ישיבת כתבים

מס' 303

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.12.21 – אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון שלנו הוא "דאגה של אימהות". נמצאת איתנו שרה סובה, אשת חינוך, תלמידה מקבוצת חיפה. שרה היתה כאן בעבר, שאלה מספר שאלות ומאז היא רוצה להמשיך לשאול ולהפיץ.

שרה: בסיום ישיבת הכתבים בה השתתפתי לפני חודשיים, בה הבעתי את הדאגה, המצוקה על עתיד מדינת ישראל והאפשרות שהתקווה תגיע מיצירת חזון חדש מלא משמעות לדורות הבאים, קרה משהו. פנו אליי נשים רבות ואמרו, "אנחנו איתך". אני מאוד מאוד התרגשתי מהחיסרון העצום הזה של נשים, שאמרו שבשיחה הייתה אופטימיות רבה והצטבר חיסרון גדול של נשים ואימהות.

הייתי מבקשת קודם כל למסור בשמם תודה לרב שנותן לנו השראה לאומץ לב, לנחישות, ובכלל נותן לנו רוח חיים. ורצוני לשאול שאלות הקשורות לאותו חיסרון של אימהות ונשים, דאגה גדולה מאוד עד כדי חרדה לעתיד עם ישראל ומדינת ישראל.

השאלה שלי, על מה צריכה להיות הדאגה שלנו לעתיד עם ישראל, מדינת ישראל?

קודם כל אנחנו דואגים שלא תהייה מלחמה, כי היא יכולה להיות מאוד מאוד קשה, כולל שימוש בנשק אטומי. ואנחנו מרגישים כמה שמצד אחד אנחנו כביכול יכולים לענות על כל דבר ודבר, אבל כמה שנהייה מוכנים לזה, בכל זאת זה מאוד מפחיד ומעורר דאגה גדולה מאוד, במיוחד אצל נשים לילדים ואני מבין את זה.

על כל יתר הדברים נוכל להתגבר, כולל הווירוס שמגיע כל פעם במוטציה חדשה ואפילו בעיות האקלים ועוד. לכן הבעיה העיקרית זו המלחמה שכולם חושבים עליה ומה ניתן לעשות כדי שזה לא יקרה.

ולפי מה שאני מבין, אין לנו נשק לזה חוץ מהקשר בינינו. אם נוכל להתקשר בינינו בצורה יותר חמה, אז אנחנו יכולים לבטל בזה את כל האסונות וזה לא יקרה. אבל זה תלוי אך ורק במידת ההתקשרות בינינו. זו הדאגה העיקרית שלי ואני לא יודע מה לעשות עם זה, כי כשאני מסתכל על הממשלה, על אנשים שנמצאים קרובים לזה, על העיתונות, על כלי התקשורת, אני לא רואה שיש שם אנשים שמזדהים איתי ביחס לבעיה ובמיוחד באותו היחס לחיבור כשיטת התיקון.

שרה: נראה לי שהרב מדבר על החשש של אימהות מזה שתהייה פצצת אטום, ונראה לי שזה פחות מדאיג אותנו, כי יש לנו צבא חזק שמתכונן, וזאת נקודה מאוד חזקה אצלנו. אבל אני מסתכלת על מה שקורה לאחרונה, וקורה משהו מאוד מוזר ומאוד מאיים בזמן האחרון, לטעמי הרבה יותר מנשק גרעיני. כאילו מפרמטים את ההרגשה הפנימית של העם שלנו, לאיזה שינוי פנימי, שהוא עדיין לא הכרתי, שאנחנו לא בעלי הבית במקום הזה.

תמיד כששאלו ישראלי שהיה בשהות ארוכה בחו"ל "למה חזרת לישראל?" אחת התשובות הייתה "אני רוצה לחזור לביצה שלי, היא לא מריחה טוב אבל היא שלי. בחו"ל אני במעמד מהגר, לא הריבון. בישראל אני ריבון ולא מהגר". אבל עכשיו קורה משהו מאוד מוזר, מתחילה להתגנב לה בשקט בשקט הרגשה יותר ויותר שאנחנו מתחילים להיות מהגרים בתוך ארצנו ולא הריבון וכאילו הבית נשמט מאיתנו.

ושאלתי, האם הפרמוט הפנימי הזה, השינוי הפנימי הזה מכוון כך מהטבע? הטבע דוחף אותנו להרגשה כזאת מפחידה? האם יש לזה תפקיד?

כן. הטבע מכוון אותנו להיות באיזון בין הפנימיות והחיצוניות. וכמה שאנחנו בצורה פנימית לא מתאימים להיות בארץ ישראל, אז אנחנו מתחילים להרגיש בנו נטיות, שכדאי לעזוב, כדאי לא לחזור לכאן, כדאי לא לבוא לכאן, וכולי וכולי. זה מה שקורה.

אם אנחנו לא מחנכים את הדור הצעיר במשך שמונים השנים שבהם אנחנו קיימים, להיות "כל ישראל חברים", להיות עם, להרגיש חיבור בינינו, אז אנחנו לא ראויים להיות כאן ומכל מיני סיבות, יותר פנימיות, יותר חיצוניות, יחייבו אותנו לעזוב את המקום והמדינה והשטח הזה בכלל.

אנחנו לא קרובים זה אל זה לפי המקורות שלנו, כמו כל אומה ואומה שלה יש יסוד. היסוד שלנו עם ישראל הוא כולו רוחני, ולכן אם אנחנו לא מחזיקים בו, אז אנחנו לא מרגישים שאנחנו בכלל שייכים אחד לשני. מה אכפת לי מאותם האנשים שבאו להתיישב כאן מכל קצוות תבל ואומרים שהם יהודים. אני לא מרגיש איתם שום קרבה, שום מטרה. וזו האמת, זה נכון, כי אנחנו תוצאה משבעים אומות העולם שאברהם חיבר בבבל והביא אותם לארץ כנען.

ומה קורה אחר כך? אחר כך זה תלוי באותם אנשים, שמרגישים שהם אומנם נמצאים יחד, אבל מרגישים את עצמם בגלות, זאת אומרת בחוסר חיבור ביניהם, וחוסר החיבור הזה מביא להם הרגשה כמו שפרעה שולט עליהם והם חייבים להתעלות מעל זה, להיות יחד כ"איש אחד בלב אחד".

וכמה שהם נמשכים לזה, קודם בכוח, מחוסר ברירה ואחר כך ברצון, אז הם מגיעים למצב שהם הופכים להיות אומה. אבל האומה קיימת אך ורק כשהם בכל רגע ורגע מחזיקים את הקשר ביניהם. כי זה קשר לא גשמי, זה לא ב-DNA, ולכן אם אין עבודה על הקשר הזה, הוא מיד מתפרק ואנחנו מתרחקים ולכן, אם כדאי לי - אז אני מגיע לכאן, אם לא כדאי - אז אני אורז מזוודה ונוסע.

שרה: אבל אם הטבע מכוון אותנו, אז כדי שיבנה חזון חדש, הוא צריך להיות על הריסות של משהו ישן. אז למה שהמצב לא יהיה אופטימי?

אנחנו כבר נמצאים הרבה שנים במאמצים לבנות משהו, אבל מפני שהמטרה שלנו לא ברורה לנו והאמצעי למטרה הנכונה האמיתית גם לא מובן לנו. אף אחד לא מדבר על חיבור, אף אחד לא מקבל חינוך כזה ולכן מהממשלה ועד השכן שלי, כולם חושבים רק איך להצליח, להרוויח, על חשבון הזולת, הקרובים ואני לא רואה שאנחנו במשך הזמן מגיעים לאיזה סיכום נכון וטוב.

שרה: האם הרב מרגיש, שכאילו נוצר איזה פרמוט בהרגשה שלא הגיע לידי הכרה, שמשהו קורה פה, איזה יד נעלמה עושה לנו בפנימיות שאומנם עדיין לא הגיעה להכרה. האם זה מורגש מורגש אצלנו, אצלך?

מורגש אצלנו שאנחנו אומנם מקבלים מלמעלה כל מיני הבחנות נכונות ואנחנו מזלזלים בהן ולא רוצים להתחשב בזה, אנחנו לא רוצים לקלוט את המסרים האלו. וכמה שאני משתדל לדבר, כמה שהחברים שלי הכתבים של בני ברוך משתדלים לפרסם מאמרים בנושא, בכל זאת העם לא סופג את זה, אין לו אוזן קשבת לזה, וכך אנחנו ממשיכים. אנחנו לא לומדים, כמו שכותב בעל הסולם, "אנחנו אחים לצרה, אבל לא אחים לדרך, לתיקון ולמטרה".

שרה: אני זוכרת שבאחת מישיבות הכתבים אמרת לכתבים, "בסוף ירגישו שהדברים שלכם הם אמת". אז האם יכול להיות שבזמן הזה, בזכות ההכרה הזאת, ולמרות שהמסה לא מעוניינת בזה, יקום קומץ אנשים ואולי יהיו אלה אימהות או נשים, שיגידו "יש לנו מה להגיד, אנחנו רוצות לשנות יש מה לעשות".

ודאי שהייתי שמח לראות קבוצה כזאת, במיוחד נשים, אימהות, שהן יוצאות ודורשות לשנות את חינוך העם, לשנות את הגישה של כל האומה למציאות, זה בוודאי נחוץ מאוד. כי אנחנו אפילו בלי מלחמות, בלי לחץ גדול מבחוץ, מתפרקים מבפנים וזה נמשך ונמשך. אנחנו מוסרים את האדמה שלנו, אנחנו נותנים לכל מיני שונאים ואויבים המזיקים ביותר להיכנס לשטחים שלנו. והעיקר שאותה אומה שכבר נמצאת כאן, חלק קטן מהשרידים, לא מקבלת חינוך והכוונה נכונה לתיקון ולקיום. אנחנו לא מרגישים משנה לשנה שאנחנו מתחזקים, שאנחנו יותר ויותר נעשים כעם. וצריכים להבין שאם אנחנו לא נבנה את עצמנו למעלה מהטבע, אז על פי הטבע אנחנו לא שייכים אחד לשני ולכן פשוט אנחנו מתפוררים.

שרה: האם אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת הזמן הזאת הרומזת לנו על נקודת מפנה? כי אני יודעת שבנקודות מפנה אחרות בהיסטוריה קמו נשים כמו אסתר המלכה, כמו דבורה הנביאה, כמו יעל, והן הובילו מהלך לשינוי. האם התנאים שנוצרו דווקא עכשיו, האם על הבמה הזאת, במת ההיסטוריה, דאגת נשים, דאגת אימהות, יובילו לשינוי? כי אני לא מדברת רק על עם, אני מדברת על אימהות, דבר שיכול להיות משהו מאוד עוצמתי.

זו באמת יכולה להיות תקווה, ואולי היחידה שלנו. כי קשה מאוד לעורר את הגברים ולהוציא אותם לאיזו פעולה, תהלוכה, חיבור וצעקה. מה שכן, אימהות הן כוח באמת גדול מאוד, אבל כנגד הכוח הזה אין בממשלה כוח לפעול. אני הייתי באמת שמח לראות גוף שמטפל בצורה כזאת לעורר את כל העם. בדרך כלל במקרים כאלה קשים בעם ישראל קמו נשים ונקווה שכך אפשר לעשות. אני לא יודע איך לעשות, צריכה להיות קבוצת נשים חזקה מאוד שמאמינה במטרה ובאמצעים אליה. אני מוכן.

שרה: אני מתרגשת מהדברים שלך וממש נחנקת מדמעות מכך שיש איזו נקודת אור. אם הנשים, האימהות האלו יתאספו, יקרה פה משהו טוב ואנחנו נעשה נקודת מפנה. ושאלתי האחרונה, אילו היית צריך לדבר לדור הצעיר, לילדים ולנכדים שלנו, מה היית אומר להם, מה יכול לתת להם תקווה אמיתית כאן, בארץ הזאת?

וודאי בהקדם ההסבר הנכון, הייתי מחייב בכך את הממשלה לפרסם ולטפל באיחוד העם. ולא בצורה כזאת כמו שהם אומרים וחושבים, לטובת הכיסא שלהם, אלא ממש לחיבור העם, לאיחוד העם, שהוא העיקר. מה שאנחנו יכולים לעשות כדי לנצח, כנגד כל ההפרעות וכנגד כל השונאים שקמים עלינו, הוא רק אם אנחנו נרגיש את עצמנו כעם אחד. כך כתב בעל הסולם, יש על זה הרבה חומר. זה מה שאנחנו צריכים.

שרה: בזמנו אמרת שיקומו מערכות מקבילות למערכות הממסדיות הקיימות, כמו משטרה, כמו ממשלה, ואני יודעת שהעם היהודי אף פעם לא תלה את תקוותו על איזו ממשלה, הוא הקים לעצמו קהילה.

מדוע אנחנו צריכים בכלל לדאוג מהממשלה, מדוע אנחנו, האימהות והנשים, לא נהיה החזקות האלה, ונדע כמובן איך לעשות את זה נכון, למה אנחנו בכלל צריכות לדאוג למשהו שהממשלה תעשה או לא תעשה? אלא הכוח בא מלמטה.

בבקשה, אני אשמח מאוד אם כמה נשים יקומו ויתחילו לארגן את כל הנשים, גם בבני ברוך, גם בעם ישראל ובכלל בכל העולם "אימהות למען העתיד הטוב", ואני אשמח מאוד לתת כל גיבוי שאוכל, בכל מה שיש לי. תתחילו להתארגן, אני אשמח בכל מה שתדרשו ואהיה מסוגל להשתתף.

שרה: ואם היינו מייחסים זאת לצעירים, האם הצעירים יוכלו להוביל את זה?

גם צעירים, ודאי, מה זה חשוב אם הם צעירים או מבוגרים? העיקר שיהיו כמה שיותר אנשים, ועם נשים זה עוד יותר חשוב. אם זה מגיע מצד האישה בעיקר, אין למערכות הממשלה אפשרות להתמודד עם זה בכל הכוח, לכן אני מאוד בעד הצעדים האלו, ושמח מאוד על שאת מעלה את האפשרות הזאת.

שרה: דבר נוסף עליו אני חושבת הוא שהדור שלי היה כביכול דור הזהב של מדינת ישראל, בעל ביטחון, בעל הגאווה הצברית. מה אני בעצם צריכה להגיד לדור הצעיר? "תקשיבו המצב הוא כמו שהיה בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, לא היה פה כלום, בבקשה תתחילו הכול מחדש, הכול מחדש", זה ידבר?

אנחנו הגענו לתקופה שהיא כבר באמת חדשה ולכן אין לנו לחשוב על מה שהיה קודם. הדורות ההם פעלו יחד והביאו אותנו למצב כמו שהוא עכשיו. עכשיו זמן חדש, אנחנו לא מדברים עליהם שהם עשו טעויות, שגיאות, לא, פשוט עכשיו הזמן אחר. לכן אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו בצורה אחרת, בחינוך האדם המודרני, אם אפשר כך להגיד, שהכול תלוי אך ורק בחיבור למעלה מכל ההפרעות, ההתנגדויות, כך אנחנו צריכים לעשות.

כך כתב בעל הסולם, ואנחנו כבר גם קראנו וגם כתבנו על כך הרבה, אבל צריך לסדר את כל הדברים האלה, לסדר איזה מסמך בצורה כזאת שהוא יהיה שייך לעם ישראל ומדינת ישראל. לא מסמך ארוסה ולא משהו דומה, אלא מסמך שאפשר להציג לפני העם, שיהיה מובן ויעורר את כולם.

שרה: עם התקווה הזאת אני ממש הולכת, והאתגר הגדול יהיה באמת "נעשה ונשמע", זאת אומרת הפעם צריך "עת לעשות" כך נראה לי.

כן.

שרה: לאסוף את הנשים, להביע את הדאגה של אימהות, לא מדובר על האישה אלא על דאגה אימהית, זה מה שצריך לעשות. אני יוצאת מהפגישה הזאת עם הרגשה שאתה, רב יקר, אתה נותן לנו הרבה מאוד כוח.

אני שמח מאוד שיש לנו אותו כיוון, אותה מחשבה, אותה דאגה, אותה הרוח, אז בואו נממש אותה קצת, לפחות במקצת, אני איתכם בכל לב ונפש ומוכן לכל השיתוף, לכל מה שתרצו.

שרה: אמן. תודה רבה.

אני מחכה.

טלי: אני רוצה, ברשותך, להודות מאוד לשרה כי הבעירה שלה והכוח שהיא מביאה לפה ממש דוחף הרבה מאוד נשים לעשייה פעילה, כי כולנו רוצות מאוד אבל אישה כזאת, חברה כזאת, נותנת לנו המון כוח וגם הדברים שאמרת. יש לנו פלטפורמה של נשים מדהימות, ואנחנו נשתדל להוציא לפועל בכל הכוח, תודה לך.

תודה לך ונמשיך יחד.

דודי: נמשיך לנושא השני שלנו, גיוס תרומות למסע השמצה נגד ישראל.

נורמה: אנחנו רצינו לברר על דו"ח חדש שיצא לאור, דו"ח חדש של מכון מחקר ישראלי החושף שמדינות רבות, הנחשבות לידידות של ישראל, מזרימות זה עשור סכומי עתק לארגונים פלסטינים והכסף משמש למימון קמפיינים נגד ישראל.

חלק מהארגונים האלה הוצאו מחוץ לחוק על ידי ישראל מכיוון שהם תומכים בפעולות טרור. התמיכה הכספית מועברת לארגונים אנטי ישראלים וביניהם תנועת החרם BDS. הארגונים הללו קיבלו בעשור האחרון סכום עתק של כמיליארד דולר שנועד לטובת מסעות הסברה, ומטרתם היא השחרת פניה של ישראל בעולם.

האם ייתכן שהמדינות האלה נפלו למניפולציה ותורמות בצורה נאיבית לטובת זכויות האדם כביכול?

שאלה כזאת נראית לי שאלה נאיבית, ודאי שכל הממשלות האלו רואות בשמחה אפשרות להחזיק בצורה כספית, ובכל מיני צורות תמיכה, את הארגונים האלה שהם נגד ישראל. בכך הן מבטאות את הכיוון שלהן, ולא יכול להיות אחרת, כי אנחנו לא מממשים את הייעוד שלנו להראות לכולם שצריכים להיות בחיבור, ואנחנו גם לא מממשים את החיבור בתוכנו כי אנחנו נציגים של כל אומות העולם, וזה קורה בתוך עם ישראל.

אם אנחנו נתחיל לעבוד על החיבור בינינו, בכך אנחנו מחייבים כביכול גם את כל אומות העולם להיות יותר קרובות אחת אל השנייה, וגם להיות יותר קרובות אלינו בצורה יפה, ידידותית. אנחנו לא עושים את זה, אז אנחנו בעצמנו, במו ידינו, פועלים כך שדווקא בעבודה שלנו כל הארגוני טרור האלה מתרבים ומתחזקים.

נורמה: אני שואלת כי מה שאומרים הוא שהן לא המדינות, כי המדינות הן כביכול ידידותיות לישראל, אבל בתוך המדינות יש מוקדי כוח והשפעה שמתגייסים למימון פעולות הסברה וקמפיינים אנטי ישראלים. האם זה המצב, או שכולם נגדנו, גם הממשלות וגם מוקדי הכוח?

כולם נגדנו, אני לא מרגיש ולא רואה אף אחד, לא מהממשלות, ובכלל אף אחד בעולם, שהוא בעד ישראל, כי באמת קשה מאוד להיות היום בעד ישראל. אני לא מתאר לעצמי שאם אני הייתי במקום איזה אזרח של איזו מדינה, של איזו אומה, שאני הייתי בעד ישראל, זה לא ייתכן, כי ה"ישראל" בעצמם לא מקיימים מה שהם צריכים לעשות בקרב כל אומות העולם, וכך אין לאומות העולם יסוד, דחף פנימי, להיות בעד ישראל. אנחנו בעצמנו קוברים את עצמנו.

נורמה: מדינת ישראל לא נותנת שום דבר חיובי לכל העולם?

שום דבר. דברנו על כך אלפי פעמים. אומות העולם מצפים מישראל למשהו אחר. הם לא יודעים, אולי, אבל הם מצפים מישראל לכוח החיבור, כוח הטוב, החום, העתיד. אם ישראל הייתה מקיימת את הדברים האלה כולם היו פונים אליה, וממש בחיבוק. וכך אנחנו ההפך, דוחפים את כולם מאתנו.

נורמה: מדובר במדינות מתקדמות, במיוחד באירופה. למה המדינות האלה לא משקיעות את הכספים בבעיות, כמו עוני, שיש בתוך המדינות?

כי זה מה שהם מרגישים, שמזה אכפת להם יותר. והמדינות האלה צודקות, כי באמת המקור של כל הבעיות הוא שאין חיבור בין בני אדם, בתוך העם ובין העמים, ועם ישראל אשם בזה. ואף אחד, אף מדינה ואף אומה לא יכולה להגיע לחיבור בתוכה, לסולידריות, אם לא מתוך עם ישראל, שקודם הוא צריך לבצע את התיקון ואחר כך התיקון הזה יתפשט ממנו לכל העמים.

שאלה: האזרחים של אותן מדינות לא קמים ומתלוננים על השימוש בכספים שלהם כי אולי הם לא יודעים לאן הכסף מגיע. אם הם היו יודעים, אתה חושב שמשהו היה משתנה?

לא. את חושבת לעבוד נגד סיבה רוחנית על ידי אמצעים כאלה גשמיים, זה לא יעזור. עזרה יכולה לבוא רק מתוך עם ישראל, מתוך החיבור שבעם. ואז אנחנו, מתוך החיבור הזה שבעם יכולים להשפיע על החיבור בין כולם, בין כל העמים, בכל המדינות, בכל האנושות.

ואם אנחנו לא עושים את זה, שום דבר לא יעזור לנו. ישנאו אותנו יותר ויותר. אנחנו עכשיו רק מתחילים, נמצאים בתחילת הדרך, ואנחנו עוד נראה עד כמה השנאה הזאת תעלה, תגדל.

דודי: מה גורם לאדם, אירופאי ממוצע מפותח, לקחת את הכסף שלו ובמקום לטפל בבעיות שלו, בחיים שלו, בצרות שלו, שבטוח לא חסרות לו, הוא מוכן להשקיע את הכסף בארגונים נגד ישראל?

הוא רואה שזה דבר חשוב. הוא מרגיש שישראל היא ממש עצם בגרון, מיום ליום יותר ויותר.

דודי: והתרומה שלו כלפי ארגון כזה נגד ישראל תפתור לו את הבעיות הפרטיות שלו? כי הוא לוקח את הכסף מהבעיות שלו לטובת תרומה נגד ישראל.

לא. הוא בטוח שגם זו הבעיה הפרטית שלו. אתה חושב שהגרמנים היו כאלה פנטיים או משהו? גם הם הרגישו, זה היה עם מפותח, לכן זה קרה להם ולא לאנשים אחרים, הם גם הרגישו שזה באמת שורש הבעיה.

נורמה: איך מדינת ישראל צריכה להגיב?

מדינת ישראל חייבת לטפל באיחוד העם, "איש את רעהו יעזורו", "כל ישראל חברים", אהבת אחים. ומתוך זה שהיא עושה היא בעצמה מפעילה בזה את כל המערכות של כל העמים, שכולם יטפלו בחיבור הטוב ביניהם וירגישו בתוך החיבור שזה מגיע מישראל.

ולא צריכים לעשות שום דבר, לא צריכים לפרסם על זה כלום. אם אנחנו עושים את זה בשקט בינינו אנחנו משפיעים בזה על כל אומות העולם בלי שום פרסום. ואז הם מרגישים עד כמה הטוב שיש להם מגיע להם מישראל.

דודי: נעבור לנושא הבא שלנו, הדיאלוג הכלכלי בין ארה"ב לפלסטינאים.

חיים: אחרי חמש שנות הפסקה במהלך נשיאותו של טראמפ ועד עתה, מתחדשות עכשיו השיחות בין ארה"ב לרשות הפלסטינאית בנושא פיתוח תשתיות, גישה לשווקים הפיננסיים של ארה"ב, סחר חופשי, יוזמות סביבתיות ואנרגיות מתחדשות.

זהו הצעד האחרון בשורת צעדים של ממשל ביידן לחזק את היחסים עם הפלסטינאים. מאז שנכנס לתפקיד, הנשיא גם נתן סיוע הומניטרי של מאות מיליוני דולרים לרשות הפלסטינאית ברצועת עזה וחידש את הקשרים הרשמיים עם רמאללה.

על פי הודעת הממשל שיחות אלה הן חלק ממאמצי הממשל לקדם את פתרון שתי המדינות. על פניו עזרה כלכלית לפלסטינאים נראית כמו רעיון טוב, אומרים שחלק מהסיבות לטרור הוא המצב הכלכלי הקשה של הפלסטינאים. אתה חושב שפתרון כזה יכול לעזור?

זה בכלל לא קשור זה לזה. הטרור לא מגיע מתוך חוסר, מתוך רעב, מתוך כל מיני רגשות מצוקה שיש לאוכלוסייה הפלסטינאית. אלא רק מתוך שנאה, מתוך רצון להרוויח יותר, להצליח יותר. זו פוליטיקה שכל הממשלות במזרח הקרוב משחקות בזה. משחקים בטרוריסטים, בפלסטינאים, בכל מיני דברים. הכול משחק גדול שגם ישראל מעורבת בו. לכן אני לא תולה שום תקווה בהצלחת השלום ובהחלשת הטרור בעתיד. לא. זה טוב, זה כדאי להרבה אינטרסנטים ומשתמשים בזה.

חיים: מה כדאי? מה המטרה של המשחק הזה?

זה פוליטיקה.

חיים: כן. אבל מה היא רוצה להשיג?

מה רוצה להשיג איש פוליטיקאי? רוצה להשיג שלטון, שליטה, כסף, כבוד, כוח. זה לא ברור?

חיים: אני לא מבין את מה שאמרת, שעידוד הטרור זה משחק פוליטי.

כן, כי זה אחד מהאמצעים שעל ידו אפשר ללחוץ על האויבים, שונאים.

חיים: מה מטרתו של המשחק? מה רוצים להשיג פה?

לשלוט.

חיים: על פניו כמו שארה"ב מסייעת לישראל כל שנה במיליארדי דולרים, אולי זה צודק שהיא תסייע גם לרשות הפלסטינאית?

אני לא רוצה להתעסק בזה כי הכול כל כך מלוכלך, מה הם עושים, ומה הם רוצים, כמה כסף נתנו להם, ולאן הוא הולך. גם אצלנו הכסף הולך לכל מיני כיסים, בכל מיני צורות. אני לא אוהב להיות מעורב ולחשוב על הכסף ולאן הולכות כל המתנות האלה.

חיים: אז ברמה יותר עקרונית, יש פה שינוי בעצם שממשל ביידן הכריז עליו אחרי המדיניות של ממשל טראמפ.

היהודים רצו שזה יהיה כך אז הם קבלו.

חיים: מה השינוי המשמעותי שאתה רואה ביחס לישראל בין ממשל טראמפ לממשל ביידן?

בכל דבר. כלפינו זה סיבוב של מאה ושמונים מעלות. ודיברתי על זה גם לפני הבחירות, וכתבתי על זה, אני חושב, על כל הדברים האלה, ועכשיו זה מתממש.

חיים: ומה ישראל צריכה לעשות עם זה?

ישראל רק יכולה לאכול את עצמה. היא מגיעה למצב שאף אחד לא יתחשב בה.

חיים: אז מבחינה פרקטית מה לעשות?

יש רק דבר אחד, לחזק את עצמנו מבחינה חברתית. לחדש את הקשר שהיה פעם בינינו לפני אלפי שנים ואז אנחנו נצליח. רק בחיבור העם אנחנו יכולים להצליח. אם נחדש אותה רוח של חיבור העם אנחנו נצליח. אחרת אין לנו כאן בכלל מקום וחבל על הזמן ועל הכוחות וההרוגים, חבל על הכול. אם אנחנו הגענו לכאן ואנחנו לא רוצים לבנות מדינה לפי חוקי מדינת ישראל אלא אנחנו לוקחים יסודות של כל מיני מדינות שונות אחרות, אז אין לנו כאן אפשרות לבנות שום דבר. זה יתקיים במשהו, אבל אנחנו רואים שהכול הולך ונגמר.

חיים: למה אתה מתכוון מדינה לפי החוקים שצריכים להיות במדינת ישראל?

זה חוקים של "ואהבת לרעך כמוך" ו"להיות אור לגוים". בזה שאנחנו משיגים חיבור, אהבה, בינינו, ואז יכולים להעביר את האור העליון דרכנו לכל אומות העולם.

חיים: וזה יכול להפוך ממשל עוין לממשל ידידותי?

זה יכול להפוך את כל העולם מרע לטוב, ולזה כל העולם בתת ההכרה מצפה מאיתנו. וזו הצורה ההפוכה מאנטישמיות, כי שונאים אותנו, הם לא יודעים למה בדיוק, אבל זה חוק שכך פועל, הם שונאים אותנו מפני שאנחנו לא מביאים את החיבור היפה לכל באי עולם.

דודי: נושא אחרון שלנו, הגל החמישי של המגפה. חודש חלף מאז האומיקרון התגלה לראשונה וארגון הבריאות העולמי מזהיר, כי הזן החדש מתפשט בעולם בקצב חסר תקדים ומדביק כפול מהקורונה. הזן החדש מכניס בהלה בכל העולם, מחצית ממדינות אירופה, אפריקה ועוד מדינות כבר הפכו אדומות ושוב מתחילות הגבלות ותקנות. השאלה היא, האם לגל החמישי של המגפה יש מסר חדש להעביר לנו?

לא. פשוט ללמד אותנו, אם לא למדנו מהמכה הראשונה, אז השנייה, השלישית, הרביעית, מכה חמישית ויהיו עוד. לא יעזור לנו שום דבר, אנחנו צריכים לחפש את הסיבה האמיתית לכל הווירוסים ולכל המחלות, לכל הבעיות, שזה חוסר חיבור נכון בינינו. ואם אנחנו נבין את זה אז אולי במקום, או במקביל לכל המעבדות נקים מעבדה משלנו, שאליה נביא אנשים ונשתדל לחבר אותם בחיבור יפה ונכון ונראה כמה הם נעשים עמידים לווירוס ומתחילים להירפא וכך לאט לאט יכולים אולי לסלק את וירוס הקורונה ולהראות לכולם שכל הבעיות של כל המחלות וכל הצרות זה רק מחוסר חיבור נכון בין בני האדם.

דודי: המדינות מפתחות רגישות גבוהה לזן שמתפשט במדינות אחרות, מחשש שהוא יגיע אליהן. האם זה לא צעד יפה, אומנם אגואיסטי, אבל מעיד על הבנה שאנחנו תלויים זה בזה?

ודאי שאנחנו תלויים זה בזה, אבל זה לאו דווקא, כשמגיע איזה זן שהתגלה בדרום אפריקה ומתפתח כל כך מהר תוך כמה חודשים בכל העולם. אני בכלל לא חושב שזה תלוי במגע פיזי בין בני האדם, שני מטר, מסכה, עוד כל מיני דברים. זה מגיע מתוך הקשר הפנימי בין בני האדם, לא פנימי רוחני, מתוך זה שאנחנו כולנו בכל זאת שייכים לאותו המין האנושי.

דודי: אז מה זה יעזור אם אנחנו נעשה מעבדה או נבודד קבוצה של אנשים, אפילו עם שלם?

אבל תכניס ביניהם יחס חדש אחד לשני שזה "ואהבת לרעך כמוך" כמה שאפשר, בחצי אחוז, לא חשוב ואז נראה האם זה עוזר או לא.

דודי: בישראל בעלי קניונים מוחים ואומרים שלא ישתפו פעולה עם ה"תו הירוק" המחמיר, בתי חולים עורכים אירועים ושוכחים בעצמם להקפיד לחבוש מסכות. מנהיגים בעולם דורשים מהעם לציית לכללים, אבל בלילות נתפסים במסיבות המוניות. בגרמניה מתנגדי חיסונים קיצונים זממו לרצוח מושל מקומי בשל ההגבלות. ובאופן כללי הציבור העולמי מפגין זלזול וחוסר אמון שלא נראה כמותו. לגל החמישי נכנסים כשיורקים בפרצוף לזן הזה. השאלה מה קורה לנו, איך אתה מנתח את ההתנגדות הזאת שמתעוררת במין האנושי כנגד הזן?

האנושות לא מסוגלת להתמודד עם כל ההגבלות האלו והיא גם לא רואה בהן תועלת. כי מה יש בזה? תראה לי איפה יש יותר ואיפה פחות. נתנו לנו סימנים, תעשו את זה ואז זה לא יקרה. למה זה לא יקרה? מה הקשר של שני מטר בין אחד לשני, או חתיכת סמרטוט על הפה ולווירוס.

וודאי שזה נחלש באיזו צורה מעשית, אבל אנחנו רואים איך פתאום זה מופיע בכל מיני מקומות בעולם, ותוך חודש כל היבשות נמצאות כבר בזה. לכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו נגיע למצב שמה שאנחנו יכולים לעשות זה רק שינוי היחס בינינו, ואז הווירוס פתאום ייחלש ויעלם.

דודי: אנחנו נכנסים עכשיו לגל החמישי, זאת אומרת כאילו מתחילים דף חדש לגמרי. אנחנו כבר שנתיים וחצי נמצאים בו ובמקום להתחיל להבין משהו, להיפך, מגלים התנגדות ומפגינים זלזול כלפיי כוחות הטבע האלה.

אני מאוד מרוצה שככה זה קורה.

דודי: למה?

כי זה לא הגיוני שאנחנו נתנהג נכון ונעמוד בכל ההגבלות שאומרים לנו הרופאים. אנשים לא מסוגלים לשמירה כזו ולפקודות כאלו וטוב שכך. אנחנו בצורה כזאת של התנהגות נגיע יותר מהר למצב שאין לנו ברירה אלא להבין מה באמת קורה והאמת היא שחוסר הקשר הנכון והיפה בינינו נותן כוח, מקום, אפשרות והזדמנות לווירוס לעבור מאחד לשני.

דודי: מאיפה נובעת ההתנגדות שיש עכשיו במין האנושי?

היא נובעת מכך שהאדם מתוך הטבע שלו האגואיסטי לא רוצה שום הגבלות. ובדרך כלל הממשלות, האנושות, בסופו של דבר מסכימות עם זה שאנחנו מאבדים את כול ההגבלות האלה. תראה מה שקורה עם הסמים, ועם כל דבר אחר, שמרשים יותר ויותר. לפני שבעים שמונים שנה היו מכניסים הומוסקסואלים לבית הסוהר, היום הם יוצאים לרחובות וחוגגים. ככה זה עם כל דבר ודבר שהיה יוצא דופן בעבר והיום הוא מותר. אותו הדבר כאן, האנושות לא רוצה להיות תחת הלחץ הזה כל כך הרבה זמן ובכל כך הרבה אירועים ואופנים, גם בבית, גם בבית ספר, במקום העבודה, במטוסים, באניות, בכל דבר. אז מה אפשר לעשות? אז לא עושים.

דודי: זו הרגשה מוחשית בכל מקום.

זה יהיה עוד יותר גרוע. בסופו של דבר יבוא ווירוס כזה שאתה תצטרך לשבת בבית, לסגור את עצמך בדירה שלך, לעשות איזשהו פילטר לאוורור וכך לשבת. איך אתה תקבל מזון? איך אתה לא תקבל רעל דרך המזון? אני לא יודע. מים? אנחנו נכנסים כאן לבעיה מאוד מאוד לא נעימה, עד שאנחנו בכל זאת נבין שלהתמודד עם הווירוס זה רק על ידי ההבראה שלנו, שמקנה לנו מגן אמיתי באמת.

דודי: זאת אומרת הטבע הולך ממש לחנוק אותנו עד שאנחנו נשתנה.

בטח. למה זה לא טוב?

דודי: לא יודע. אתה אומר בעצם שהאומיקרון זה משחק ילדים ועכשיו אנחנו עוד יכולים לצאת ולעשות דברים, עד שלא נהייה סגורים כמו בכלוב עם אוורור קטן ופחד ממה שאוכלים. ממש חזון שלילי, אם לא נתחיל להשתנות, לא נתחיל לחשוב על שינוי.

עד שאתה תרגיש שאתה נמצא קבור בתוך ארון קבורה, חס ושלום, תחת האדמה ויש לך רק צינור קטן שדרכו תקבל אוויר.

דודי: אז זה לא ברור לי, למה האגו לא מספיק ערמומי ומתוחכם להבין כבר עכשיו, שהוא בדרך למשהו מאוד מאוד גרוע.

אנחנו לא מספיק חכמים. אחרת היינו שומעים למקובלים כבר לפני הרבה שנים.

דודי: אז לא סיימנו בכלל ועד שלא יחנקו ממש את המין האנושי, רק אז מישהו ישמע מה מדברים?

כן. ולפי מה שאנחנו רואים במקורות, אנחנו יכולים להגיע למצבים ש"אימהות רחמניות יבשלו את ילדיהן".

דודי: כשנתחיל להיתקן, נתחיל להרגיש חיבור, זה ייתן לנו את מה שהאגו מבקש מלכתחילה, תחושת העצמאות, שחרור, המרחב שכל אחד רוצה לעצמו?

לא. כשאתה תרצה לפנות מקום לאחרים, אז אתה תרגיש שיש לך מלא מקום והמקום הזה מיועד לכולם ואתה מזמין את כולם ולא חסר כלום.

דודי: אז אנחנו באשליה שאנחנו מתנגדים לכוחות הטבע, רוצים את החופש שלנו, וגם שנגיע לחיבור לא נקבל את זה, אף פעם לא נזכה להרגשה הזו.

אנחנו נזכה מתי שנתחכם.

דודי: למה נזכה?

נזכה להבין את חוקי הטבע האמיתיים ולהשתנות על ידי כל הדברים האלה, על ידי כל המכות עד המכה שאימהות רחמניות יבשלו את ילדיהן.

דודי: קיבלנו פה תשובות.

אני מבקש מכל מי שיכול להצטרף להתארגנות הנשים – להצטרף, זה מאוד חשוב. אני מוכן כמה שאוכל להשתתף בזה, אבל זה דבר מאוד מאוד רציני ומעשי. מתוך זה אפשר להשפיע על הרבה נשים ודרכן לכולם. יצטרכו לשמוע בקולן ואם זה יאורגן נכון יכולים בזה להפוך את העולם. זה נקרא "בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל ממצרים". אז בהצלחה גם לאורחת שלנו ותבואי יותר ויותר, ולכולם כל טוב.

(סוף השיחה)