וילך איש מבית לחם

85. ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה. בזמן שהדין בא לעיר, יסלק אדם את עצמו מאותה עיר, שכיוון שניתנה רשות למלאך המוות, אינו מבחין לכל אדם, ואיש שפגש בו יכול להזיק לו.

86. כיוון שראה אלימלך שהדין בא לעולם, מיד ברח להסתלק מהדין. ועכ"ז, לא ברח ממנו. כי הדין הדביק אותו. גדול הדור היה, והיה ניכר למעלה, וכל מי שהוא ניכר למעלה הוא נתפס תחילה.

87. כתוב בשׁוּנַמית, ותאמר בתוך עמי אנוכי יושבת. מכאן, שאדם צריך להכניס ראשו לתוך רבים, ולא יהיה נרשם לבדו.

88. כתוב תחילה, וילך איש, סתם, שלא פירש שמו, כי רצה להחביא ולהסתיר עצמו, שלא יכירו אותו. מדה"ד הכירה אותו, ואמרה, ושֵׁם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא, ואינו ראוי להסתתר, ולא להחביא עצמו, האם אין זה אלימלך מנהיג העם? האם אין זה אלימלך, שהיה סוגר את עיניו ממעשי העם?

89. באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם, וב"ד שלמעלה עומד, והקב"ה היה מסתיר אותו ואומר, וילך איש, סתם. עמדה מדה"ד והזכירה אותו, כמ"ש, ושם האיש אלימלך. מיד נגזר עליו הדין, ועל בניו. כמ"ש, וַיָמָת אלימלך.

90. אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך, ולמה נזכר שמו? אלא כיוון שראה, שהדור מבזה את הגדולים, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והייתה יכולת בידו למחות, למנוע אותם מלחטוא, ולא מחה. והלך משם. וברח. ולפיכך נזכר שמו, ונענש.

91. כל מקום שכתוב, ויהי בימי, לשון צער הוא. אלימלך, הוא היה כמו מלך. כיוון שהכיר בדבר שהדין בא לארץ, השמיט עצמו מישראל, והלך לגור בין האומות, שחשב שלא יהיה נידון ביניהם. עמדה מדה"ד והזכירה אותו, ונתפס.