"פרשת השבוע"
פרשת "בוא"
בהשתתפות: גיל קופטש
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.07.08 – אחרי עריכה
גיל: אנחנו בשיחה על פרשת השבוע, פרשת "בוא", הפרשה שמסיימת את עשר המכות.
כן, וממשיכה.
גיל: וממשיכה הלאה, וסוף סוף יוצאים ממצרים. הגיע הזמן כבר, השתגעתי שם במצרים.
למה דווקא על הפרשה הזאת אומרים "בוא", הרי כל המכות הם שם, "בוא אל פרעה".
גיל: למה?
כנראה שכאן מגיעים לסיכום של כל זה.
גיל: כרגיל עוד פעם משה ואהרון הולכים לפרעה, הש"ג של פרעה כבר לא יכול לראות אותם.
איך נותנים להם להיכנס, ואיך במצרים בכלל עושים דבר כזה? זה לא מובן. לפי הגשמיות הסיפור הוא ממש לא מציאותי, לפי הרוחניות הוא מובן.
גיל: יש מדרש שמאוד משעשע אותי. פרעה היה הולך בבוקר לעשות את צרכיו ליד היאור, כי הוא החזיק מעצמו אלוהים, וכל המצרים החזיקו ממנו שהוא אלוהים, לכן הוא לא רצה שיראו אותו עושה את הצרכים שלו, והוא התחבא בצמחים שליד היאור, ושם משה תפש אותו ואמר לו: "שלח את עמי", בנקודה הזאת, שהוא הכי לא רצה שיראו אותו. לחז"ל היה חוש הומור.
אנחנו בסוף עשר המכות, במכת ארבה. ארבה זו חיה קצת מגעילה, אבל כשרה למרבה ההפתעה.
כן.
גיל: ואחרי זה מגיע החושך. "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים. ולכל בני ישראל היה אור", ("וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם."). איך קורה כזה מצב, שפה יש חושך ופה יש אור?
האדם, אחרי כל המכות, מגיע סוף סוף להבדיל בין אור לחושך, בין אור אמיתי וחושך אמיתי. אם הוא משתמש באגו שלו עם התוצאות הכי טובות אבל עם תוצאות אגואיסטיות, אז הוא רואה בזה חושך, הוא רואה בזה אי הצלחה. תביא לי מיליארדים, תביא לי הצלחה, תביא לי כסף, כבוד, מה לא, אם הדבר הזה הוא באגו שנגמר, שנרקב, שמת, אז אני מלכתחילה לא רוצה אותו. אני לא יכול לסגור יותר את העיניים ולראות את החיים שלי שהם ללא המשך התעלות רוחנית.
גיל: אתה אומר שבעצם לכל אלה ששבויים במצרים יש מודעות. הם אומרים, "אנחנו שקועים בבוץ", אבל הם יודעים שהם שמה.
נכון. בשביל מה הם עברו את כל גלות מצרים, ארבע מאות שלושים שנה? הם נמצאים עכשיו בימים האחרונים לפני היציאה. האדם עבר כל כך הרבה בפנימיות שלו, למד הרבה חוכמת הקבלה, עבד בעצמו, בקבוצה, בכל הדברים שצריך לעשות לפי המלצת המקובלים, והוא מגיע להכרה פנימית שכבר זהו, די. הוא מתחיל להבדיל בין הדברים האלה. לא כמו שקודם הוא הבדיל לפי האגו שלו מה טוב ומה רע. הוא חשב שפיתום ורעמסס אלו דברים טובים שהוא אוגר בתוך האגו. הם היו כמו מחסנים.
גיל: פיתום ורעמסס הם ערי המסכנות, שם צברו את התבואה.
כן, מסכנות לישראל, אבל לפרעה הם מחסנים.
גיל: בנקים.
נכון. אז זה תלוי, אם אתה עובד באגו שלך, צובר וצובר, אז נראה לך שזה כל טוּב. אבל ל"ישראל" שבך, שרוצה להגיע לישר אל, מהמילה ישראל, אתה רואה שאתה נמצא בריקנות, במסכנוּת וגם בסכנה.
גיל: אז מי שנמצא במצרים, מבחינתו הוא לא במצב כל כך גרוע, הוא צובר נכסים.
תלוי מי. אם הוא מזדהה עם האגו שלו, מזוהה עם האגו שלו, אז ודאי שטוב לו. עד רגע מסוים שבו מתחילה להתגלות "נקודת משה", ומתחילה למשוך אותו לכל מיני כיוונים, ואז הוא לא מרוצה מזה, כמו שהיהודים אמרו למשה.
גיל: השאלה, האם הנקודה הזאת מתעוררת בכל בן אדם, או שיש אנשים שזה לא מתעורר בהם והם מתים שמנים ומרוצים?
בינתיים, בגלגול הזה נגיד. בגלגול הבא הם יצטרכו. כי זו התכלית, כל אחד ואחד חייב לגלות שהוא נמצא במצרים בעולם הזה ולצאת ממנו. יוצא שבמוקדם או במאוחר כל אחד מגלה את "נקודת משה" שבו, ואז לא נוח לו.
מה היהודים אמרו למשה? "מרגע שבאת לדבר עם פרעה נעשה לנו רע, בשביל מה אתה הולך על זה? אנחנו לא רוצים את זה. יש לנו כל טוּב, בשר, דגים, הכול. מה אתה מקלקל לנו את החיים?". למשה ודאי שאין תמיכה גדולה, אבל אין לו ברירה והוא בכל זאת ממשיך במשימה שלו. גם "משה" שבאדם, הוא נמצא בין כל היהודים שבו, המצרִים שבו, וכל העולם שבפנים בתוכו, והוא כוח קטן מאוד. אם הוא יתפוש ביד אלוהים וילך יחד איתו לפרעה, אז הוא יצליח, ואם לא, הוא אבוד.
גיל: על החושך שהמכה מדברת עליו, חושך מצרים, כתוב "וימש חושך", מלשון מישוש. כלומר הם יכלו למשש את זה, זה היה חושך חומרי, ממש פיסי.
בדיוק, זה החומר הקודם שהיה להם, שעל ידו הם יכלו לפרוח, לעלות, ולהגיע לכל הדברים. אנחנו צריכים להבין, שהיהודים היו פעם השליטים של מצרים.
גיל: בדור שידע את יוסף הם היו שליטים, בדור שלא ידע את יוסף הם היו עבדים.
כן. עכשיו הם מרגישים עד כמה אותו חומר שהיו מחזיקים בו, ששולטים בו, הוא הפך להיות כולו לחושך, שאי אפשר לסבול אותו. הם לא יכולים לראות בו במאומה מילימטר קדימה - איך אני חי, בשביל מה אני חי, למה כל דבר קורה, שום דבר, הכול בחוסר דעת. עם זאת יכולה להיות הצלחה גשמית, אבל האדם הוא שקובע לעצמו שזה חושך מצרים.
אנחנו רואים שיש אנשים שנכנסים לדפרסיה, לסמים, לֶמה לא, ולאדם יש הכול. מה שיש היום לאדם הכי עני, אם היה מה שיש לו לאדם מלפני אלף שנה או אלפים, אז לא היה לאנשים מה לאכול. היום אתה תמיד משיג חתיכת לחם, לא חשוב מה, תעמוד ברחוב חמש דקות. ואנשים מגלים חושך בים של הדברים הטובים.
גיל: אז אתה דווקא אומר שחומריות יתר, חומרנות, מטריאליזם היא חושך, היא כמו חור שחור כזה, שסופח את האור אליו.
נכון, ולכן כתוב שם, שזה היה מורגש כאיזה דבר מוזר.
גיל: והם לא יכלו לזוז, החושך הכביד עליהם, ככה אומרים חז"ל.
כאילו נמצאים בתוך בטון, ממש כמו ביציקה.
גיל: אבל החושך האחר, כשאני עוצם את העיניים למשל, זה לא ממש חושך, אני רואה כל מיני זהרורים כאלה.
לא, בתוך העיניים שלך עוברים כל מיני סוגים של חשמל בתוך העצבים, וזה מה שאתה רואה. בכלל מה שאנחנו רואים, זה לא מבחוץ, זה הטבע שלנו, וניראה לנו שאנחנו רואים מבחוץ. הכול אנחנו רואים מבפנים. אלה כל התופעות הפנימיות שלנו. באמת, אנחנו לא אלו שכך מרגישים את עצמנו. אני לא רואה שום דבר, ולא שומע שום דבר, ולא מריח שום דבר מבחוץ, כלום. החושים שלי, רק מתפעלים ממה שקורה אצלי בפנים. רק מכל התמונה הפנימית הזאת שאני קולט, יש לי דמיון כזה, שאני מקרין את זה החוצה, כביכול זה עולם שנמצא מחוץ לי.
גיל: מה דעתך על אלה שאומרים שיוויתי השם לנגדי תמיד, לשוות את השם המפורש בתוך החושך הזה?
כן שמעתי, מתפללים על י ה ו ה, עושים מדיטציה על אות אלף, על אות דלת.
גיל: זה לא כוס התה שלך, אני מבין, אתה לא מתעסק בזה?
ודאי שאני לא מתעסק בזה, וחוכמת הקבלה לא מתעסקת בזה. אלא אנשים שהם עדיין לא גילו מה זה אמת, אז מחפשים לעצמם כל מיני כאלו צורות, שאולי על ידן יתגלה להם משהו. לא מתגלה להם באמת כלום חוץ מהדמיון הפנימי שלהם.
גיל: זאת אומרת, זה בזבוז זמן כל המדיטציות האלה?
אבל בינתיים הם גדלים ומכירים, אתה רואה איך אנחנו רואים מסיפור מצרים, אנחנו חייבים לגלות את פּרעה, את האגו על ידי מכות שמתקדמות כל פעם יותר ויותר, עד כמה אנחנו רואים שזה היה שקר. לפני כן לא יכולים לגלות. קח אדם שמתקדם כל הזמן על ידי שקרים, בסוף הוא מגיע לאמת.
לכן, אני דווקא מסתכל על כל ההתעסקות הזאת במיסטיקות ותכני ניו-איג' למיניהם, בסבלנות. דווקא ההתפתחות, הפריחה שלהם אומרת שעוד מעט ומהר, זה יגמר.
גיל: אבל שוב, דיברנו על ההבדל בין משה רבנו לבודהה. בודהה באמת לקח את הכיוון לעבודה של מדיטציה, עבודה פנימית במחשבה, ומשה רבנו הלך, עשה משהו פיזי בעולם הזה, הוא שינה את ההיסטוריה.
כן, אבל ההבדל העקרוני ביניהם הוא ששיטת משה היא ללכת עם פּרעה, נגד הפּרעה, ולהתגבר על פּרעה, ולהוציא ממצרים את כל הכלים, כל הרצונות, ועם הרצונות האלו שאפשר להוציא ממצרים, עליהם לבנות את הר סיני, הר של שנאה, כשמגלים את הכלים של המצרִים.
ולכן סביב ההר הזה צריכים לעשות ערבות, שכולם יעמדו סביב ההר, והנקודה של משה שרוצה להתחבר עם האלוהים, היא תעלה מעל ההר, מעל השנאה.
כשאדם יוצא ממצרים, הוא חייב להוציא משם את כל הכלים, כל הרצונות של האגו הגדולים שלו, ואיתם הוא דווקא עובר לקשר עם אלוהים מעבר לים. וכמו שאתה אומר, בודהה וכל השיטות האלו, עובדים בצורה הפוכה, הם אומרים "אנחנו צריכים לצאת מהאגו שלנו בלבד, להקטין אותו בכלל".
גיל: הם לא מתעמתים איתו.
נכון. זאת אומרת, לא להוציא ממצרים. מה פרעה אמר ליהודים קודם? הוא אמר למשה: "צא אתה, אהרון, כמה חברים, בבקשה, תצאו ממצרים". זאת אומרת, יש אפשרות לאדם כביכול לגשת למגע קטן עם האלוהים. משה אומר לו "לא, אני חייב לקבל את כולם". אחר כך פרעה אומר לו: "טוב, שכל הגברים יצאו". "לא, כולנו". "בסדר, כולכם תצאו, רק ללא צאן". מה אומר משה? "אני לא משאיר אף פרסא במצרים". הפרסא זה דווקא ההבדל בין עולמות דקדושה לעולמות דפורדה. יש לנו "עולם האצילות", זה נקרא "אצלו", והוא המנהל של כל החיים בכל העולמות התחתונים ובעולם שלנו, ותחת עולם האצילות, ויש "עולמות דפרודא" זה נקרא, הרחוקים מהאלוקות, בריאה, יצירה ועשיה.
ובין עולם האצילות, לבין העולמות בריאה, יצירה, עשיה יש גבול שנקרא "פרסא". אז משה אומר "אני לוקח למעלה מפרסא את הכל לעולם האצילות. אני לא משאיר במצרים, בעולמות בי"ע כלום. רק בצורה כזאת אני יוצא". ופרעה בסופו של דבר אין לו ברירה, הוא מסכים.
וכך ממכה אחר מכה אנחנו רואים, עד כמה משה מוציא, מוציא, מוציא מפּרעה קודם את הגברים, אחר כך את הנשים, עם המשפחות, אחר כך את הצאן, ובסוף גונב מהמצרים אפילו את כל הכלים שלהם, זאת אומרת את כל הרצונות. ואז רק בצורה כזאת יוצא, כמו שכתוב: "ברכוש גדול".
שיטת הקבלה אומרת שאתה חייב להשתמש בכל האגו, דווקא על ידי ה"עזר כנגדו", אתה מגיע לאלוקות. אז אתה עולה בעליה. מה שאי כן אצלם לפי המתודה שלהם, לפי השיטה שלהם, אתה כל הזמן נמצא ככל היותר קרוב לטבע, פחות ופחות לרצות, אז אתה פחות מרגיש, אבל אז אתה גם פחות בן אדם.
גיל: ביהדות אתה צריך להשתמש בכוח של הרצון לקבל?
כן.
גיל: להם היה חושך, ולבני ישראל היה אור. כביכול האור מתפצל איכשהו?
כך האדם מפוצל בפנים, הוא מתחיל לגלות עכשיו, אחרי כל המכות את הכרת הרע, הוא מגיע, ומתחיל לגלות מה אצלו טוב ומה רע בצורה אמיתית. ולכן לכל הכלים האגואיסטים, וכל מה שאפשר לקבל בו עושר, כבוד, מה שאתה רוצה, הוא קורא "חושך", ולקשר עם האלוקות, לברוח מהעבודה האגואיסטית הזאת, הוא קורא "אור".
גיל: זאת אומרת, זו מודעות בתוך האדם שאומרת, "זה עושה לי טוב, זה לא עושה לי טוב".
ולכן בתוך עצמו הוא כבר מבדיל, "זה המצרי שבי שיושב בחושך, וזה היהודי שבי שיושב באור.
גיל: בגמרא, הם אומרים את זה, אולי אתה מכיר "משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר התרנגול לעטלף, "אני מצפה לאור, שהאור שלי, ואתה בשביל מה לך אור?".
נכון.
גיל: זאת אומרת, האור שמגיע לתרנגול, בשבילו האור הזה הוא ברכה, הוא מתחיל לקרקר, מבסוט מהיום החדש, והעטלף לא מסוגל לראות את האור הזה, הוא בורח לאיזו מערה.
כן. כביכול. הוא אומר שהוא צריך את האור, אבל האור בשבילו זה החושך, ואלו שרוצים על ידי חוכמת הקבלה להגיע להכרת האלוקות, בשבילם ההכרה הזאת היא "אור".
אלו שרוצים להישאר בחיים הרגילים שלהם, הם כעטלפים שלא מכירים את האלוקות, לא מגיעים לגילוי האלוהים, אבל אומרים שמה שיש להם זה כבר אור ונמצאים בחושך, הם דומים לעטלפים, לעומת בני העלייה, ישראל, ישר אל, שעל ידי חוכמת הקבלה מגיעים לבורא, הם כתרנגול.
גיל: אני רוצה להיות תרנגול ולא עטלף.
תפתח את "הזוהר" ואת כל כתבי הקבלה, אחרת לא תגיע לאור.
גיל: נתחיל ללמוד להיות תרנגול.
אנחנו פעם קראנו איך אדם מגיע לאור, על ידי זה שלומד את כתבי הקבלה ומושך על עצמו את האור המקיף שמקדם אותו לאור, להתגלות האור.
גיל: אולי בגלל זה המאכל היהודי האלטרנטיבי הוא מרק עוף ולא מרק עטלפים.
כן.
גיל: למדתי ממך שהמכות הן מדרגות של אור. זה מתחיל מדם, ולאט לאט האור גובר וגובר.
כדי לבדוק מה כן ומה לא, מה אגו ומה לא, עם מה אני יכול להידבק לאלוהים, להתקרב אליו. כי זו מטרת האדם להגיע לדרגת האלוהים. אז כל מכה על האגו שלי עוזרת לי להתרחק מהאגו שלי. זה כתוב על פּרעה, ש"פרעה קירב בני ישראל לאבינו שבשמיים". מה זה "קירב"? איך יכול להיות שפרעה הרשע מקרב? האגו שאנחנו מרגישים שהוא מוכה, אנחנו מתרחקים ממנו, אנחנו לא רוצים להרגיש מכות.
גיל: להבדיל, כשבחור או בחורה סובלים מאהבה נכזבת. הם אוהבים מישהו, והאדם שהם אוהבים לא מחזיר להם אהבה, אז האגו שלהם נפגע מזה.
כן, זה אגו מאוד גדול. מזלזלים בי, אני מרגיש ממש פגיעה.
גיל: האם צריך להבין את זה כמכה טובה? האם כל מכה לאגו היא מכה טובה?
צריך להתעלות מעל זה. אבל אתה לא יכול להגיד את זה לבחור, כי הם בכלל לא שפויים בדעתם ברגעים האלה ובגיל כזה.
גיל: באהבה נכזבת אנשים לא מבינים מאיפה זה, הם רק מרגישים את הכאב.
כן, זה קשה מאוד. אבל בכל זאת, על ידי ההתפתחות הפנימית שלנו אנחנו מתחילים להבין שכל הדברים האלה באים רק מתוך האגו. ובאמת אהבה בעולם שלנו לא קיימת, כי היא בצורה אגואיסטית, אני רוצה להנאת עצמית. גם כשאני אוהב מישהו, אז אני אוהב כמו שאתה אומר על "מרק עוף", ולא "אוהב".
על ידי החושך מגיעים בכל זאת למכה האחרונה.
גיל: מכת בכורות. ולפני זה כרגיל יש את הבדיחה שחוזרת, שפרעה אומר למשה: "תישמר לך, אל תוסיף ראות פני, כי ביום ראותך פני, תמות", ("וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת."). הוא מאיים עליו.
רגע לפני זה הוא לא רצה להרוג אותו. מה החשבון של פרעה עם משה? אנחנו רואים עד כמה זה מתרחש בתוך האדם, עד שאדם מברר עד הסוף. כי מה זה "מכת בכורות"? זה היסוד שלנו, זה מגיע למלכות ממש, ופרעה הוא גם בכור. וכשזה מגיע ממש ליסוד שלו, לבסיס שלו, אז שם ממש מתגלה שכבר אין יותר מה לעשות, הבירור נעשה, כבר נקבע שהרצון לקבל כולו רע, ובצורה צנועה כזאת שאדם יכול לברוח ממנו, אז הוא מוכן ליציאה ממנו, ליציאת מצרים.
גיל: כתוב, "בעשור לחודש לקחת שה לכל בית בארבע עשר לשחוט אותו", ("דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.").
זה הפסח הראשון.
גיל: יש שם טקס מוזר, לוקחים את הדם של השה ומורחים אותו על המשקוף, אוכלים אותו כצלי, עושים ברביקיו כל הלילה, וזה קורבן פסח, עד היום ידוע הדבר הזה.
קורבנות הם בכלל דבר מאוד מעניין, כל הזמן אוכלים ושותים, זו כאילו מין חגיגה. ודאי שלא מדובר בצורה החיצונית הזאת, אלא בצורה הפנימית. איך אדם מעביר, מעלה את הרצונות שלו מדומם, מצומח ומחי שבו, במיוחד מהחי שבו, לדרגת המדבר, לדרגת האדם.
הוא צריך לבנות את "בית המקדש", זאת אומרת כלי דקדושה, ולהוסיף לכלי הזה שעובד בעל מנת להשפיע כל מיני רצונות אגואיסטים שלו שמתגלים. הוא מוציא ומוציא אותם, ובצורה כזאת מתקרב לבורא. לכן זה נקרא "קורבן", קרוב, שמקרב. זה נקרא שהוא עובד בבית של קדושה, ביצירת הכלי שבו מתגלה האור, שזה בו, האדם הופך להיות לבית, לכלי הזה שבו מתגלה האור, וזה מה שמסמל לנו את התוצאה מכל גלות מצרים. אדם סבל מאוד, והגיע סוף סוף למצב שרואה את הפירות.
גיל: העניין הזה שהם שוחטים שה, כבשים, טלה, הטלה היה אליל מצרי. כמו היום הפרות בהודו, כך זה היה. אם תלך היום בהודו ותשחט פרה ברחוב, אנשים יקפצו עליך.
נכון. אבל הם נתנו דווקא ליהודים לטפל בהם בתחילת דרכם במצרים. כי המצרים לא רצו לטפל בזה, הם רצו רק לראות את זה כקדוש, כנבדל מהם, את התופעות מהרצון לקבל שמגיע. ואילו ליהודים העבודה הזאת הייתה דווקא עבודה טובה בשבילם, כי על ידי זה הם גדלו, הם הגדילו את כוח ההשפעה שברצון לקבל. "היהודי" הוא כוח זר שבאגו, כי הוא הגיע מאברהם, יצחק, יעקב. וכשהם התחילו להתרבות שם, ויחד עם האלים האלו של המצרִים, יצא שעל ידי זה הם מאוד מהר התפתחו.
גיל: הם לקחו את הטלה ושחטו אותו, והוא היה אליל מצרי. זה שאתה לוקח אליל מצרי ושוחט אותו במצרים, זה מראה שאתה לא מפחד. אתה לוקח אותו, וכתוב ארבעה ימים הוא היה אצלו בבית, ובטח הכבשים שם יללו ופעו שם בפחד.
תמונה מוזרה, המצרִים מסתכלים על זה המומים.
גיל: רוצחים להם את האלוהים שלהם, ויש בזה איזה אלמנט של להתגבר על הפחד.
הרצון לרוחניות של האדם כבר גָדָל עד כדי כך, שהוא ממש שוחט את כל האלילים הקודמים שלו, ולא מפחד שהם יתגברו עליו ויקברו את כל הרוחניות שלו. הוא כבר עד כדי כך חזק ומחזיק בשיטת ההתפתחות הרוחנית שלו, שהוא כבר יכול לעשות חגיגה על כל האגו שלו, ומוכן לצאת.
גיל: וזה הסימן שעם ישראל מוכן, ובחצות הלילה מכה ה' את מצרים. "ויקם פרעה בלילה ההוא, וכל עבדיו, וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת", ("וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת."). כל הבכורים מתו, מכת בכורות.
בני ישראל שיוצאים ממצרים הם מוציאים את כוח החיות ממצרים, מהאגו. כי כשקודם עבדת איתו, אז גם האגו נהנה באיזו צורה, אני לומד, אני מתקדם לאלוקות, מזה יהיה לי כבוד, רוחניות, נצחיות, כל מיני דברים כאלה. כך אדם היה מתאר לעצמו. עכשיו הוא רוצה גם מזה להתנתק, הוא רוצה ממש להיות קשור לרוחניות ללא שום קשר לתופעות האגואיסטיות האלה. זו המכה הגדולה, הצעקה הגדולה, שמרגישים בזמן היציאה, בזמן ההתנתקות.
גיל: למה דווקא בכורות? למה לא הילדים הקטנים? למה הבנים הבכורים?
הבן הבכור, זה נקרא שאתה בוחר בזה, הוא ההתחלה, הוא הסימן או הסמל של כל ההתפתחות הלאה. כאשר אתה חותך אותו, אז אחריו כבר אין התפתחות, אתה לא משאיר כלום במצרים. תראה מה נעשה על ידי שהייתו של ישראל במצרים - הם יוצאים בעצמם, הם לוקחים את כל מה שיש במצרים. עם ישראל נשאר, פשוט סחטת אותו, עזבת וזרקת.
גיל: אם תשאל אותנו, או תשאל את ההיסטוריה המצרית, הם לא יודעים על מה אתה מדבר בכלל.
זה כבר עניין אחר. כי בהיסטוריה אנחנו עוברים על חלק מהרוחניות כהעתקה בגשמיות ובחלק לא. כל המכות האלו לא עברו בצורה כזאת על המצרִים. אנחנו היינו במצרים, יש על זה גם סימנים היסטוריים, אבל לא בצורה שכתוב. כי חלק מהדברים האלה היו מושגים בנו בתוך העבודה הפנימית, בתוך ההכרה הפנימית, ולא בתור חיצוניות.
גיל: אין מה לרדוף אחרי עדויות ארכיאולוגיות.
איפה נשארו התנינים, הארבה, או הערוב, ודאי שלא. כל הדברים האלה הם בהשגה הפנימית של האדם, אומנם משהו מהמכות התרחש בצורת הדומם בעולם שלנו.
גיל: אנחנו במכת בכורות, ותמיד דמיינתי את זה כמין טבח כזה, שמלאך המוות עובר עם שברייה מבית לבית, וכשרואה שיש דם על המזוזה, זה סימן שפה נמצא יהודי והוא לא נכנס. למה זה מונע ממנו להיכנס? אם הוא כבר הולך לבצע את הטבח שלו, מה אכפת לו לאן להיכנס?
זה עניין השמירה. האדם עושה תיקון מיוחד בתוך עצמו. המזוזה, המשקוף, הדלת, מסמלים לנו את הפתיחה החדשה של האדם, שהוא מוכן להיות בתוך הרצונות שבהם הוא נמצא יחד עם הבורא. הוא מכשיר לעצמו מין תיבה, כמו תיבת נוח, תיבת משה. הוא מכשיר אותה כדי להישמר מכל דבר רע, מפני שהוא לוקח על עצמו את כל ההנהגה העליונה, שזה נקרא המזוזות שעל המשקופים, ורוצה להתקרב על ידי הכלי הזה לבורא. והסימן לזה, זה הדם שהוא לוקח מזה שחותך את האל הקודם שלו, כי הוא היה משתחווה לו. הוא היה תחת שליטת המצרִים, זאת אומרת תחת דעתם, כלומר הדעת הייתה בגלות. הכוונה שהיהודים ממש עבדו בשביל המצרִים, הרצון שלנו לרוחניות נכנע שם בפנים. ולכן עכשיו אתה שוחט את כל האל האחר הזה.
גיל: יש משמעות לבן הבכור. הפרשה מסתיימת בציווי על קידוש הבכורות, "כל בכור פטר רחם לבני ישראל", ("קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה: לִי, הוּא."). למדנו שבן זה תובנה, סוג של הבנה. מה זו ההבנה שנקראת "הבן הבכור"?
יש בהירארכיה של הנשמות מה שנקרא "בכורים". הם עולים כדי לקבל בשביל כולם את האור העליון. וזה שהם עולים ומקבלים, הם לא מקבלים לעצמם אלא לאחרים, זה הסמל של הבכור. וכשהם מקבלים את זה, הם מקבלים לעצמם פי שניים כביכול, אבל לעצמם ממש הם לא צריכים, יש להם תיקון חפץ חסד, אלא לאלו שנמצאים אחריהם. לכן מגיע לבכור הכול כביכול, ולאחרים כאילו לא מגיע כלום, אלא מה שהוא ישאיר להם אם ירצה. זה סמל ההירארכיה של הנשמות, שכך אנחנו עולים. תמיד נשמה יותר עליונה כך עובדת כלפי נשמות יותר תחתונות. היא עולה מפני שהיא צריכה לשרת את האחרים, וכך כל נשמה ונשמה במקום שהיא נמצאת בכל סולם המדרגות. אתה כלפי הנשמות התחתונות נקרא "בכור", ואתה עובד רק לעומתם.
גיל: המשא ומתן עם פרעה מסתיים, עם ישראל עומד לצאת ממצרים. אבל מה שמותיר פה שאלה, זה לגבי הבחירה החופשית של פרעה. הוא כאילו היה חייל שקיבל פקודות.
נכון, אין שום בחירה חופשית לאגו שלו.
גיל: היום לי, גיל קופטש, יהודי פשוט, יש לי בחירה חופשית?
אם תמצא איפה נמצאת הבחירה החופשית, באיזו פעולה, כלפי איזו מחשבה, כלפי איזה רצון היא נמצאת, אז תראה. יש רק דבר אחד, במישור העולם הזה כולנו בובות, אלא הבחירה היא רק כלפי העלייה למעלה, לא להתקיים במישור, אלא לעלות מעלה עם הנקודה שנקראת "משה" אצלך, שמושכת אותך קדימה.
גיל: הבחירה שלי היא, אם לטפס למעלה או לא לטפס?
בלבד.
גיל: זו הבחירה החופשית שלי.
כן. וגם לטפס למעלה, או שתטפס על ידי המכות, כמו שלמדנו עליהן כאן בכל הפרשיות האלו, או על ידי הבחירה החופשית.
(סוף השיחה)