ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל ליטמן 10.09.2020 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו בשיחת תוכן של הכתבים והכותבות מבית "קבלה לעם" עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן והיום יש לנו נושאים מגוונים ופורמט אפילו קצת חדש, שיהיה קצת יותר קצבי. נתחיל עם חיים רץ ועם אסון התאומים שאירע לפני תשע עשרה שנה, על המשפיענים ברשת עם נורמה, על אימהות משפיעניות עם שלי, על הכוח של אימא עם טלי, על יום היופי הבינלאומי עם לרינה והחיים בסגר עם אולג.

חיים: בבוקר יום שלישי, אחד עשרה בספטמבר 2001, תשע עשרה מחבלים מארגון הטרור האסלמיסטי אל-קעידא חטפו ארבעה מטוסי נוסעים בארצות הברית. הם ריסקו שניים מהם אל תוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי שבניו יורק. שני המגדלים קרסו ועוד בניין גדול לידם. את הטיסה השלישית החוטפים ריסקו אל תוך בניין משרד ההגנה האמריקאי, הפנטגון. טיסה רביעית שנועדה להתרסק אל תוך הבית הלבן או גבעת הקפיטול, שהוא מושב הפרלמנט, התרסקה בדרך אחרי שהנוסעים נאבקו בחוטפים.

שלושת אלפים איש נספו באירועים האלה שמוכרים היום בשם פיגועי האחד עשרה בספטמבר או 9/11 nine eleven וגם בשם "אסון התאומים". הפיגועים גרמו לשינוי נהלי הבטיחות בכל שדות התעופה והמטוסים, ובתגובה לפיגוע, ארצות הברית פתחה במבצע צבאי נרחב באפגניסטן מתוך מטרה לתפוס את בן לאדן, ראש ארגון אל קעידא. בשבעה באוקטובר 2001 התחיל המבצע ולמרות שאוסמא נתפס ונהרג כבר לפני הרבה שנים, הכוחות האמריקאים עדיין שקועים שם בבוץ.

אבל יותר מכל הם זעזעו את הביטחון העצמי של האמריקאים. מאז פרל הרבור שבימי מלחמת העולם השנייה, אף אחד לא פגע בהם כך מתוך אדמתם שלהם ועוד השמיד את הדובדבן שבקצפת הכלכלה האמריקאית, מרכז הסחר העולמי ואת סמל הגאווה הצבאית שלהם, הפנטגון.

אז יש הרבה שאלות על העניין הזה. קודם כל, אתה כבר בעבר דיברת על הפיגוע הזה. מה הוא סימל בעיניך, איך אתה ראית אותו?

זה סמל של המאבק של הזמן המודרני, שבו העולם מתחלק לשני חלקים, העולם בוא נגיד כביכול הישן, שהוא מחזיק בדת, בכל מה שהאנושות סוחבת איתה בכל הזמנים ולא רוצה להתנתק ולהתנער מזה, והעולם החדש, שהוא סחר בינלאומי, ביטול הגבולות, ביטול כול מיני הרגלים ישנים, דתות, אמונות. ושני העולמות האלה, העולם הישן והעולם החדש, הם כאן מתנגשים בדיוק באסון התאומים.

חיים: האמריקאים היום מאוד מאוד מודעים לצורך בצעדי ביטחון. הם התחילו מאז בכל מיני בדיקות ושמירה, הם יודעים שהם פגיעים, אבל הם לא חושבים עד היום על שינוי השיטה עצמה, שינוי היחס שלהם לעולם ולעצמם, לפחות לא עד שהגיעה הקורונה. האם אתה רואה קשר בין יחסי אמריקה עם העולם ופיגועי ה-11.9.

זה ודאי שהשתנה, אבל לא [יותר] מדי. כי בתוך ארצות הברית יש שינוי יחסים, אבל מאוד קטנים ובגבולות מרגישים את הלחץ הזה, אני הרגשתי שוני גדול ממה שהיה לפני זה ואחרי זה. בעבר הייתי מגיע למטוס כמו לאוטובוס. אני זוכר, שלטיסה מארצות הברית לישראל או לקנדה, לכל מיני מקומות, הייתי מגיע עשר דקות, רבע שעה לפני הטיסה וזהו, הייתי זורק את המזוודה לדלפק והולך ולא הייתה שום בעיה.

היום ממש בודקים אותך ומי יודע כמה מצלמות מצלמות אותך. זה משהו אחר, עולם אחר.

חיים: אבל מבחינת היחס של האמריקאים בכלל לדרך שלהם, לגישה שלהם, למדינה שלהם, אתה רואה שינו? אתה ראית שזה עשה משהו חוץ מאמצעי בטיחות?

לא נראה לי שממש. לא. אני לא יודע אם זה עשה. ודאי שיש שינוי גדול בין מה שהיה לפני אסון התאומים ואחריו, ועכשיו אחרי עשרים שנה מאז. אני חושב ששינויים ישנם, אבל אם המעשה הזה עשה עליהם כל כך רושם אני לא יודע, אני לא אמריקאי. מהצד אני רואה שרק כללי הבטיחות, שהם עושים בצורה די שטחית, זה מה שקורה. אני הייתי בכל זאת מכניס הרבה יותר אמצעים כאלה שלא רואים אותם, לא מרגישים אותם. בודקים ברנטגן ועוד, אבל אני לא יודע, נראה לי שהמדינה עצמה ביסודה היא לא בנויה להיות בשמירה כזאת. זו לא רוסיה ואפילו לא קרוב לרוסיה.

חיים: איך לדעתך הפיגועים האלה גרמו לעולם להסתכל על אמריקה?

קודם כל ודאי שהפיגועים האלה גרמו לכל העולם גם להיכנס לאמצעי בטיחות כמו האמריקאים פחות או יותר, אבל גם כי אחרת האמריקאים לא היו מחזיקים את הטיסות לאותם המקומות ולא היו מקבלים משם אנשים. זאת אומרת, אדם שנמצא בהונולולו וטס לארצות הברית, אז הממשלה האמריקאית רוצה שהוא כבר בהונולולו, גם יעבור את כל הבדיקות ואז כשהוא מגיע לאמריקה הוא כבר חצי בדוק ולכן זה השפיע על כל העולם, על התעופה בטוח וגם בכלל.

חיים: יש תופעה מעניינית באמריקה, שלמרות שהפיגועים נעשו על ידי ארגון אסלמיסטי קיצוני, ולמרות שבהתחלה אחרי הפיגוע האמריקאים הגיבו בשנאה לאסלאם ושנאה למוסלמים, היום אנחנו רואים שהאסלאם דווקא מכה שורשים באמריקה, יש יותר ויותר מוסלמים שמהגרים לארצות הברית, יותר ויותר אמריקאים מתאסלמים. איך אתה מסביר את השינוי הזה?

קודם כל זו תוצאה מהפוליטיקה של אובמה, שהוא מוסלמי ידוע ועשה את הכול כדי להיבחר לנשיאות, אבל הוא מוסלמי, ולכן הוא נתן באותם הזמנים כניסה לארצות הברית ללא שום הגבלות למוסלמים.

כשאני הייתי בא לארצות הברית בשנים שהוא היה בשלטון, אני הייתי עומד בתור לדלפק קבלת הכניסה לארצות הברית ועוד מאות ואלפים של מוסלמים שהיו זורמים בצורה ממש בלתי פוסקת לשם. אז זה נפסק אחר כך במקצת, אבל הזרימה הזאת היא בכל זאת קיימת, כי יש עוד חוקים של איחוד משפחות, ויש כל מיני דברים כאלה.

אני לא חושב שהאמריקאים בנויים לעצור מישהו אם הוא לא מוגדר ממש כאויב. ואני גם לא חושב שהמוסלמים הם ממש שונאי ארה"ב. האסלאם הוא לא נגד ארה"ב. לא נראה לי וזה לא נראה להם. אלא ישנן תנועות, אבל לא האסלאם עצמו. האסלאם עצמו רוצה שבכל מקום בעולם הוא ישלוט, זה היסוד של הדת.

חיים: מה האנושות צריכה ללמוד מהפיגוע הזה, מהאסון הזה?

האנושות צריכה ללמוד, אבל היא לא לומדת, שבתוכה ישנם תנועות מאוד מאוד קיצוניות, והם נמצאים ביניהם במאבק, וגם עם כל העולם ויש להם הרבה כסף ונשק והכול, והם יכולים לעשות הכול.

אבל צריכים להתנגד וצריכים להיאבק בזה. האנושות לא יכולה להיות חלשה כנגד הטרור. אתה רואה איך כמה טרוריסטים יכולים לגרום לאסונות למדינה גדולה וחזקה. ולכן אין כאן מה לעשות. זו עבודה, ועבודה קפדנית וצריכים להרוס את הנחש הזה כבר במקום איפה שהאמריקאים רוצים, נגיד באפגניסטן, אבל זה לא יוצא להם. אבל את זה צריכים לעשות ולא לעשות בצורה כזאת. הם חוזרים על אותה מלחמה כמו שעשו בווייטנאם ובקמבודיה וזה לא הולך, לא בצורה כזאת.

דודי: איפה באמת אתה רואה את ארה"ב עשר שנים מהיום, נגיד?

באותן הבעיות, זה לא יכול להשתנות. הם לא יכולים לשנות את האסלאם, וחוץ מהאסלאם עוד חוגים קיצוניים והעולם מידרדר ויהיו בעולם הרבה יותר בעיות, גם כלכליות. יהיה רעב, ממש צנע ועוד ועוד מצבים כאלו שיהיו הרבה אנשים שילכו על הטרור ועל כל מה שיהיה כדי לשפר את מצבם.

ולכן הדברים האלה לא ייפסקו, אני צופה לבעיות גדולות. העולם נכנס לבעיות גדולות. הקורונה זה רק קצת לנענע אותנו, לעשות הפסקה בין העולם הישן ועולם שיהיה. ועכשיו אנחנו נמצאים באיזו הפסקה.

דודי: בשונה מאובמה, אתה חושב שטרמפ ימנע את אסון התיאומים הבא?

זה כבר לא תלוי בטרמפ, לא תלוי באף אחד, זה תלוי באמריקה איך שהשלטון עצמו, הפדראלי, עד כמה שהוא יכול להחזיק את עצמו. הם לא בנויים למשטר כמו הרוסים ולכן אני לא יודע.

יכול להיות שבכל זאת יהיו שינויים. אבל אני לא רואה באמריקה גם היום יכולת להתמודד עם מצבים כמו אסון התאומים, אני לא חושב. יכולים לבוא ולעשות הכול, אבל אני חושב שאף מדינה לא מסוגלת. גם רוסיה היום לא מסוגלת, זה לא אותה רוסיה כמו שהייתה.

אורן: אמרת שכמו שהם נלחמו באפגניסטן לא נלחמים בטרור. איך כן צריכים להילחם בטרור?

אני לא חושב שאפשר להילחם בטרור. כי טרור זה כמו שיש לך בישראל. יוצא מישהו עם סכין ביד וחותך אנשים, ומה אתה תעשה? זה לא טרור? זה גם כן טרור. לכן אני לא חושב שאפשר להצליח בזה. זאת מלחמה שאין בה מישהו שמנצח.

דודי: נעבור לנושא השני שלנו.

נורמה: אנחנו רוצים לדבר היום על משפיעים, אנשים שיש להן איזושהי השפעה בחברה מסיבה זו או אחרת. יש להם הרבה עוקבים ברשתות החברתיות, וכיום הם מנהיגי דעה. המנהיגים המסורתיים שאנשים עוקבים אחריהם נשארו מאחור. בעיקר אלה אנשים צעירים שיש להם איזו פלטפורמה סוציאלית, ואנשים עוקבים אחרי מה שהם קונים, מה שהם אומרים, מה שהם עושים, ויש להם צבא של עוקבים, לכן יש להם הרבה השפעה. השאלה היא, איך אתה רואה את הנטייה הזאת שהשתנתה של מי הוא כיום מוביל דעה?

כן. נכון. פעם אלה היו פילוסופים, אנשים שכותבים ספרים, עוסקים במדע, בחכמה, במשהו, בתרבות. היום [מוביל דעה זה] מי שיודע לעשות פקה פקה דרך הרשתות באינטרנט, ועד כמה שהוא מצליח לסובב את הדברים. אני לא אומר שאין לכל אחד מהם משהו מיוחד, הם בכל זאת יודעים איך לתפוס את תשומת הלב של הקהל, איך לעניין אותו בכל מיני דברים, אבל זו בכל זאת לא אותה רמה. אני לא מדבר על האינטליגנציה הפנימית, מה שיש היום בכתבים, בכתבי רשת, [לעומת] מה שהיה פעם באלו שהיו ממש ממלאים את העיתונים במאמרים רציניים.

זה הזמן. זו קריאת הזמן. אנחנו לא רוצים לקרוא, גם כשאנחנו קוראים בינינו, אני לא בטוח שמישהו קורא איזה מאמר שהוא נראה כבר מלכתחילה בן אלפיים, שלושת אלפים מילה. אלא עד חמש מאות מילה אנחנו איכשהו קוראים, אפילו פחות מזה. וזה יורד משנה לשנה. פעם שמונה מאות מילה זה היה נורמלי, גבול, היום לא. היום אף אחד לא קורא שמונה מאות מילה. שלוש מאות, ארבע מאות, בקושי, ועוד פחות. שלוש, ארבע שורות זה הפורמט המקובל. ולכן בהתאם לזה, השתנה כבר צוות הכתבים וצוות הקוראים. ככה זה. זה הזמן עושה.

נורמה: מה המשמעות של אמת המידה הזאת בחברה? האם זה משהו חיובי או שלילי? איך אתה מעריך את זה?

אני חושב שהחברה נעשית יותר אגואיסטית, יותר רציונלית, יותר רצינית, הם רוצים לדעת מה העניין. זאת אומרת, במקרה הטוב נותנים לך שתי דקות להסביר את עצמך, גם זה הרבה. אני חושב שלפי המחקרים זה יוצא עד חמישים שניות או משהו כזה. כי אנשים אין להם עצבים, הם לא חושבים שיש למישהו משהו להגיד שזה יהיה בשבילם חידוש, וככה יוצא שאנחנו מאוד בררניים.

נורמה: בעבר החשיבו את התואר האוניברסיטאי, את הסטטוס של האדם במדע, באינטלקטואליה, את המקצועיות. כל זה נראה כאילו כבר אין לו רלוונטיות בכלל. אם כך, איזה מסר נותנים לציבור?

אין שום משקל בתואר. אין כלום. דוקטור? בסדר. דוקטור, שילך לבית חולים, ירפאו אותו. צוחקים מכל התארים האלה, כי האקדמיה בעצמה עשתה מעצמה צחוק, כי היא מחלקת תארים בכל פינה ובמה שלא יהיה. אתה כותב איזה משהו, איזו שטות, מקבלים את זה ונותנים לך את השם "דוקטור", וזה כל אחד ואחד. והיום השם דוקטור זו סתם תוספת למשהו שאם אתה רוצה להתקבל להיות איזה פקיד, אתה צריך להיות דוקטור. על מה מדובר בכלל?

פעם זה היה מאוד קשה. יש בכל זאת כאלו עדיין. אני יודע שהבת שלי עושה עכשיו דוקטורט בביולוגיה, היא כותבת אותו עשר שנים, עם כל מיני אוניברסיטאות וכל מיני דברים, ושם זה ממש, איזו עבודה. אבל בדרך כלל עושים דוקטורט בכאלו מקצועות שכל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. אני לא חושב שבעתיד גם כתבים וגם דוקטורים למיניהם יהיו נחשבים למשהו רציני ויקר.

נורמה: מה השתנה בחברה שככה הדברים נהיו, האם יש שינוי בסדר בעדיפויות, שינוי ערכים?

החברה עכשיו נעשית יותר בררנית, היא רוצה לדעת בשביל מה חיים, למה חיים, איך אנחנו נחייה, מה יקרה לנו. ועם כל התארים האלה, עד כמה שיותר מסביבי יש דוקטורים, אני רואה שהחברה שלנו יותר חולה, יותר חולנית, לכן אני לא מסתכל עליהם. אני זוכר איך הסתכלתי עליהם לפני שלושים, ארבעים שנה, שהתואר דוקטור היה עדיין משהו, אבל בעשרים, שלושים שנה האחרונות זה [השתנה]. אני לא חושב שיש לנו בכלל משהו בחיים שלנו שאנחנו מעריכים, לא מעריכים שום דבר, בכלל, כלום. ראש הממשלה, צבא, גברים, נשים, חיות, הכול הגיע לרמה אחת.

נורמה: היצירתיות, הספונטניות והטבעיות הם הגורמים שמשפיעים על ההצלחה של המשפיעים, שבזה מגיעים יותר אנשים. האם החברה נותנת יותר תשומת לב לצורה מאשר למהות היום?

כן. לכן תראי את הדור הצעיר מה הוא בוחר, אילו מקצועות, לאן הוא הולך, מה הוא רוצה ללמוד, רק מה שמכניס ומרוויח. מיוחדים, ייחודיים מאוד הולכים למקצוע שנותן להם סיפוק נפשי. אלא כסף, שום דבר חוץ מזה, זה העיקר בזמננו.

נורמה: האינטראקציה שקיימת בין המשפיעים לקהל, הם נותנים הרגשה שהם כאילו חברים, שאם האדם הוא לבד אז לפחות יש לו איזה קשר אישי עם איזה משפיען, והם משתמשים בזה בשביל לקדם את האג'נדה שלהם או את המוצרים שלהם. כלומר, עכשיו מעריכים יותר את היחס האישי הזה, האם זה מה שהכי חיוני כיום?

יחסית עדיין כן, אבל לא בטוח שזה ימשך הרבה זמן. אנחנו מפסיקים להתחשב בכל דבר, רק במה שאני יכול להרוויח, להצליח בצורה אישית כאן ועכשיו. לכן איפה יש לי הערכה לחכמים, לגדולים, למלחינים, לכותבים? אין דבר כזה. כמה אנשים היום קוראים ספרות קלאסית נגיד. בכלל, אין, הכול עבר.

אני לא יכול להגיד אם זה טוב או רע, אני לא יכול להגיד שהדור שלנו שעכשיו גדל ומתפתח לנגד עינינו הוא יותר זול, יותר טיפשי או משהו, לא, יכול להיות שהוא יותר חכם, כי הוא לא צריך את כל הדברים האלה שפעם היו שייכים לרומו של עולם, הוא לא רוצה את זה, יש לו ערכים משלו. והערכים שלו הם מאוד מאוד פרקטיים לעת עתה, ששייכים לזמננו בלבד, ושאנחנו צריכים אותם או היום או מחר, לא יותר מזה. כך אדם היום בודק את הכול.

נורמה: לסיום, התופעה הזאת של המשפיעים, האם היא יכולה לעזור לחבר את האנשים, בהתחשב בהשפעה שיש להם על החברה?

לא. אני חושב שבעתיד הקרוב אנחנו נראה את זה בצורה ברורה, שהאנושות נמשכת רק לענות על שאלה אחת, בשביל מה אנחנו חיים בכלל? בשביל מה בכלל אנחנו חיים?

אתם ככתבים, אתם נמצאים מול קהל הקוראים, אתם יכולים על זה לתת תשובה, בשביל מה אנחנו חיים, מה הטעם בחיינו. ואתם תראו, שלכן נופלת החשיבות לכל אחד ואחד כלפי כל היצירות האלה.

דודי: אנחנו ממשיכים לנושא הבא שהוא קצת המשך של הנושא הזה, אימהות שמשפיעות.

שלי: מצד אחד אתה אומר שהאנשים עכשיו כבר מחפשים יותר ויותר את התשובה לשאלה "בשביל מה אני חי?", שזאת שאלה עמוקה, ומצד שני בפועל רואים שהם נמשכים יותר לדברים שטחיים, חיצוניים.

כי אין להם אפשרות להשיג את התשובה הזאת. איפה הם יחפשו את זה? ולכן הם שקועים בזה שהם ממלאים את זמנם במה שקרוב וקל. אז אני הולך לתיאטרון, אני נוסע לחו"ל, אני ממלא את עצמי מול הטלוויזיה או האינטרנט, יש מלא מקורות שבהן אני יכול למלאות את עצמי. ויש שם גם ערוצים יפים וטובים, אבל מי משתמש בהם? מי נכנס לדברים רציניים? אף אחד.

אנשים רוצים לנוח. האווירה היא כזאת שלוחצת על כולם. בחוץ פנדמיה ושינוי אקלים וכולם מדברים שבעוד מאה שנה אולי נכחד מפני כדור הארץ, אז מה אני צריך עכשיו להיכנס ליצירות קלאסיות כבדות שאני צריך לקבל אותן בפנים וממש להשתתף בהן בצער פנימי, ברצינות הזאת? אנשים רוצים לסגור את עצמם מכל הדברים האלה, מרצינות, ממכות, מבירורים קשים, כי רואים שעל הדבר החשוב ביותר בחיים, בשביל מה אני חי, בשביל מה אני צריך ילדים, בשביל מה אני אקום היום או מחר, אין להם תשובה.

הם נמצאים ממש מול הצונאמי שעכשיו מגיע. מגיע צונאמי, אז מה אני צריך את כל הדיבורים היפים האלה? או שאנחנו משוגעים או שאנחנו צבועים, או מה? אני מסתכל על האופק ואני רואה שמתקרב אלינו גל, נגיד שזה כמו גל מים בגובה של 200 מטר, מה יש כאן לעשות? ככה אנשים חיים. אז יש להם ראייה לעתיד שיותר טוב לסגור אותה, אבל היא בכל זאת מתקרבת, האסון הזה מתקרב. ומצד שני, אני צריך לדעת איך אני חי היום, כי הכוח ההגנתי שלי מחייב אותי לחיות. כך הם החיים שלנו להיום. לכן שאלות על משהו יותר מזה האדם לא מקבל.

שלי: אז מצד אחד כאילו מתבשלת בתוך האדם כבר שאלה מהותית, תכליתית, על החיים שלו. מצד שני בגלל שהמציאות כל כך לוחצת, אז הוא סוגר את השאלה, הוא רק מחפש איך לכבות אותה עם כל מיני שטויות.

נכון, כי הוא יודע שאין לו תשובה. אם יש תשובה אז אני מוכן לשמוע, מוכן לשלם, להשקיע את עצמי, כי זה רציני, אבל ברגע שאין תשובה, אני מיד סוגר את עצמי מזה ועדיף אלכוהול, או קלפים, טיול או משהו אחר, ככה להתנתק. "נשתה ונאכל כי מחר נמות", זה כבר נכתב לפני אלפי שנים.

שלי: אם אנחנו נספק לו את התשובה האמיתית, העמוקה, הוא ירצה לשמוע אותה עכשיו?

כן. בטוח שכן. לא רק ירצה לשמוע, הוא יעשה הכול כדי באמת לרכוש את הפתרון.

שלי: אם אנחנו מסתכלים עכשיו על משפיעניות, על נשים שנחשבות משפעיניות ברשת, אנחנו נראה שזה בעיקר נשים שמשפיעות בעזרת מראה חיצוני, בעזרת תמונות מושכות עם בגדי ים. ואחרי שהן צוברות עשרות ומאות אלפי עוקבים, הן הופכות למובילות מותג, ומשתמשים בהן ככלי פרסומי והן מרוויחות הרבה מאוד כסף.

אנחנו רוצים לברר, למה נשים בשנות עשרים עשרים, האנושות מגיעה למצבים כאלה, שגם הן תופסות את עצמן, שהיכולת שלהן להשפיע היא בעזרת הגוף והמראה החיצוני וגם החברה תופסת אותן ככה, למה זה מה שמוביל?

החברה לא דורשת שום דבר חוץ מזה. זה אינסטינקט פנימי, זה אינסטינקט יסודי, כי אנחנו מסתכלים מתוך ההורמונים, מתוך תפיסת התענוגים, אוכל, מין, משפחה, זה מה שיש. אוכל ומין זה העיקר, זה מה שמעסיק את החיות. במה החיות עוד עוסקות? אוכל ומין, זה מה שהתוכנית הפנימית של הטבע מחייבת אותם.

אותו הדבר בנו, מה אנחנו? אנחנו גם חיות. אם לא דברים יותר גבוהים ממהות החיים, אז אני נמצא באוכל ומין. ככה זה. אז זה לא פלא שאיפה שאפשר להרוויח, להצליח, אז באות נשים, גם גברים עם כל המאצ'ואיזם שלהם, וכך הן תופסות את תשומת הלב שלנו.

שלי: איך אנחנו יכולות להתחיל להביא גם כוח שהוא מתבסס על כושר הבעה, על דיבור, על אג'נדה, על חכמת חיים? איך נשים יכולת להתחיל להשתמש בכוח הזה?

הן לא יכולות. אין את זה בנשים. אין לנשים הכוח הזה שאת מדברת. אני לא רואה. ואם יש את זה באיזה אישה, זו לא אישה, היא עובדת כמו גבר על הציבור ובכלל כך זה נראה גם.

אני פשוט רואה, שבכל זאת העולם עדיין לא מתייחס לאישה כמו למקור של מדע, חכמה, ממשל, שזה תמיד היו כוחות גבריים ועדיין זה לא הועבר מהחצי הגברי גם לחצי הנשי, או במקצת.

אנחנו בכוח מכניסים חוקים כאלו, שצריכים להיות בחברה שלנו. בדירקטוריון שלנו צריכות להיות 20% נשים, אז אנחנו עושים את זה בכוח. את יודעת איך עושים בכל מקומות העבודה או במקום אחר. חייבת להיות נציגות של אישה, נציגות של אפרו אמריקאים, נציגות של צהובים וכחולים וגם יהיו עוד למיניהם.

את מבינה, זה יהיה ככה. אבל לא שזה הולך לפי המהות הפנימית של האדם, אלא אנחנו בונים חברה, אז אנחנו צריכים כך לעשות, ככה זה נהוג, זו הדרישה, יכול להיות שאפילו באו"ם עוד מעט יהיה כך, או שכבר יש תנאים כאלה, אני לא יודע. כמו שיש לך עכשיו עם האוסקר, שהם דורשים שיהיו ככה כאלו וככה מאלו וככה מאלו. אז אני בונה סרט ואני צריך להראות בסרט שיש שם גם שחור ולבן, גם הומוסקסואל ואחד כזה, וכזה, הכול צריך להיות. לא יכול להיות סרט שלא יהיו שם כל הצבעים וכל הפגמים של האנושות.

וכך הם רוצים שאחר כך אנחנו נעשה מזה יצירה, כשמראש הם מגבילים את היוצר, תעשה ככה ולא אחרת. איך זה יראה? ואם נדבר על סרטים, זה יבוא גם לתיאטרון, לכל דבר אחר, ואז הסרטים יראו כמו שבטח ראית ולא פעם, ציורים של מלכים, כשהמלך עומד בפוזה [מלאכותית] וככה מציירים אותו. זה מה שייצא.

שלי: אז אני מבינה שאתה אומר שברמת הממשל וההנהגה, החשיבה הפטריארכלית עדיין שולטת?

זה לא פטריארכלי, זה טבעי. אל תחליפי מילים. זה הטבע ולכן אין לזה זמן. פטריארכלי זה מיושן, זה לשעבר, היסטורי. זה לא היסטורי, זה היום וגם יהיה מחר. כי זה החיים שלנו, כך אנחנו בנויים. לא תוכלי לשנות הורמונים ואופי של אדם, העולם כמנהגו נוהג.

דודי: מצד הטבע אין כבוד כלפיי האישה? מה הכבוד של הטבע לאישה?

זה משהו אחר. אתה לא מדבר על כבוד, אתה מדבר על להחליף את צורות המשיכה של החברה, המשיכה של בני האדם, של הגבר וכן הלאה. אתה לא מדבר על כבוד. אתה רוצה לתת לאישה כבוד? תן לה כבוד בבית. שיהיה לה מטבח, שיהיו לה ילדים, שתהיה לה דירה, שיהיה לה הכול ושהיא תהייה מרוצה. אם חוץ מזה היא רוצה עוד משהו, ממש רוצה, בבקשה, תן לה. אבל אתה מכניס לה את זה בכוח, כי זה לא טבעי ולכן יוצאות לך נשים כאלו מקולקלות ותראה מה יש לך בחברה.

דודי: 50% מהאנושות, לפחות זה נשים, זה נשמע כאילו אתה דוחף אותן בחזרה למטבח. הן רוצות לצאת, להתפתח, לעשות קריירה, ואתה אומר לא, "כנסי בפנים לארבע הקירות שלך".

אני לא דוחף אותן. הבורא ידחוף אותן. אתה לא יכול לשנות את הטבע, מי אתה כלפי הכוח העליון שכך אנחנו בנויים? מה אתכם, אתם לא מבינים איפה שאתם נמצאים.

דודי: אז מה קרה כאן בכל התהליך ההיסטורי של האנושות, שנשים יצאו מתוך המטבח החוצה אל העולם הגדול והתפתחו?

לא יצאו החוצה, אתה דחפת אותן כי יש אפשרות עוד להרוויח וכלום חוץ מזה. אתה עשית תנאים כאלה שאפשר עוד להרוויח ואז הן איבדו את השכל ורצו לכל הכיוונים.

שלי: נגיד נשים עכשיו חוזרות הביתה ויש להן זמן.

אני לא אומר שהיא צריכה להיות בבית, אומנם "כל כבודה בת מלך פנימה", אבל אני אומר שמה שנעשה זה נעשה מלאכותי, נגד הטבע של האישה ולכן זה לא יחזיק מעמד, זה יחזור לקדמותו. אנחנו צריכים לדאוג להביא לנשים את שיטת תיקון העולם, כי אישה זה דווקא עיקר תיקון העולם וזה מה שיהיה להן כעסק עיקרי, שהן ירגישו שיש להן יותר מלגברים, כי אישה היא יסוד של העולם. גבר הוא מנוע שמסובב את הדברים, אבל אישה זה המקור. כמו שיש לך תוכנת מחשב, אז זאת אישה והגבר נותן לה 220 וולט חשמל, כדי לייצר את החיים.

שלי: מקור של מה, מה יש בתוכה? אני לא מצליחה להבין.

כי את חושבת לכיוון אחר, הפוך, לכן את לא מרגישה מה שאני מדבר כבר חודשים.

דודי: אני רוצה לשאול כמה שאלות שהגיעו מאלה ששומעים אותנו עכשיו. אתה תמיד אומר שנשים צריכות להנהיג, אז איך זה עובד, להנהיג את החברה הכללית, את המין האנושי, להצעיד קדימה?

בצורה שקודם כל הן משיגות את מהות ההתפתחות, מטרת ההתפתחות, הן מבינות את השלבים שאנחנו צריכים לעבור ואז הן ממש מגיעות למצב שהן מחנכות את האנושות מה לעשות. כמו שעם ילדים קטנים, הגבר, האבא לא יכול לשחק, רק האמא משחקת עם הילדים הקטנים עד גיל חמש, שש, ואז אבא לאט לאט נכנס לתמונה. נשים צריכות למסור לאנושות את שיטת התיקון והן מסוגלות לזה, מפני שהן לפי הטבע שלהן דואגות לעתיד.

דודי: זה מתחיל בשלב ראשון, לפני שמנהיגים את העולם הגדול, את המין האנושי, זה מתחיל מהבית, כל אחת בבית שלה?

וודאי. והיא לא צריכה ללמוד איך ללבוש איזה בגד ים יפה ואיך להסתובב שם בכל מיני בתי קפה.

דודי: איזו דוגמה אישה צריכה לתת?

דאגה לעתיד. כמו במשפחה, אישה שולחת את הגבר להרוויח, הוא חוזר הביתה, יש בית, יש אוכל, הכול מתוקן, הכול מסודר, זאת משפחה, ככה מתקדמים. זה בגשמיות. אותו דבר ברוחניות.

דודי: אם זה טבע האישה ואתה אומר שאי אפשר לשנות את הטבע, אז איך נשים כל כך התרחקו מהטבע שלהן?

אתם בלבלתם אותן. אישה לא מרגישה שהיא נמצאת במקומה. בזה שהיא מתחילה להסתובב בכל מקום ולא יודעת מה, היא לא מרגישה שזה נוח וטוב. פשוט כולם ככה מדברים, תומכים, מכבדים אז היא עושה, אבל בעצם זו טיפשות.

דודי: איפה הקליק הזה, שאישה מרגישה בפנים "זה המקום שלי"?

מתי שיש לה בית, ילדים וביטחון למחר, זה קודם כל. זה לפי הטבע, לא תוכלו לשנות את זה. עכשיו כשהקורונה תבוא ממש בעוצמתה, היא תברר לנו את זה טוב מאוד.

דודי: אתה יכול להסביר את הפסוק, "כבוד בת מלך פנימה"¹?

"כל כבודה בת מלך פנימה", זה מהתורה.

דודי: מה המשמעות שלו?

הכוח של האישה, הכבוד של האישה, הגדולה של האישה היא בפנימיות שלה. שם היא קשורה לבעלה ולילדים ושם מתוך זה יש לה כבוד. רק פנימה, בתוך המשפחה, בתוך הבית, בלהתרכז בתוך החיים, לדחוף את בעלה לחיבור עם קבוצת הגברים, שיגיע למטרת הבריאה והיא תומכת בזה. אנחנו יודעים, שכלפי מטרת הבריאה במיוחד זו עבודה של גברים, אבל לכוון אותם לזה, אנחנו צריכים נשים.

דודי: אני מקבל פה פניות מהרבה נשים שמאוד מאוד מודות לך על מה שאתה אומר ומתאר, והן מממשות ואפילו חוות את הסיפוק הזה שאתה מצייר, ומרגישות שאתה מבטא את הקול הפנימי שלהן. שהן כמו כלואות, כמו שאתה מצייר, בעולם כזה שסגר עליהן ואתה דווקא נותן להן עוד פעם את השאיפה לצאת חזרה למקור.

טלי: כל כך הרבה נשים שלפני תקופת הקורונה רצו בתוך הגלגל המקולקל והמטורף הזה אחרי קריירה וכל מיני שטויות, היום, בגלל הקלקול הכול כך עמוק הזה, הבית מחייב אותן ברמת הכרחיות להמשיך לרוץ. איך עוצרים את הדבר הזה?

זה דבר אחר. זה שאי אפשר להתקיים היום ברמת החיים הנדרשת מפרנסה אחת, זה ברור.

טלי: אז מה עושים? אישה רוצה לחזור הביתה, לגדל את הילדים, להיות בבית, לדאוג לבית, זה רצון כל כך פנימי שהוא מתגלה עכשיו ואי אפשר לעשות את זה.

אנחנו צריכים פשוט להפסיק עם כל השטויות האלה שאנחנו עושים. את יודעת כמה הממשלה מבזבזת, כמה אנחנו מבזבזים, כמה בנינו סביבנו כל מיני דברים רק כדי להשקיע ולהשקיע בזה ולעבוד כדי להשקיע וכן הלאה. אנחנו צריכים פשוט לסדר את החיים שלנו אחרת, ולא על חשבון זה שלא יהיה לנו פחות אוכל, או פחות משהו, לא, רק לסדר את זה בצורה אחרת. אם לא נעשה את זה, הווירוס יעשה. את תראי, תוך חצי השנה הקרובה, כמה הוא בכוח ממש יוריד מאיתנו את כל העסקים המדומים, את כל הדברים.

טלי: המציאות הזאת שאנחנו נמצאים בה מתחילה לשמח, שמשהו טוב אולי יקרה.

לא, אבל הבעיה שאם אנחנו לא נלך בעצמנו וזה ייעשה מצד הטבע, זה ייעשה באופן הרבה יותר גרוע, בצורה הרבה יותר קשה, נוקשה.

טלי: המציאות של הקורונה משפיעה על כולנו, על הורים, על ילדים ואנחנו נמצאים כולנו תחת הגבלות, ובעיקר תחושות מאוד קשות של לחץ, חוסר ודאות, בלבול בכל מה שקשור לילדים, אנחנו בעצמנו כאימהות. מה אימא צריכה לתת לילד שלה שיבטיח את שלומו, שיבטיח את ההצלחה שלו בחיים?

בריאות ומקצוע, שני דברים.

טלי: מה זה אומר מקצוע? לשלוח ללימודים?

כן, שיידע איך להתפרנס בעתיד.

טלי: האם התיקון של הילד תלוי באימא או בילד?

התיקון של הילד תלוי באימא.

טלי: אז בעצם המצב שאנחנו נתונים בו כרגע הוא באשמתנו.

במצבנו גם אימא לא אשמה. בלבלו אותה והיא לא יכלה לבנות את הבית לפי ההרגשה שלה הטבעית של מה צריך להיות.

טלי: אז מאיפה מתחילים? מה עושים?

מתחילים מהפצה.

טלי: בשיחה שלנו לפני מספר ימים אמרת שלאימא ישנם כוחות בלי סוף מהטבע.

כן. והיום זה לא?

טלי: איך האימא מושכת את הכוח הזה מהטבע? איך היא מקבלת אותו מהטבע?

ההפך, היא כל הזמן מקבלת מהטבע, היא לא צריכה אפילו למשוך, זה נמצא בה. רק צריכים לדאוג לנשים שהן לא יהיו מבולבלות על ידי כל מיני כתבים וכתבות. לא צריכים לבלבל אותן כאילו יש משהו בעולם שאנחנו צריכים להשיג, בגדי ים, לקנות בבוטיקים ולא יודע מה. אבל מצד הטבע, אישה היא תקבל הבחנות ברורות מאוד ונכונות.

טלי: כדי שנשים יוכלו לעשות את השינוי הזה, מספיק שהן פשוט יתחברו לתפקיד הטבעי שלהן ויסכימו לקבל אותו?

כן.

טלי: זה צריך להיעשות עם נשים אחרות ביחד, או מספיק שכל אישה תדאג לתא שלה, לבית שלה?

ודאי שאפשר לעשות תנועות, ואימהות יכולות להיות הכול. נשים וילדים שנמצאים עדיין קשורים לאימהות הם 80% מהציבור, את יודעת איזה כוח? ובכל בית ובית בכל משפחה מי זה הכוח? אישה. מה זה? גבר כמו ילד קטן יפחד להיכנס לבית שלו, כי ביחס שלו לאישה יש לו אותה גישה כמו לאימא, הוא זוכר את זה, זה נמצא בו.

טלי: נשים מתקשות לקבל את המצב החדש, איך אפשר לעזור להן לחזור לתפקיד הטבעי שלהן?

אחרת יהיה יותר גרוע. וזה זמן של אישה, זה לא זמן של גבר. זה זמן של אישה, של נוקבא, מלכות. צריכים להסביר.

טלי: בהסברה והפצה.

כן. אנחנו צרכים להסביר להם שזה התפקיד שלנו, אלו גברים ואלו נשים וכך וכך ולאן אנחנו צריכים להימשך. אם לא נעשה את זה, תוך זמן קצר על ידי הלחצים אנחנו בכל זאת נהיה לחוצים לעשות את זה מצד הטבע.

טלי: כלומר צריך להסביר את זה או שהטבע יעשה את זה בכל מקרה.

זה ההבדל בין דרך תורה ודרך ייסורים.

שלי: אני עדיין קצת מבולבלת מהעניין. כי אתה הרבה מדבר על הפצה ועל זה שנשים כן צריכות להשפיע החוצה, ועכשיו אני הבנתי ההפך, שהן בכלל לא צריכות, הן קודם צריכות לדאוג לבית שלהן.

זה ודאי שצריך להיות קודם. אבל אחר כך מה האישה יכולה לעשות בכלל לציבור ולכול? אנחנו חיים בזמן מיוחד שכולנו צריכים להתקשר בינינו לכלי אחד כדי לגלות בזה כוח עליון, והכלי הזה נקרא על שם האישה, מלכות. ולכן האישה כאן צריכה ממש להביע דאגה לזה ולהפיץ.

שלי: זאת אומרת שאישה צריכה לתפוס את עצמה כגורם משפיע שצריך לשנות דעת קהל, זה צריך להיות עמוד השדרה שלה?

כן. אנחנו חיים בזמן מעבר מאוד מאוד קשה, ובמצבים כאלו נשים הן צריכות להיות הרבה יותר רגישות לשינויים מהגבר. גבר משחק, מתעסק. אם תפעילי עכשיו כדורגל עולמי, תעשי עכשיו איזה מונדיאל, תראי איך כל הגברים משותקים. מי נשאר? נשים. גבר הוא ילד גדול.

שלי: אז למה כוח האישה הוא כל כך חסר עכשיו בעולם? למה הוא לא מתפרץ? העולם במצוקה.

כי נשים נמצאות ללא חינוך נכון. כמו עם בנות קטנות, את יכולה לבוא לבת הקטנה ולספר לה ולעורר אותה ולסובב אותה והיא תמשיך עם זה. נשים הן מקבלות מרות, שליטה זרה. ולכן פונים לנשים כלי תקשורת, פרסומים, כל מיני דברים שזה ממש נורא, ונשים מקבלות את זה וממשיכות. נראה שכביכול אין להן מספיק כוח בירור, ביקורת.

שלי: למה זה ככה, הרי נשים הן מאוד חכמות, ערמומיות, ביקורתיות?

לא בזה. אפשר לסובב נשים הרבה יותר מגברים. הן בנויות בצורה כזאת, כי אישה היא בנויה כדי לקבל שליטה מהגבר. לכן אנחנו צריכים לדעת איך להשתמש בזה בצורה נכונה.

שלי: אז כרגע כדי שנשים יתחילו להתעורר וממש להנשים את העולם, מי צריך לתת להן מרות? מי האסמכתא שיכולה לפעול עליהן?

אתם. מי עוד יכול? אתם.

שלי: למה שיקשיבו לנו?

אם לא אתם, הן יקשיבו לכל אלו שמספרים להם על בגדי ים.

שלי: אם אנחנו רוצים לפנות היום לנשים, מה הכוחות הפנימיים שאישה צריכה להתחיל להעריך בעצמה היום? איזה כוחות מיוחדים אתה רואה באישה?

את ההשפעה שלה. איך זה יכול להיות שנשים כולן יתחברו? ודאי שלא כולן יתחברו. אבל מפני שאנחנו עומדים מול אסונות, בעיות גדולות, אנחנו צריכים להבין שיש זמן שאנחנו נוכל לפנות אליהן בצורה רצינית. יהיה אפשר.

שלי: אתה חושב שנשים ששומעות את המסר הזה עכשיו והן מכירות את המחשבה של חכמת הקבלה, יכולות לצאת ולעשות את זה?

אני כותב את זה עכשיו, כמו שבעל הסולם כתב לפני מאה שנה, ואני מקווה שבעוד כמה זמן, לא הרבה, הן ירצו לקרוא וללמוד ולעשות את זה.

אתן לא מרגישות שאנחנו הולכים יחד עם הזמן? אולי קצת לפני, אבל גם כן לא. בוא נגיד כך, יש לנו, כמו בחכמת הקבלה, ראש א' זה ראש דהתלבשות וראש ב' זה ראש דעביות ואחר כך התפתחות בגוף. אז בראש א', זאת אומרת ברשימו דהתלבשות אנחנו כן מדברים קצת יותר רחוק, מה שיקרה בעוד חצי שנה, שנה, וזה לא הרבה זמן, זה אוטוטו, נגיד עד הקיץ הבא. את יכולה לצייר לי את תמונת החברה נגיד בעוד שנה, אפילו באביב 21?

שלי: נראה רע מאוד.

בהתאם לזה תתחילי לחשוב מה את יכולה להגיד לנשים, נגיד שבידן ישנו כוח, איך אנחנו מגיעים לזמן הזה בצורה טובה, נכונה.

שלי: הבעיה שכל אחת מאיתנו מרגישה בורג כל כך קטן וחסר ערך.

כל אחת בטוח. אבל יחד, מה זה? אני מדבר על זה מפני שאני יודע שככה זה יקרה. אבל תלוי איזה כאב יקדים לזה.

לרינה: השבוע היה יום היופי הבינלאומי. זה עבר מבלי שאף אחד שם לב בגלל הקורונה ובדרך כלל יש כל מיני תחרויות יופי ודברים קשורים לזה.

בימים האחרונים, עם כל מה שקורה, העולם ממש זקוק להבנה של מה זה יופי, מה זו הרמוניה, שזה יכול להיות מאוד רבגוני ושהיופי בעצם נותן תענוג אמיתי, פנימי. וידוע שהתפיסה של יופי היא מעוררת אמוציות חיוביות באדם, וההשתוקקות לאמוציות חיוביות זה הכוח המניע העיקרי של האדם, כלומר האדם לא יכול לחיות בלי יופי. וככל שהאדם במהלך האבולוציה מתרחק מהטבע, ככה הוא יותר זקוק ליופי, ככה אומרים מדענים.

יחד עם זאת, בזמן האחרון אנחנו רואים שבצורה שיטתית האדם הורס את היופי הזה של הטבע. ובחודשים האחרונים של האפידמיה, הווירוס הורס את כל אותו היופי שנוצר בידי האדם. והשאלה מה זה יופי אמיתי, ואם אדם כל כך זקוק ליופי, למה הוא הורס אותו?

קשה לי לדבר בעניין זה, מה זה יופי. לכל אחד יופי משלו, במיוחד אם אנחנו מדברים על יופי שלא בטבע אלא בבן אדם. ולא בבן אדם אלא בדמות אישה, לזה את מתכוונת. זה משהו מאוד מוגבל, אמנם זה שייך למין, וזה המקום השני אחרי אוכל במשיכת האדם, ברצון האדם, אבל בכל זאת ודאי שסביב זה יש הרבה דברים. אני באמת לא יודע מה להגיד.

לי נראה שתמיד ליד האנושות תהיה משיכה ליופי, יופי פנימי לא יופי חיצון. זה שייך להורמונים, זה שייך ליצר המין, זה ודאי. עד כמה שאנחנו צריכים להצטער שאין לנו השנה דבר כזה כמו מלכות יופי, תחרות יופי, אני לא יודע. אנשים נמשכים לזה, זה מאוד חשוב לאישה, זה מאוד מאוד חשוב, זה בא מהטבע. אבל אני לא יודע מה יש לי להגיד.

לרינה: למה היופי חשוב לאדם, לגברים ולנשים?

יופי יש בהמון צורות ורמות. נגיד, יופי בזה שכל הדברים מסודרים יפה, בעיגול, במשולש, במרובע וכולי, זה גם כן יופי. יופי יכול להיות בצלילים שהם נכנסים בהרמוניה ביניהם, אז יש לנו נוסחאות שהן מדברות על יופי. עשר הספירות שבפרצוף שקשורות בצורה מאוד מאוד מורכבת, אבל בסופו של דבר הן מביאות לנו את היופי של המבנה. כשכל הדברים, כל הכוחות, כל התכונות המנוגדות מתחברים ביניהם, זה מה שמביא לנו יופי.

זאת אומרת, יופי זה קשר בין שמאל לימין, בין קבלה ונתינה, בין הדברים המנוגדים שהם משלימים זה את זה, מזה בא היופי האמיתי הטבעי. ולכן, אם היינו מסתכלים על משהו מאוד, מאוד, מאוד נכון, לא היינו רואים שזה יפה. כי היה לנו חסר להבדיל בין יפה ולא יפה, שלם או לא, אם היינו רואים רק דבר מושלם. לכן הבורא ברא הפוך, ברא את היצר הרע כדי שאנחנו נגלה את השלמות מחוסר השלמות.

ולכן כל העבודה שלנו להשיג את היופי, צריכה להיות בזה שאנחנו מכבדים את ההשלמה, וכך אנחנו באמת נוכל להעריך את היופי שבאישה, באדם וכן הלאה.

לרינה: בזמן האחרון בסין, מקובל לשלם על סריקת פנים ואנשים כשרואים את ההשתקפות שלהם במצלמה הם נבהלים, הם לא אוהבים איך שהם נראים. הם רוצים להיות יותר יפים ואנחנו יודעים שבזמן הסגר, יש תורות למנתחים פלסטיים לחודשים קדימה. אנשים רוצים לעשות ניתוחים פלסטיים כדי להיראות יפים בכנסים, לפני חברים, הקולגות.

אז השאלה, מה מפריע לאדם לראות את עצמו כיפה כפי שהוא? למה חשוב לו כל הזמן ליפות את עצמו?

אדם, לו היה מסתכל על עצמו, היה רואה את עצמו מבפנים והיה יודע שהוא ככה וככה, בזה יותר, בזה פחות, בכל מיני תכונות פנימיות. עכשיו כשהוא נמצא בקשר אולי יותר וירטואלי עם האחרים, אז אולי הוא שם לב להבעה החיצונה שלו ולכן הוא רוצה לתקן אותה. אבל זה כיוון לא נכון. אני לא חושב שזה נכון. אנחנו צריכים לראות את הדברים פשוט.

ילדים נמשכים ליופי או לא?

לרינה: הם יפים.

ילדים לא מבינים ביופי כמו שאנחנו, מה שיש באימא זה יפה, זהו. אני מדבר על ילדים קטנים, שתלויים בגדולים, הם לא מסתכלים ביופי בצורה אגואיסטית, בצורה הורמונלית, נגיד כמונו. ולכן אצלם היופי זה היחס של האדם, עד כמה שהוא חשוב להם, עד כמה שהוא מביא להם ביטחון, השתתפות וזה היופי.

לרינה: מדענים שערכו מחקרים על ילדים, הראו להם תמונות של אנשים יפים ולא יפים, והם הגיעו למסקנה שילדים יתעכבו יותר על תמונות של פנים יפות. ובהקשר לזה עולה השאלה, האם טמון בנו איזה קנה מידה של יופי, או השתוקקות לאיזו השגה, או חיבור עם היופי מלכתחילה?

וודאי שאנחנו נמשכים לאיזה צורה שלמה, לא יפה אלא שלמה. הרבה אנשים מאז ימות העולם, עד לאונרדו דה וינצ'י ואחרים וגם בימינו, עשו מחקרים מה זה יפה ומה לא. לאן אנחנו נמשכים ולמה לא, איך האדם מיד מסתכל על צורות כאלה ועל צורות אחרות לא מסתכל ולא רואה אותן מיד, יש דברים כאלה. אני לא יודע, אותי זה לא מדאיג, אני לא מבין מה אני צריך לענות לך.

לרינה: בשנה שעברה היה סקר, מה גברים מחשיבים יפה בנשים ומה נשים מחשיבות כיפה בגברים, וגם הגבר בעצמו והאישה בעצמה. מה שמעניין, שגברים מחשיבים את מה שיפה בנשים, כאשר הן מאושרות, כאשר הן נדיבות, כאשר הן סקסיות. ונשים חושבות שגבר יפה כאשר הוא בטוח בעצמו, כאשר יש לו הערכה עצמית, אינטליגנציה וחכמה וזה בקורלציה עם אותם הנתונים שהציעו גנטיקאים כשהם רצו ללמוד, האם יש גן שהוא אחראי על יופי.

ויצא שהגנים שמפתחים הורמונים מסוימים שהופכים את האנשים ליפים, אצל הגבר זה קורטיזול, שהוא אחראי על העמידה בלחצים, כוח וגבריות, ואצל הנשים זה הגן שאחראי על עלייה במשקל. למה הגבר רואה באישה יופי חיצוני והאישה רואה בגבר יופי פנימי?

זה מגיע לנו מהפרצוף הרוחני. כי הגבר הולך להשתמש באישה בצורה חיצונה והאישה מחפשת בגבר משהו יותר פנימי, בטחון, פנימיות. ככה זה.

לרינה: אנחנו רואים שברמה הבהמית, הגבר צריך להיות יפה כדי להמשיך את הדור וברמת החברה האנושית זה ההיפך, האישה צריכה להיות יפה והיא שבוחרת את הגבר. למה יש שינוי כזה ומי צריך להיות יפה, הגבר או האישה?

אני לא חושב שחיות מסתכלות כמו שאנחנו מסתכלים עליהם. זה שהאריה יפה לעומת הנוקבא שלו, לא כך הם רואים את עצמם. הוא לא נבחר לפי ההבעה החיצונה שלו, אלא לפי ההורמונים שלו, עד כמה שהוא יכול להביא את הצאצאים הנכונים.

לרינה: אם יש לאדם נתונים פיזיולוגיים מושלמים, מה הופך אותו ליפה בעיניי האחרים?

הרמוניה הפנימית.

לרינה: מה זה?

שאדם מרגיש שהוא מבין את החיים, הוא יכול לייצב נכון את החיים שלו, יש לו גם תחילת החיים, גם סוף החיים, גם סוף כל הדורות, הכול לפניו פתוח. הוא נמצא קשור עם הכוח העליון שמנהל את החיים וסובב אותם עם המנוע הזה את כל החיים. זה נותן לגבר אני חושב, קודם כל הרגשה פנימית שאחרים לא מבינים בזה, אבל זה נותן לו יופי פנימי.

אבל בכל זאת אישה לא תבין את זה, היא לא מבינה בזה.

לרינה: המדענים אומרים, שבכל מה שאנשים רואים סביבם ומחשיבים כיפה, הם רואים את עצמם ומזדהים עם זה.

וודאי שאדם שופט מתוך עצמו. כן. זה וודאי.

לרינה: איך האדם מבדיל בין האני האמיתי שלו לבין מה שהוא מתאר לעצמו?

בואו נגמור עם זה, מפני שהדברים האלה הם לא מובנים לאף אישה ואנחנו מדברים על יופי ונשים ולכן השאלות האלו כבר לא יעזרו לנו להבין את טבע האישה.

לרינה: במתמטיקה יש מה שנקרא פרופורציות ויחסי גומלין מסוימים, זה נקרא קו האמצעי, או סדרת קופרנצי ורואים את הביטוי לזה בכל רמות הטבע ביקום, אפילו בשלד האדם וכן הלאה. מה שמעניין, שלפי סדרת קופרנצי, זה מתחיל מיחידה ואחרי זה כל מספר חדש הוא תוצאה של החיבור של השניים הקודמים. כלומר אחד ועוד אחד נותן שניים, שניים ועוד אחד נותנים שלוש וכן הלאה ובעיקרון הזה משתמשים בהרבה מקצועות.

מה הסוד שטמון בהרמוניה הזאת, כאשר שני הגדלים הקודמים תמיד נותנים משהו גדול יותר, המשכי?

אדם לא יכול להשתמש בזה בכלום. אין לנו להתחכם כי אנחנו לא מבינים שום דבר בטבע ולקפוץ למספרים של קופרנצי ועוד כל מיני דברים, שכאילו בזה אנחנו נוגעים ביסודו של העולם, יסודות הטבע, זה לא יקרה לנו, אנחנו בכל זאת לא נדע. האנושות כבר מכירה את הדברים האלה, זה ידוע כבר מאות שנים למדענים, אנחנו בזה לא נגיע לשום הצלחה ולכן זה סתם דיבורים. הפילוסופיה כבר הפסיקה לעסוק בזה ואנחנו עכשיו נמשיך?

לרינה: אם כך מהו האדם היפה?

אדם יפה זה נקרא, שהוא יודע איך הוא חי ובשביל מה הוא חי ואם החיים שלו מסודרים בדיוק עם זרימת הטבע לכיוון מטרת הטבע.

דודי: אנחנו בעצם סיימנו את התוכנית שלנו. איך אתה רואה את הפורמט הזה שאנחנו שואלים לפי שפות ובנושאים שונים, זה בסדר?

אני לא אוהב לשאול לפי שפות ולדבר לפי שפות, כי בכל זאת אני עונה בעברית גם לרוסית וגם לספרדית. לא נראה לי כל הדברים האלה. אם זה יותר מגוון אולי זה יכול להיות, אבל לי לא נראה. תנסו. אני מוכן. תביא את חיים רץ באנגלית ושוב נורמה ולרינה ובעוד שפות.

חיים: באותה תכנית?

אולי באותה תכנית, אני לא יודע. אם אתם רוצים לעשות מזה פאנל כזה.

חיים: מה לגבי נושאים, זה נוח לך?

כן, אבל הנושאים הם כאלו שאני לא הייתי מדבר בנושאים האלה כל כך הרבה זמן, לא נראה לי שזה נדרש. אלא אתם צריכים אחר כך להרחיב את זה אולי בכתבים שלכם, אבל יש לכם חומר. אני לא יכול להתחיל תמיד מתחילת הבריאה ולהגיע למה שאתם שואלים.

תהיו בריאים, תצליחו. תכתבו יפה וטוב. ואל תסחבו את עצמכם לכל מיני כיוונים כאלה, שלא שם נמצאת האנושות, אלא זה חייב להיות משהו מאוד מאוד עקרוני, רציני, מכוון וחד. זהו. בהצלחה.

(סוף השיחה)

---

1. "כל כבודה בת מלך פנימה". (תהילים מ"ה)↩