להיות נציג הקבוצה כלפי הבורא
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.12.25 – אחרי עריכה
דודי: יש שאלה.
מה?
דודי: אם הרב מציע לך סיגרה ואתה לא מעשן, האם אתה מתחיל לעשן או לא?
לא. בן אדם מוסר לשני משהו שנראה לו טוב, שנראה טוב לו. ולכן אם היה יודע שבמה שהוא עושה הוא ממש מזיק, אז הוא לא היה נותן.
דודי: ולא יכול לקרות שאתה לא יודע בדיוק מה האדם השני רוצה, אבל אתה רוצה לפרגן לו?
לא לא לא. אם הוא מבקש, אם אני רואה שכך, אז זה משהו אחר.
דודי: השבוע אמרת באחד השיעורים המוקלטים שבהם אנחנו צופים, "אני חייב להיות נציג הקבוצה כלפי הבורא, כל הזמן לדאוג רק לזה, להרגיש את עצמי אחראי. לא רק תפילה עבור החברים, אלא להיות אחראי עבור כולם, גם מצד הטוב, גם מצד הרע. להיות הנציג כלפי הבורא. אתה אחראי".
השאלה, מה זה אומר שאדם הוא אחראי? במה אדם פרטי אחראי במשהו? איזו אחריות יש לו באמת?
שבעבודה שלו מול הקבוצה, מול החברים, הוא משתדל לקרב אותם לבורא.
דודי: אז כל חבר, כלפי שאר החברים בעשירייה, צריך לדאוג לקרב אותם לבורא, זו האחריות שלו כלפיהם.
כן.
דודי: וכך כל אחד כלפי שאר החברים, הדדית.
זה אני לא יודע, אבל אתה שואל על מישהו.
שמעון: איך לקרב אותם לבורא?
לעורר אותם. לעורר אותם לבורא. שכל אחד ואחד יתחיל לחשוב לכיוון זה, עד כמה הוא דוחף את הקבוצה לבורא.
דודי: מה תפקיד העשירייה באחריות שלה, כדי לעורר את שאר העשיריות בקבוצה שהיא נמצאת בה?
אותו דבר.
דודי: מה זה אומר שעשירייה אחראית על שאר העשיריות?
שהיא מעוררת את שאר העשיריות להתעורר ולהימשך לבורא.
דודי: וזה הולך במעגלים, נגיד פתח תקווה כלפי הכלי העולמי, וכל קבוצה בכלי העולמי אחת כלפי השנייה.
כן.
דודי: מה זה עשירייה בריאה?
עשירייה בריאה, שיש לה תמיד מצב רוח להתחבר סביב הבורא.
דודי: איך חברה יכולה לעזור לעשיריות חולות, שאין שם הרכב מלא, מאחרים, לא מגיעים? כל מיני בעיות יש שם, אתה לא מרגיש מהם חיבור חזק.
כן.
דודי: מה אפשר לעשות ביחס לעשיריות כאלה?
לעורר אותן. אין כאן משהו מלאכותי, אלא זהו, ממש לעורר.
דודי: בתפילה פנימית ובדוגמה חיצונית, זה נקרא לעורר?
כן.
דודי: ומה עם לטפל בעשירייה חולה, שעשירייה בריאה תיגש לעשירייה חולה, יש מצב כזה?
כן, גם כן.
דודי: זאת אומרת, יש מקום להתערב פנימה בתוך עשירייה ולעזור לעשיריות.
בטח. לא שיש מקום, יש חובה.
דודי: חובה.
שמעון: היום בשיעור בוקר היה לידינו שולחן ורק אחד ישב לבד, כל העשירייה לא הגיעה. יש כאלה גם שניים, שלושה, וכל העשירייה לא מגיעה. איך באמת לעזור במקרה כזה?
צריכים לעורר אותם. לעורר.
דודי: מאיפה מביאים רוח לחברה שתיתן בעירה מחדש? יש לפעמים הרגשה אצל חברים שכאילו החיים הופכים להיות שיגרה, יש עייפות החומר, עוד שיעור, עוד לימוד. איך פתאום מכניסים איזה ניצוץ כמו ביום הראשון שהגעת לדרך?
זה תלוי עם מי אתה נכלל.
דודי: זה תלוי באדם.
בקבוצה שאתה נכלל בה.
דודי: בקבוצה שאני נכלל יש בתוכה הכול, זה תלוי בי.
זה תלוי בך. תלוי בך.
דודי: התחלתי לעבוד בהפצה עם מישהו שרק התחיל עכשיו ללמוד איתנו. כמה חיסרון, כמה התלהבות, הרבה זמן לא הרגשתי ככה שמישהו כמו ילד מתלהב מכל דבר, ולי אין כוח כבר, והוא מצביע, בוא נלך לכאן, בוא נעשה את זה. כבר עשינו את הכול, אבל הוא הכניס פתאום איזו חיות, שאמרתי "וואו, אני רוצה גם ככה, להיות פתאום כמו ילד בעבודה הפנימית". מאיפה מביאים כוחות התחדשות, שתידלק פתאום?
תסתכל על אחרים.
דודי: ואם אני מסתכל ואני לא רואה במה בדיוק יש לקנא? בסדר, הם נמצאים, בפנים אולי יש להם עולם ומלואו אבל בחוץ הכול רגיל, הכול רגוע כלפי חוץ. מה אתה יכול לקחת משם, לשאוב משם?
זו בעיה.
דודי: אז מה, אני צריך לספר לעצמי סיפור, נרטיב שלם, שהחבר נמצא בגמר תיקון ואני לא, ולקחת ממנו כוח, או מה? אני צריך הרי דוגמה מעשית. יושבים פה עכשיו חברים, רגועים, הכול טוב, מה אני יכול לקבל משם? או שאני מספר לעצמי סיפור שיש לי מה לקבל, ואז זה בכלל לא תלוי בהם, אלא באיך שאני מספר לעצמי, או שבאמת אני צריך לראות משהו שידליק אותי.
צריכים להשתדל להתרומם.
אילן: על איזה מצב רב"ש אמר שעדיף שבן אדם ייצא, ילך ליהנות ממנעמי העולם הזה?
אני לא זוכר.
אילן: אתם זוכרים על מה אני מדבר?
דודי: עד לאיזה דרגה אדם צריך...
אילן: לא, לא.
דודי: מה השאלה?
אילן: שמעתי מרב שרב"ש אמר למישהו, לפחות תלך תיהנה מההנאות של העולם הזה.
דודי: כן. או שאתה כבר בקבלה ולך על זה עד הסוף, או תצא ותעשה חיים, אין באמצע.
אילן: לך תיהנה.
כן.
אילן: על איזה מצב הוא אמר את זה?
לא יודע, על מצב של אדם רגיל.
אילן: כי הגירויים האלה של הרצון לקבל שמתעורר באדם, הם תמיד ישנם. סך הכול בן אדם חי בעולם הזה, עד שהוא מגיע, בעזרת ה', למקום שנמשך ונקשר לחיים בעשירייה.
כן.
אילן: זה נס גדול. והמצב הזה שאמרנו שהרב"ש אומר לבן אדם לך תיהנה, אם אני מבין נכון, זה כשבן אדם לא מרגיש קשר לבורא, אין לו הרגשה של עבודה פנימית.
כן.
אילן: אז רב"ש אומר לו, לך תיהנה לפחות ממה שיש לך בחוץ.
כן.
אילן: השאלה, באיזה תנאים משחררים בן אדם "לך תיהנה"? למה לא להשפיע עליו, לחזק לו את חשיבות המטרה? הוא כבר הגיע, הוא כבר ישנו.
אם יש לו כזאת סביבה, אז ודאי שכן צריך להתחבר אליה.
אילן: אם מאבד כוחות, מאבד כוח, מאבד קשר?
שיכנס לסביבה שיכולה לעורר אותו.
אילן: בכל זאת הוא צריך לרצות להיכנס לסביבה כזאת. למה אני שואל את זה? מקודם כשדודי ושמעון אמרו שחבר יושב לבד בשולחן, או רק שניים, שלושה חברים באים, אם נסתכל אחורה, אז לחברים האלה היו לפחות עוד שבעה, שמונה חברים סביבם.
כן.
דודי: לאט לאט קרו כל מיני דברים, וכולם מרגישים שהם צודקים, הייתה הכרחיות בעבודה, הכרחיות בבית, היו כל מיני סיפורים שבן אדם הקטין את הנוכחות שלו, צמצם את הנוכחות שלו איתנו. ואני כל הזמן שואל את עצמי, מה אנחנו יכולים לעשות? אני בטוח שכל אחד עושה את המקסימום. תראה כמה משאבים משקיעים במפעל לעורר, יש צוות התעוררות, צוות חברתי, יש המון חברים שדואגים לזה, אבל בכל זאת בן אדם מגיע למצב שנגמרו לו הבטריות.
כן.
אילן: מה עושים?
מעוררים אותו, מתחברים אליו, מזינים דרכו כוח.
דודי: אם הבורא מנהל את הכול, ובסוף זה שורש נשמה של אדם שמגיע ללמוד קבלה.
אם הבורא מנהל את הכול, אז לי נשאר רק להיכנס למיטה ולהירדם.
דודי: זה לא נכון? הבורא מחזיק את האדם כמו מגנט, אם יעזוב אותי, אני אהפוך להיות...
לא, מאיפה אתה יודע שזה ככה? כך אמרת.
דודי: כלומר, זה לא החשבון שלי, של אף אחד, אדם צריך...
אדם צריך.
דודי: לעורר ולהתעורר ולעשות כל שבכוחו.
כן.
דודי: כאילו לסלק את הבורא, לצורך העניין, מהפעולה, לעשות מה שבכוחו.
כן.
(סוף השיחה)