם נקיים בניקיון. ויאמר, מי אלה לָך. השם הקדוש, אלקים, המצטרף מאותיות מ"י אל"ה, הם לך, לישראל.

שאל על הילדים. ואמר לו, הילדים אשר חנן אלקים את עבדך. למה היה צריך להשיב לו משהו? כיוון שקיבל השוחד, כלומר השעיר לעזאזל, התהפך להיות להם למליץ טוב. נשא עיניו וראה את ישראל כעין זה, חשב שבגלל הפחד שלא יקטרג עליהם, הם נמצאים בתענית ובתשובה.

328. שאל על הילדים ואמר, מי אלה לך. שאמר, התענית והתשובה נכונות לכם, שחטאתם לפני המלך, אבל הילדים למה עומדים בתענית? מי אלה לך? ויאמר, הילדים. רוח הקודש אמר, וע"כ יש טעם זקוף, זָקֵף גדול, על המילה, ויאמר, ועל המילה, הילדים, בדרך סתום, להורות שרוח הקודש אמר.

אשר חנן אלקים את עבדך. האם רוח הקודש אמר לעשיו, את עבדך? אלא רוח הקודש אמר, אלו הם הילדים, שלא חטאו ולא טעמו טעם חטא בגלגולם הראשון, ומסר אותם הקב"ה ביד הממונה שלך, והרג אותם בלי חטא, כמ"ש, ומיד עושקיהם כוח. וזהו, את עבדך. וכתוב, אשר חנן אלקים, שאלקים חנן את עבדך הממונה שלך, ונתן לו את נשמותיהם של הילדים שלא טעמו טעם חטא.

329. כיוון ששמע מאלו הילדים, מיד עלה לפני הקב"ה, ואמר, ריבונו של עולם, כל דרכיך בדין אמת, ואם דין שורה על ישראל, הוא בגלל עוונותיהם. הילדים שלהם, שלא חטאו לפניך, למה מסרת אותם להרוג אותם בלא חטא? והקב"ה מקבל דבריו בזה, ומרחם עליהם. ואותה שעה ביוה"כ, אין אַסְכָּרה בילדים.

330. והמקטרג ההוא לוקח קנאה מאותו ממונה שתחת ידו. אמר, האם לי נתן הקב"ה אותם המתלבשים בחטאים ובעוונות, ואל אותו הממונה שלי מסר ילדים בלא חטא, שלא היו טועמים טעם חטא? מיד הלך להוציא אותם מתחת ידו, שלא ישלוט עליהם. וע"כ הקדים רוח הקודש ואמר לו, הילדים, אשר חנן אלקים את עבדך, לעבד ההוא. שחנן למסור לו ילדים, שהם בלא עוון ובלא חטא. וכדי שלא יהיה לממונה שלו שבח יותר ממנו, הוא רוצה להוציא אותם מידו.

יש חמש בחינות נשמה, נרנח"י, שאין האדם נשלם זולתן. אמנם מועטים הם שיזכו לנרנח"י אלו בגלגול אחד. ויש שזוכים עד ג"ר דרוח בלבד, ומתים, והם מתגלגלים שנית, לקנות שאר חלקי הנשמה. ואותן הנשמות שמתו בג"ר דרוח, נקראים תינוקות, כי מוחין אלו הם מוחין דיניקה, ונקראים ילדי עולם.

ונבחנים שמתו בלי חטא, כי בג"ר דרוח מאירה החכמה דקו שמאל, המרחיקה מהם כל החטאים. ולמה מתים? הוא כמ"ש, ומיד עושקיהם כוח, שבגלל שנמסרו למיתה, הם קונים כוח לזכוֹת בשאר חלקי הנשמה.

וזה ביוה"כ, כי אז ניתן לס"א השעיר לעזאזל, שהוא בדומה לאותו המוחין דיניקה. כי השעיר לעזאזל הוא ג"ר דשמאל, אשר ע"י מיתת תינוקות, מתבטלים המוחין דג"ר דשמאל. ולפיכך ס"מ מקנא את הממונה שלו, הממית אלו הילדים, משום שפוגם בהארה של השעיר לעזאזל.

ולפיכך רוח הקודש, השכינה, מזכירה לו אלו הנשמות של התינוקות. הנשמות, שלא זכו אלא למוחין דיניקה, ומסר אותן הקב"ה לס"א, להמית אותן, כדי שיקנו כוח מהם, ע"י הקטגור, שנעשה סנגור ביוה"כ, מכוח הארת העזאזל שקיבל.

כיוון ששמע מאלו הילדים, מיד עלה לפני הקב"ה, ואמר, הילדים שלהם שלא חטאו לפניך, למה מסרת אותם להרוג אותם בלא חטא? כי הרגיש שע"י מסירתם לס"א למיתה, מתקלקלת ההארה של עזאזל שקיבל, ולפיכך נעשה סנגור עליהם. וכמ"ש, ומיד עושקיהם כוח. כי לולא נמסרו למיתה, לא היה המקטרג הכללי נעשה למליץ יושר עליהם ביוה"כ.

וכיוון שהמקטרג נעשה למליץ עליהם, נמצא שהעושקים נתנו כוח לנשמות הללו, לקבל את שלמות שאר חלקי הנשמה. כי הודאת בעל דין כמאה עדים דומה. והקב"ה מקבל דבריו בזה, ומרחם עליהם. שמשלים אותם בשאר חלקי המוחין.

והמקטרג ההוא לוקח קנאה מאותו ממונה שתחת ידו, משום שהוא פוגם הארת השעיר לעזאזל שלו. והיות שאותו ממונה הוא מדינים הקשים, שיוכל להתגבר עליו ויבטל גם הארתו. וכדי שלא יהיה לממונה שלו שבח יותר ממנו, צריך להציל הילדים מידו, כדי שלא יתגבר עליו ויבטל הארת העזאזל שלו. ותהיה מעלתו חשובה יותר ממנו.

331. כשעולות תפילות ישראל ביום זה לפני הקב"ה, כתוב, והוא עבר לפניהם. רוח הקודש, המלכות, עבר לפניהם, כמ"ש, ויעבור מַלכָּם לפניהם. וישתַחוּ ארצה שבע פעמים עד גִשְׁתו עד אחיו.

רוח הקודש, המלכות, מיעט את עצמו כלפי מעלה, לז"א, שבע פעמים, אל שבע מדרגות עליונות, חג"ת נהי"מ דז"א שעליה. ומיעט עצמו, כדי לכלול אותן עימו, כל אחת ואחת. עד גשתו עד אחיו, לאותה מדרגה של רחמים, ז"א, הנקרא אחיו של רוח הקודש, המלכות.

כי בן ובת הם לבינה, וע"כ הם אחים. ז"א נקרא בן, כמ"ש, בנִי בכורִי ישראל, ז"א. בת היא כנ"י, המלכות. רוח הקודש עשה מיעוט בעצמו עד גשתו, אל אחיו ז"א.

המלכות הייתה תחילה גדולה כמו ז"א במצב שני המאורות הגדולים. אבל אז לא יכלה להשפיע לישראל. וכדי להשפיע לישראל, מיעטה את עצמה שבע פעמים, שיצאה מכל שבע הספירות הגדולות שלה, והייתה לנקודה תחת יסוד, שאח"ז נבנתה מחדש ונעשתה ראויה לכלול בתוכה כל שבע הספירות דז"א.

רוח הקודש, המלכות, מיעט את עצמו כלפי מעלה, לז"א, שבע פעמים, אל שבע מדרגות עליונות, כדי שתוכל להיבנות משבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א. ומיעט עצמו עד גשתו עד אחיו. המלכות, הנקראת רוח הקודש, מיעטה את עצמה, עד שיכלה להתחבר בז"א. ואם לא מיעטה את עצמה, לא הייתה יכולה לגשת אליו.

332. כיוון שהמלכות הגיעה לז"א, ביקשה ממנו והודיעה לו צער של בניהם למטה, בעוה"ז, ושניהם, ז"א ומלכות, נכנסים להיכל נסתר וגנוז של יוה"כ, בינה, אמא שלהם. כי ביוה"כ זו"ן עולים לאמא, ומבקשים על ישראל לכפר להם. אז כתוב, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. לא כתוב, אכפר עליכם, אלא, יכפר עליכם, לשון נסתר, שרומז על הבינה.

333. ועתה הילדים, אלו החכמים שכאן, הקב"ה נתן להם סודות התורה להתעטר בהם ולהשתכלל בהם. עין הרע אינה שולטת עליהם, משום עין הטוב, ורוח הקודש השורה עליהם.

334. והקב"ה כאן, שהסכים עימנו. ולא די שנתן לנו אילן אחד, אלא שנתן לנו שלושה אילנות. אבל המעיין הזה הוא צורה עליונה, כנגד אותו המעיין הנסתר והגנוז, בינה. שלושה אילנות אלו הם שלושה ארזים, הנקראים ארזי הלבנון, והם צורת שלושה אילנות גדולים, האבות, חג"ת דז"א. ונקראים ארזי הלבנון, משום שיוצאים מהבינה, הנקראת לבנון.

335. התכופפו האילנות והתפשטו הענפים לכל צד על ראשיהם של החברים. בכה רבי פינחס ואמר, אשרי חלקי ואשרי עיניי שראו כך. ולא על שלך ועל שלי בלבד אני שמח, אלא על רבי אלעזר בננו אני שמח, שהוא חשוב לפני המלך הקדוש כאחד ממנו. כי התכופף אילן על ראש רבי אלעזר, כמו על ראש רבי שמעון ועל ראש רבי פינחס. אמר רבי שמעון, אלעזר קום על מעמדך, ואמור לפני אדונך דברי תורה. קם רבי אלעזר.

פרשת פינחס

השעיר לעזאזל וכבד ולב

378. ונשא השָׂעיר עליו את כל עוונותם. כשרצונו של השטן להלשין על ישראל לפני הקב"ה, והוא נושא כל החטאים שיכול לסובלם עד שנעשה כבד, כמ"ש, כמשא כבד יִכבדו ממנו העוונות שנושא על כנפיו. הוא עולה להר עליון, כחמור הרוצה לעלות על הר גבוה, וכמשא כבד יִכְבְּדו עליו העוונות.

כשהוא למעלה, ורוצה לעלות עוד אותו מעט הדרך שנשאר לו, כבד עליו המשא ונופל, ומפיל עצמו למטה, ובכובד המשא שלוחץ עליו, נעשו כל איבריו חתיכות, עד שלא נשאר בו איבר שלם. אף כך קרה לס"מ ולנחש, שהם הכבד ויותרת הכבד, יצה"ר ובת זוגו זונה. שמשם נקרא, כל בת אל נכר, זונה.

שורש כל הס"א הם ס"מ ונחש, זכר ונקבה. שס"מ נמשך מדינים דדכורא, שכל העונשים, הבאים על החטאים הנמשכים מדינים דדכורא, נמסרו בידי ס"מ. והנחש, הנוקבא שלו, נמשך מדינים דנוקבא, שכל העונשים, הבאים על החטאים הנמשכים מדינים דנוקבא, נמסרו על ידיה. ואלו שני מיני דינים הם שורשים לכל מיני החטאים שבעולם.

העזאזל למעלה, הוא כל כמות הקטרוגים שס"מ ונחש נושאים עליהם, להביאם לפני הקב"ה, כדי שייתן להם רשות להעניש את ישראל. משתי בחינות הדינים שלהם. ונמשל העזאזל שלמעלה, כמו חמור נושא משא, כך השעיר לעזאזל הנושא כל המלשינוּת של ס"מ ונחש, ששורשם שני מיני דינים.

אם שני מיני דינים אלו מתחברים, יכולים להחריב כל העולם. והתיקון להם ע"י קו אמצעי, שעל ידו מבטלים הדינים דנוקבא את הדינים דדכורא, ע"י המסך דחיריק שלו, המבטל את ג"ר דהארת השמאל.

כשרצונו של השטן להלשין על ישראל לפני הקב"ה, כשס"מ ונחש שולחים העזאזל העליון להלשין על ישראל. והוא נושא כל החטאים שיכול לסובלם עד שנעשה כבד, הן דינים דדכורא והן דינים דנוקבא שכבדים מנשוא. הוא עולה להר עליון, לעורר דינים דדכורא, שעולה לקו שמאל, שנקרא הר עליון, כי ג' הקווים נקראים הרים.

כשהוא כבר בקו שמאל, בו"ק דשמאל, ורוצה לעלות עוד אותו מעט הדרך שנשאר לו, שרוצה לעלות לג"ר דשמאל, ששם אין ייחוד הימין, וכל הדינים דדכורא נמשכים משם. כבד עליו המשא ונופל, שהדינים דנוקבא שבמשא שלו, מכבידים עליו במקום ג"ר דשמאל, כדי לבטל אותם, מכוח קו האמצעי, המתקן זה מכוח שליחת עזאזל אל המדבר, ששולחים ישראל למטה.

ואז מפיל עצמו למטה מכל קו השמאל, שלא ירצה לקבל גם הו"ק דשמאל, שקו אמצעי משאיר. כי הס"א בורחת מפני קו האמצעי ותיקוניו. אף כך קרה לס"מ ולנחש, השְׁלוּחים של העזאזל, והם יצה"ר ובת זוגו זונה, כי ס"מ הוא יצה"ר, והנחש בת זוגו, זונה.

כי זכר ונקבה צריכים להיות מין במינו. וכיוון שס"מ מדינים דדכורא, הייתה בת זוגו צריכה ג"כ להיות מדינים ההם. אמנם היא מדינים דנוקבא. ומאין לה אלו הדינים, הרי בעלה ס"מ אינו נותן לה? אלא שהיא זונה עם כוחות עליונים אחרים, ומקבלת מהם דינים דנוקבא.

וע"כ נקרא ס"מ ובת זוגו, יצה"ר וזונה. שמשם נקרא, כל בת אל נכר, זונה. כי הנוקבא של ס"מ היא מקור לכל הזונות שבעולם. ובת אל נכר מקבלת ממנה. ואחר שהיא זונה עם כוחות אחרים, ומקבלת מהם דינים דנוקבא, היא מתגברת אח"כ על בעלה ס"מ, כי דינים דנוקבא קשים יותר מדינים דדכורא.

379. אמר רבי פינחס לרבי שמעון, הדרך הזו הייתה מתוקנת לי, לשמוע דברים אלו מעתיק יומין. אשרי העולם, שאתה שורה בתוכו. אוי לעולם, שיישארו יתומים, ולא יידעו דברי תורה כראוי. ודאי שהכבד, ס"מ, לוקח הכול טו"ר, ואע"פ שמשוטט ולוקט כל עוונותיהם של ישראל, כך לוקט את הזכויות שלהם, כדי לקיים מַלְשינותו. כי השקרן צריך לדבר אמת בתחילתו, כדי שיאמינו לו. וכל הזכויות והחובות הוא מקריב אל הלב. ודרכו של הלב שאינו לוקח אלא הזך והברור והצח מכל, הזכויות, כמו שאמרת, ושאר טינוף ולכלוך, שהם העוונות, מחזיר אל הכבד. והכבד לוקח הכול בעל כורחו, כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם.

הוויות באמצע

678. הכבשים בני שנה נקראים ע"ש השמש, אמא קדושה, בינה, שנאמר בה, פני משה כפני חַמה, שיש לו ג"ר, פנים, מבינה הנקראת שמש. בשנה יש שס"ה (365) ימים, כלומר עם עשרה ימים שמרה"ש עד יוה"כ, הם שס"ה. כחשבון שס"ה מצוות לא תעשה. והוא עֵד לשמאל, והוא אמא עילאה. הלבנה, המלכות, בימין, כי הבת קשורה באבא, שהוא חסד לימין. והמלכות כלולה מרמ"ח (248) מצוות עשה.

ו', ז"א, נמצא עם אמא לשמאל, שס"ה מצוות לא תעשה. והבת עם אבא לימין, חסד. כמ"ש, בחכמה יָסד ארץ. בחכמה, אבא, חכמה דימין, חסד. ארץ היא הבת, מלכות. הרי שהבת קשורה באבא. הבן, ז"א, עם אמא, תבונה. כמ"ש, כּוֹנֵן שמיים בתבונה. וזהו הצירוף של השם יהה"ו, שהוא הוויות באמצע.

קודם נאמר ששבעה כבשים, הם שבע ספירות של הלבנה. וכאן נאמר, שהם כנגד שבע ספירות של החמה, ז"א. שהכבשים בני שנה נקראים ע"ש השמש, אמא קדושה, ע"ש ז"א שנקרא אור החמה, המקבל מאמא קדושה.

מבחינת אור השמאל, שז"א מקבל מאמא קדושה, הוא נקרא חמה. שנאמר בה, פני משה, ז"א, כפני חמה, שאז, כשמקבל מאמא, נבחן פניו כאור השמש בגבורתו. שנה, שנת החמה, שס"ה ימים, כחשבון שס"ה מצוות לא תעשה, המוחין דשמאל. המוחין מכונים עדן ומכונים עֵד. והמוחין של שס"ה ימוֹת החמה, הם עד לשמאל, הארת חכמה שבשמאל, והוא אמא עילאה, שנמשכים מאמא עילאה.

ושבעה כבשים בני שנה שמקריב, כנגד שבע ספירות דז"א, ממשיכים לו הארת החכמה שבשמאל דאמא. שהם בני שנה משס"ה ימות החמה, מוחין דשמאל דאמא. אבל הלבנה, מלכות, קשורה במוחין דאבא, החכמה דימין, אור החסדים, כי החכמה עצמה שבה, נגנזה ונסתמה ומאירה רק באור החסד. ומלכות כלולה מרמ"ח מצוות עשה, שהם חסד.

ונמצא, שע"י הקורבן של ר"ח מקבל כל אחד החסר לו. כי ז"א ממקורו חסדים בלי חכמה, וע"כ מקבל עתה ע"י הקורבן, חכמה דשמאל מאמא. והמלכות ממקורה חכמה דשמאל, וחסר לה רק חסדים, והיא מקבלת חסדים מאבא עילאה.

לכן ו', ז"א, נמצא עם אמא לשמאל, שמקבל מאמא החכמה דשמאל, החסר לו. והבת נמצאת עם אבא, חכמה דימין, חסד, החסר לה. וזהו הצירוף של השם יהה"ו, שה"ת, מלכות, אחר י', אבא. וה"ר, אמא, לפני ו', ז"א.

ארבע פרשיות התפילין, הן הוי"ה כסדרה. י', קַדֶש. ה"ר, והיה כי יביאך. ו', שְׁמע. ה"ת, והיה אם שָׁמוע. אמנם מבחינת סדר של אבא יָסד הבת, נמצאות באמצע שתי פרשיות המתחילות בהוויות, במילה והיה, שהן, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע. כי הן שתי אותיות ה'. וקַדֶש י', היא בתחילה. ושְׁמע, ו', בסוף. בסדר יהה"ו.

679. ושעיר עיזים אחד. כי שני שעירים, כתוב עליהם, ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פֶּתח אוהל מועד, ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל.

השעיר לה' הוא כפרה על מיעוט הלבנה. והוא שעיר אחד לה' לחטאת. ע"כ כתוב בו, אחד, משום שהוא מצד הייחוד. אבל שעיר של עזאזל לא כתוב בו, אחד. ולא קורבן, לא אִשֶׁה, ולא עולָה. אלא כתוב, ושילַח ביד איש עיתי המִדְבָּרה. השעיר לעזאזל הוא שוחד, כדי לשבור הכעס של ס"מ, שלא יתקרב למקדש, לקטרג עליו.

680. וזה דומה לכלב רעב. ומי שרוצה שלא ינשוך אותו, נותן לו בשר או לחם לאכול ומשקה אותו מים. כמ"ש, אם רעב שונאך הַאכילֵהו לחֶם. ובזה הוא נעשה אוהב אל האדם, שלא די שאינו נושך אותו, בכמה ייסורים, אלא התהפך להיות עליו מליץ יושר, ונעשה אוהבו.

שעיר לעזאזל

681. ולמה שולחים את העזאזל ביד איש עיתי בעל מום? משום שהס"א כולו הם בעלי מומים, ונקראים שעירים. וכתוב בהם, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. וכתוב עליהם, יזבחו לשדים לא אלוה. ובשעיר לעזאזל, ס"מ נפרד מכל, ונושא כל העבירות שבישראל עליו, כמ"ש, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. אחר שלקח עזאזל את העוונות, אז, ונשא, שהקב"ה נושא וסולח.

הקב"ה נקרא נושא עוון, ובשעיר לעזאזל כתוב, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם. מהו ההפרש בין נושא לנשא? נשא, שנשא משא. נושא, הסתלקות המשא. מכפר העוונות.

682. כתוב, ושלושה עשרונים סולת מנחה. ושלושה עשרונים, הם שלוש המדרגות הראשונות, כח"ב, שכל אחת מהן כלולה מעשר כעין שלמעלה, בז"א. עשרונים פירושו, אחד מעשרה. כי המלכות אחת מע"ס של ז"א, וכל ספירה שלה בפרטות, היא אחת מעשר שכנגדה בז"א. וע"כ נקראות עשרונים.

ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם. ונקרא חטאת, משום שהוא חטאת, והוא מצד החטאת. שיש בו חלק לס"א, וע"כ הוא מצד החטא. והרי כתוב עליו, לה', ואיך ייתכן שהוא מצד החטא? אלא שנקרב לה', כי כתוב, לכפר. כלומר, לשבור פני הס"א והכול יהיה נקרב למקדש, אלא שגם נותנים חלק אחד לס"מ ואוכל אותו. ומשום זה אינו נאחז בשאר הקורבנות, וקורבן זה לבדו אוכל בו, ולא התחבר קורבן אחר עימו לאכול בו.

683. ס"מ נהנה מסעודת המלך, בחלק זה שלוקח מהשעיר לחטאת. וע"כ הוא שמח ונפרד מישראל, ואינו מקטרג עליהם. ואם לא היה מיעוט הירח, המלכות, לא היו נותנים לס"מ מסעודת המלך כלום. ומה הוא עושה במיעוט הירח? משום שקרב ויונק ממקום החיסרון שבמלכות, ולוקח כוח לעמו מצד השמאל של הלבנה, המלכות, ומתחזק בו, ובשעיר שנותנים לו ממנו חלק, הוא נפרד מכל ונהנה בזה.

ומשום שהקב"ה מיעט את הלבנה, שאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, לפיכך מקריבים השעיר הזה, כדי שס"מ ייפרד ממנה, ולא יתקרב אל המקדש, המלכות. וע"כ אמר הקב"ה, הָביאו עליי כפרה שמיעטתי את הירח. עליי, כלומר בגללי, שאני מיעטתי אותה, ומשום הסיבה שלי, שמיעטתי אותה, אתם צריכים להקריב שעיר, כדי להפרידו ממקום המיעוט של המלכות.

יוה"כ

807. כתוב, ובעשור לחודש השביעי הזה, בתשרי, מקרא קודש יהיה לכם. זהו יוה"כ, עשירי, י', כלול מעשרת ימי תשובה, שהתקינו בו חמש תפילות, כדי לחבר י' עם ה', החכמה עם הבינה. מקרא קודש, להבדיל אותו משאר הימים, שיש בהם עבודה של חול. ומשום זה, כל מלאכה לא תעשו.

808. כי הימים שיש בהם מלאכת חול, הם מצד עצה"ד טו"ר. שהתהפך ממטֶה לנחש ומנחש למטה, לכל אחד לפי מעשיו. מט"ט מטה, ס"מ נחש. אבל ביוה"כ, הנקרא קודש, שולט בו עה"ח, שאינו מתחבר עימו השטן ופֶגע רע, ומצידו לא יְגוּרְךָ רע, אלא כולו טוב. ומשום זה בעה"ח ינוחו העבדים, ובו יוצאים לחירות, ובו יוצאים מכבליהם.

ימות החול חג"ת נה"י דמט"ט, הנמשך מצד עצה"ד טו"ר, המלכות. וע"כ נוהג בימות החול טו"ר, אם זכה, דבוק במט"ט, מטֶה. אם לא זכה, הוא דבוק בס"מ, רע, נחש. וכן מתהפכת השליטה על האדם לפי מעשיו. מטה המתהפך לנחש. כי המעשים מהפכים לו השליטה של טוב או רע.

אבל ביוה"כ, הנקרא קודש, שולט עה"ח, ז"א, שכולו טוב ואין בו אחיזה לשטן ולס"מ. והזוכה להתדבק ביוה"כ, שהוא עה"ח, כבר יצא מכלל התהפכות ממטה לנחש, וזוכה להיות דבוק בו לנצחיות, ואין עוד לשום רע שליטה עליו. כמ"ש, לא יגורך רע, הכתוב על הזוכה להידבק בעה"ח. ובו יוצאים לחירות, ובו יוצאים מכבליהם, כי אז נעשים בני חורין ממלחמת הטו"ר, ויוצאים מכבלי הס"א לנצחיות.

809. אותם שיש עליהם גזר דין, בנדר ובשבועה שלא לשנות גזר הדין, התקינו לומר תפילת כל נִדְרֵי, שיתבטל גזר הדין מעליהם. משום זה הנדר הוא בשם הוי"ה, ת"ת, והשבועה בשם אדנ"י, מלכות, שגרמו בעוונותיהם על הגלות שלהם. הנה ע"י חו"ב יהיו נעזבים ומושבתים, לא יהיו חזקים ולא יתקיימו, ונסלח לכל עדת בני ישראל.

החסד מים, הגבורה אש, הת"ת אוויר. וכיוון שהנדרים הם בת"ת, אוויר, ע"כ לומדים, הֶיתר נדרים פורחים באוויר, שההיתר מחו"ב פורח באוויר, ת"ת, ומבטל משם את הנדר.

810. ומשום שהשבועה היא ממלכות, למטה מנדר שבת"ת, נדרים עולים על השבועות, וכל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאילו נודר בחיי המלך. המלך עצמו הוא אדנ"י, מלכות. חיי המלך, הוי"ה, ז"א, שממנו החיים אל המלך, המלכות.

811. חיי המלך חכמה, כמ"ש, החכמה תחַייה בעליהָ. לפיכך, כל הנודר בהוי"ה, ת"ת, כאילו נדר בחכמה דז"א, הוי"ה במילוי אותיות א', יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא חיי המלך, חיי ז"א. וכל הנשבע באדנ"י, כאילו נשבע במלך עצמו. כי עצמו היא אמא עליונה, בינה. דומה כאילו נשבע בה, שהיא עצם השמיים לטוהר, המוחין של המלכות.

כי מצד החסד נקראת המלכות עצם מעצמַיי. ומצד הגבורה נקראת המלכות בשר מבשרי. בחכמה, שהיא חיי הת"ת, המוחין שלו, ת"ת עולה להיקרא אדם, שבגי' מ"ה (45), כהוי"ה במילוי אותיות א'. כמ"ש, כתפארת אדם, כי ת"ת נקרא אדם, בזמן שיש לו המוחין דחכמה, שנקרא בהוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' מ"ה.

812. כתוב ביוה"כ, ועיניתם את נפשותיכם. ובעשור לחודש השביעי כתוב, תענו את נפשותיכם. חמישה עינויים, כדי שתתלבן ה' הקטנה, מלכות, בה' עליונה, בינה, שממנה נמשכים העינויים, מקו שמאל שלה, שהם חמש תפילות, לקיים בישראל הכתוב, אם יהיו חטאיכם כּשָׁנים כשלג ילבינו.

וזהו עניין לשון של זְהוֹרית, שהיו קושרים על פתח האולם מבפנים, וכיוון שהגיע השעיר למדבר, היה מלבין. משום שכל עוונות בית ישראל מגיעים למלכות. והתשובה, בינה, מלבינה אותם.

משום שכתוב במלכות, אני ה', השוכן איתם בתוך טומאותם. ד' בגדי לבן וד' בגדי זהב ללבוש, זה יאהדונה"י, שילוב הוי"ה אדנ"י. כי ד' בגדי לבן ד' אותיות הוי"ה. וד' בגדי זהב ד' אותיות אדנ"י.

813. והתקינו לתקוע שופר ביוה"כ, להעלות קול, ו' דהוי"ה, ז"א, לחירות, בינה. שכתוב בה, בכל צָרָתם לו צר. אשר, לו, נכתב באות א' ונקרא באות ו'. כי, בכל צרתם, רומז על חמשת העינויים והדינים, שמקורם בקו שמאל דבינה. ובתקיעת שופר מעלים ז"א לבינה, וע"כ נכתב ונקרא בא' ובו'. אשר הא' רומזת על הבינה, והו' רומזת על ז"א שעלה לבינה. ועבודת יוה"כ היא באריכות וכלולה מג' מדרגות, מחשבה דיבור מעשה.