"שמעתי" ד' "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.11.24– אחרי עריכה

ד. מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה

שמעתי י"ב שבט תש"ד

"צריכים לדעת, כי סיבת הכבידות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבידות.

מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'.

וצריכים לדעת, שאין הבדל בין הארה קטנה לגדולה, מה שהאדם משיג. היות, שבאור אין שום שינוי, אלא כל השינויים הוא בהכלים המקבלים את השפע, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". לכן, אם הוא מסוגל להגדיל את הכלים, בשיעור זה הוא מגדיל את ההארה.

אולם השאלה היא, במה האדם יכול להגדיל את הכלים. התשובה היא, בשיעור שנותן שבח והודיה לה', על זה שה' קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדיל אצלו את ההארה.

והאדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר בין אדם להבורא. כי אין ביד האדם להעריך את מדת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שההארה זו תשאר אצלו בקביעות."

מושי: מה זאת אומרת שאף פעם אדם לא יכול לדעת את השיעור האמיתי של חשיבות הקשר בין אדם לבורא? אם כך, מה זה גמר תיקון? האם בגמר התיקון הוא גם לא יכול לדעת?

גמר תיקון אנחנו לא יודעים. בטח ששם מקבלים הכול לפי הכלי המתוקן סופית.

מושי: הוא כך כתב, "שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את שיעור האמיתי של החשיבות של הקשר".

דודי: האם בסופו של דבר אנחנו מגיעים להרגשה מלאה של הבורא בגמר התיקון?

כן.

דודי: או האם יש עוד משהו שהוא תמיד משאיר לעצמו?

לא, אין דבר כזה.

שמעון: מה זה נקרא עצמותו?

עצמותו זה משהו ששייך רק לו. אבל חוץ מעצמותו הכול ניתן להשגת האדם.

שמעון: האם אף פעם לא נגיע לעצמותו, להיות איתו?

אני לא יודע.

מושי: עצמותו זה איך שהוא עצמו, לא כלפי הנבראים, כן?

כן.

דודי: האם לפי מה שמקובלים כותבים צריך להגיע גם להשגה של עצמותו, או שזה לא בשבילנו?

את עצמותו בינתיים לא משיגים. מה יהיה אחר כך אני לא יודע.

דודי: אנחנו מחפשים קשר עם הבורא וכבר קופצים.

רואי: מה זו "מציאות ה'"?

"מציאות ה'" היא כוח הבורא שנמצא בכל חלק וחלק בנבראים.

רואי: למה סיבת הכבידות היא תוצאה מזה שהוא לא מרגיש את מציאות ה'?

כי אם הוא מרגיש את מציאות ה', אז אין לו בעיה לעשות הכול.

רואי: כשאדם שמרגיש את מציאות ה', מה הוא מרגיש?

הוא מרגיש שהבורא נמצא בכל העולם וקובע את ההתנהגות של כל חלק וחלק מהבריאה.

רואי: למה חסרון האמונה זה מה שחסר בין האדם למציאות ה'?

חסרון האמונה זה חיסרון ההרגשה, וזה מה שהאדם רוצה להשיג. וכשהוא משיג חיסרון האמונה, אז הוא מרגיש את הבורא ש"מלא כל הארץ כבודו".

רואי: כתוצאה ממה האדם מרגיש כבידות?

כתוצאה מהסתרת הבורא.

רואי: כדי שהבורא לא יהיה נסתר ממנו, מה הוא צריך? איך הוא מוסיף את החוש הזה כדי שהבורא לא יהיה נסתר?

מתפלל, מבקש, צועק.

רואי: מה קורה בחיים כשאתה חי במציאות שיש בה את הבורא? מציאות בלי הבורא אנחנו מכירים. מה הם החיים כשיש לאדם את מציאות הבורא איתו?

הוא מרגיש שכל הטבע, דומם, צומח, חי, מדבר, כולם מלאים בהשפעת הבורא.

רואי: מה ההרגשה הזאת נותנת לו?

ביטחון.

דודי: כשהאדם מרגיש את מציאות ה', לא קשה לו להתבטל ולעשות הכול למענו, הוא פשוט פועל מתוך ההרגשה.

כן.

דודי: ולפני שהוא מרגיש את מציאות ה', הרגשת הביטול היא קושי בשבילו.

כן.

דודי: איך בזמן הזה, לפני שהוא מגלה את מציאות ה', הוא יכול לפעול בחדווה, בשמחה, ליהנות גם מזה?

זה נקרא חוסר אמונה.

דודי: אם הוא פועל באמונה, אז הוא כבר נמצא במציאות ה'.

כן.

דודי: איך להכניס אמונה בזמן שהוא לא מרגיש אמונה?

לבקש.

שמעון: כשהוא עולה לזה, האם הוא מרגיש כמו הבורא?

לא, הוא מגלה שמציאות הבורא נמצאת בכל חלק וחלק שבבריאה.

שמעון: כשמגיעים למעמד הזה הוא מרגיש כבורא, הוא לא מרגיש כמו שהבורא מרגיש את כל העולם.

לא. עד כאן.

מושי: לגבי התכללות. בהתחלה אמרת על הכנס שזה התכללות, אחר כך אמרת שזה שלב ללשמה.

כן.

מושי: מה זו התכללות, ואיך אפשר לעבוד עם זה?

התכללות היא שכל אחד מוסר את ההשגה שלו לאחר.

מושי: איך אפשר למסור השגה? מה זו השגה?

הוא פותח את לבו.

מושי: מה הביטוי של זה?

ככל שהאדם משיג את הבורא, כך הוא פותח את עצמו לחברה.

מושי: אבל דיברנו שאסור לדבר על השגה, אז אם אני אמסור, אני יכול להזיק לחבר, אם אני נותן לו כל מיני רעיונות איך אני משיג את הבורא, איך אני מתייחס להשפעה, כל מיני חשבונות שלי. ועכשיו אתה אומר, שכן צריך לתת לו הכול, לא רק חלק, אלא הכול. איך זה מסתדר?

בזה שאדם פותח את עצמו לחברו, הוא נותן לחברו אפשרות להתאחד עימו.

דודי: מה היא פעולת המסירה? אני מבין שאם אדם מגיע להשגה, אז באופן טבעי זה מתפשט גם לאחרים. האם הוא יכול להחליט שהוא לא מוסר לאחרים משהו, או שבצורה טבעית זה כבר קורן ממנו?

לא, זה לא בצורה טבעית.

דודי: למה לא? האם אתה השגת לעצמך, זה שלך?

אתה השגת?

דודי: כן.

זהו.

דודי: זה לא עובר לאחרים?

לא. לזה צריכים להיות בפעולה מיוחדת.

דודי: שהיא נקראת "מסירה"?

כן.

דודי: ומה היא הפעולה הזאת של מסירת ההשגה?

את מה שהאדם השיג, הוא עושה פעולה מיוחדת עם חברו כדי למסור לו.

דודי: ואז הוא מוסר לו את כל מה שהוא השיג? כמו שאני מעביר קובץ ממחשב למחשב.

מה שהוא מחליט.

דודי: האדם גם יכול להחליט כמה ומה. האם זה נמסר ספציפית לחבר או לעשירייה או לאנושות?

כן, ספציפית.

דודי: ולמי הוא צריך למסור?

למי שקרוב אליו.

דודי: למי שרוצה להתחבר איתו.

כן.

מושי: זה אם יש השגה, אתה מדבר על מקובלים.

כן.

מושי: אבל אנשים שנמצאים מתחת למחסום, בהכנה, מהי בשבילנו התכללות אם אנחנו עוד לא משיגים?

בשבילנו התכללות היא המאמץ, שאנחנו רוצים לפתוח את עצמנו להשפעת הבורא.

מושי: במה זה שונה מחיבור?

חיבור זה חיבור. והתכללות, זה תלוי במה כל אחד ואחד מחליט, במה הוא נכלל.

מושי: אני מבין שאתה מנסה להסביר, כמו שצריך להסביר לילדים קטנים, זה לחם וזו גבינה, וכנראה שיש הבדל, אבל הוא לא מבדיל. האם יכול להיות שאנחנו לא צריכים להתעמק בזה עכשיו, זה לא הזמן שלנו? כי אני לא מבדיל בין התכללות, חיבור, מה לפתוח, מה לא. למסור מידע אני מבין.

תנסה כל פעם להתכלל בזה ככל שאתה מבין. מתוך המאמצים האלה תתקרב להשגת המושג.

דודי: כשאני מוסר לחבר את ההשגה, פותח את הלב שלי ומוסר לו, האם אני לא גונב ממנו את היגיעה?

לא.

דודי: מה יש בהשגה שלי שהוא לא יכול להשיג בעצמו, שהוא לא צריך להשיג בעצמו, בכוחות שלו?

כל אחד משיג לפי הכלים שלו, ויכול למסור לחבריו את השגתו.

שמעון: אבל אם אחד בהשגה והאחר לא בהשגה, והוא מעביר לו את הכול, אז האחר לא יכול לקבל.

לא, הוא מעביר לו עם הכלים.

דודי: האדם מקבל חבילה שלמה.

לא שלמה ממש, אלא מה שאתה מחליט.

דודי: ומה הוא מקבל?

מה שהחלטת.

שמעון: הוא מקבל גם את האור וגם את הכלי?

כן.

שמעון: הוא מעביר לו גם את האור וגם את הכלי, ובונה בו כלי?

כן.

דודי: במה תורמת ההשגה שלי לחבר?

הוא משיג דרך ההשגה שלך קשר עם הבורא.

אילן: במסירה, קבלה והתכללות, יש כמו טנגו כזה, איזה משחק נאמר.

כן.

אילן: האם מי שמקבל מרגיש שהוא מקבל, הוא מרגיש את התהליך שהוא נמצא בו מול מי שמעביר לו?

הם צריכים להיות באיזו הרגשה משותפת.

אילן: ההרגשה המשותפת הזו, על מה היא מתיישבת, על מה היא נבנית?

בכמה כל אחד מהם מבין בהתקשרות הדדית.

אילן: זאת אומרת, כל העבודה הזאת צריכה להיות במצב של נעלם, של למעלה מהדעת. אני מרגיש שמשהו חסר לי, ואני מתקרב למישהו שאני מרגיש שיש לו מה שחסר לי.

כן.

אילן: פעם נתת דוגמה שהלכת לבקר אצל סופי, שאלת אותו מה לעשות, והוא אמר לך "תשרת אותי". מה הוא אומר בזה? תתקרב אלי, בוא נבנה כלי משותף. אז זה הבסיס להתחלה.

כן.

אילן: ותחילת הקשר יוצרת את חומר הדלק להמשך, להתקרבות הנוספת, למדרגות הבאות.

כן.

שמעון: אתה בהשגה, ואתה לא מעביר לנו את ההשגה, האם בגלל שאנחנו עדיין לא מוכנים?

כן.

שמעון: אם היינו מוכנים, אז היית נותן לנו את ההשגה.

אם הייתם מוכנים, אז הייתם מקבלים מהבורא.

שמעון: אבל אמרת שחבר יכול להעביר את ההשגה שלו לחבר שלידו. אנחנו איתך כל הזמן, ואנחנו כנראה עדיין לא מוכנים לקבל ממך את ההשגה.

כן.

דודי: למה מקבלים השגה מהחבר ולא מהבורא?

זה אותו דבר. הכול מגיע בכל זאת מלמעלה.

דודי: וכשאנחנו קוראים במקורות, מבעל הסולם, מרב"ש, האם גם זה נקרא "התכללות", אנחנו מקבלים מהם כלים ואורות?

כן.

דודי: כשאנחנו שומעים אותך, לומדים ממך, האם אנחנו גם מקבלים ממך?

כן.

דודי: האם למקובל יש מה לקבל מהתלמידים שלו, או שהוא פשוט מעליהם לכן אין לו מה לקבל מהם אלא רק מגדולים ממנו?

לא, מתלמידים אין לו מה לקבל.

אילן: זה שהגדול מעביר, נותן, האם בזה הוא פותח כלי להרחבת הכלי שלו מול הבורא? הוא הרי נותן מעצמו. יכול להיות שההתפתחות של המקובל תלויה בנטייה שלו, בלהוציא, אם אני מבין נכון.

כן.

אילן: לכן חשוב ללמד, חשוב להעביר, לגדל קבוצות.

ולאד: למה שחבר ירצה להעביר לחברו את מה שהוא משיג? מה צריך להיות היחס של המקבל לחבר שנותן כדי לקבל? באיזה תנאי זה קורה שאחד מעביר לאחר?

בחיבור ביניהם.

ולאד: צריך להיות רצון במי שמקבל כדי שהחבר יעביר לו משהו.

כן.

ולאד: רצון ברור מה הוא רוצה לקבל מהחבר.

כן.

ולאד: הוא רוצה לקבל השגה שהחבר יכול להעביר לו, כי הוא מרגיש שיש בו משהו שחסר לו. איך הוא פונה אליו כדי שהוא יעביר לו? זה כנראה לא במילים, פשוט אין מילים.

לא, זה רצון.

ולאד: מהרצון שלו הוא פונה לרצון של החבר ואז החבר מחליט והוא יכול להעביר לו.

כן.

ולאד: הכול בלי מילים.

יש כאן עוד הרבה דברים.

ולאד: גם מילים?

לא.

דודי: בכל פעם אני מתפעל מהחכמה הזאת, ואני אומר, כמה הבחנות יש כאן, כמה עומק.

ולאד: אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו פשוט מרגישים אחד את האחר.

דודי: יש לנו בקרוב כנס שעוסק בלשמה, ואנחנו רוצים להגיע ולהתכלל יותר בינינו, בתוך העשיריות, בין העשיריות, מה הפעולה המשמעותית לדרגה שלנו בנוגע להתכללות? כי מה שדיברנו נשמע רחוק שנות אור מאיתנו.

לא. צריכים להשתדל להיות קרובים יותר זה לזה, ואז זה יגרום לכך שכל מה שיש לכולם יתגלה בין כולם.

דודי: זו התכללות, כשכל אחד מקבל מהאחר את מה שיש לו. למה אנחנו מתחברים? האם חיבור הוא התשתית או חיבור הוא תוצאה של התכללות?

קודם כל זה ברצונות.

דודי: האם קודם יש חיבור ואז יש התכללות, או קודם יש התכללות ואז יש חיבור?

התכללות ואז חיבור.

דודי: ואז חיבור של הרצונות שלנו.

כן.

דודי: האם חיבור הרצונות שלנו מוביל אותנו לדבקות?

כן.

דודי: שאנחנו דבוקים באחד.

כן.

דודי: ומה זו אהבה?

אהבה זו התכללות בדרגה גבוהה יותר.

דודי: זאת אומרת דבקות ברמה גבוהה יותר, האם אהבה גבוהה יותר מדבקות?

כן.

מושי: האם קודם התכללות ואחר כך חיבור, או קודם חיבור ואחר כך התכללות?

התכללות קודמת.

מושי: האם התכללות גבוהה יותר מחיבור?

לא.

ולאד: קודם התכללות.

מושי: בחיבור אתה נשאר והוא נשאר ושניכם מתחברים, אבל כל אחד נשאר בפני עצמו. התכללות זה כמו סלט, אתה כבר לא מבדיל, לפי מה שאני מבין. זה אפילו יותר גבוה, כי אתה בכלל לא מבדיל בינכם, איפה אתה, איפה הוא.

כן, כי יש רצון משותף.

מושי: יוצא שזה גבוה יותר מחיבור. אבל למה אנחנו לא מדברים על הערבות. ערבות היא קודמת, היא בכלל התשתית, ערבות היא עוד לפני חיבור, לפני הכול, תמיד אמרנו שערבות היא השלב הראשון.

רואי: אמרת שאם היינו מוכנים להשגה, אז הבורא היה נותן. מה זה להיות מוכנים להשגה?

להיות מחוברים על מנת להשפיע זה אל זה, ובכך מייצבים את הכלי להשפעת הבורא.

רואי: האם כל מה שתיארת עכשיו זו לא כבר השגה בפועל, שאנחנו מחוברים על מנת להשפיע?

כתוצאה מזה בכל אחד תהיה איזו השגה.

רואי: איך להיות מוכנים, איך אתה מוכן לזה?

תשתדל.

דודי: האם אדם צריך לרצות להשיג את מה שיש לחבר, או החבר רוצה למסור לו?

כן.

דודי: אני צריך לרצות את מה שיש בכל אחד מהם, לחפש את ההשגה שלהם.

כן.

ולאד: נניח שאני רוצה לקבל משהו מהחבר, להשיג משהו, והוא רוצה למסור לי. האם יש סדר פעולות שאני צריך להתבטל לפניו?

תתייחס אליו כמו אל גדול.

ולאד: מבחינתו גם צריך להיות רצון, שהוא רוצה.

כן.

מושי: מהי השגה? אני מבין שהשגה זו יכולת של האדם לעשות פעולות למען החבר בלי שום תמורה. איך את היכולת הזאת אני יכול למסור למישהו אחר? אפילו מקובל לא יכול. זה משהו שאדם צריך להשיג בעצמו, לכן אני אומר שזה מוזר להעביר השגה.

אי אפשר להסביר.

מושי: אבל להעביר אפשר?

כן.

דודי: האם יש דוגמה בעולם שלנו, שאתה מוסר למישהו את ההשגה? אני מבין שאני מוסר ידע, כותב ספרים שאדם יקרא, יתרשם, ירגיש, יש דוגמה בעולם הזה שאני יכול למסור את הפנימיות שלי למישהו אחר?

לא.

דודי: גם אם אני מספר לך מה אני מרגיש, מה אני חווה?

אין כלים משותפים.

מושי: אתה יכול למסור למישהו השגה כשהוא לא מוכן? אי אפשר, זה רק כשאדם מוכן. אתה מוכן למסור והוא מוכן לקבל.

ולאד: בעולם הזה תמיד אצל מומחה טוב צריך להיות מורה טוב, זאת אומרת תמיד לומדים מהמורים, זו גם מסירה?

כן.

מושי: פעם סיפרת על מקרה שרב"ש סיפר לך, שבעל הסולם סיפר קצת על השפעה יותר מדי לנכד שלו?

כן, זה היה.

מושי: ואז הוא לרגע הבין מה זה הדבר הזה ולא התקרב לזה יותר כל החיים. זה נקרא כביכול מסירה?

מסירה למי שלא מוכן.

רואי: אז כל ההשגה, כל גילוי הבורא לאדם זו עבודה, זו מוכנות של האדם?

כן.

רואי: האם הסביבה מכניסה את האדם לרוחניות, או האדם מכניס את עצמו על ידי היגיעה שהוא עושה?

על ידי היגיעה.

רואי: אז מה הסביבה עושה עליו?

נותנת לו תנאים, תמיכה.

רואי: אבל הסביבה לא יכולה להפוך אדם לבעל השגה.

לא.

רואי: גם אם היא תחשיב אותו זה לא ישנה בו כלום, גם אם היא תהפוך אותו לגדול, תיתן לו חשיבות ותתפלל עליו, זה לא ישנה?

כי אין לו כלים משלו.

דודי: והכלים, אתה אומר שצריך להיות משהו משותף ביניהם. יכול להיות למישהו כלי קטן ולשני כלי גדול זה כבר שיתוף שיש ביניהם?

כן.

(סוף השיחה)