הנה ישכיל עבדי

42. אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם. כשברא הקב"ה את העולם, את זו"ן, עשה את הלבנה, שהאציל את הנוקבא בקומה שווה עם ז"א. ואח"כ מיעט אורותיה, באופן שאין לה מעצמה כלום, רק מה שמקבלת מז"א. ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מהשמש, ז"א, בכוח אורות עליונים שבו.

43. ובזמן שביהמ"ק היה קיים, היו ישראל משתדלים בקורבנות ובעולות ובעבודות, שהיו עובדים הכוהנים הלוויים והישראלים, כדי לייחד ייחודים, ולהאיר האורות בנוקבא.

44. ולאחר שנחרב ביהמ"ק, חשך האור, והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מהשמש, ז"א, והשמש הסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין יום שאינם שולטים בו קללות וצער ומכאובים.

45. כשיגיע זמן הלבנה, להאיר מכוחה עצמה, בגמה"ת, כתוב, הנה ישכיל עבדי, שנאמר על הלבנה, האמונה, הנוקבא. ישכיל, שתתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח, ובא להעיר ולהסתכל.

כי המילה, הנה, מורה על פתאומיות. משום שמושפעת אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של התעוררות של מטה. וכיוון שהריחה בזה, באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל. וע"כ כתוב, הנה ישכיל.

46. וכתוב, יָרוּם ונישא וגָבה מאוד. ירום, שהנוקבא תתמלא מאור העליון על כל האורות, כתר. כמ"ש, יָרוּם לרַחֶמְכֶם, הכוונה לאור הכתר. ונישא, הוא מצד אברהם, חסד. וגָבה, הוא מצד יצחק, גבורה. מאוד, מצד יעקב, ת"ת. שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו.

47. ובעת ההיא יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, הנוקבא, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. ומשום זה יתווסף בה אור העליון. וע"כ יתעוררו אז לתחייה כל המתים, שהם נקברים תוך העפר.

48. אע"פ שמדובר בנוקבא, כתוב, עבדי, כי מפתחות ריבונו בידו, וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא השליח שלה. כמ"ש, ויאמר אברהם אל עבדו זְקַן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי. עבדו, הלבנה, הנוקבא, המתגלה ע"י מט"ט, עבד שליח של ריבונו.

49. זקן ביתו, שר העולם שהוא מט"ט, כמ"ש, נער הייתי גם זקנתי. המושל בכל אשר לו, שהם ירוק לבן ואדום, ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים, מיכאל גבריאל רפאל, שאין השכינה נראית אלא עימהם. ומט"ט כולל אותם.

50. שים נא ידך תחת ירכי. זהו צדיק, יסוד, מפני שהוא קיומו וחיוּתו של העולם. כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר. ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר.

51. וכתוב, ואשׁביעך בה' אלקי השמיים ואלקי הארץ, אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני. ואשביעך, הוא מלשון שִׁבעה. שיתלבש בשבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם שלמות העליון.

אשר לא תיקח אישה, זהו הגוף שמתחת העפר, בקבר, שיש לו עתה תחייה לקום מעפר. שכל אלו שזכו להיקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחייה, כמ"ש מתחילה, יחיו מֵתיך, שהם המתים שבארץ ישראל.

ואח"כ כתוב, נְבֵלָתי יקוּמון, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו בארץ ישראל, תקומנה, ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמאה מהן.

52. וע"כ, אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני. שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד, הן בנים אל הקב"ה. וע"כ, אשר לא תיקח אישה, זהו הגוף. לבני, זוהי הנשמה. מבנות הכנעני, אלו הן גופות עמים עובדי עבודה זרה, שעתיד הקב"ה לנער אותן מארץ הקדושה, כמ"ש, וינערו רשעים ממנה.

53. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. ארצי, זוהי ארץ הקדושה, הקודמת לכל ארצות אחרות. ואל מולדתי, אלו הם ישראל.

54. כתוב, וייקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, וכל טוב אדוניו בידו. וייקח העבד, מט"ט. עשרה גמלים, עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, מדרגות הנוקבא דאצילות, שהיא אדונו. ואותו העבד שולט עליהן ומיתקן בהן.

55. וכל טוב אדוניו בידו, כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים.

וכל טוב אדוניו, שימוש של השמש, ז"א, הנמשך בלבנה, הנוקבא. כלומר, שעל ידו נעשה זיווג זו"ן.

56. וַיָקָם וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור ויַבְרך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב לעת צאת השואבות. ויקם וילך אל ארם נהריים, זהו מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל, כשנחרב ביהמ"ק.

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, כדי לחזק את כוחותיה ע"י גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים. גמלים, הם מדרגותיו של העבד, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן קו השמאל של הנוקבא.

57. לעת ערב, זהו ערב שבת, יסוד, שהוא הזמן של האלף השישי. כי ששת ימי המעשה הם 6000 שנה, ויום השישי, ערב שבת, הוא כנגד האלף השישי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, הם הדינים המתגלים בערב, ביסוד, אשר העבד תיקן אותם.

58. לעת צאת השואבות, השואבות מימי התורה. כי בזמן ההוא הם עתידים לקום לתחייה, לפני כל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה והתחזקו בעה"ח. והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עה"ח גרם להם שיקומו מתחילה.

קו אמצעי מכונה תורה. וגם נקרא עה"ח. ומימי התורה, השפע שלו. ואלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שנקראים שואבות, אלו יחיו לפני כל השאר, הנמשכים מב' הקווים האחרים.

59. ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. עתידה הארץ לפלוט ממנה כל הגופות שבתוכה. וע"כ כתוב, יוצאות, שסובב על אלו הגופות שהארץ תפלוט מתוכה בעת התחייה.

לשאוב מים, לקחת נשמה, ולקבל אותה כראוי, שתהיה מתוקנת ממקומה כראוי.

60. והיה הנערה אשר אומר אליה, הַטי נא כַדך ואשתה. שכל נשמה מנשמות שבעולם, שהתקיימו בעוה"ז, והשתדלו לדעת את ריבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדות תחילה לתחייה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעוה"ז? כדי לברר, אם היא ראויה לתחייה תחילה.

61. ואמרה אליי, גם אתה שתה. אתה צריך לשתות ולהיות מושקה מתחילה. ואחריך, גם לגמליך אשקה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שמושקים ממדרגה זו, כולן מושקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת ריבונם כראוי. כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה כראוי. וע"כ אם אמרה, וגם לגמליך אשקה, ודאי, היא האישה, אשר הוכיח ה' לְבן אדוני, ודאי שהוא הגוף המזומן לנשמה העליונה ההיא.

חייו של אדם שבעים שנה, כנגד שבע מידות חג"ת נהי"מ, שהולך ומתקן אותם מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות. וכשמגיע למלכות ואינו יכול לתקן אותה מחמת חטא עצה"ד, אז הוא מת. כי ב' נקודות במלכות:

א. אחת מעצמה, שהיא גנוזה,

ב. אחת מבינה, שהיא מגולה.

כי מבחינת עצמה אינה ראויה לאור. וע"כ נקודתה עצמה צריכה להיות גנוזה. ואם נקודתה מתגלה, תכף מסתלקים ממנה האורות, שזה עניין, זכה הרי טוב, לא זכה הרי רע. ולפיכך, כשמגיע האדם לשבעים שנה, מתגלה אז נקודת המלכות עצמה, וע"כ אורות החיים מסתלקים מהאדם, והוא מת.

ולפיכך לעת"ל, כשיהיה הזיווג הגדול מראש דעתיק, והמלכות תקבל גמר תיקונה, באופן שתהיה ראויה לקבל אור העליון גם מבחינתה עצמה, תקומנה אז כל הגופות לתחייה, כי לא מתו אלא מחמת פגם המלכות. וכשהיא מתוקנת לקבל אור החיים, תקומנה לתחייה.

ויש כאן חילוק בין מֵתי ארץ ישראל למתי חוץ לארץ:

א. אותם הצדיקים הדבוקים בקו אמצעי, נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, והם יקומו לתחייה תכף, ויקבלו נשמתם כראוי.

ב. אבל אותם שאינם דבוקים בקו אמצעי, שהם מתי חוץ לארץ, אע"פ שהמלכות כבר נתקנה, צריכים עוד תיקונים רבים, עד שיקומו לתחייה ויקבלו את נשמתם. שתיקונים הללו נקראים, גלגול מחילות. וע"י תיקונים הללו באים לארץ ישראל. ומקבלים את נשמתם.

וזהו כמ"ש, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. ויאמר אברהם, חכמה, אל עבדו, מט"ט. כי הארת החכמה, הנמשכת מזיווג זו"ן דאצילות לבי"ע, נכללת במלאך מט"ט, שר הפָּנים. כי פנים הם חכמה, כמ"ש, חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ נקרא, זקן ביתו. כי מיהו זקן? מי שקנה חכמה.

המושל בכל אשר לו. בחכמה ובחסדים יחדיו, המתוקנים בג' קווים ימין שמאל אמצע.

שים נא ידך תחת ירכי. שיכלול את עצמו ביסוד, ויקבל הארת הזיווג הגדול לגמר תיקונה של המלכות. ואז יהיה מוכשר להחיות המתים.

ואשביעך בה' אלקי השמיים ואלקי הארץ. שיקבל שבעת האורות השלמים, המתקנים את הנוקבא, הנקראת שבעה, כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים.

וכתוב, אשר לא תיקח אישה לבנִי מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחתָ אישה לבני ליצחק. אשר לא תיקח אישה, גוף. לבני, נשמה. מבנות הכנעני, הדבקים בקו שמאל והם טמאים, שאינם ראויים להלביש נשמה קדושה. כי אל ארצי, ארץ ישראל. ומולדתי, ישראל, אותם שבחייהם היו דבקים בקו אמצעי נקראים ישראל. וארצם ארץ ישראל, שהם יעמדו תחילה לתחיית המתים.

וייקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, וכל טוב אדוניו בידו. עשרה גמלים, הארת החסדים. וכל טוב אדוניו בידו, הארת החכמה.

וזהו ניחושו של העבד, שאמר, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה, שְׁתֵה וגם גמליך אשקה, אותה הוֹכַחת לעבדך ליצחק. כי בדק אם הגוף בחייו בעוה"ז, היה דבוק בקו אמצעי, שאז הוא בבחינת ארץ ישראל וראוי לקום תחילה. כי, שְׁתֵה, היא הארת חכמה, שזהו בחינת העבד עצמו. וגם גמליך אשקה, בחינת חסדים.

ואם בחייו היה ממשיך ב' האורות הללו, סימן הוא שהיה דבוק בקו אמצעי, הכולל ב' אורות הללו. וע"כ, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הוא ראוי לקום לתחייה ולקבל את נשמתו, יצחק.

ולכן נאמר, שכל נשמה מנשמות שבעולם, שהתקיימו בעוה"ז, והשתדלו לדעת את ריבונם בחכמה העליונה, כלומר, שהמשיכו הארת החכמה ע"י הדעת, שאז יש לו ב' האורות חכמה וחסדים, כי הדעת הוא חסדים. היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו.

והן עומדות תחילה לתחייה. כי הן בבחינת מתי ארץ ישראל, שעומדים לתחייה תחילה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעוה"ז? כי היה צריך לדעת, אם אותו הגוף ראוי לתחיית המתים תחילה.

ואמרה, אתה צריך לשתות ולהיות מושקה מתחילה. ואחריך, גם לגמליך אשקה. כי תחילה צריכים להמשיך הארת חכמה, ואח"כ הארת החסדים. כי מטרם שממשיך הארת חכמה, נבחנים החסדים לו"ק בלי ראש. וע"כ צריכים להמשיך תחילה הארת החכמה ואח"כ החסדים.

ואז נבחנים החסדים לג"ר גמורים, אוירא דכיא. שהם יודעים להידבק בקו אמצעי, ולהמשיך מתחילה חכמה ואח"כ חסדים, שיודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה ולתקן אותה כראוי. ואז גם החסדים נעשו בחינת ג"ר.

62. השתוקקות הזכר אל הנוקבא, שנמשך ע"י זה הארת החכמה מהנוקבא, עושה נשמה. והשתוקקות הנוקבא אל הזכר, שנמשך ע"י זה חסדים מהזכר, עולה ומתערב עם הנשמה למעלה. ונכללת החכמה דנוקבא עם החסדים דזכר, ועושה את הנשמה, כלומר, שגומר אותה.

ומשום זה, ניחש העבד, שאם היא תאמר, גם אתה שתה, המשכת החכמה, וגם גמליך אשקה, המשכת החסדים, היא האישה, זהו ודאי הגוף המוכן לרצונה של הנשמה, היוצאת מהזכר, ז"א, הכלול מחכמה ומחסדים יחד.

63. ואלו הגופים עתידים להתעורר תחילה לתחייה. ואחר שיקומו אלו, יקומו כל האחרים שבחוץ לארץ. ויתקיימו בקיום שלם, ויתחדשו בהתחדשות הלבנה, שאז יהיה אור הלבנה כאור החכמה. ויתחדש העולם כבתחילה. וכתוב על העת ההיא, ישמח ה' במעשיו.

64. הנה ישכיל עבדי. העבד מט"ט ישכיל להחזיר את הנשמות, כל אחת למקומה, אל הגוף הראוי לה. ירוּם ונישא וגבה מאוד, מצד כל אלו מדרגות העליונות.

65. כתוב, כאשר שָׁממו עליך רבים, כן מִשְׁחַת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם. כשנחרב ביהמ"ק, וגלתה השכינה בארצות זרות ביניהם, כתוב, הן אֶראֶלָם צעקו חוּצה, מלאכי שלום מר יבכָּיון. כולם בכו על זה, וקשרו בכייה ואבלות. וכל זה על השכינה שגלתה ממקומה.

וכמו שהיא השתנתה בגלות ממה שהייתה, כן בעלה, ז"א, אינו מאיר אורו, כי אין לו אז למי להאיר, והשתנה ממה שהיה, כמ"ש, חשך השמש בצאתו.

כן משחת מאיש מראהו, מאותו העבד, מט"ט, שבעת הגלות השתנה צורתו וצבעיו, שהם ירוק לבן ואדום, ממה שהיה.

66. מיום שנחרב ביהמ"ק לא עמדו שמיים, ז"א, באור שלהם. הברכות אינן שורות, אלא במקום שנמצא זכר ונוקבא, כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם ויברך אותם. ובגלות, שאין זיווג זו"ן, כתוב משום זה, משחת מאיש מראהו.

כלומר, שהחיסרון הוא, מטעם היעדר הזיווג שבזמן הגלות, ונמצא החיסרון גם בז"א, שאין הברכה שורה אלא בזיווג זו"ן. ועוד, שחשך אורו של ז"א משום הנוקבא, שחשכה בגלות, ואינה מקבלת ממנו. ונמצא שאין החיסרון בו עצמו, אלא מטעם שאין לו למי להשפיע, וע"כ אינו מקבל אורות.

67. כמ"ש, הצדיק אבד. איבד את הברכות, כי ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונוקבא יחד.

68. משום זה, באותו זמן שאינו נמצא עימה זכר, אז כל הנשמות היוצאות ממנה, יש להן שינוי ממה שהיו בזמן שהשמש, ז"א, התחבר עם הלבנה, הנוקבא. כי כמו שזו"ן השתנו בזמן הגלות ממה שהיו, כן תולדותיהם, הנשמות, משתנות אז ממה שהיו. ועל זה כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף. כלומר, אחר שהתיישב יוסף ביעקב והשמש הזדווג בלבנה. וע"כ גדלה אז מעלתם של הנשמות. ובגלות משתנות.

69. והוא נער. משום שזיווגם אינו נפרד לעולם, צדיק, יסוד, וצדק, נוקבא, ביחד. כי י"ב השבטים הם חלקי השכינה. שמונה מהם בני לאה ורחל, הפָּנים של השכינה, וארבעה מהם בני השפחות, האחוריים של השכינה.

יוסף היה דבוק ומתקן גם את האחוריים של השכינה. כי הזיווג של זו"ן היה אז מבחינת או"א, שזיווגם אינו נפרד לעולם, וע"כ יסוד ומלכות הם ביחד בכל חלקי נוקבא, ואפילו באחוריים שלה.

הנוקבא נקראת בשם הזכר, חכם וחכמה, גיבור וגבורה, מלך ומלכות. כן נקרא הזכר בשם הנוקבא, נער, כי הנוקבא נקראת נערה. היסוד נקרא על שמה בשם נער.

70. בכל י"ב השבטים ואפילו בבני השפחות, שהם אחוריים של השכינה, הוא נמצא לחדש אותם כראוי, ולשעשע אותם בשמחתו. שכל הענפים וכל העלים של השכינה, כולם מתברכים בשמחתו. כלומר, אפילו חלקי האחוריים של השכינה, הנקראים עלים, מיתקנים עימו.

71. אלה תולדות יעקב יוסף. כל צורתו של יעקב הייתה ביוסף, וכל מה שקרה ליעקב קרה ליוסף, ושניהם הולכים ביחד. וזהו אות ו"ו. אשר ו' ראשונה, יעקב, ת"ת, והמילוי ו' הנשמעת עימה במבטא, יוסף, יסוד, שהולכות שתיהן ביחד. שנשמעות כאחד בביטוי ו', משום שהם נושא אחד וצורה אחת.

כמו שיעקב הוא קו אמצעי שמחזה ולמעלה, ת"ת, המכריע בין חו"ג, כן יוסף הוא קו אמצעי שמחזה ולמטה, יסוד, המכריע בין נו"ה. וע"כ הם דומים זה לזה, והם בצורה אחת.

72. ויבֵא יוסף את דיבּתם רעה אל אביהם. שהיה אומר עליהם לאביו, שהיו אוכלים איבר מן החי בעוד שהוא חי.

ויבא יוסף את דיבתם רעה. והרי במניין י"ב השבטים היו אלו בני השפחות. וא"כ איך היו בני לאה מזלזלים בהם? ואיך היו אוכלים איבר מן החי, ועברו על מצוות ריבונם, שהרי עוד לבני נוח ציווה על מצווה זו, כמ"ש, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו? ואיך אפשר שהם אכלו ועברו על מצוות ריבונם? אלא יוסף היה אומר כך מדעתו, וע"כ נענש.