"צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה), צדיק הוא מי שזכך עצמו מכל תאות ותענוגים שבעולם, והם מאוסים ובטלים בעיניו כאילו עומדים להתבטל ולהשרף, וכל העומד להשרף כשרוף דמי. והדבוק ברוחניות, הוא למעלה מהזמן, לכן יחשב כמו שאינו בעולם. כמו כן הגוף עצמו אינו תופס מקום בעדו, שכל העומד להשרף כשרוף דמי. ומה לי תמונה המצויירת על הנייר ומה לי תמונה החקוקה על בשר? שניהם כאחד בטלים ומבוטלים המה, כשטר העומד לגבות כגבוי דמי.
אך כל דבר רוחני דק מן הדק, באם הוא נצחי יקר לו כמוצא שלל רב, עד שמשהו מן המשהו מהרוחניות מבטלת לו כמה גשמיות לאין שיעור.
לפיכך, "אכל לשובע נפשו", פירוש, בשעה שהשי"ת משפיע לו מעט מטובו, ומקרבו מעט מן המעט לאורו ית', הוא אוכל ושבע. ומקיים (דברים ח י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך", אבל, "בטן רשעים תחסר", היינו, הרשעים הנקראים חייביא, שמחויבים עוד לעבוד לזכך גופם וחומרם, מתאות ותענוגי הזמן, המה, אם אפילו יקבלו תענוגים רוחניים עד אין קץ לערכם, וגם למלאות כרסם מעדני מלך, מכל מקום יתקיים בהם, "ובטן רשעים תחסר", כי לעולם ירגישו בחינת חסרון ברוחניות שלהם, כי לא ישתוה להם עוד לתענוג המגיע להם מחתיכת בשר גס, שכל האברים יחד, מעידים ומגידים עליהם, והחוש שלהם מרגיש על ידי השכל המשמש לזה.
אבל ההפך מן ההפך אצל הרוחניות, (ולא דמי לבשר גס) שקודם צריך ליגע מאד את עצמו, טרם שישיג איזה משהו מאורו יתברך שמו. והטועם הראשון הוא השכל, ואחר כך צריכים להבליעו בגוף ובחושים. ולפי שאצל הצדיקים אין שיעור וערך לחשיבות משהו רוחניות, לכן נמצאים תמיד שבעים, ו"צדיק אכל לשבע נפשו", מה שאין כן לבטן רשעים, לא ישתוה אפילו לתענוג גשמי ותמיד תחסר, כי נמצא היציאה מרובה עד אין ערך על השבח.
אבל הצדיקים שכל מגמתם להתקרב להשי"ת, לכן אינם מבחינים אם מעט ואם הרבה, רק עיקר דמי השווי אצלם היא הקירבה להשי"ת, ולכן, "אכל לשבע נפשו.