להתפעל מתפילות מקובלים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.06.25 – אחרי עריכה
מושי: רציתי לשאול איך המקובלים כתבו תפילות. נגיד אנחנו קוראים "תפילת שמונה עשרה", "קריאת שמע", זה באמת יצא להם מהלב, ואני לא מוצא בלב שלי שפה כזאת, מילים כאלה. אני מבקש תכונת השפעה, תן לי להתחבר עם חברים, מילים כאלו.
אבל כשאתה קורא סיפור של תפילה, אז אתה מתאר לעצמך את המקובל שהוא קורא את זה, ומהלב רוצה להגיע לאיחוד עם אותו האיש שכתב את זה.
מושי: כן, ברור. אבל אני אומר, שאותו ראשון שכתב את זה, אני לא יודע אם זה היה אדם אחד או כמה אנשים כתבו.
דודי: אנשי הכנסת הגדולה.
מושי: כלומר ביחד הם חיברו את זה. אני אומר שזה קצת מוזר, כי לי מהלב לא יוצאים מילים כאלו, נגיד אותה תפילת שמונה עשרה, שרואים שזה תפילות שונות.
דודי: על הנוסח אתה מדבר.
מושי: הנוסח עצמו מחובר על ידי הרבה אנשים, כי מצד אחד מהללים את הבורא, מצד שני אומרים "בואו נקבץ את עם ישראל", מצד שלישי אומרים, "תסלח לנו ותביא לנו גשם, ותביא לנו את זה וזה". כל מיני ברכות כאלו ורואים שזה כנראה אוסף, זה כמו שהיינו עכשיו עושים תפילה משותפת וכל אחד יוסיף את הזווית שלו.
אני אומר שבלב שלי יש רק כיוון אחד, "תן לי כוונה להשפיע", זהו. זה לא מתפתח לעוד כל מיני "תן לי את זה, ואת זה", אני רק רוצה להשפיע, זהו. האם זה בסדר, לא בסדר, אני לא יודע.
אני לא יודע אם זה שטחי, אבל זה מאוד מדויק וברור, אני רוצה רק דבר אחד, כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת, אין לי בלב כוונה "תן לי גשם לארץ, תן לי לקבץ את עם ישראל" ועוד ועוד בקשות כאלה. האם זה נכון, לא נכון? אני לא משווה את עצמי עם אנשי הכנסת הגדולה, אבל אני אומר מה שבלב.
לחיים מושי.
דודי: לחיים. אני אשאל את השאלה של מושי. אני מבין שיש הנוסח של אנשי הכנסת הגדולה, שפה פיוטית, יפה, עשירה, כוללת הכול ומסודרת. ויש את האדם הפשוט עם התפילה שיש לו בלב, תן לי כוונה על מנת להשפיע בלי כל מיני פלפולים. זה הכול, זה מה שאני יודע.
למה צריך אדם להגיע בסופו של דבר, שהתפילה שלו והמילים שלה יהיו המילים שלו, או לא, כלומר יש מילים שלהם ויש המילים שלי וזה בסדר?
בכל זאת יש לנו להתפלל, להתפעל ממה שכתבו המקובלים ומסרו לנו.
דודי: במה התפילה של המקובל מיוחדת מהתפילה שיש לי בלב, התפילה הפשוטה שלי?
התפילה הפשוטה היא פשוטה, והתפילה של המקובל היא התפילה של המקובל.
דודי: אני צריך לרצות להתפלל כמוהו?
אתה צריך להתכלל מהמילים שלו.
דודי: אני צריך לחקות אותו?
אני לא יודע אם אתה יכול לחקות מתוך זה שאתה יושב לידו.
דודי: לחקות אחרי המילים שלו, הוא כתב ככה, אז אני חוזר אחרי המילים שלו?
לא. זה ממש לא מספיק.
דודי: אז שביל מה הם נתנו לי מילים כאלה כדי לנסות לחקות אותן, לחזור אחריהן עד שאני אלמד בעל פה את המילים שלהן?
כן.
דודי: מה עם המילים שלי שבוקעות מהלב בצורה פשוטה?
תתפלל להגיע למילים שלו.
דודי: ואדם בסופו של דבר מגיע למילים של המקובלים, ממש למילים שלהם?
כן.
דודי: ואין הבדל, הוא אמר, אני אמרתי, אנחנו אותו דבר אומרים?
נגיד.
דודי: אני שוקל עכשיו לעשות סידור קבלי, כלומר להביא את התפילות ולהביא את הפירוש שלנו, כדי שיראו את העומק שיש בפנים בדבר הזה, אתה אמרת הרבה דברים מאוד יפים לאורך השנים.
איך שאתה רוצה.
שמעון: לאחרונה אני יותר מרגיש שמישהו מנהל אותי, אני לא מרגיש שאני מנהל את עצמי, וממש באופן מלא יותר ויותר כוח עליון מנהל אותי לכל דבר. מצד שני, כשאני שומע חברים, אני מרגיש כאילו שהם מדברים מעצמם. איך להתקדם לראות שכל אחד שמדבר, במה שהוא אומר לראות שהכוח העליון מנהל אותו ולשמוע את זה.
נגיד, עכשיו דודי אומר משהו, ואני מרגיש שזה דודי וזה לא הבורא מנהל אותו. איך להתקדם להרגיש שאין עוד מלבדו, שהכול הוא מנהל ואני רוצה לשמוע אותו. איך אפשר להתקדם לזה?
אני לא יודע, השפה שלי היא קלה ואני לא יודע איך, אבל נראה שאנחנו בכל זאת מתקדמים.
אילן: יש משהו שאתה מצטער עליו?
על בני אדם?
אילן: לא, אם יש משהו שאתה מרגיש שאתה מצטער עליו?
לא.
אילן: נגיד כשאני רואה אנשים סובלים בכל מיני מקומות, אז אני לא יכול להתעלם מזה שיש לי הרגשת צער עליהם, שהם עוברים סבל בגשמיות, בגוף.
אז איך אתה מגיע?
אילן: קודם כל באופן אוטומטי יש לי הרגשת צער. אחר כך ברור לי לגמרי שאני בכל זאת נמצא תחת השפעת הסביבה, וברור שכך הבורא מוביל אותם, ברור שאין עוד מלבדו, לגמרי ברור. אני מחפש מה הבורא רוצה להראות לי בזה שאני רואה את הדברים האלה. למה אנחנו מתעסקים עם זה בכל מיני רמות, בחברים, בקבוצה. אבל עדיין יש ציבור שלם, יש חלק של הנברא שעובר תקופות של סבל, של עצב, של כאב וזו תנועה בין הצדקה לבין הצער עליהם, זה כמו פינג פונג, כל הזמן יש משחק כזה בין זה לבין זה. ואני לא מצליח לייצב את עצמי באין עוד מלבדו ולהסתכל על זה ככה.
כנראה שלא צריכים.
אילן: צריך לעשות משהו בגשמיות כלפי האנשים האלה? יש דרך איך לעזור להם?
שהם רוצים להיכנס יותר פנימה לתורה?
אילן: שהם רוצים להיכנס יותר פנימה?
כן. שהם רוצים להיכנס יותר פנימה לתורה, ולכן בא לך להגיד עליהם ככה.
דודי: אני רוצה להרים לחיים על שיעור הבוקר שהיה לנו היום. ובכלל שיעור הבוקר זה משהו. כל העולם זה מלחמות, טילים, וויברציות שמעבירים את כל העם, ולנו יש איזה רגע ביממה שאדם פתאום מקבל אוויר לנשימה ואני ממש מרגיש שזה מרגיע אותי ובלי זה אני לא מרגיש חי, לא מרגיש שהכול ברור לי, כלום. הולך בערפל ורק בשיעור בוקר פתאום משהו נפתח לחיים לרגע הזה המחובר בינינו.
לחיים.
ולאד: אומרים שהמלחמה הזאת יכולה להימשך לפחות שבועיים, אם לא יותר.
בטח, למה לא?
ולאד: זה לא טוב.
מושי: זה נכון לחשוב ככה, שאם כבר הגענו למלחמה ועכשיו אנחנו לא יכולים להתאסף פיזית ולעשות סעודות ושיעורים, זה סימן שלא מספיק השקענו, או שיכול להיות שזה לא קשור? יכול להיות שהשקענו הרבה אבל יש תוכנית שכך צריך לעשות כלפי העם, כלפי אומות העולם ובכלל זה לא אנחנו פה.
איך נכון לחשוב על זה, שזה בכלל לא נכון ולא לחשוב על זה? או שאני יכול להגיד שזה סימן שכנראה לא מספיק התחברנו?
תחשוב כך, זה כיוון נכון.
מושי: עכשיו התנאים להתחבר הרבה יותר קשים ממה שהיה. גם לכל אחד יש תוספת עבודה כל אחד עסוק עם הילדים עשרות שעות במקום להיות בעשירייה ולהתחבר ובכלל לכל מיני אירועים. יש תנאים הרבה יותר קשים.
אני רק לא מבין, יש עוד איזה שינויים שאתם דיברתם?
דודי: בגלל המלחמה אין התאספות פיזית בבניין הכול וירטואלי. היום מושי ואני נעביר שיעור וירטואלי מהאולפן לכל הכלי עולמי בצהריים. אחר כך יש לנו סעודה וירטואלית שלישית, ומחר בבוקר שיעור וירטואלי, אחר כך תגיע בארבע בעזרת ה', וככה נראה הלאה לפי ההנחיות של פיקוד העורף מה אנחנו עושים הלאה.
מושי: אנחנו מנסים לשמור על אותם סדרים שהיו לנו עד כמה שזה ניתן.
בסדר. טוב, שכולם יהיו בריאים ומוצלחים.
(סוף השיחה)