האותיות

607. אח"כ נבנות האותיות, אשר הא' שהייתה תחילה בצד ימין, הולידה והוציאה בשמאל אות ש', הכלולה מג' הצדדים, ימין ושמאל ואמצע, שע"כ יש בה ג' ווים. והשתתפה באות א', ונעשה הצירוף אש.

בשמאל עוד התעברו אותיות אלו מתוך ההכאה של ב' הצדדים ימין ושמאל, וניגשו יחד במחלוקת, שהימין כלול ממים והשמאל מאש. ומתוך המחלוקת הזו של אש במים ומים באש, הולידו אותיות ר' ו' ח', ונעשו רוח.

והרוח נכנס בין שני הצדדים מים ואש, והכריע והכליל אותם זה בזה. ואז התיישבו האותיות הראשונות במקומן, כל אחת בשלמות.

תחילה הזוהר ביאר ג' קווים דז"א בדרך כלל, שהם ג' שמות, אל אלקים אלקינו. ואח"ז מתחיל לבאר סדר השתלשלות המדרגות שבמוחין של ז"א ומלכות בצירופי אותיות, בדרך המדרגות מלמעלה למטה.

ואלו ג' בחינות מים אש רוח שכאן, הן ג' קווים שבג"ר דז"א מאו"א עילאין. והאותיות שהתיישבו ראשונות במקומן, הן האותיות דאו"א עילאין שבמוחין דז"א, שהן הראשונות של ז"א. ואח"כ הזוהר מבאר יתר המדרגות לפי סידרן.

608. עוד התעברו האותיות והתגלגלו יחד. א' הוציאה מ' מצד שלו בימין, כי התיישבה בימין. ועתה א' הוציאה אותה לקו שמאל. מ' הוציאה ש' לקו אמצעי, משום שהמ' הייתה כלולה מתחילה משמאל, כי הייתה ם' סתומה בשם אלקים שבשמאל. ואח"כ נכללה בימין, שלקחה א' ועשתה אותה מ' פתוחה. ונמצאת נשלמת בב' צדדים, בימין ובשמאל. וכיוון שנשלמה, התעברו ב' הצדדים שבה והולידו ביחד אות ש', שנכללה מב' הצדדים. כי היא קו אמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, שעליהם מרמזים ג' קווי הש'.

מבואר כאן סדר השתלשלות ג' הקווים, שהם ג' המוחין חב"ד דז"א שמבחינת ישסו"ת, שהם ג' אותיות אמ"ש, שהתעברו והולידו זה את זה. שורשים של ג' קווים הם ג' נקודות חולם שורוק חיריק. עליית התחתון עם ג' כלים הנפולים של העליון, הנעשה בנקודת השורוק, הוא עליית מ"ן. והמסך שבתחתון, שעליו יוצא קו האמצעי, הנעשה בנקודת החיריק, הוא המ"ן עצמו.

והתכללות ב' הקווים ימין ושמאל ע"י המסך הזה, הוא הזיווג. והארת השלמות, שהתחתון מקבל מהזיווג הזה בעודו בעליון, נבחן לעיבור. וכשיוצא משם ויורד למקומו עם המוחין, ששלושה יוצאים מאחד אחד זוכה בשלושתם, נבחן זה ללידה.

אמנם התחתון אינו מקבל מעליון כל ג' הנקודות בבת אחת, אלא נולד בחולם, בב' כלים כו"ח. כי ג' כלים התחתונים בינה ותו"מ עוד הם נפולים במדרגה שלאחריו. וע"י יניקה מעליון מקבל נקודת השורוק. וע"י עליית התחתון שלו למ"ן אליו, מקבל כל הבחינות של נקודת החיריק. ועד"ז משתלשלות כל המדרגות מעליון לתחתון.

ואחר שנתקנו ג' הקווים בפעם הראשונה בסדר זה, נכללו זה מזה, ויש בכל קו ג' קווים בג' נקודות חולם שורוק חיריק. ולפיכך, אחר שחזרו והתמעטו לחולם, מחמת חטאים של התחתונים, נעשה המיעוט בהכרח בפרטות בכל קו, באופן, שמלכות המסיימת עלתה למקום בינה דקו ימין, ונפלו ממנה ג' הכלים בינה ותו"מ לקו שמאל, הנחשב לתחתון ממנו.

וכן הסתיים קו שמאל בכו"ח, וג' כלים בינה ותו"מ שלו נפלו לקו אמצעי, הנבחן לתחתון ממנו. ויחד עם זה נבחנת הבחנה שנייה, שג' בחינות כלים הנפולים מג' הקווים, נופלים למדרגה שמתחתיהם ממש, ואז נבחן שכל בחינה נופלת לבחינה שכנגדה בתחתונה.

באופן, שבינה ותו"מ דקו ימין נופלים לקו ימין של המדרגה התחתונה. ובינה ותו"מ דקו שמאל נופלים לקו שמאל של המדרגה התחתונה. ובינה ותו"מ דקו האמצעי נופלים לקו האמצעי של מדרגה התחתונה, בדומה לפעם ראשונה, שבינה ותו"מ של עליון נפלו לגמרי למדרגה התחתונה ממנו.

אבל בהבחנה הראשונה נמצאת נפילת הכלים שהיא מקו אל קו באותה המדרגה. ואח"כ כשהתחתונים מתקנים מעשיהם, נמשך מחדש הארת הזיווג דע"ב ס"ג דא"ק, המוריד מלכות המסיימת למקומה, וג' הכלים בינה ותו"מ הנפולים, חוזרים למקומם בכל הבחינות בנקודת השורוק, שהם מעלים עימהם גם התחתון לעליון, הנבחן להעלאת מ"ן.

ואח"כ המסך שבתחתון נבחן למ"ן עצמו, נקודת החיריק, והתכללות ימין ושמאל זה בזה שע"י המסך נבחן לזיווג. והארת הזיווג הזה המאיר אל התחתון בעודו בעליון, הוא עיבור. וכשיוצא משם למקומו, הוא לידה. וכל זה נוהג בקו ימין לבדו, הנחשב לעליון כלפי השמאל.

ואחר שנולד השמאל ומקבל הארת ע"ב ס"ג דא"ק, מוריד גם הוא מלכות המסיימת למקומה עצמה, שאז עולים בינה ותו"מ שלו, הנפולים בקו אמצעי, ולוקחים עימהם גם הקו אמצעי עצמו, שהוא התחתון שלו, שזה העלאת המ"ן. והמסך שבקו אמצעי הוא המ"ן. והתכללות ימין ושמאל שעל המסך, הוא הזיווג. וההארה שמקבל התחתון, קו האמצעי, הוא עיבור. וכשיורד למקומו הוא לידה. וזהו ע"פ ההבחנה הראשונה.

וכך הוא בהבחנה השנייה, שהכלים הנפולים מכל קו הם בבחינה שכנגדה בתחתון, נבחן בהם ג"כ העלאת מ"ן, ומ"ן, זיווג, עיבור, לידה, מכל בחינה שבמדרגה התחתונה, לבחינה העליונה שכנגדה: מימין לימין, ומשמאל לשמאל, ומאמצעי לאמצעי.

ע"כ נאמר, עוד התעברו האותיות, שמדרגה תחתונה עלתה לעליונה וקיבלו שם הארת הזיווג, הנקרא עיבור. א' הוציאה מ', שהא', קו ימין, התעברה מקו שמאל, מ', והולידה אותה, כמו שקו שמאל עולה לעיבור אל קו הימין ומקבל הארה, וחוזר למקומו המכונה לידה. ועד"ז מ', קו שמאל, התעברה והולידה את קו האמצעי, ש'.

אמנם צריכים להבין, כיוון שהקווים הפוכים זה מזה, שזה ימין וזה שמאל, איך אפשר שהכלים בינה ותו"מ של ימין ייפלו ויהיו במקום קו השמאל, שהוא הופכי אליו? וכן קו השמאל לקו האמצעי? כי השמאל מטרם שנכלל בימין נבחן לם' סתומה, שסתום ואינו מאיר. ולאחר שנכלל בימין, נבחן אשר ם' סתומה נפתחה ונעשתה מ' פתוחה. וכיוון שכאן מדובר אחר שכבר נכללו ג' הקווים זה בזה בעת תיקונם בפעם הראשונה, נמצא שהשמאל כבר נכלל פעם בימין, ום' סתומה כבר נעשתה פתוחה, וע"כ יש לשמאל יחס שווה אל הימין.

באופן שג' הכלים בינה ותו"מ של א' יכלו ליפול אל קו השמאל, שכבר נעשה בחינת מ' פתוחה. מ' הוציאה ש' לקו אמצעי, משום שהמ' הייתה כלולה מתחילה משמאל. ואח"כ נכללה בימין. ונמצאת נשלמת בב' צדדים, בימין ובשמאל. ומשום שהש', קו האמצעי, כלולה מימין ומשמאל. וע"כ כיוון שגם המ' נכללה מימין ומשמאל, יכולה הייתה להתעבר עם הש', משום שבינה ותו"מ שלה יכלו ליפול לש', שהיא קו האמצעי, הדומה לו.

ונאמר, עוד התעברו האותיות והתגלגלו יחד. כי אותו הזיווג הנעשה להארת העיבור שהוא התכללות ב' קווים ימין ושמאל ע"י קו האמצעי, הנה הארתם באה ע"י גלגול, וע"כ התגלגלו.

609. התחזקו ג' אותיות אמ"ש והתעברו והולידו ג' אחרים בתוך גלגול. המ' נתקנה והתעברה והולידה ר'. הא' התעברה והולידה ו'. הש' התעברה והולידה אות ח' והשתכללו יחד.

אחר שביאר סדר השתלשלות מוחין דז"א מג' קווים דאו"א וישסו"ת שבז"א, מבאר עתה ג' קווים של מוח הדעת דז"א המכונה רו"ח. ולכן נאמר, שג' קווים חב"ד דישסו"ת, שהם ג' אותיות אמ"ש, התעברו והולידו ג' קווים דמוח הדעת דז"א, שהם ג' אותיות רו"ח.

610. עוד התעברו האותיות אמ"ש האלו, והתגלגלו כמקודם. הא' התעברה והולידה והוציאה אות ב' בצד מערב, מלכות. ואז התיישבה הא' בצד דרום, חסד. המ' התעברה והולידה והוציאה אות ד' בצד צפון, גבורה. ואז עלתה המ' בין צפון ודרום ותלויה באוויר. הש' התעברה והולידה והוציאה אות ג', והתיישבה בצד מזרח, ת"ת, והש' עלתה בין מערב ומזרח ותלויה באוויר. ונמצאו ב' האותיות מ' ש' שתלויים באוויר.

מבאר, איך ג' הקווים, שהם חב"ד דז"א, הנקראים אמ"ש, התעברו והולידו חגת"ם דז"א. ע"פ ההבחנה השנייה, שכל בחינה מג' בחינות אמ"ש התעברה והולידה מבחינה שכנגדה בחגת"ם דז"א. לכן נאמר, שהא', חכמה וקו ימין, הולידה אות ב', המערב, המלכות, שזה אבא יסד בת. והמ', קו שמאל, התעברה והולידה אות ד' בצד צפון, גבורה, וקו שמאל שבגוף. והש', קו האמצעי, התעברה והולידה אות ג' במזרח, ת"ת, וקו האמצעי שבגוף.

ומה שנאמר, שהא' עצמה נמשכה והתיישבה בדרום, חסד, ולא הולידה שם אות אחרת כשאר הקווים. הוא משום שאור החסד אינו מתעבה כלום בהתפשטותו מראש לגוף, וע"כ יכול החסד שבא' עצמו להתפשט לבחינת חסד דגוף ולא הייתה צריכה לאות אחרת. משא"כ קו השמאל, והאמצעי, ומכ"ש המלכות, מתעבים ע"י מציאותם בגוף. וע"כ היו צריכים לאותיות אחרות, שהם ד' ג' ב'. וע"כ נשארו ב' האותיות מ' ש' תלויות באוויר, שלא היו יכולות להתלבש בכלים דגוף כמו הא'.

611. הא' שנשארה בכלי דחסד של הגוף, התעלתה במקומה ועלתה למעלה, למקום חב"ד, י"ה של השם הוי"ה, והתעטרה שם בי"ה. ובאלו י"ה התחזקה הא' והתעברה והולידה ה"ו. ונשלם שם הוי"ה, ועמדה במקומה, בחסד דגוף. והאיר שם הוי"ה בגוף, יה"ו בחג"ת דגוף וה"ת במלכות. אז התעטרה הא' והאירה והתפשטה באורה והולידה אור והוציאה אות ט', שהיא בטישה שבטש והאיר עולם העליון, בינה, באור החג"ת. כלומר, שאות ט' היא אור יסוד הבינה שנמשך ע"י הא' והתלבש בפנימיות חג"ת עד החזה.

612. אז התעלתה הא' ולקחה אליה את מ' ש' שהיו באוויר, והתחברו עימה והיו לצירוף אמ"ש כמקודם. והתיישבה הא' בצד דרום, שהוא חסד. הש' בצד מזרח, ת"ת. והמ' בצד צפון, גבורה.

ועלתה הג' שהייתה בצד מזרח, והתעברה והולידה צ' ת'. ובאה הב', שהייתה בצד מערב, שהוא המלכות, ועלתה והתחברה בין צ"ת. ועלו אותיות א' ו', האות א' מדרום והאות ו' ממזרח, והתחברו שתיהן עם הב' בין האותיות צ"ת, והצטרף והאיר השם צבאות.

השם צבאות מאיר בנו"ה דז"א. וכדי להוליד הארה זו, התפשטו האורות של אמ"ש בחג"ת דז"א, המכונים דרום צפון מזרח. ואז השיגה הג', שהיא ת"ת, כוח להתעבר ולהוליד ב' האותיות ראש וסוף של השם צבאות, שהם צ"ת. כי הארות נו"ה נמשכות מת"ת, שהוא ג'. והצטרפו אליה הב' שבמערב, והא' שבדרום, והו' שהיא ג"כ בחינת ת"ת. ומהארתן יחד הצטרפו אותיות צבאות. וגם הד' שבצפון התעלתה מהארת אמ"ש והוציאה השם שד"י, המאיר ביסוד.

613. כשהאיר השם הזה צבאות בתוך המשכן, שהוא מלכות, התעברו האותיות והולידו ז' ב' נ'. שהן ג' בחינות המלכות, שיצאו בסדר חולם שורוק חיריק, ז' הוא י' על ו', ובחינת חולם. ב' הוא המלכות שמחזה ולמעלה שהיא רביעית לחג"ת, שהוא אמצעי הו' נקודת השורוק. נ' הוא מלכות שבסוף הו', נקודה תחת היסוד, נקודת החיריק.

עלו אותיות אמ"ש כמקודם, שהאירו בחג"ת, והתעברו והולידו ס' ע' פ', הספירות ת"ת נו"ה שמחזה ולמטה דז"א, שהתפשטו מהארת אמ"ש שבחג"ת דז"א. והשם צבאות מאיר בנו"ה, והשם שד"י ביסוד.

614. נשארה הק' יחידה, ועלתה וירדה ועמדה בתוך הנוקבא דתהום הגדול. ראה הקב"ה אותה, שהתערבבה ובלי גוף ובלי ציור, ולא נכנסה למשכן, שהוא המלכות, עשה אותה כיסוי על המשכן. והיא יריעות עיזים לאוהל על המשכן, כמ"ש, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. לאוהל כתוב, ולא אוהל, כלומר כיסוי על האוהל, שהיא קוֹף ולא אדם.

הק' כוללת בתוכה מידת הדין הקשה דצ"א, כי ע"כ הרגל של הקוף משוכה למטה מהשורה להורות על הכתוב, רגליה יורדות מוות. ונאמר, שנשארה הק' יחידה, שכבר יצאו והאירו כל האותיות חוץ מהק', שעלתה להתמתק בבינה, וירדה מהבינה למקומה, ושוב הוכרו הדינים שבה, ועמדה בנקב תהום הגדול, ששם הקליפות מבחינת המלכות הממותקת בבינה.

ראה הקב"ה, שכוחה ממדה"ד מתערבב בקליפות דתהום גדול, ושאין לה כלי המכונה גוף, ולא אור המכונה ציור, ואינה נכנסת למשכן, שהוא המלכות, עשה אותה כיסוי על המשכן, כמ"ש, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. כי השם עיזים מורה על דינים עזים וקשים שבה. ונתקנה לשמירה על המשכן, שמחמת הדינים שבה, אין החיצוניים יכולים לינוק מהמשכן.

לאוהל, ולא אוהל, כי אוהל הוא לשון אור, מלשון הכתוב, בהילוֹ נרוֹ עלֵי ראשי, לאורו אלך חושׁך. והיא נעשתה רק לשמירה מבחוץ. ע"כ כתוב לאוהל. ומתוך שנראים בה הדינים הקשים, לא נתקנה להיות במלכות, המכונה אדם, שהיא אינה דומה למלכות, אלא כמו קוף הדומה לאדם. ע"כ נאמר, קוף ולא אדם.

615. שוב התגלגלו אותיות אמ"ש בתוך מעשה המשכן כבתחילה, הש' בצד מזרח, והג', שהייתה במזרח, נשארה תלויה באוויר, שממנה יצא השם צבאות. והמ' התגלגלה והתיישבה בצד צפון. כי כדי להאיר בנה"י צריכות אותיות אמ"ש להתלבש בחג"ת. ויצאה הד', שהייתה בצפון, והתחברה עם הש' בצד ההוא, ונעשה הצירוף ש"ד.

והא' התגלגלה והתיישבה בצד דרום, ועלתה לראש אל הי' אשר שם, ועלתה והתחזקה עימה ולקחה אותה, וחיברה אותה עם הש"ד. והתחבר בחיבור אחד השם שד"י, שהוא מאיר בספירת היסוד. כשהשם הזה נתקן בתוך המשכן, המלכות, אז יש לה קיום, והיא עומדת, מתוך המשכן שלמטה. כלומר, שהקיום שלה מגיע לה ע"י הקמת המשכן שלמטה.

616. שוב התגלגלו אותיות אמ"ש כבתחילה להתיישב במשכן, ועלו האותיות. הא' תחילה והת' אח"כ, ונעשה הצירוף א"ת. הב' תחילה והש' אח"כ, ונעשה הצירוף ב"ש. נחלפו צירופי האותיות מכוח הא"ת ב"ש, ויצאו אב"ג ית"ץ והתגלגלו בחקיקות הקודש א' ק'. הא' של א"ת ב"ש, הוציאה ק' לשמור המשכן. הק' הוציאה ר', הר' הוציאה ע', ונעשה הצירוף קר"ע.

617. השם קר"ע הוא כמ"ש, ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. וכמו זה, ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן. כי השם קר"ע, ששורשו הוא הק', יש בו הדינים הקשים והעזים המכונים עיזים, וע"כ חלק זה צריך להיראות מבחוץ לשמור את מה שבפנים. שלא יינקו ממנו החיצוניים.

אותיות השם שט"ן קר"ע, שהוא השם השני של השם מ"ב אחר אבגית"ץ, הן רשומות מחוץ למשכן, כדי לשמור המשכן, שהוא הברית הקדוש, שנפרעה העורלה ע"י הכיסוי הזה. כלומר, חיתוך העורלה נעשה ע"י הדינים העזים שבשם קר"ע שטן, ע"י הדינים שבק', שהם ממידת הדין הקשה דצ"א.

618. שוב התגלגלו האותיות, והוציאו הצירוף א"ת ב"ש עד שקוצי"ת. שא"ת ב"ש הוציא כל ז' השמות של השם מ"ב של התפילה, אנא בכוח, עד שקוצי"ת. שהם אבגית"ץ, קר"ע שט"ן, נגדיכ"ש, בטרצת"ג, חקבטנ"ע, יגלפז"ק, שקוצי"ת.

והם מ"ב (42) אותיות של הפסוק, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו, עד הב' של ובוהו. שמ"ב אותיות אלו הן השם מ"ב. בגלגול זה של האותיות כמ"ש, והארץ הייתה תוהו ובוהו, ע"י האותיות קר"ע שט"ן, בכוח הדינים העזים שבו. נעשה, וחושך על פני תהום. הג' הוציאה ר' והד' ק', ונעשו הצירופים ג"ר ד"ק.

עד כאן, אחר שיצאו ד' הצירופים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, האותיות התגלגלו והיכו זו בזו להיות לתיקון בתוך המשכן. וזהו מטעם שהצירוף א"ב של א"ת ב"ש, שהם 11 צירופים, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל, מתחלקים לג' קווים ימין שמאל ואמצע. ואלו ד' הראשונים, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, הם קו ימין שבהם. וע"כ הם בחינת תיקון במשכן.

619. אלו ג' אותיות אמ"ש הוציאו תולדות ה"צ ו"פ, שבהמשך הא"ב של א"ת ב"ש, הן אותיות התלויות באוויר. ודפקו באחרות, והוציאו ציור המשכן ז' ע', שהוא הצירוף השביעי של א"ת ב"ש. עד כאן עומד בכתוב, וחושך על פני תהום.

כולם, כל ג' הצירופים ה"צ ו"פ ז"ע, הם בצידו, בצד החושך, מטעם שאלו ג' הצירופים הם בקו שמאל שבא"ב של א"ת ב"ש, ומטרם שהשמאל מתייחד עם הימין הוא כולו חושך.

האות ח', באה הס' והתחברה עימה, ונעשה הצירוף ח"ס, שהוא ראש ד' הצירופים שבקו האמצעי, שהם ח"ס ט"ן י"מ כ"ל. אז כתוב, יהי אור ויהי אור. כי מצד קו האמצעי בא האור, אחר שמכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל.

620. התגלגלו האותיות אב"ג ית"ץ כבתחילה, והתעברו והולידו והוציאו ציור בתוך המשכן, כלל אחד בא"ב של א"ל ב"ם. כי הא' התעברה והולידה בכוח ובעוז את אות ל'. ונעשה הצירוף א"ל. התגברה הא' בכוחה והתעלתה בכבודה והולידה אות ב', אז התעברו והולידו האותיות, והתחברו אותיות אחרות אלו, המ' התחברה בחקיקתה באות ב', ונעשה הצירוף ב"מ.

וכך יצאו בחיבור עד הצירופים ט"ר י"ש כ"ת, שתהיינה עולות האותיות במקומן בצירוף של המשכן. כמ"ש, את הכיור ואת כַּנו, שהכיור נצח וכנו הוד.

אחר שהזוהר ביאר השתלשלות הארות האותיות בכל המדרגות דז"א מחב"ד העליונים עד היסוד שלו, מבאר השתלשלות הארות האותיות במדרגות המשכן, המלכות. אשר הא"ב של א"ת ב"ש מאירים בבחינת ג"ר של המלכות, שהא"ב הזה הוא שממשיך למטה הטוב שלמעלה.

וע"כ הוציא הא"ת ב"ש את השם מ"ב של אנא בכוח, אבגית"ץ וכו', בחג"ת של המלכות. כי שם מ"ב של אבגית"ץ מאיר ביצירה, שהוא חג"ת. והשם הזה של אבגית"ץ, הוציא את הצירוף א"ב של א"ל ב"ם, שהוא: א"ל ב"מ ג"ן ד"ס ה"ע ו"פ ז"צ ח"ק ט"ר י"ש כ"ת. שעניין השם הזה, שמאירים רק מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. וע"כ מאיר השם הזה בנו"ה של המלכות, שהארתם הוא מלמטה למעלה.

621. יהי רקיע בתוך המים. כי המים היו עולים במים עליונים, ויורדים במים תחתונים. באותיות א"ל: האות א' של א"ל הוציאה ו', והו' הוציאה ק'. והאות ל' של א"ל עלתה אליהן, ונחקקו האותיות בחקיקתן בחיבור אחד קו"ל. שהק' היא נושאת המסך. וע"כ נבדלו מים עליונים ממים תחתונים, ע"י האותיות קול.

כמ"ש, קול ה' על המים, אל הכבוד הִרעים. שאותיות א"ל, אשר בכתוב, אל הכבוד הרעים, התעברו והולידו ונחקקו בחקיקת האותיות, להוציא ציורי המשכן. וזה פירוש הכתוב, קול ה' על המים, שהקול הבדיל המים זה מזה, שהוא המסך שברקיע המבדיל. והקול הזה נולד מן א"ל הכבוד, ב' אותיות א"ל, כו"ח וקו ימין, מים עליונים.

622. ג' האותיות אמ"ש התעברו והולידו ונחקקו בחקיקת האותיות להוציא ציורי המשכן, המלכות. הא' הוציאה ג', הש' הוציאה ן', וחיבר אותה בג', בצירוף ג"ן, שהוא הצירוף השלישי מא"ב א"ל ב"ם, כמ"ש, תַדשא הארץ דשא. התגלגלו אותיות אמ"ש, כבתחילה בצירוף ב"ם שבא"ב של א"ל ב"ם, באלו נקוו המים למקום אחד, כמ"ש, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד.

מרמז כאן ג' הצירופים א"ל ב"ם ג"ן, בכתובים של מעשה בראשית, שא"ל הם מים עליונים שבכתוב, יהי רקיע, נקודת החולם, וב"ם הוא, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה, שהוא נקודת השורוק, שבו נקוו המים התחתונים למקום אחד, לג"ר. אבל נעשתה יבשה בלי פירות, שהוא מחמת חיסרון של לבוש החסדים. וג"ן הוא, תדשא הארץ דשא, נקודת החיריק, שעל ידה מה שהייתה יבשה נעשתה ארץ לעשות פירות ותולדות ולנטוע אילנות.