... שני בני אדם הלכו בדרך, אחד מצא נחש, לקחו לביתו, טפל בו תמיד, האכיל אותו והשקה אותו, עד שגדל בכל קומתו, קם עליו הנחש והרגו, הרי משלם רעה תחת טובה.
חבירו מצא עגל קטן בדרך, לקחו לביתו טפל בו תמיד, האכיל אותו והשקה אותו, עד שגדל בכל קומתו, נטל אותו ולקחו לבית המטבחים, שחטו ואכל מבשרו ונהנה מאד. הרי, (משלי כז יח) "נוצר תאנה יאכל פריה".
וזה סוד, (חולין טז:) שנאסרו במדבר בבשר תאוה, אלא היו צריכים להביא הבהמות לעזרה, לשוחטם ולאוכלם בבחינת קרבן שלמים. אבל בבאם לארץ, הותרו להם בשר תאוה. כמו שכתוב (דברים יב כ) "בכל אות נפשך תאכל בשר", כי באמת, לא ניתן הרע אלא להשלמת הטוב, (קהלת ב יג) "כיתרון האור מן החושך", אבל טרם גמר התיקון, בסוד העבודה, אי אפשר להשיג בחינה זו היטב, דהיינו, שקליפה וקדושה ישתמשו בשוה, (יבמות קיב:) "דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ולכן אסורים היו בבשר, זולת בסוד שלמים.
אבל בביאת הארץ, נתגלה היטב, כל הקליפות והמסכים שעברו, על כן לא היו יותר, אלא כמו שאובסים בהמה להכינה לשחיטה, ולא היה כלל נחש נחשת, אלא מרעה טוב ושמן. ולכן, "בכל אות נפשך תאכל בשר", ואוכלים בכל מקום, כי אין כאן דין כלל, והכל טוב מאד אלא במדבר נדמה להם לנחש שממית, ובארץ ישראל, ראו בטוב שאין כאן נחש כלל. אלא, (בראשית ט ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל", סוד הזווג, והכל קדוש וכל המקומות ארץ ישראל הם, וכל הגוים משמשים נאמנים להם, (זכריה יד ט) "והיה הוי' למלך על כל הארץ", פירוש, כן היה גם לפנים, והבן.