היכלות נשמות הזכרים
[היכלין דנשמתין דכורין]
202. אם לא היית רבי שמעון, לא היה נמסר לגלוֹת. הזיווג שבעולם ההוא, עושה פירות יותר מהזיווג שנעשה בעוה"ז. בזיווג שלהן, בזיווג של העולם ההוא, בתשוקה שלהן כאחד, כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושות פירות. ויוצאים מהן אורות, ונעשים נרות. והן הנשמות אל הגרים שמתגיירים. וכל אלו הנשמות שנולדות מאלו הזיווגים, נכנסות להיכל אחד.
203. וכשמתגייר גר אחד, פורחת נשמה מההיכל ההוא, ונכנסת תחת כנפי השכינה. והשכינה נושקת אותה, משום שהיא תולדה של נשמות הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו. ומהזמן ההוא הוא נקרא גר צדק. כמ"ש, פרי צדיק עץ חיים. כמו עה"ח, ז"א, שמוציא נשמות, אף הצדיק, כך הוא הפרי שלו, שעושה נשמות.
204. ותהי שָׂרַי עקרה, אין לה וולד. ממה שכתוב, ותהי שרי עקרה, יודעים שאין לה וולד. למה כתוב, אין לה וולד? אלא בנים לא הייתה מולידה, אבל הייתה מולידה נשמות. בדבקות התשוקה של ב' צדיקים אלו, אברהם ושרה, היו מולידים נשמות לגרים, בכל הזמן ההוא שהיו בחָרָן, כמו שעושים צדיקים בגן עדן. כמ"ש, ואת הנפש אשר עשו בחרן. נפש עשו ודאי.
205. שמח רבי שמעון. אמר לו האיש, בכל ראשי חודשים בשבתות במועדים ובזמנים, הזכרים עולים להיראות לפני מלך הקדוש. זכרים ולא נקבות, כמ"ש, ייראה כל זכוּרךָ. וכשחוזרים, חוזרים בכמה דברים חדשים.
206. ביום הזה חזרו דברים חדשים לפני ראש הישיבה על סודות עתיקים, צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. שכל הנשמות עולות בתוך המאזניים של האילן, המלכות, מטרם שיבואו לעולם. וכפי המשקל שבמאזניים, כך יש להן בעוה"ז.
ראש הישיבה ירד וגילה ממה ששמע למעלה. דבר אחד גילה ולא יותר. העץ שאינו מעלה אורו, כותשים אותו ומאיר. הגוף, שאור הנשמה אינו עולה בו, מכים בו ויעלה אור הנשמה, ויתאחדו זה בזה, הגוף בנשמה, להאיר.
207. משום שיש גוף, שאור הנשמה לא יאיר בו, עד שמכים אותו, אז מאיר אור הנשמה ומתאחדת בגוף. והגוף מתאחד בה. ואז הגוף, כשעולה אורו מתוך הנשמה, מהדר ומרומם ומשבח ומתפלל תפילתו ובקשתו, ומברך לאדונו. הנה אז הכול מאיר. ולפיכך, יש צדיק ורע לו.
208. ס"א רוצה לעשות כך ומכה ברשעים, וכל מה שמכה, הוא כמ"ש, ונר רשעים יִדְעָךְ. כי מחרף ומגדף לכל הצדדים, ואינו יכול להאיר כלל. ואז כתוב, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, שרוצה להידמות אליו ואינו יכול. וע"כ כתוב, ה' צדיק יבחן, ומכה בו, ואז מאיר ומתחזק באור. יבחן הוא כמ"ש, אבן בוחן.
כפף עצמו רבי שמעון ונשק העפר. אמר, דָבָר דָבָר, רדפתי אחריך מיום שהייתי לאיש, ועתה נודע לי הדבר מתוך השורש ועיקר הכול.
209. כשכל אלו הרוחות זכרים ונקבות עולים למעלה, בלילה בעת השינה, שומעים דברים חדשים וישנים, יורדים ונכנסים לתוך הישיבה, ומחזירים הדברים לפני ראש הישיבה, והוא מלמד אותם דבר על קיומו. כשעולים, מתפשטים מלבושיהם שבעוה"ז, ועולים. כשיורדים, חוזרים ומתלבשים בלבושיהם של הגוף ההוא.