יהי אור – א'
147. ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור. מכאן משמע שעקר הקב"ה אלו הנטיעות ממקומן, ושתל אותן במקום אחר. וזה משמע ממה שכתוב, יהי.
כי זו"ן מכונים נטיעות, עה"ח. וכל עוד שהיו במקומם, מטרם עליית המלכות לבינה, לא היו זו"ן ראויים לקבל שום אור. ולפיכך עקר אותם ממקומם, והעלה אותם ושתל אותם במקום בינה. ושם נעשו מוכשרים לקבל אור העליון.
ולומדים זאת מהמילה יהי אור, אשר אותיות י"ה של יהי הן או"א, והי' האחרונה של יהי רומזת על כניסת הי' לאור או"א ונעשו אויר, שבזה התחברו זו"ן באו"א, והוכשרו לקבל מהם האור. אור שכבר היה, כי כתוב, ויהי אור. כי לא כתוב, והיה, אלא, ויהי אור. משמע, שכבר היה.
וכשהסתכל הקב"ה בדורות הרשעים, שאינם ראויים לאור, גנז אותו לצדיקים, כמ"ש, אור זרוּע לצדיק. שהאור נגנז ונזרע, בשביל שיקבלו אותו רק הצדיקים ולא הרשעים.
וכתוב, ויאמר אלקים, יהי אור. אשר המילה, יהי, מורה על גניזת האור. כי י"ה של יהי הוא אור או"א, וי' אחרונה של יהי רומזת על כניסת הי' באור, ונעשה לאויר. ונבחן זה לגניזה ולזריעת האור בשביל הצדיקים, כמ"ש, מ"י הֵעיר ממזרח, צֶדק יִקְרָאהוּ לרגלו.
כי ע"י כניסת הי' לאור או"א, ירדו אותיות אל"ה דאלקים מאו"א לזו"ן. ולא נשארו באו"א אלא אותיות מ"י דאלקים, שע"י זה נעשו הזו"ן מוכשרים לקבל אור או"א. ונמצא, שב' אותיות מ"י דאו"א הן שורש כל המוחין דזו"ן, כמ"ש, מ"י העיר ממזרח.
ממזרח, כלומר ז"א. צדק, כלומר מלכות. אשר ב' אותיות מ"י העירו המוחין לז"א, ממזרח, ולמלכות, צדק. והעירו, לשון התחלת התעוררות מוחין, כי רק התחלת המוחין באה ע"י מ"י.
148. ויַרְא אלקים את האור כי טוב. שהקב"ה ראה במעשיהם של רשעים וגנז אותו. לא שראה במעשיהם של הרשעים, אלא שראה בגודלו של האור עצמו, כי טוב לגנוז אותו, ולא יהיה מגולה לעולם.
וירא אלקים את האור, שראה שמאיר מסוף העולם עד סופו. וטוב לגנוז אותו, כדי שלא ייהנו ממנו רשעי עולם. כי אם הרשעים ייהנו מהאור הגדול הזה, לא יבואו עוד לתשובה. בדומה לכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם. שכוונת הכתוב, שלא יהיו לו עוד צורך ודחיפה לעשות תשובה, ולא יתוקן הפגם שעשה בעצה"ד. ולכן גירש אותו מגן עדן.
149. וירא אלקים את האור כי טוב. ראה, שלא יימצאו בו רוגז ודינים. כתוב כאן, כי טוב, וכתוב אצל בלעם, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כמו ששם, הפירוש הוא, שלא תשרה קללה על ישראל, כך כאן הפירוש הוא, שלא יימצאו עוד שום רוגז ודינים.
וסופו של הכתוב מוכיח כן, שכתוב, וַיַבְדֵל אלקים בין האור ובין החושך. זה מורה שהפריד המחלוקת בין ימין ושמאל, כדי שיהיה הכול בשלמות. כן תחילת הכתוב סובבת ג"כ על ביטול הכעס והרוגז.
ואע"פ ששיתף הקב"ה את האור והחושך, ימין ושמאל, כאחד, ע"י קו אמצעי, מ"מ התבטלו הרוגז והמחלוקת. וע"כ כתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואין בו שום כעס ורוגז.
150. הארה עליונה, בינה, הוא שיהיה מאיר האור הזה, ומהאור הזה נמשכת שמחה לכל. והוא ימין, שמתעטר בחקיקי חקיקות של השמאל.
בעת שהשמאל האיר בלי שיתוף הימין, האיר ברוגז ובכעס, ויצא ממנו גיהינום. וזה נבחן שנעשו חקיקות בהארת קו שמאל. ומתוך כך השיג קו הימין כוח לחבר אליו את קו השמאל ע"י קו האמצעי. וקו הימין התעטר בהארת החכמה שבקו שמאל.
כתוב, מה רַב טוּבךָ אשר צפנת ליראיך. רב טובך, סובב על האור הראשון, שגנז הקב"ה, ליראיך, לצדיקים, שהם יראי חטא, שרק הם ייהנו מהאור ולא הרשעים.