"סיפור רוחני"
משה ובתיה
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.06.10 – אחרי עריכה
ערן: היום נדבר על סיפור מעניין, סיפור קצת אגדתי, אחד הסיפורים המרתקים בתורה שלנו, סיפורו של משה ובת פרעה. זה קצת כמו סיפור ילדים, נכון?
כן. גם יוסף פלביוס כותב על זה, הרבה אנשים כותבים על זה, זה סיפור ממש ידוע.
ערן: מתי זה קורה, מסופר? זה מסופר בתחילת ספר "שמות", קצת אחרי שאומרים לנו "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".
כן, כשכבר התחילו ימים לא כל כך טובים.
ערן: פרעה אומר שצריך להשמיד את העם. איך עושים את זה? "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". נשים כשהן שומעות את זה, זה פוגע בהן, כביכול הן נחותות. מה זה הסיפור הזה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון"?
המשמעות של בן היא מתגבר, מבין, הולך להשגה. זאת תכונה באדם, גם בגבר וגם באישה, אין בזה שום שייכות למין, אלא כל אחד אם הוא מתגבר על האגו שלו, ומעל האגו הולך להבין את הבורא, אז הוא נקרא "בן", מתכונת הבינה, הוא הולך ורוכש את התכונה הזאת. ואם הוא לא רוכש את התכונה הזאת, אז הוא נקרא "נקבה", "בת", "חיסרון", "נקב", עדיין לא נמצא בזה.
לכן אלו שיכולים להתגבר, פרעה אומר שחייבים באיזו צורה להשמיד אותם, שלא יגיעו להבנה, להרגשת הבורא, לגילוי הבורא. כי פרעה הוא האגו הגדול שלנו, ואלו שנמצאים בחיסרון וגדל בהם החיסרון, על ידי החיסרון הם מגדילים את האגו שלנו, וזה בסדר גמור, הם איתנו יחד.
ערן: הוא בעצם לא רוצה שיהיה מצב שיתעלו מעל האגו.
נכון.
ערן: למה קוראים ל"נילוס" "יאור"?
נילוס זה נהר, אבל יאור זה השם הקדוש שלהם, זה אחד מהאלים שהיו משתחווים להם. פעם היו חיים מהמים, זו הייתה גם דרך שאפשר להוביל בה משאות, המצרים הביאו את האבנים כדי לבנות את הפירמידות שלהם גם דרך הנילוס. ישנם כאלה נהרות כמו הדנובה, המיסיסיפי, הוולגה.
ערן: זה מקור חיים. אבל אני שואל דווקא על השם "יאור".
השם הוא השם של האל שלהם, זה אותו כוח רוחני שמחייה את האגו. פרעה והמצרים זה האגו הכללי, הגדול, הגבוה, היסודי ביותר, ולכן היאור הוא אותו מקור הכוח של האגו, הוא מחיה אותו.
ערן: פרעה לוקח את כל מי שיכול להתגבר, כל תכונה שיכולה להתגבר, משליך אותה אל אותו מקום שבו האגו יתגבר דווקא.
נכון. לכן הוא לא אומר למשה שום דבר אחר, אלא תשליכו אותו. השם של משה, השם שבת פרעה נתנה לו אחר כך, הוא גם מזה שהוציאו אותו מהיאור, וזה כבר לשם העתיד, האדם שבא משם, שעלה משם, מאותו הכוח שמחיה את כל האגו. משה, היסוד שלו, של התכונה הזאת, הוא מאוד מאוד עמוק, מתוך טבע הבריאה, מתוך האגו. מאותו מקור שמחיה את האגו, משם הוא בא. הוא ממש מתוך תוכו של הרצון לקבל, של טבע הבריאה.
ערן: ניכנס לטקסט, אולי יהיה לנו קצת יותר קל.
"א וילך איש, מבית לוי; ויקח, את-בת-לוי. ב ותהר האישה, ותלד בן; ותרא אותו כי-טוב הוא, ותצפנהו שלשה ירחים. ג ולא-יכלה עוד, הצפינו, ותיקח-לו תיבת גמא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את-הילד, ותשם בסוף על-שפת היאור. ד ותתייצב אחותו, מרחוק, לדעה, מה-יעשה לו. ה ותרד בת-פרעה לרחוץ על-היאור, ונערותיה הולכות על-יד היאור; ותרא את-התיבה בתוך הסוף, ותשלח את-אמתה ותיקחה. ו ותפתח ותראהו את-הילד, והנה-נער בכה; ותחמול עליו--ותאמר, מילדי העברים זה. ז ותאמר אחותו, אל-בת-פרעה, האלך וקראתי לך אישה מינקת, מן העברית; ותינק לך, את-הילד."
ערן: באמת סיפור יפה, אגדתי כזה, ובכל זאת ישנם פירושים פנימיים לכל מה שכתוב שם. למשל כתוב שאימו רואה שהוא טוב, בטח שהיא רואה שהוא טוב, היא אמא שלו. מה זה הטוב הזה?
זו התכונה שנולדה ברצון לקבל, תכונת בני ישראל שבמצרים, שנמצאים תחת שליטת מצרים. האדם שנמצא במצב כזה, כאשר מתעוררת בו עכשיו התכונה החדשה, הוא מתחיל לראות בתכונה החדשה הזאת תכונה טובה, זאת אומרת הוא כבר מדבר על התיקון. הוא רוצה שהתכונה הזאת תחיה, הוא רוצה שהיא תינצל מהאגו, ממצרים, אבל הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא שולח אותה לאותו יאור. כלומר יש כאן מין ביטחון בכוח העליון, בבורא, כי אני לא יכול בעצמי להתגבר על האגו שלי, אני לא יכול לפתח את התכונה הזאת שנקראת "משה" שבי, אלא אני הולך כאן באמונה למעלה מהדעת.
ערן: כשאתה מדבר על זה אני חושב על הסרת אחריות, אני לא אחראי לזה, מי שאחראי לזה זה הבורא, אני לא יכול לשמור על הדבר הזה, אני האמא לא יכולה לשמור על הדבר הזה.
וזה טוב, זה לא רע. כשאדם מתחיל להבין שהוא לא מסוגל בעצמו להגיע לאמת ולהתפתחות, וחייב למסור את זה לידי הבורא, ומוכן להיות בליווי לכוח העליון, זה מצוין, זה נקרא שהוא רוצה לגדול.
ערן: אבל זה הדבר הכי קורע בשביל אמא.
למה? לא.
ערן: בשביל אמא, אני חושב על הסיטואציה.
אמא זה המצב הקודם לעומת משה שהוא המצב הבא, לעומת המצב הבא שזה הבורא. היא רוצה למסור את עצמה, האדם רוצה למסור את עצמו לבורא בעזרת הכוח החדש שנולד בו שנקרא "משה", להתקרב אליו, וללכת בדבקות אליו, זה מה שקורה. אז הוא מוסר את עצמו בצורה כזאת על ידי זה שמשה נותן את עצמו לזרום ביאור.
ערן: עדיין הסיטואציה היא סיטואציה טרגית, של אמא שלוקחת את הבן שלה.
לא, היא לא טרגית, היא רוצה לראות את התכונה הזאת שבאדם, מה הבורא עושה, איך ללכת יחד עימו. זה שמרים רצה אחרי התיבה ורואה מה שרואה, הרי זה הכול קורה באדם אחד, הוא מתייחס בצורה כזאת למה שקורה לו. הוא רוצה לדעת את דרכי ה', איך הוא מלווה אותו קדימה למטרת הבריאה, זו המסירות שלו, אי אפשר אחרת. כמו שאנחנו מתפתחים נגיד בעיבור, ביניקה, בקטנות, בצורה טבעית אנחנו נמסרים לעליון, כמו תינוקות שנולדים. אדם צריך בצורה כזו שהוא גדול, לבטל קצת את עצמו, ולמסור את עצמו להנהגה העליונה.
ערן: מה שמאוד מעניין בתוך הסיפור הזה שכולן נשים. דברת על מרים, יש את בת פרעה, את יוכבד אימו של משה.
נכון. הכול בא מהאישה, מנוקבא, מהחיסרון הכללי שלנו, ולאט לאט נולד מזה משה.
ערן: אבל אם אני הולך לפי הפירוש שנתת לנו על האישה, אז האישה היא מצד החיסרון.
היא מצד החיסרון שלנו, ומשה הוא מצד ההתגברות, הוא מתגבר לאט לאט על פני החיסרון ויוצא ממנה.
ערן: האם הן יודעות שהוא יהיה מי שהוא יהיה?
אדם יודע שיש בו משהו חדש, התכונה החדשה הזאת, והוא חייב לנהל אותה, הוא חייב ללכת איתה ולהתקשר איתה הלאה לקראת קשר עם הבורא. אבל אין לו אפשרות אחרת עכשיו אלא לזרום ביאור. ואז מגיע חיסרון חדש שהוא כבר חיסרון ששייך לפרעה - "בתיה", בת פרעה, בת י'-ה'.
ערן: זו גם שאלה גדולה.
כי פרעֹה הוא הפוך, הוא האחוריים של הבורא, אותו דבר רק בצורה הפוכה. הבורא הוא רצון להשפיע, ופרעה הוא רצון לקבל, הכוח הגדול ההפוך ממנו. ולכן בתיה היא באה מצד פרעה, אבל זה ממש אותו החיסרון הגדול שמגיע כנגד הבורא. ולכן דווקא משה שהוא גדל אצלה, הוא לוקח משם את כל הכוח שלה. זאת אומרת, אותה הנקודה שבלב שלנו שהיא משה כשמתחילה להתעורר, היא נכללת עם כל החסרונות הגדולים, גדלה על פני כל האגו, ורק אחרי שהיא נכללת מכל האגו הזה היא יכולה לפרוץ ממנו, זה נקרא כבר יציאת מצרים.
ערן: למה היא לוקחת אותו בכלל? הרי היא יודעת שהוא עברי.
פרעה יודע, כולם יודעים, חכמי פרעה אומרים לו, החרטומים, כולם אומרים לו להיזהר ממנו. אבל אין ברירה, כמו שעל ידי יוסף הם ניצלו אז מרעב, כי לא היה להם כוח להחיות את עצמם, וצריכה להיות מנה קטנה של אור בתוך החושך, בתוך האגו כדי להחיות אותו, כך גם עם משה. הוא נמצא במצרים, והוא נותן חיות לבת פרעה, כי אין לה ילדים, היא בעצמה לא יכולה להוליד. אותו רצון של פרעה, הנוקבא שלו, הבת שלו בדרגה הבאה, אין לה המשך, הם חייבים עוד כוחות קדושה שיהיו בתוך הטומאה. כך האדם מתפקד, כל האגו שלנו והרצון לקבל שלנו חי גם מתוך האור, זה נקרא מתוך נר דקיק שנמצא בנו.
ערן: זה משהו שצריך להבין.
תתרחק מהתיאטרון הזה של בתיה, פרעה ומשה, אלא תיקח את זה מתוך תכונות האדם. האדם חייב להחיות את עצמו, והחיסרון שגובר בו עכשיו הוא בתיה. בתיה הזאת היא לא סתם בתיה, אלא היא בת י'-ה', היא מרגישה כנגד זה חיסרון בבורא. זה אגו מאוד גדול שמרגיש חוסר קשר למקור האור.
ערן: חוסר קשר בינו לבין מקור האור.
לבין הבורא, כן.
ערן: למה היא צריכה את זה? היא בת פרעה.
אבל מי זה פרעה? פרעה הוא האגו הגדול שבסופו של דבר ניזון רק מהאור שבא מהבורא, זה כנגד זה, אין בפרעה שום כוח ושום מילוי. ולכן בתיה, דווקא בגלל שהיא בת י'-ה', היא מרגישה את כל החיסרון שיש במצרים, לכן זה נקרא שאין לה ילדים. משה הוא היחידי שיכול להביא לה קצת אור בחיים שלה, בקיום שלה, ולכן היא לוקחת אותו. אין כאן איזה מעשה אגדתי יפה, מתוך תום לב.
ערן: כי ככה זה נראה.
לא, חס ושלום. אין בכלל בטבע משהו שקורה בצורה הוליוודית יפה, הכול מחושב, הכול לפי הרצון לקבל הגדול, האכזרי שלנו, וצריכים להוריד את הכול לפסים יותר ריאליים.
ערן: כי האגדה הזאת היא אגדה קלאסית.
נכון, אין מה להגיד, זה נשמע יפה, סביב זה אפשר לעשות הרבה רעש.
ערן: דברנו על מרים אחותו של משה, מה התפקיד שלה?
התפקיד שלה עוד קדימה, אחרי יציאת מצרים היא תשחק תפקיד מאוד חזק, גדול ומרכזי בקרב הנשים מה שנקרא, בתוך נשמת האדם. אנחנו מדברים תמיד רק על נשמה אחת שבה פרעה, משה, מרים, בת שבע, יוכבד אימו של משה, ציפורה אשתו של משה. יש כאן הרבה נשים, בדרך כלל יש טענה איפה הנשים בתורה, אז יש הרבה ויש להן תפקיד חשוב. אבל מסופר על זה יותר בצניעות, כי בדרך כלל תפקיד האישה הוא יותר להביא את החיסרון ולהדליק את העניין, ואחר כך הגברים מבצעים את העבודה. אבל כל התסיסה הזאת היא באה מצד החלק הנשי שבנו.
ערן: בסיפור הזה רואים ממש את הדבר הזה. איפה אהרון בתוך הסיפור?
בינתיים הוא לא נמצא.
ערן: הוא יהיה הכהן הגדול, ואפילו במילה לא מזכירים אותו, למה?
לא מסופר לנו איך הוא גדל, באיזו צורה, ובסך הכול ההפרש ביניהם הוא שלוש שנים. אחר כך, אחרי ארבעים שנה משה בורח מבית פרעה לבית יתרו, חוזר בגיל שמונים, ואז הוא מוצא את אהרון ומספר לו את כל הסיפור.
אהרון הוא תכונת ההשפעה, תכונת החסד, ולכן התכונה הזאת היא מאוד מאוד סמויה, שקטה. היא התכונה הבסיסית בתיקון הנשמה, אבל צריך שמישהו ישתמש בה. לכן משה כשהוא כבר לוקח את תכונת אהרון ומתחיל לעבוד איתה, לנהל אותה, אז זה יוצא לפועל.
אומנם אהרון גדל שם, אבל מתוך התכונה הזאת הוא יכול לגדול בתוך הרצון לקבל שלו ולא להיות מורגש, לא להפריע לרצון לקבל. גם לרצון לקבל אין ממנו תועלת, וגם הרצון לקבל לא מפריע לו להתקיים. כך גדלה אצלנו תכונת החסדים, היא מאוד מאוד נוחה, חפץ חסד, לא רוצה כלום.
ערן: לפי מה שלמדתי אהרון הוא כנגד מלכות, שזה בעצם רצון לקבל. האם זה מתהפך, זה הפוך?
אהרון זו תכונת החסד, זו התכונה הראשונה שבנשמה, התכונה הזכה ביותר, הקלה ביותר, הנעלמת, ולכן הוא יכול לגדול במצרים ליד פרעה, למרות שיש איסור עם הילדים וכל הדברים האלה.
ערן: הוא נולד והוא בסדר. נמשיך עם הטקסט.
"ז ותאמר אחתו, אל-בת-פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת, מן העברית; ותינק לך, את-הילד. ח ותאמר-לה בת-פרעה, לכי; ותלך, העלמה, ותקרא, את-אם הילד. ט ותאמר לה בת-פרעה, היליכי את-הילד הזה והינקהו לי, ואני, אתן את-שכרך; ותקח האשה הילד, ותניקהו. י ויגדל הילד, ותבאהו לבת-פרעה, ויהי-לה, לבן; ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתהו. יא ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל-אחיו, וירא, בסבלתם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו. יב ויפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול."
זה הסיפור הבא. זו הפעם הראשונה, אפשר לומר, שמתעורר בו הכוח הרוחני, הוא מרגיש את עצמו שייך להשפעה, ליהודים, לייחוד עם הבורא, שזה נגד האגו שלו, נגד המצרי, והוא הורג בו את המצרי. כל הזמן כשהייתה לו הזדמנות להתפתח בבית פרעה, באגו, הוא התפתח. אדם גדל וגדל עם משה שבו בצורה אגואיסטית, ופתאום קורה מצב שהמצרי שבו והיהודי שבו מתחילים לעמוד זה נגד זה, כוח ההשפעה וכוח הקבלה. הוא רואה שהמצרי מכה את היהודי שבו, הוא לא מסכים ומתחיל להבין שבצורה כזאת אין לו סיכוי להתקיים הלאה, הוא חייב להרוג בתוכו את המצרי.
ערן: איך הוא יודע, אפילו בפנימיות?
התכונה הבסיסית שלו לא מסוגלת יותר לעמוד כך. שני הכוחות האלה, המצרי והיהודי שבו, עומדים זה נגד זה, ואם המצרי ינצח, אז זה יהיה מוות עבורו.
ערן: אגב, קוראים להם שם "עברים", לא "יהודים", וגם לא "בני ישראל".
כן, כי הם עוד לא הגיעו לייחוד, ו"עברים" זה שם גנאי. זה היה שבט אברהם. בבבל היו הרבה שבטים, חלקים כאלה, עמים קטנים, כמה מאות איש אולי לכל אחד, או כמה אלפים בקושי, והוא היה בעם שנקרא "עברי", לכן קראו לו "אברהם העברי". עד מצרים, עד מעמד הר סיני השם הזה נשאר, כי אז "היום נעשיתם לעם". מכיוון שבמעמד הר סיני קבלנו על עצמנו כבר דרגה רוחנית, אז נקראנו "ישראל".
ערן: בשלב הזה הם עדיין נקראים "עברים". מוזכרים גם "בני עבר" בכל מיני מקומות.
כן.
ערן: איך משה מזהה שהם אחיו? כתוב, "ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם, יראה מכה איש עברי מאחיו", הוא מזהה את הקשר שלו אליהם. לכאורה הוא לא אמור לזהות שום דבר.
אבל האדם כך גדל. הוא פתאום מרגיש הזדהות דווקא עם זה ולא עם משהו אחר. הכוחות האלה מתגברים בתוך האדם והוא רואה שהוא לא יכול אחרת. הוא מזדהה עם החלק העברי, עם החלק היהודי שבו, כי הוא מאותו השורש. יוצא שהוא לא יכול להרשות שהמצרי יכה, ידכא את העברי שבו, לכן הוא קם והורג אותו. וזו בעצם הנקודה שממנה והלאה האדם כבר מתחיל לעלות לקראת הפגישה עם הבורא.
ערן: הוא עושה את זה באופן מודע, כי הוא אומר, "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", הוא מסתכל לצדדים, רואה שאין איש, ואז הוא מכה את המצרי וטומן אותו בחול, ממש קובר אותו.
יש פה עניין של תיקון שהוא עושה עם התכונה הזו שבו, הוא לא רוצה ממנה יותר שום תועלת, אלא רק להטמין אותה בפנים, בתוך החול, בתוך העפר.
ומכאן והלאה, כבר מתחיל לגדול משה, כמשה ממש. עד כדי כך שאותם יהודים אחר כך עושים לו צרות, כי הוא גדל מעליהם, והם רואים בו גם איזה כוח מאיים. כי ליהודים שבו טוב במצרים, מפני שהם מרגישים שהם יכולים לקבל מהמצרים, הם נמצאים תחת שליטת המצרים, לכן הם נקראים "ערב רב". אבל אחרי זה, בסופו של דבר, צריכים עוד הרבה תיקונים כדי לנצח אותם, וגם את היהודים.
ערן: כן, כי כבר מיד יום אחרי זה, הוא שוב יוצא. "ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך", הוא רואה אחד מכה את השני, "ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?", הוא מבין שהוא התגלה, ואז הוא בורח. העברים הם שגורמים לו את כל הצרות.
זה ה"ערב רב". אלה אותם העברים ששייכים לרצון להשפיע שבאדם, אבל נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, תחת שליטת האגו, והם מסכימים ורוצים להישאר תחת זה. הם מקבלים תורה, מקבלים מצוות, מקבלים הכול, כדי להרוויח את החיים שבעולם הזה.
ערן: והם רבים שם, יש סכסוכים.
אנחנו רואים את זה עד היום הזה.
(סוף השיחה)