\
תכנית טלוויזיה
עולמות נפגשים – שמחה בגילוי הרע
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 21.10.13 – אחרי עריכה
בן ציון: שלום לכם צופים יקרים, ושלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום לכולם.
בן ציון: אנחנו נדון בתוכנית שלנו על שמחה, אבל שמחה מיוחדת, זו שמחה שנובעת דווקא מגילוי של הרע והתגלותו. כאילו שמתגלים דברים שלילים, אבל בעצם יש פה שמחה. וזה משהו מאוד מיוחד בתחום החינוך האינטגרלי וגם בחכמת הקבלה.
לאחרונה התפרסמו כל מיני דוחות על מלחמת "יום הכיפורים" לפני ארבעים שנה, הם תארו מה אמרה ראש הממשלה, מה אמר שר הביטחון, וגילו כל מיני דברים לא נעימים. איך הם דיברו, אולי אמרו איזה משפט לא יפה, איזו מילה לא יפה, אבל זה כבר קרה לפני ארבעים שנה, ואף אחד לא ממש מרגיש מה שקרה שם, ולכן מתייחסים לזה כאל משהו היסטורי, ולא סתם חיכו כל כך הרבה שנים, כדי לפתוח את זה. והיום נשארו אולי רק שני אלופים, בני שמונים ומעלה, שעדיין חיים קצת את הסיטואציה הזאת, ויש להם עניין לדבר על הדברים האלה.
אם נסתכל על כל מיני עצות שאתה מכוון בתחום, אז רואים שבדרך מתגלות תופעות אגואיסטיות, והן בעצם לא נעימות כל כך, ודווקא בהן יש איזו שמחה או כל מיני דברים שנראים כלפי חוץ דברים אולי לא יפים, לא נעימים, שבאים בהתנגדות. ובעצם יש פה איזו שמחה, ובעל הסולם אמר במשפט מפורסם "שמח אני ברשעים שמתגלים". הרע שמתגלה בעצם מוביל אותנו למשהו טוב, אז מה בעצם התהליך שאנחנו עוברים בכל ההתפתחות שלנו?
יש שלוש דרגות שצריך להתייחס לרע. הרע שמתגלה לאדם הרגיל, מפני שטבע האדם הוא הרצון ליהנות מהחיים, הרצון הזה טבעי, ואי אפשר לשנות אותו. לכן בכל פעם שמתגלה לו משהו רע ספציפי בשבילו, כי לכל אחד זה מתגלה בצורה אחרת, אז הוא מרגיש רע, והוא קורא לזה "גילוי הרע", ולכן הוא בורח מזה בצורה טבעית. יש כאלה שיכולים לברוח יותר, ויש כאלה שמצליחים לברוח פחות. אבל לא חשוב, כי בכל זאת התגובה הטבעית האינסטינקטיבית היא לברוח מהרע, להרחיק אותו, לסובב אותו, למחוק אותו, להשמיד אותו, שיתרחק או שאפילו באיזו צורה יעלם ממני. זו התגובה הטבעית שלנו, וכך מגיב כל אדם ואדם בעולם. זה הטבע הכללי, ולכן אין אדם ששמח ברע, זו תגובה ראשונה טבעית אינסטינקטיבית פשוטה, לאדם רגיל.
יש כאלה דעות או סוגי דתות כמו החסידות, שאומרים שצריך לברך על הרע כמו על הטוב. לָמה? כי הכל לטובה. בכלל כל היהדות מבוססת על כך, שהאדם צריך לברך על הרע כמו על הטוב. על מה זה מתבסס, למה זה כך? כי הכל בא ממקור אחד. הבורא "טוב ומטיב", ואפילו שהרע בא ממנו, הכל לטובה. ואז אני צריך רק לחזק את עצמי על ידי החברה, על ידי הסביבה, על ידי הלימוד שלי בתורה, וכל מה שמתגלה, הכל לטובה.
בזה יש הרבה מאוד תתי דרגות, ויכול להיות שאני מצטער, אבל בכל זאת אני מצדיק. ויכול להיות שאני עד כדי כך מאמין שהכל בא מהבורא, אני ממש כמעט ולא סובל, ואני כל כך בטוח שזה בא ממנו, כך לימדו אותי, ולכן יש לי כוח להתגבר. ויש כאלה שאומרים כמה שניתן לסבול יותר, אנחנו נסבול, כי על כך יש שכר והעולם הבא. ואז כדאי עוד יותר ויותר לסבול, אדרבה, כי הבורא הוא טוב בכל רגע ורגע, ואנחנו נסבול כשהוא נותן לנו רע, כדי שעל כך נקבל שכר. זו הגישה הכללית של כל הדתות, לא רק של היהדות. ויש בזה הרבה מאוד תתי דרגות. וכאן אנשים אפילו לא מבינים בדיוק באיזה מצב הם נמצאים, אבל הגישה הזאת מאוד מאוד נפוצה.
ומאיפה הגישה מגיעה אלינו? גם מאותו הרצון לקבל. כי אם אני מקבל רע, ואני לא יכול להימנע ממנו, והרצון שלי הוא רצון ליהנות, אז אולי אני אסובב את הגישה שלי, כי את הרע אני לא יכול לסובב, אבל את הגישה שלי לרע אני יכול לסובב כך, שאני אברך עליו כמו על הטוב. הבורא נתן לי ייסורים? זה לטובה. אני עובר איזו תקופה רעה? גם זה לטובה. תמיד מהבורא יוצא משהו טוב. וכנראה שאני צריך לשלם, כי אולי בעבר עשיתי דברים רעים או אולי בעתיד כדי לזכות אותי, ולנקות אותי מהדברים שאולי מחכים לי בדרך. אבל בכל זאת מצדיקים את הרע, למרות שלא יכולים למנוע אותו או להימנע ממנו, ובצורה כזאת הם מרגיעים את עצמם.
כלומר, הרצון לקבל מסובב את הכל למצב כזה, שהוא לא סובל שוב מהרע ובורח מהרע, אלא הוא אומר "מה שיהיה, יהיה. הכל לטובה". ואז הוא מביא את האדם לאיזה מצב פסיבי, לא לברוח מהרע, אלא מה שיש, יש.
אנחנו נמצאים תחת השגחת הבורא, תחת הכוח שלו, הוא בעצם הטוב ומטיב והוא יודע מה לתת לכל אחד ואחד, ואנחנו רק צריכים להיות במה שהוא אמר לנו להיות, ולקוות לטוב. ובכל זאת צריך להשתדל עד כמה שאפשר לראות בדברים הרעים האלה את הדברים הטובים, שיש ייסורים ויש שכר על כל דבר ודבר.
בן ציון: זאת אומרת, שהצפייה היא לאיזו תמורה בעד הייסורים האלה.
כן. בעל הסולם נתן דוגמה כזו או דוגמה עמוקה יותר, שמתכוונת לסוג השלישי שעוד נדבר עליו, אבל הוא אמר שזה משל ליהודי שהיה משרת את האדון, והאדון הזה היה טוב אליו, אבל הוא נסע לאיזה מקום רחוק, ושם היה איזה אנטישמי שהתחיל להתנפל על היהודי ולהכות אותו. וכשיהודי הזה סבל מאוד מכל הדברים האלה לא היה לו מה לעשות, הוא לא יכול היה לברוח, כי הוא גר שם, ושם היה לו הכל, מדובר על תקופה לפני מאתיים שנה. וכשהאדון חזר בחזרה, והיהודי חזר פעם הביתה, אז הוא התחיל לבכות, ואשתו אמרה "מה קרה לך? אתה אף פעם לא בכית". גם אחרי שקיבלת מכות לא בכית. למה אתה בוכה עכשיו? הוא אמר "בעל הבית נתן לי על כל מכה אלף דינרי זהב. ולכן אני קיבלתי היום חמשת אלפים דינרי זהב. "אז על מה אתה בוכה?". אני בוכה למה לא קיבלתי עשר מכות, אלא רק חמש".
בעל הסולם רצה לומר, שעל כל צרה וצרה, אפילו לאדם כזה שנאמן לאדון, יש כאן עוד מוסר השכל יותר עמוק, ויש כאן שכר ועונש או עונש ושכר או ייסורים ושכר. וכך אנשים מתייחסים לזה בצורה טבעית, שלא יכול להיות, שאין בעולם הזה בכל זאת איזה צדק. כי בפנים יש לנו מין הרגשת צדק, שמשהו חייב להיות, לא יכול להיות שאין. בתת ההכרה אנחנו עושים על כך איזה חשבון.
והאדם אומר כך "טוב יותר שאני אוותר כאן, כי אולי יהיה לי במקום אחר טוב יותר". את זה אנחנו אפילו רואים אצל ילדים קטנים, שיש מין הרגשה כזאת, שכדאי לי לוותר, כדאי לי לתת, כדאי לי לעשות משהו, ובמקום אחר אני ארוויח את זה בחזרה. יש מין נטייה לחשוב על כך שיש קשר בין מה שקורה לי עכשיו רע, או יכול להיות שאני ארוויח וכאילו יהיה לי טוב, אבל אחר כך נצטרך לקבל שכר או לקבל עונש. זאת אומרת, שהדבר מתאזן מרע לטוב או יכול להיות מטוב לרע.
בן ציון: אלה קשרים שכבר טבועים בתוך הרצון לקבל הזה, שהוא כבר עושה את החישובים האלה.
כן. כי כך אנחנו בנויים. ובכל זאת יש המון אנשים ובמיוחד אצל אנשים דתיים, והאמת שכלפי זה אפשר לומר על כל הדתיים, שהם נותנים צדקה, הם עושים "גמילות חסדים", ועל ידי כך הם חושבים שיהיה להם טוב, יש להם כזאת אמונה תמימה. אני לא מזלזל בזה, אני רק אומר שזה גם מגיע מתוך האגו, זה נתמך על ידי האגו, וכדאי לי עכשיו אפילו שאני מגיע לסבל, אז אני אסבול, אבל אחר כך יהיה לי טוב, ואם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא יהיה לי טוב. וכך אנחנו רואים שאנשים מתנהגים, נוטים להאמין בזה.
ויש גישה מאוד מיוחדת, שאומרת שכל הרע שמתגלה, בכלל לא מתגלה מהבורא, שהוא הטוב ומטיב, ולא יכול להיות שיצא ממנו דבר רע. אלא תמיד מתגלה ממנו הטוב, הוא כל הזמן משפיע עליך עוד יותר ועוד יותר, רק בזה אתה מתגלה כנושא היצר הרע. כל פעם אתה יותר ויותר מנוגד לו, ולכן אתה מרגיש רע.
זאת אומרת, אם מתגלה כלפיי איזו דוגמה טובה, אני לא רואה את הדוגמה הזאת. אני רק רואה את עצמי כלפי הדוגמה הזו, שאני רע. הבורא הרי לא מתגלה, הכוח שלו לא מתגלה, ההשפעה שלו לא מתגלה. אבל בי ההשפעה הזאת מזמינה הרגשה לא טובה, הרגשה רעה. והייסורים האלה יכולים להיות מאוד גדולים, לפי העוצמה שהבורא מתגלה. זאת אומרת, שהוא מתקרב אליי. אז יוצא כך, כשהוא בא ומתקרב, אני מרגיש יותר גרוע. וכאן זו בעיה, מה אני עושה?
אני מדבר על האדם שמתפתח, שהוא מפותח, שהוא מתחיל לבקר את עצמו, לבקר את העולם, לבקר את התנהגות הבורא, הגישה הזאת מגיעה אלינו מחכמת הקבלה. לא מדת ההמונים, לא מהגישה הרגילה, גישה מספר אחת, סתם אדם ברחוב, גישה מספר שתיים אדם רגיל שמאמין, וגישה מספר שלוש זה האדם העובד על עצמו, כדי לקבל את השגחת הבורא אליו בצורה הכרתית, מה לעשות עם זה? ואז הוא מבין שכמה שהבורא יתקרב אליו, יהיה לו יותר רע.
וכאן יש לפניי כמה התייחסויות. לפעמים אני נמצא במצב שאני לא מוכן לכך שהבורא יתגלה, ואני ארגיש רע, כמו מספר אחד. ואני רוצה לברוח או באיזו צורה להסתיר את הרע על יד כל מיני התעסקויות בחיים הרגילים. אז אנשים כאלה בדרך כלל, אפילו שהם כבר נמצאים ביחס מסוים לבורא, שנקרא יחס העבודה הפנימית הרוחנית, הם נסוגים. אני לא רוצה אותו. יותר טוב לא להתקרב. יותר טוב להסתתר, להיכנס לאיזו פינה. אני לא רוצה. ואז הם בורחים מהמערכה.
יש כאלה שלא בורחים בכך שהם מתרחקים, אלא יש כאלה שמסתירים את עצמם. הם מתחילים לעסוק במשהו בחיים שלהם, ומבלבלים את עצמם. ויש כאלה שיש להם סביבה טובה וחזקה, שיכולה לחזק אותם בדרך, ביחס לבורא שהוא טוב ומטיב, ומתגלה יותר ויותר. ואנחנו בהתקרבות הזו מרגישים את עצמנו פחות ופחות טובים, ומרגישים את עצמנו לא רק פחות ופחות טובים, יש כאן לא רק הרגשת הרע, אלא לאט לאט אני מתחיל יחד עם הרגשת הרע, להגיע להכרת הרע. זה מושג אחר לגמרי, "הכרה של הרע".
לָמה הוא מגיע, מאיפה מגיע הרע הזה, מה מטרתו? ואז אני מתחיל לעבוד עם הרע הזה. מצד אחד אני מרגיש רע, ומהצד השני, אני מבין שזה בא מפני שהבורא מתקרב. מה עליי לעשות? אני דווקא צריך לראות כאן את ההזדמנות להתעלות מעל הרע, ולהידבק לבורא. אבל איך אני עושה זאת? איך אני עובד נגד הטבע שלי, הרצון ליהנות? אומרים כך, "אם אתה תשיג עכשיו גדלות הבורא, שהוא טוב ומטיב, שהוא נצחי, שלם, שהוא עושה את זה לטובתך, שאתה תצא מהרע שלך כלפיו, תתקרב דווקא אתה, ה"אני" שלך יתקרב אליו, ואת כל היצר הרע הזה שלך, תשאיר למטה.
אם אתה תוכל לחלק את עצמך לשני החלקים האלה, ותוכל לנוע כלפיו עם הפנימיות שלך, עם הנקודה שבלב שלך, אז אתה תראה שהוא בכך ממש נותן לך הזדמנות לבוא אליו ולעזוב את הרע אחריך. וכך כל פעם. עד שאתה עוד יותר ועוד יותר, פעם אחר פעם מנסה להתנתק מהרע ולשייך את עצמך לבורא, לטוב ומטיב, לכוח השפעה ואהבה.
זאת אומרת, לצורה הפוכה מהרע שלך, לטבע השני, ובצורה כזאת אתה פתאום מגלה שיש לך הזדמנות לצאת לגמרי מהטבע, מהיצר הרע שלך. ולהגיע ליצר הטוב, שבא אליך מההתקרבות שלך לבורא. והיצר הרע נשאר שם, זה נקרא "יציאת מצרים". פרעה נשאר שם במצרים, אתה בורח ממנו, יוצא ממנו, הבורא כל פעם מושך אותך, ומושך אותך, הולך לפניך בעמוד האש או בעמוד ענן לפניך, ואתה עובר את המדבר הזה, ומגיע למצב שנקרא "ארץ ישראל", לרצון ישר א-ל. "ארץ" זה רצון, ישראל, ישר א-ל, שאתה ממש קונה את הטבע השני. וכך אתה מתקדם.
בן ציון: אז יש לנו פה בעצם שלוש צורות. בגישה הראשונה אני פשוט בורח מהרע.
זאת הגישה הרגילה של כל אדם בעולם. הגישה השנייה זו איזו גישה דתית שבולטת יותר בחסידות.
בן ציון: שבה אני אומר, "אומנם אני מרגיש את הרע, אבל אני בכל זאת מצפה לאיזה טוב שיבוא אחרי זה".
מצווה גדולה להיות בשמחה, מה שלא יהיה כל הזמן בשמחה, זה נקרא ימין בלי שמאל.
הגישה הראשונה היא סתם, לא ימין ולא שמאל. הגישה השניה זה ימין, והגישה השלישית זה ימין ושמאל יחד, כלומר אתה משתמש בשמאל, לא מבטל אותו. שמאל נקרא יצר הרע, האגו שלך. ימין נקרא האור שמאיר מהבורא, ההתקרבות שלו. ואז כשאתה משתמש בשניהם אתה מגיע לקו האמצעי.
בן ציון: בגישה השלשית כמו שהבנתי, האדם בעצם מבודד את עצמו מההרגשה הרעה. זאת אומרת יש בתוכו אותו אגו, או איזו תכונה פנימית כזאת שהיא גורמת להרגשת הרע, וכתוצאה מאותה הרגשה רעה הוא מבודד את עצמו. כלומר כל מה שקורה מכל סיבה קורה בו, זו הגישה הבסיסית בגישה השלשית.
וודאי. מלכתחילה יצר האדם רע מנעוריו. זאת אומרת גם בגישה החסידית יצר האדם רע מנעוריו, אלא שעל פני היצר הרע אני הולך רק לטוב. "הכל טוב, אין שום רע בעולם", אני כביכול סוגר עיניים והולך בטוב, העיקר זו שמחה, ריקודים, העיקר הוא להתעלות מעל הרע, זו הגישה החסידית. למרות שבמקור החסידות הייתה בג' קווים. כמו שהבעל שם טוב והמגיד ממיזריטש לימדו את תלמידיהם לפי ג' קווים, זאת אומרת בגישה הקבלית. מה שאין כן כלפי כל העם, הם נתנו להם רק קו אחד. כי הייתה להם מטרה להמתיק את הייסורים הגדולים שהיו בעם בתקופת הפוגרומים, הייסורים היו אז גדולים מאוד.
בן ציון: מה קורה עם הגישות האלה עכשיו בעולם?
הן קיימות כמו תמיד. שום דבר לא נעלם. אפילו לפני התנועה החסידית שנוסדה על ידי הבעל שם טוב והמגיד ממיזריטש היו אותן גישות, רק שהן לא היו בולטות כל כך, כי היינו בתקופת הגלות שזו הייתה תקופה כזאת ממש אפורה. אבל אחרי האר"י שכתוב עליו משיח בן יוסף, ממנו והלאה העולם מתחיל להתעורר לתיקון. מתקופת האר"י והילך הגישות האלה כבר התחילו להיות בולטות יותר, נבדלות יותר. הגישה הקבלית תמיד הייתה בעצם מאוד שונה, התעסקו בה רק יחידי סגולה בלבד.
בן ציון: ניקח לדוגמה איזה מקרה, ונראה איך מגיבים אליו בשלוש צורות שונות. נניח שמישהו כתב עליי משהו רע או אמר עליי לשון הרע, ואני פתאום מגלה את זה, אני שומע או רואה את זה. הרי יש היום אינטרנט ואפשר לפרסם מהר מאד, אי אפשר לעצור אף אחד בשום דבר.
אנחנו גם צריכים לראות שהדברים האלה התגלו כדי שאנחנו נזרז את התיקון.
בן ציון: אבל ברגע שנתקלתי בתופעה הזאת, אז כמובן שקודם לא טוב לי, רע לי, אני מרגיש לא נעים, אני לא יודע מה לעשות.
האגו שלך סובל.
בן ציון: אומנם יש לי פה שלוש אפשרויות, אבל הגישה הראשונה היא לברוח מהרע. לכן קודם כל אני מצטער, אני לא שמח. אני קודם כל מרגיש רע.
אם אתה לא מוכן, אז כך זה קורה.
בן ציון: יש לנו שלוש גישות. איך מגיבים בכל גישה?
לא. אתה לא יכול סתם לנוע בין שלוש גישות. תלוי לאיזו גישה אתה שייך בדרך כלל, האם יש לך נקודה שבלב, הכנה לקו שמאל וימין יחד. זאת אומרת אם יש לב ונקודה שבלב, אז יש לך שנַיִם, ואתה יכול להתחיל לבנות ביניהם את הקו האמצעי. זאת אומרת אתה יכול להשתמש ברע כדי להתקדם, זה כבר דבר אחד.
בן ציון: בוא ניקח נניח אדם מספר אחד, שפועל בגישה מספר אחד. כלומר הוא מרגיש לא טוב עם התופעה הזאת, והוא מחפש כלים להתמודד עם זה. מה הוא יכול לעשות, איך הוא מסלק את זה? אם נניח פרסמו עליי איזו תמונה לא יפה, או משהו, אז אני מנסה למחוק אותה באיזו צורה.
השאלה האם כדאי או לא כדאי?
בן ציון: כדאי מה?
האם כדאי למחוק או לא למחוק. אם זה רק כלפיי ולא כלפי כל הסובבים שלי, כי זה יכול לגרום להם לכל מיני עניינים, יש כאן הרבה חשבונות, אז אולי כדאי שזה יהיה כך. כי עכשיו זה יעמיד אותי כל הזמן באיזו צורה נכונה יותר, כי מה שפרסמו זה נכון, רק לא רציתי שזה יתגלה. לכל אדם יש איזו קופסא משלו שהוא מתבייש לפתוח לפני כולם, ואנחנו אומרים אולי לא, כי אם זה התגלה אז דווקא טוב מאוד שהתגלה. עכשיו זה יעזור לי להיות טוב יותר. ולמרות שזה התגלה אני אתעלה מעל היצר הרע הזה, ואדבק עוד יותר לבורא שגילה לי את זה. כי הרי הוא גילה, ולא אף אחד אחר.
בן ציון: אבל גילוי הרע הזה הוא לא בדלתיים סגורות כביכול, בין שני אנשים.
צריך כאן להבין. אם אני שייך נניח לאיזו מערכת גדולה שבה אני איש חשוב, ומתגלה כלפיי משהו שמפריע לעוד אלפי אנשים, אז זה משהו אחר, אני צריך להסתיר את זה.
בן ציון: מפריע או שיוצר רושם לא טוב?
אם זה יוצר רושם לא טוב על כל האנשים האלה, אז אני צריך למחוק את זה בכל כוחי.
בן ציון: זה מקרה מתקדם יותר, זה כאילו צובע ברע גם אנשים אחרים. אבל מה לעשות אם נניח משהו רע מתפרסם ומדובר רק בי?
אז שיתפרסם, למה לא. העניין כאן הוא מה אני רוצה בכלל מהחיים שלי. אם אני רוצה להתקרב לבורא, אז אני יכול לקבל את גילוי הרע הזה כגילוי שהבורא עושה לי אותו, ועל ידי זה הוא מלמד אותי להיות טוב יותר. לכן אני בכלל לא חושב למחוק את הרע, למה שאני אמחק אותו, הרי הרע שמתגלה מחייב אותי להתנתק ממנו.
בן ציון: אבל אני לא רואה בזה משהו רע כדי להתנתק ממנו. זאת אומרת אני לא מזדהה עם הרע הזה, אלא האחר אומר שזה לא בסדר.
אז תזדהה עם זה שהבורא עשה זאת. כשהבורא התקרב אליך באורו הוא בעצם גילה לך איזה חלק מהרע שיש בך, אחרת לא היית מגיב לזה בכלל.
בן ציון: אבל אתה כבר קפצת לגישה השלישית.
אני בגישה השלישית.
בן ציון: אבל אני רוצה להשוות את זה לגישות הרגילות כדי לראות את ההבדל.
אני לא שייך לגישה הרגילה.
בן ציון: אבל מה אם הייתי נניח בגישה הרגילה.
אם מדובר על אדם מהרחוב ששיך לגישה הראשונה, הרגילה, אז כשמשהו רע מתגלה לו והוא יכול למחוק אותו, ודאי שהוא ימחק.
בן ציון: כך אנחנו חיים באופן כללי, כך למעשה העולם שלנו מתנהג.
כן, אתה יכול לראות שכולם מתקוטטים, כל אחד "צובע" את השני בכל מיני צבעים שחורים, ואת עצמו הוא מלבין.
בן ציון: בדיוק. כמו שאנחנו רואים, אם מתפרסם משהו רע בעיתונות או בכלי התקשורת למיניהם, אז מנסים למחוק את זה או לפרסם תגובת נגד.
כל החיים הם בזה.
בן ציון: בדיוק, זו הגישה הראשונה. מה היא הגישה השנייה, איך היא נראית במקרים כאלה?
לפי הגישה השנייה אני משתדל בכל זאת למחוק את זה באיזו צורה, אבל בעיקרון אם אני לא מסוגל למחוק אז אני אומר "גם זו לטובה". לכן אמרתי שבגישה השנייה יש הרבה ואריאציות פנימיות, כאלה וכאלה, החל מהחסידות העממית הרגילה, ועד החסידים הגבוהים.
בן ציון: ואז צוללים לגישה השלישית.
כן נכון.
בן ציון: אז בוא נחזור שוב לדוגמה שלנו. נניח שמתפרסם משהו רע בעיתונות, איזה דבר טוב זה יכול להוסיף?
נניח שזה עלי, הרי אני שייך לגישה השלישית. במידה ואני לא קשור לתנועה, לתלמידים שלי, לאנשים שלומדים את חכמת הקבלה, וכל מטרתי היא לפרסם את חכמת הקבלה ולהסביר לכל האנושות שזה האמצעי להצלחה שלנו ושל כל המין האנושי. כי אין לנו נשק אחר להילחם נגד המשבר, נגד כל הבעיות שנמצאות ועוד צפויות. כלומר אם אני לא נמצא בזה, אלא רק אני לבד בחדרי וזהו, אז אני לא עושה דבר.
אני מקבל את הפרסום בצורה נקייה, טהורה, כי הבורא מתגלה אלי בצורה כזאת. כשהוא מתקרב אלי אני מרגיש רע יותר, מפני שהיצר הרע שלי כאילו מאיר עלי דרכו, באור שלו, ואז אני מרגיש את הרע שבי יותר. הרגשת הרע הזו נותנת לי את היכולת להתעלות מעל הרע, להתנתק ממנו, לא לרצות אותו. השנאה לרע מנתקת אותי מהרע. כשהאדם מתחיל לעבוד מול הבורא, האור העליון מאיר לו בצורה שחושפת כל פעם רובד חדש מהרע הזה, מהאגו, מתוך קופסת הפנדורה שלו.
בן ציון: אנחנו יכולים להגדיר את הקופסה הזאת כמו כל מיני דברים טובים או לא טובים שעשיתי ואני בעצם מסתיר אותם, לא מדבר עליהם. זו כאילו קופסה שחורה.
הקופסה הזאת כביכול מחולקת לכמה שכבות או חלקים ברצון לקבל שלי. כשהאור העליון מאיר עלי, הוא נכנס בי ומאיר בתוך אותו חלק של הרצון שלי, ואז בפער שבין האור שמאיר לבין הרצון הרע שלי אני מרגיש רע. רע לי. גודל הרצון הזה הוא קטן מאוד, נניח בעביות שורש. השאלה מה אני יכול לעשות עכשיו.
אני יכול להגיד שהבורא התקרב אלי, ואני מגלה את היצר הרע שלי באור שלו, עד כמה אני מנוגד לאור שלו. ואז אני צריך לעלות למעלה מהרצון שלי, ובאותו חלק של הרצון הזה עלי להיות דבוק להשפעה, לאהבה. הרי אור הבורא שמגיע אלי הוא בעצם אור של השפעה ואהבה.
לכן אני צריך להתעלות מעל הרע שלי, מעל האגו שלי ולהיות בהשפעה ובאהבה בכל השטח שנקרא שורש. אם עשיתי זאת, אז בא השלב השני שבו מתגלה בי האור בצורה עוד יותר גדולה. הוא נותן לי הרגשה מאוד לא טובה, הרבה יותר רעה מההרגשה שהייתה לי קודם. רע לי מאוד, וזה כבר בעביות א', ואז אני עושה אותו דבר. אחר כך בעביות ב', עביות ג', ועביות ד', כך אני עובד עם האור בכל דרגות העביות וממלא את עצמי.
למעשה אני עליתי מעל האגו, מעל הרצון לקבל שלי, ועל ידי הרע הזה נדבקתי לבורא. יוצא שכל מה שהיה באור העליון בעצם נכנס בי, וכך נעשיתי דבוק יחד עם הבורא. כי הרצון לקבל שלי נמצא בפנים, דחסתי אותו פנימה, והאור מילא את התשוקות שלי, אני הזדהיתי עימו. הגעתי להשתוות הצורה, להזדהות. חכמת הקבלה מסבירה לנו את כל הדברים האלה, כך עובדים. אפשר גם להסביר את זה בג' קווים, בפרצופים ועולמות, בכל מיני צורות, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה.
בן ציון: עכשיו אני רוצה קצת לפשט את זה. נתת פה איזה מודל שבו אור עם רצון, זאת אומרת, מודל פנימי. אני שואל בצורה יותר פשוטה, אם אני ארצה לקחת את זה לחיים, מישהו רוצה לתבוע אותי, לפרסם משהו נגדי, בתיאטרון של העולם שלנו, אלה החיים בעולם שלנו, גורם לי רע פתאום, או פתאום מקבל איזה מכתב, שאני חייב משהו, אני מופתע כמובן ועכשיו אני צריך להתמודד עם זה. יש לי פה שלוש גישות.
לא, אתה צריך להחליט איזו גישה, אתה לא יכול להתבלבל. אלה שלושה סוגי אנשים שנמצאים בעולם, ואז אתה תחליט. או שאתה לגמרי מנותק מזה שבא מהבורא, ומה שיש יש, ואין מה לעשות. שהבורא לא נמצא, ואז אתה מתנהג כמו כל אדם בעולם.
בן ציון: האם אנחנו יכולים להגיד מה היתרונות או החסרונות של כל שיטה?
לא. אני לא אומר שבשיטה השלישית של המקובל, שאתה משאיר הכל לכוחות החיצוניים האלה, שיעשו מה שבא אליך. אתה צריך להתנהג כמו שנהוג בעולם שלנו. זאת אומרת, אם בעולם שלנו נהוג להגיב נגד המלשין הזה כך וכך, נגד השונא הזה, אז אתה צריך להגיב. אבל כלפי הבורא אתה צריך לסגור איתו יחסים בצורה אחרת לגמרי, פנימיים.
בן ציון: איך זה מסתדר עם מה שאמרנו בהתחלה, לפי מה ששמענו?
כי אתה עובד בשני קווים ובונה קו אמצעי.
בן ציון: אמרנו שאנחנו לא מוחקים את הרע.
לא מוחקים.
בן ציון: אני לא עוצר את התופעה הזאת.
נכון.
בן ציון: אם מישהו משפריץ עלי עכשיו באיזה צינור, אז אני לא עוצר את הצינור הזה?
נכון. אתה עוצר אותו בצורה המקובלת בעולם.
בן ציון: אם עצרתי את הצינור, אז עצרתי את ההשפעה?
לא. יחד עם זה שאתה עושה כך, אתה צריך גם להתנהג בצורה שזה בא מהבורא בלבד.
בן ציון: האם בזה שעצרתי את התופעה, במישור הסטנדרטי, האם בזה לא עצרתי גם את ההשפעה שהייתה צריכה לבוא אליי, ההשפעה הפנימית. האם בזה לא עצרתי את שתי התופעות?
אנחנו צריכים ללמוד את האיגרת של בעל הסולם, שאומר שלפני שהאדם יוצא לעבודה הוא צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", ואחרי שהוא חוזר מהעבודה הוא צריך להגיד "אין עוד מלבדו", ולקשר את שני הדברים האלה יחד. וזו עבודה לא פשוטה, היא לא מובנת לאנשים, אלא צריכים ללמוד אותה ולהיכנס בה ואז להרגיש אותה. אני רואה שכאן אנחנו נתקעים כיוון שאתה לא יכול לשלב בגישה שלך לעולם שני דברים מנוגדים.
מצד אחד אתה פועל כאילו שאתה אדם רגיל, שאין בורא, שלא אין עוד מלבדו, שאם אין אני לי מי לי, שאין עוד מלבדי.
בן ציון: ואז אני רוצה לסלק את הרע.
תסלק אותו.
בן ציון: כמו הגישה הראשונה שאני בורח, אני רוצה לעצור אותו.
נכון, ויחד עם זה, במקביל, אתה צריך לעבוד כשאתה ודאי שלא תוכל לעשות כאן כלום, כי זה הבורא שלח לך ואתה צריך להתגבר, ולהתנהג עם זה בצורה אחרת לגמרי. כי ביצחק יקרא לך זרע ותעלה אותו לעולה.
בן ציון: בזה שאני פועל בחוץ, אני עוצר את הזרם שמשפריצים עלי, מנסה לסגור את הצינור הזה.
זה רק כלפי חוץ.
בן ציון: האם בזה אני לא עוצר את עצמי מלקבל את הזרם הפנימי שאני צריך לקבל?
לא, אתה לא צריך לעצור אותו, זה לא נכון, כי אז אתה לא משתמש ב"אין עוד מלבדו".
בן ציון: אני לא רוצה לעצור את הזרם הפנימי.
לא, אתה צריך לעבוד נגד זה שאתה לא תעצור, שאתה לא תרגיש "ברוך ה', כל כך טוב", לא. אתה בכלל מתייחס לפעולות האלה בצורה שאתה חייב לעשות, מחויב. למה אני מחויב לעבוד בעולם הזה, למה הבורא לא נותן לי כל טוב, מה אני צריך בכלל להיות כאן וללכת לעבוד ולהזיע ולהיות עייף מזה וחולה וכן הלאה.
למה אני לא אשכב כל היום מהבוקר על הספה ואם הבורא יודע כל מה שיהיה לי, אז אני אקבל בערב, כמו שהלכתי לעבודה. אני חייב לבצע את כל הפעולות בעולם הזה, עד כמה שאפשר, כאילו אין אור. אני בלבד, לא מאמין בשום דבר ולא קיים שום דבר, כך אני צריך להגיד, "אם אין אני לי מי לי" , וביחד, במקביל, אני צריך להגיד "אין עוד מלבדו" ואני עובד כלפי "אין עוד מלבדו", שאני צריך להתעלות מעל הרע הזה, וכל הזמן להיות למעלה מזה בדבקות עם הבורא, שהרע הזה יהפוך לטוב. יש עבודה גשמית, חיצונית, ויש עבודה פנימית, רוחנית.
בן ציון: אז אני רוצה לעבוד בשני המישורים האלה, אני שואל איך אני פותח את הערוץ השני הזה שאתה מספר עליו, את הערוץ הפנימי?
אתה פותח אותו על ידי הקבוצה, סביבה, וזה שאתה כל הזמן נמצא יחד איתם והם נותנים לך את הרגשת החשיבות. הבורא והרגשת החשיבות לעשות לו נחת רוח, שאין יותר גדול, אין יותר חשוב מלעשות נחת רוח לבורא. ואתה עושה לו נחת רוח דווקא כשאתה מבולבל בין שתי הגישות האלה ואתה רוצה לשלב אותן יחד.
בן ציון: אני רוצה לפעול גם בערוץ הפנימי. כל התהליך, כל ההפרעה הזאת שהכניסה אותי לסיטואציה הזאת, היה מישהו שבא והתחיל להשפריץ עלי עם צינור של מים.
תשפריץ עליו בחזרה. כמו שמגיע בחיי העולם הזה.
בן ציון: האם בזה לא עצרתי את הערוץ השני שהייתי צריך לפתוח?
זה תלוי בך. זו העבודה הפנימית שלך, אחד לא שייך לשני, "ביצחק יקרא לך זרע ותעלה אותו לעולה", כך זה, כאן הבעיה, אני מבין שאתה פועל מתוך השכל הקטן שלך שרק אחד יש לך.
אתה צריך את השכל הזה לחלק לשניים, שיש לך לב ויש לך נקודה שבלב, הלב האגואיסטי, שם אתה מרגיש מה שנוגע לאגו שלך, ונקודה שבלב, היא מתרוממת כלפי הבורא, אם יש נקודה שבלב, לא בכולם היא נמצאת, רק ביחידי סגולה. ואז אתה צריך לגדל את הנקודה שבלב ולכוון אותה לבורא, להדביק אותה בו, "כי בו ישמח ליבנו" על מה ישמח? על כל מה שיש.
ואז בצורה כזאת, שאני עובד עם עצמי, בצורה כזאת אני מתקדם לקראת הרוחניות, ואז אני מתחיל לברר איפה היא נמצאת הרוחניות, באיזה מימד, באיזה פוקוס אני צריך לתפוס אותו, את העולם הזה? איך להיכנס בו, דרך חודו של מחט.
בן ציון: היא בעצם לא קיימת במישור הזמן.
לא בזמן, לא במקום, לא בתנועה, בשום דבר ששייך לעולם הזה.
בן ציון: אז למה הערוץ הזה נפתח רק דווקא כשהוא התחיל להשפריץ עלי, השכן הזה
זו ההשפעה החיצונית.
בן ציון: זה התחיל משם.
כן.
בן ציון: אם הוא לא היה עושה את הפעולה הזאת, אני לא הייתי מתעורר לערוץ הפנימי הזה? זה בא דווקא מבחוץ?
אז מה?
בן ציון: זה אומר שההפרעה הזאת צריכה כל הזמן להימשך, כדי להחזיק את הערוץ השני פתוח, היא לא מחזיקה לי את הערוץ השני פתוח.
בגלל שאתה לא שייך לחברה שמחזיקה אותך בערוץ השני הפתוח. חייבת להיות סביבה מאוד חזקה שהיא מחזיקה אותך בערוץ השני, כי אנחנו חייבים ללכת על שני קווים. ורק חברה שהיא חזקה יכולה להחזיק אותך בשני ערוצים יחד, אין באפשרותו של אדם לחזק את עצמו ולהעמיד את עצמו ולשמור על עצמו להיות בשני קווים מנוגדים, כי זה מנוגד.
מה מנוגד? מצד אחד אגו ו"אם אין אני לי מי לי", שזה בסדר גמור, כולם נמצאים בזה, ומצד שני "אין עוד מלבדו". וביניהם צריך להיות. אז "אין עוד מלבדו" כל הזמן חברה צריכה להשפיע עליך, את הדעה הזאת. אתה לא מסוגל, כל המאמצים שלך, שאתה אומר "אני לא יכול, מה אני אעשה?", בגלל שאתה לא מסוגל, ודאי שאתה לא יכול, ולא תעשה את זה, אלא אתה צריך להעמיד את החברה לידך.
בן ציון: זאת אומרת, על ידי החברה אני יכול להשאיר את הצינור הזה כביכול פתוח, כל הזמן עלי? על ידי החברה אני יכול לפתוח את הערוץ הנוסף הזה, הפנימי.
אבל מה קרה עם הצינור, למה אתה צריך להשאיר אותו פתוח? אתה צריך להתנגד, אתה צריך לעשות כל מיני פעולות שאתה עושה בחיי העולם הזה, כמו לצאת לעבודה ולהרוויח כסף, כך אתה צריך להתנהג עכשיו כלפי ההפרעה הזאת, אתה צריך להשמיד אותה דרך המשטרה, או בידיים שלך, איך שזה מקובל.
בן ציון: אני לא אומר שלא, אני רק אומר, שאני מחפש הרי דרך לפתוח את הערוץ הפנימי הנוסף הזה ולהשאיר אותו, גם כשאפילו אבוא ואסגור את הצינור בערוץ האגו.
אתה סוגר צינור, אבל בערוץ השני כאילו לא סגרת אותו, כי אותה שנאה, אותו גילוי הרע שיש לך, הוא נשאר, אלא רק בצורה כזאת פיזית, בעולם הזה, אתה כאילו מבטל את ההשפעה שלו, כלפי אותם האנשים שנמצאים רק במצב הראשון. אבל כלפי המצב הרוחני אתה לא עשית בזה כלום, התגלה הרע, האדם הזה אמר עליך נכון, או אפילו שלא נכון, לא חשוב.
בן ציון: אז איך עוזרת לי כאן החברה, מה צריך להיות המצב שלי?
להחזיק אותך בשני דברים מנוגדים יחד, שאתה מחזיק בצד אחד, כמו אדם רגיל, אבל יש לך נקודה שבלב, עד כמה שאתה מצמיד את הנקודה שבלב שלך לחברה, אז היא מחזיקה לך את היסוד של הקו השני. ואז יש לך שני קווים, וגם בשילוב ביניהם אתה בונה כבר תפילה, בקשה, לשלב אותם יחד, לפתוח לך את ההבנה וההשגה מה קורה כאן איתי, איך אני יכול להתקדם, ואז הבורא פותח לך קו שלישי. קו שלישי זה גילוי הבורא.
בן ציון: אנחנו יכולים להראות, אולי אפילו כמו זרימה כזאת, איך המימד הרוחני מייצר לנו בעצם תופעה או הצגה כזאת בעולם שלנו.
ודאי שהכול מרוחניות.
בן ציון: ואז זה מתפצל לאיזה מחזה של העולם שלנו, איזו הצגה, שמצד אחד אני מנסה לבטל את ההצגה הזאת, זה נקרא "עם האגו", מצד שני, כן מתגלה לי פה איזה רע. איפה הרע הזה שמתגלה לי, זאת אומרת, איך אני מגיע לזה שיש לי פה גילוי הרע? מה התנאים?
תנאים לגילוי הרע, ההכנה שלך. אם אתה מוכן, הרע מתגלה, באופי, בעוצמה, בהתאם לכמה שאתה ראוי.
בנצי: באילו תנאים אני צריך להיות, כדי ששני ערוצים יפתחו בי בו זמנית, שזה גם יעורר בי איזו עבודה פנימית וחיה עם הקבוצה ועם כל התהליכים שהסברת עליהם, ושזה גם יבוא ויעצור אותי? את הדבר השני אני בעצם יודע לעשות, כי אני עושה זאת באופן טבעי ולא צריך ללמוד בשביל זה. אבל איך ייפתח בי הערוץ הנוסף הזה, הערוץ הפנימי, את זה אני רוצה ללמוד, כדי שבכל פעם שרע יבוא אלי, הערוץ הפנימי ייפתח, ואני לא אהיה כאחד שרוצה רק לסלק את הרע.
בשביל זה אתה צריך להיות שייך לחברה חזקה, זה תלוי רק בה. בהכנה שלך בחברה תלוי האם הבורא יתגלה לך בצורה נכונה והאם הוא יפתח לך את זה בכלל.
בנצי: זה צריך להתגלות.
לא, זה לא צריך להתגלות, אלא אתה צריך לבנות את הקבוצה, את עצמך בתוך הקבוצה ולהכין מקום לגילוי הבורא להכרת הרע.
בנצי: מה זה אומר? מה זה "קבוצה"? מה מבנה של הקבוצה פותח לאדם? מה הוא מאפשר לו?
בלי תמיכה מצד הקבוצה אתה תיכשל בגילוי הרע, יהיה לך סתם רע. נניח, האדם נמצא באיזו קבוצה, לומד קבלה, שמדברת על איך האדם צריך למצוא את הבורא, איך הוא יכול לגלות בתוכו את תכונת ההשפעה והאהבה, איך הוא יכול לקיים את התורה ב"ואהבת לרעך כמוך". אם האדם נמצא ביחס נכון לקבוצה, לחברים, לחברה, אם הוא לומד יחד איתם, מתעסק בקשר איתם ורוצה להתחבר איתם, כדי לחפות על השבירה, לתקן את השבירה, אז הוא מתחיל להבין את זה קצת יותר ועושה כל מה שצריכים לעשות בחברה, לפי מה שרב"ש כותב לנו לעשות. אם האדם שומע את זה ומכין את עצמו, אז במידה הזאת הבורא כבר מתקרב אליו ולא סתם מעורר בו ייסורים קטנים, כמו באנשים בעולם הזה, שאיש חסיד יגיד עליהם "ברוך ה' הכל לטובה, לא חשוב, אני מאמין שהכל לטובה", או "מצווה גדולה להיות בשמחה".
הכל תלוי בסביבה. כלפי האדם מספר אחד, הסביבה היא סביבה רגילה, בורגנית, ולכן הוא מתנהג בהתאם לכך. כלפי האדם מספר שתיים הסביבה היא סביבה חסידית, שמחזקת אותו, שבה כולם אומרים "ה' הוא טוב ומיטיב, הכל לטובה, וגם אם הוא שולח לנו רע, הוא עושה זאת, כדי לעשות לנו טוב לאחר מכן", וכן הלאה. הוא זקוק לסביבה, יש לו סביבה משלו, וזו כבר לא סביבה של סתם אנשים רגילים, אלא סביבה, שמחזיקה אותו בזה.
ויש גישה שלישית, גישה של "עובד ה'". הוא צריך סביבה עוד יותר חזקה, עוד יותר מיוחדת, שבה אומרים לו, שכל הרע מתגלה לא רק כדי שיצדיק את הבורא, אלא כדי שיעבוד עם הרע הזה, ויהפוך אותו לטוב.
בנצי: והרע הוא שלך.
גם חסידים יכולים להגיד, שהרע הוא שלך, זה לא חשוב. השאלה היא, מה אתה עושה עם הגילוי הזה? על ידי הגילוי הזה אתה מתקדם, ולכן אתה מברך על כל גילוי הרע שבך. אתה לא אומר, "זה טוב, הבורא הוא טוב", אלא אתה צריך להגיע ל"חסדים גלויים", שזה "אור חסדים בהארת חכמה", שהבורא מתגלה כאור חכמה בחסדים שלנו, שאנחנו נוטים רק אליו.
כל זה תלוי בסביבה. כמו שיש שלושה סוגי אדם, אדם פשוט, אדם חסיד ואדם מקובל, כך סביב כל אחד ואחד מהם יש סביבה בהתאם, סביבה רגילה אנושית, סביבה חסידית וקבוצה של מקובלים.
בן ציון: במה שונה, בצורה מהותית, הסביבה השלישית מהסביבה השנייה? הסביבה השלישית דומה לסביבה השנייה בכך שאומרת "נכון, יש רע, יהיה טוב", אבל במה היא שונה ממנה?
הסביבה השנייה אומרת, שהבורא הוא טוב ומיטיב. אנחנו יחד, כמה שנחזק זה את זה, נפתח גמילות חסדים, נתמוך זה בזה, נקבל מזה שכר טוב יותר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא והכל יהיה בחסד. אנחנו צריכים פשוט להשתחוות, ובהתלהבות גדולה לצעוק למעלה ולחכות לחסדים גלויים. ובעצם, מה שיש, זה כבר חסד. כך אומר חסיד אמיתי. זאת אומרת, יש סביבו חברה, שמחזיקה אותו וגם אומרת לו, שהבורא הוא חשוב, שמאוד חשוב להתנהג כך, שהעולם שלנו הוא חשוב, כי בו "היום לעבודה ומחר לקבל שכרם"1 וכן הלאה, הם מפרשים זאת בצורה החסידית. זה מה שבעל שם טוב ומגיד איש סיפקו לעם, כדי לעזור לו לעבור את התקופה הקשה במיוחד של פוגרומים, שהיו באותם זמנים.
הסביבה השלישית היא גם חברה, אבל חברה מטרתית. הם גם אומרים, שהבורא הוא גדול, הם גם אומרים, שמטרת הבריאה היא להצדיק את הבורא בכל וכל, אבל הם גם אומרים, שאנחנו כל פעם צריכים להגדיל בעינינו את חשיבות וגדלות הבורא, כדי להשפיע לו נחת רוח בכך. הם אומרים שאנחנו מתקרבים לתכונתו ובכך ואנחנו רוכשים בעצמנו את תכונת ההשפעה, את תכונת האהבה ואת אהבת הזולת, שהיא העיקר בעולם. אהבת הזולת היא לא סתם, שאני אומר "אהבת הזולת", אלא שאני עובד עליה מעל האגו שלי.
ואומנם לפי המילים האלה נראה שכאילו אין הבדל בין הסוג השני לבין הסוג השלישי, אבל ההבדל העקרוני ביניהם הוא בכך, שלאנשים מהסוג השני אין קו שמאל, זאת אומרת אין להם בקורת ויחס שלילי לצד היחס החיובי. זאת אומרת, "ביצחק יקרא לך זרע"2, לצד "תעלה אותו לעולה", תהרוג אותו. שתי הגישות האלו באדם כלפי הבורא, שביניהן האדם נכנס לאיזו סכיזופרניה, פיצול ולא יודע איך לקבל אותן, שתי הגישות האלו עושות לו בלגאן בראש, ואז הוא הולך ומתקדם כך שבונה קו שלישי.
בן ציון: נניח, אם הייתי שייך לסביבה השלישית, אז היו אומרים לי, שממה שהתגלה לי, מהאירוע שקרה, אני צריך לרכוש תכונה נוספת של השפעה, לרכוש מידה נוספת של אהבת הזולת. מה היא התכונה הזאת של אהבת הזולת? מה אני רוכש? מה קורה איתי?
אני יוצא מעצמי כדי לאהוב את הזולת. אני לא נמצא בחברה של פושעים, שאולי אוהבים זה את זה, אוהבים חזק מאוד, עד כדי כך שמוכנים לתת חיים זה עבור זה, אלא בתוך האהבה שלי כלפי הזולת נמצא ביטול של האגו שלי. זאת הבעיה הגדולה של האדם, לעבור מהסוג השני לסוג השלישי.
בן ציון: כשיש לנו הפרעה, מצד אחד, באופן טבעי מתוך האגו שלי אני עוצר את התופעה בעולם שלנו, אני רוצה לעצור את מי שרוצה להשפריץ עלי רע, ומהצד השני, אם יש לי סביבה מגובשת וחזקה, שכל מטרתה היא לרכוש את תכונת ההשפעה ואת אהבת הזולת, היא תגרום לי שתיפתח בי איזו הרגשה נוספת להכרת האגו הזה. בגישה הראשונה אני לא מרגיש את האגו וסתם פועל אינסטינקטיבית כדי למחוק את ההרגשה, ובגישה השנייה ייפתח משהו אחר לגמרי.
נכון. כשאתה מפצל את הגישה לקווים מנוגדים, כמו בעולם הזה, ואתה לא יודע מה לעשות, אתה פתאום מתחיל להרגיש ביניהם, שמגיעה אליך צורת העולם הבא, צורת העולם הרוחני, כמו איזה מיראז', ואתה מתחיל לייצב את המימד העליון.
בן ציון: האם המימד העליון נמצא בגישה, שבה אני רוצה לפתח את אהבת הזולת?
המימד העליון נמצא בין שני קוים, בין האגו שאתה משתמש בו בצורה נכונה, לבין תכונת ההשפעה, שאתה משתמש בה יחד עם האגו. כשהם משלבים זה את זה, כשהם משתלבים יחד, הם נותנים בסיס לתפיסת העולם הבא, ואז אתה מגלה אותו. כמו שכתוב, "עולמך תראה בחייך". מה היא מטרת חכמת הקבלה, כמו שבעל הסולם אומר במאמר "מהות חכמת הקבלה"? חכמת הקבלה היא שיטת גילוי הבורא בעולם הזה.
בן ציון: האם נכון לומר, שאם האדם היותר מפותח, משתמש גם בגישה הראשונה וגם בגישה השלישית יחד, אז הוא פותח את המימד הבא?
הוא צריך לגדול מהגישה הראשונה לגישה השנייה ולאחר מכן לגישה השלישית.
בן ציון: אז יש פה התפתחות.
התפתחות בכל אחד. כל אחד צומח ממש מאפס. כל החיים שלנו הם בזה. כל עבודת האדם היא בזה, כל ההתקדמות שלנו לגמר התיקון היא בזה. כל האנושות תצטרך לעבור את כל השלבים האלה, ובינתיים יש רק יחידים שעושים זאת, המקובלים שבכל הדורות. אבל אני צופה שהמונים כבר מחכים לזה ורוצים להגיע לזה. גם הצרות הגדולות שעלולות להתגלות בעולם שלנו, כבר מכוונות את האנשים מרחוק לחפש את מהות החיים בדרגה העליונה יותר מהאגו.
בעולם הזה, בימים האלה, זאת אומרת, בכמה עשרות שנים אחרונות, אנחנו מגלים, שהטבע שלנו הוא רע. אנחנו כבר בעלי ניסיון בכך, שאין לנו מה לצפות לטוב, שלא יתגלה שום דבר טוב, ושמיום ליום הולך ונהיה גרוע יותר ויותר.
בן ציון: מה זה אומר?
איפה זה מתגלה? בתוך האגו שלי. מתגלה לי, שאני בעצמי עושה את הרע. זאת אומרת, כלפי האור שמתגלה אני רואה את עצמי גרוע יותר ויותר ואז אין לי ברירה, אני לא יכול לסגור עיניים ולהגיד, שיהיה טוב ושהכל לטובה. כל העולם כבר מתחיל לראות את הדברים בצורה תבונתית יותר ולחפש יציאה מהם, לחפש מה הם יכולים לעשות, כדי לא לסבול. גם הסבל שלנו נעשה איכותי יותר ויותר.
פעם סבלנו מכך שלא היה לנו מה לאכול והיו תקופות רעב גדולות. לאחר מכן היו תקופות ארוכות מאוד של מגיפות, תקופות גדולות של עבדות, תקופות של עבודה קשה של חמש עשרה שעות ביום והאדם היה רק עובד ולא היה רואה את החיים. היום אנחנו מגיעים למצב שהאדם, שבעבר שאל על לחם, לאחר מכן קצת על הבריאות, ולאחר מכן על מנוחה, מתחיל כבר לשאול יותר על מהות החיים, ואומר, שהעולם הזה לא הביא לו שום דבר טוב.
עם כל הטוב שיש לנו, עם הבריאות, עם האוכל, עם כל מה שיש לנו ליהנות ממנו, אין לנו ממה ליהנות ואנחנו לא יכולים להרגיש את עצמנו מאושרים. פעם, כשהיית מקבל חתיכת לחם, היית מאושר, כשהיית בריא, כבר היה לך טוב, כשהיית עובד פחות שעות או היית מקבל קצת חופש מהעבודה, הרגשת יותר טוב, ולפני מאה שנה גם המושג "חופש" לא היה קיים.
אנחנו משתנים בצורה איכותית בתוך האגו שלנו. האגו הוא עזר כנגדו והוא בעצמו מתחיל לגרות אותנו, "תשאל, תשאל, למה רע לך". ואז אנחנו באמת מתחילים להגיע למצב, שחייבים לפתור את סוגיית החיים שלנו, "מה הטעם בחיים?".
בן ציון: האם במשך כל החיים שלנו אנחנו נמצאים בהתנגדות? בקו אחד, אנחנו כל הזמן מנסים למחוק את הרע שמתגלה, ובקו שני אנחנו מנסים לפתוח ערוץ חדש של השפעה ושל המימד הבא. האם זה בעצם הסיכום של נוסחת החיים שלנו?
הנוסחה של החיים שלנו היא פשוטה. כל הרע מתגלה בך, כדי שתגלה, שהבורא הוא המקור שלו, ושהוא עושה זאת בכוונה, כדי שתזדקק לו ותתקרב אליו. ואז תרגיש טוב, ותגיד תודה רבה על הרע הזה, מפני שאמנם זה היה יצר רע, אבל הוא היה עזר כנגדו, כנגד הטוב, כנגד הבורא, ועזר לך להגיע למטרת הבריאה ולכל טוב.
בן ציון: אבל מה קורה כשאנחנו נותנים חופש לרע הזה, כמו בדוגמה של אותו יהודי שבכה מדוע לא התגלה לו עוד יותר רע, עוד יותר סבל, כי אז היה יכול לקבל יותר?
הוא מתגלה, כמו שבעל הסולם כותב "שמח אני ברשעים שמתגלים". כי אלה שלא התגלו הם באפס תקווה, מי יודע מתי יתגלו. ואלה שהתגלו, זה סימן שאני כבר ראוי לתקן אותם ביחס הנכון שלי אליהם.
בן ציון: אם כך אני יכול להיות שמח אך ורק אם יש לי אותו ערוץ פנימי נוסף, ואחרת לא אהיה שמח?
וודאי. ואז אתה לא רק שמח, לא רק שאתה אומר "הכל לטובה" ועושה לעצמך איזו שמחה מלאכותית כמו חסיד בימינו, אלא אתה מבין מה לעשות. החיים כדאיים לך, אתה מברך על כל רגע בחיים כי הם הופכים להיות ממש רגעים של צמיחה. בכל רגע אתה עושה דברים מיוחדים. העולם הזה כדאי לך כי דווקא ממנו אתה גדל, דווקא מתוכו אתה יכול לעשות נחת רוח ליוצרו.
בן ציון: איך ההפצה של החינוך האינטגלרי וההתערבבות עם הקהל קשורה לתהליך ולנוסחה הזאת שבה אנחנו מתקדמים. איך על ידי זה שנותנים לנו רע אנחנו צריכים לבנות סביבה שבה יתגלה אותו משהו נוסף?
באנושות יש ג' חלקים, כמו שכתוב בזוהר, ובעל הסולם מסביר זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". החלק הראשון הם עובדי ה', אלה אנשים שיש להם שני קווים והם בונים את הקו האמצעי, הם יודעים איך לסדר אותו לפי ג' קוים.
החלק השני נקרא להם חסידים, יש להם כביכול קו אחד, כלומר הם בכל זאת עובדים אבל בצורה מסוימת. יש כאן עניין למטה מהדעת ובתוך הדעת, לא ניכנס לזה עכשיו, בוא נאמר שזו הדת, או היהדות. והחלק השלישי זה כלל העם וכן אומות העולם.
כפי שאנחנו רואים המשבר שמתרחש עכשיו פועל על כולם, אבל הוא מגיע במיוחד דווקא לאנשים שקשורים לחלק השלישי של האנושות, הוא מורגש יותר בעם ובאומות העולם. זאת אומרת ככל שאדם קרוב יותר לבורא, לאור העליון, כך הוא פחות סובל, וזה ברור כי הוא יודע בשביל מה למה ואיך.
זאת אומרת האנשים שהם עובדי ה' כאילו מחוסנים. אומנם גם להם יש כל מיני בעיות, זה מגיע גם אליהם, אבל במידה קטנה מאוד, במידה שהם מחשיבים את כל הדברים הנחוצים שיש בעולם הזה והם מקבלים אותם כהכרחיים בלבד. גם חסידים כך, אומנם קצת יותר מזה, אבל מבחינתם זה לא כל כך נורא, כי יש להם "במה שיסמוכו", והכל לטובה.
לכן המשבר מורגש במיוחד בעם ובאומות העולם, בחלק השלישי של האנושות. אבל יש כאן בעיה, כי בתוך החלק הזה יש חלק שאי אפשר לבטל, זה חלק שמשתייך גם לעם וגם לחלק הדתי. אלה אנשים שנמצאים באמצע, זאת אומרת הם שייכים גם לחלק השני וגם לחלק השלישי, ובהתאם לזה עלינו להמתיק את הדברים.
לחסידים אנחנו לא מגיעים, ממש לא, מפני שהם נמצאים בצורה כזאת שהם לא צריכים אותנו. למרות כל המשבר והחיים שמשתנים הם משתדלים עדיין להגיד "ברוך ה', הכל לטובה". יוצא שדווקא העם ואומות העולם נמצאים בהרגשת המשבר הגדול, לכן אנחנו צריכים להתחיל את ההפצה שלנו בהם. זאת אומרת עלינו להביא להם את שיטת התיקון ולהסביר מאיפה זה בא, ולמה המשבר הזה מתרחש.
אבל כשאנחנו מגיעים אל העם ואומות העולם אין להם כלום, אין להם קו אחד כמו שיש לחסידים, ובוודאי לא ג' קווים כמו שיש לנו. אם כך איך אנחנו יכולים להסביר להם משהו אם הם עדיין לא מוכנים, לא בשלים לזה ולא מסוגלים להיות בשלים גם לעתיד לבוא. הם גם לא יכולים להיות יותר אלא אם אתה תעורר אותם, תקרב אותם ותדביק אותם אליך. כי חלקים ד' וג' של הרצון הגדול ביותר של האנושות שייכים לעובדי ה', חלק ב' של אותו רצון שייך לחסידים, וחלקים א' ושורש שייכים לעם ואומות העולם. אתה לא תוכל לעשות איתם כלום, הם בנויים כך, זה לא לטובה ולא לרעה. אני לא עושה כאן חלילה חשבונות כאלה, אבל זו עובדה, זאת אומרת כך מחולק הרצון לקבל של האנושות.
בן ציון: מעניין שחלק ד' נמצא למעלה ולא למטה.
ודאי שהאכזריים הגדולים ביותר, אלה עם הרצון לקבל הגדול ביותר הם עובדי ה'. כוהנים נקרא עובדי ה'. כמובן לא מדובר על כוהנים שבעולם שלנו. לכן אנחנו צרכים לפנות דווקא אל העם. איך אנחנו פונים אליהם? לא עם שיטת הקבלה. זאת אומרת אותה שיטה שאנחנו עובדים איתה ונקראת אצלנו "חוכמת הקבלה", אצלם זה נקרא חינוך אינטגרלי. זאת אומרת זו אותה חוכמת הקבלה. כלומר אתה מעביר להם קצת את העניינים, איכשהו, ולא כדי להעלות אותם, כי אי אפשר להעלות אותם, אלא רק כדי לשייך אלינו, שיהיו נספחים אלינו.
איך אנחנו עושים זאת? אנחנו מתחברים בקבוצה, ודרך הקבוצה הזאת אנחנו יורדים אליהם למטה. אנחנו מקבלים מהם את החיסרון שלהם לחיים הטובים, עם החיסרון הזה אנחנו פונים דרך מרכז הקבוצה אל הכוח העליון, ובחזרה ממנו דרך הקבוצה אנחנו פונים אליהם ומביאים להם את שיטת החיבור. כלומר אנחנו מביאים להם את שיטת החיבור ולא את גילוי הא-לוהות, כי מתוך כך שהם יתחברו יחד זה יביא אותם בעצם למצב הטוב. מפני שכאשר הם מתקרבים ונדבקים אלינו, אנחנו בונים יחד איתם את המבנה של עשר הספירות, לכן אנחנו פונים ואומרים להם "ביחד".
בן ציון: מצד אחד יש לנו קהל שתומך ואיתו אנחנו עושים עבודה מסוימת בהפצה. אבל יש לנו גם קהל שלא תומך ואפילו מייצר כל מיני ההתנגדויות. איך זה עובד יחד כמערכת אחת?
אנחנו צריכים לפנות רק לאלה שרוצים אותנו, "חנך נער על פי דרכו". אין כפיה ברוחניות.
בן ציון: אנחנו מדברים על בניית המימד העליון, על ההתחזקות הקבוצה והדרך שהיא בונה את עצמה. איך הקבוצה מגיבה להתנגדויות?
יש בעצם כמה סוגי התנגדויות. ההתנגדות הראשונה באה מפני שאתה מפריע לאדם בזה שאתה סותר את ההצדקות שלו. כי ללא שום ספק, אם אתה אומר לאדם שאנחנו צריכים להתחבר כולנו יחד, וכל חוכמת הקבלה זה מימוש התורה ב"ואהבת לרעך כמוך" ואחר כך "ואהבת את ה' א-לוהיך", ועוד צריך לממש את זה בפועל, אז אתה מפריע לאנשים. גם לאנשים החילונים וגם לאנשים הדתיים. כי אף אחד מהם, לא מאלה ולא מאלה מתעסק בזה בפועל. אנחנו נמצאים בגלות, שכחנו את הדברים האלה, אין דבר כזה. האם ראית שהם מתעסקים בפועל ב"ואהבת לרעך כמוך"? לא.
כשאנשים מתחברים ביניהם ורוצים לעבוד נגד האגו שלהם ב"ואהבת לרעך כמוך", זה אומר שאני צריך לכלול בתוכי את החסרונות של הזולת כדי לאהוב אותו, כדי למלא אותו. איך אני עושה זאת? אני לא בונה ארגונים כלשהם שעל ידם אנשים ימלאו את דווקא את האגו שלהם, לא. לא על זה מדובר. מדובר על התכללות הלבבות שלא קיים בהם בכלל. זה הפער הגדול שיש בינם לבין חוכמת הקבלה. בעל הסולם מסביר במאמר "מהות הדת ומטרתה" שהדת האמיתית היא "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שכתוב "זה כלל גדול בתורה", מלבד זה אין שום דבר. כל התורה היא כדי לקיים את הכלל הזה, כדי לתקן את היצר הרע ולהפוך אותו ליצר הטוב. כדי שאנחנו נוכל להתחבר ולהדבק יחד בנינו, ואז באותה מידה להדבק עם הבורא. זאת אומרת אנחנו מגיעים לדבקות עם הבורא. מי עובד על זה? אף אחד.
כל המשבר בא כדי לחייב אותנו לבצע את העבודה הזאת. אבל מה אפשר לעשות אם הם לא רוצים? אז אנחנו פועלים בהסבר של החינוך האינטגרלי, אנחנו פונים לעם הרגיל, אבל ללא שימוש במילים של הקבלה אלא במילים פשוטות. אנחנו פונים אל העם כי אנחנו יודעים שעל ידי כך נוכל להקל על החיים שלהם.
ודאי שזה מפריע בצורה אידיאולוגית לגושים אחרים, לכן אנחנו רואים כל מיני ארגונים שקמים עלינו ומתחילים לצעוק שאנחנו כת. ודאי שאנחנו שונים מהם, אבל למה דווקא אנחנו כת, הרי אנחנו מקיימים את כל מה שכתוב בתורה. האם הם לומדים את הדברים האלה ונמשכים לזה. אני לא רוצה להעביר ביקורת, אני מבין שזו צורת התפתחות ואלה שלבי ההתפתחות שעוברים בצורה כזאת, אבל בינתיים זה מה שאנחנו צריכים לעשות, חייבים לבצע. זאת המטרה שלנו.
בן ציון: אנחנו עוברים עכשיו שני תהליכים במקביל, או שאולי האחד בונה את השני. מצד אחד אנחנו מתכללים עם הקהל, הקבוצה מתחזקת, נבנה כלי שלם, יש תפילת רבים, וזה מביא לגילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. מצד שני, במקביל לזה יש גוש של התנגדויות שעליו אנחנו דנים בתוכנית הזאת, איך על ידי ההתנגדויות האלה אנחנו מגלים את היחס הנכון לבורא. מה הם שני הצירים האלה, איך זה עובד, האם האחד בונה את השני?
כמו שהזאבים שומרים על הכבשים. כשהזאבים מסתובבים סביב הכבשים, אז הכבשים חייבים להתחבר בניהם, הם חייבים להתגבש בניהם לעדר יותר חזק, יותר צמוד. לכן עלינו להגיד תודה רבה לזאבים שכך פועלים עלינו. דווקא אם אנחנו מקבלים את כל ההשמצות האלה, את כל הדברים האלה בצורה הנכונה, אז הם עושים לנו טובה גדולה. הם מגלים שאנחנו פועלים בחוכמת הקבלה, וזה נכון. מה יש בזה, בואו נבדוק האם זאת תרופה שעל ידה אנחנו יכולים להינצל מכל הדברים. זה דבר אחד. דבר שני הם עוזרים לנו להתחבר בינינו ובזה אנחנו ניצולים מכל וכל. זאת אומרת הם מקרבים אותנו, כמו שכתוב על הפרעה שקרב את בני ישראל לאבינו שבשמיים.
בן ציון: כן, אבל גם העבודה שלנו עם הקהל התומך, היא סוג של עבודה עם קהל, בהתגברות על אגו, יש גם עבודה.
שם העבודה פשוטה. הם פועלים מצד האגו.
בן ציון: אני מדבר על העבודה שלנו, כי אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לעבוד עם הקהל בסדנאות, שגם על ידי כך נבנית הקבוצה שלנו.
בגללם אנחנו מתגבשים יותר.
בן ציון: על ידי זה ממשיכים את המאור המחזיר למוטב. בזה עסקנו בכל התוכניות האחרונות.
כמו שהילדים, מחייבים את ההורים להיות יותר יחד, כדי לטפל בהם. הילדים כאילו מחייבים, והם בונים את המשפחה בדרישה שלהם, כך אומות העולם, או העמך, יחייבו אותנו להתגבש יותר, ולקבל את הצורה הנכונה.
בן ציון: גם הקהל התומך וגם הקהל המתנגד גורמים לנו להתגבש יותר. האם אלה שתי עבודות שונות, או שהאחת בונה את השניה?
אלה עבודות שונות. ודאי. זה בדיוק כנגד שני קווים. קו ימין, מהקהל שלנו, שאנחנו פועלים בו, וקו שמאל, מה"הכלבין דחציפין".
בן ציון: אז למה כשדיברנו, התחלנו, מהנושא של השמחה, למה אנחנו מדברים דווקא על שמחה מרשעים שמתגלים, דווקא על השמחה מההתנגדויות, ופה עובדים, אין פה שמחה?
גם שם יתגלו כל מיני בעיות, אבל שם אתה צריך להתכלל מתוך האהבה, מהחסרונות שלהם כדי להביא להם מילוי. והמילוי מגיע רק על ידי המאור המחזיר למוטב, כי אתה הופך להיות כאן כצינור כלפיהם.
בן ציון: אז למה השמחה מדברת על הרשעים שמתגלים. ושם, במקום שאני עובד כצינור, זו עבודה ללא שמחה? למה כל הצבעוניות, וההתרגשות, היא דווקא בעבודה עם ההתנגדויות?
כי בסופו של דבר, יתגלו עוד בעיות. עכשיו יש כלפינו הפרעות בצורה ישירה. אחר כך יהיו כלפינו בעיות דרך הקהל, אבל מאותם הצדדים שהם המנוגדים לנו, האידיאולוגים. וזה לא רק אידיאולוגים דתיים, אלא גם חילונים, פילוסופים, ראשי ממשלות אולי, יהיו כל מיני מתנגדים. בעצם, כל אחד שמחזיק באגו שלו, ולא יכול להבין שהוא צריך להתהפך בו, הוא מנוגד לשיטה שלך. ולכן אנחנו צריכים להפעיל את החינוך האינטגרלי, כי הוא מדבר רק בצורה רכה, רק לטובת האגו בינתיים, אבל מאפשר להביא לתוך האגו קצת מהאור המחזיר למוטב, ואז הם יחזרו למוטב. זאת באמת צורת החזרה בתשובה הנכונה.
בן ציון: עבודה רק עם קהל תומכים, לא מספקת לגילוי הבורא?
אנחנו חייבים לעבוד עם כולם, עם כל האנושות.
בן ציון: זאת אומרת, חייבת להיות עבודה נכונה גם עם קהל המתנגדים?
לאט לאט זה ידלוף לשם. כי בינתיים, אנחנו כולנו משתנים, האגו שלנו כל הזמן גדל, ומקבל צורה אחרת, איכות אחרת, ולכן אני בטוח שאנחנו כבר יצאנו למצב שחייבים להמשיך לגלות את חוכמת הקבלה. כמו שאומר בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, שרצוני לשבור את חומת הברזל שנמצאת בינינו לבין חוכמת הקבלה. כי דווקא החומה הזאת מכבידה עלינו מאוד, ואנחנו יכולים לסבול מזה אנושות, אם אנחנו לא נשבור את החומה הזאת, וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו הנציגים של כל המקובלים מכל הדורות, ומהאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רבי שמעון, האר"י, בעל הסולם, ורב"ש, וכאן אנחנו עושים את העבודה, היום אנחנו חיל החלוץ.
בן ציון: האם אתה יותר שמח מרשעים שמתגלים, מכל מיני פרסומים שליליים, או אתה יותר שמח מקהל תומכים חדש שמצטרף?
אין דבר כזה, יש גם את זה וגם את זה, אלה שני קוים, לכן אי אפשר להשוות. אני שמח, גם מזה וגם מזה. אני מקווה מאוד שהשונאים האלו, יגלו לנו את האגו שלנו במידה כזאת, שאנחנו נקפוץ מתוך האגו כמו בני ישראל היוצאים ממצרים. נברח משם. זה בדיוק חיל פרעה. זה מה שמסביר לנו רב"ש באיגרת הידועה. שזאת הקליפה, כך היא בנויה, וכך היא צריכה להתנהג. היא נקראת "ערב רב". הוא מסביר שם, שדווקא אלה שרוצים להישאר בתוך מצרים, רוצים להישאר בתוך האגו, טוב להם כך, מושכים את מי שרוצה לצאת, ולא נותנים לו לצאת. ואלה בדיוק ההשמצות, כל ההתנהגויות שאנחנו רואים. זה אותו הערב רב שעובד כך.
בן ציון: אז לסיכום, מה העצה שנזכה לשמוח מרשעים שמתגלים?
אם אתה קשור לקבוצה ולמטרה שאתה הולך לגלות, ואתה יודע שזה בלתי אפשרי, אם מאחור לא יהיו כלבים שבגללם אתה תרוץ, תברח מהם כדי להימנע מזה שהם יעשקו אותך, אז אתה צריך להודות להם.
תאר לעצמך, שאתה רץ עכשיו במרוץ, ואחריך רץ זאב, איזה סיכוי יש לך להיות אלוף? להצליח? זו העבודה שלנו, ובגלל שאנחנו עצלנים יש לנו דרך אחישנה שדרכה אנחנו יכולים להתקדם, ואנחנו נלמד לעשות זאת בעתיד בעזרת ה'. ואנחנו נתקדם גם בלי כל ההפחדות והבעיות, מהכלבין דחציפין.
בן ציון: אבל לפי מה שאתה אומר, זה הכרחי, זה חלק מהתהליך.
אנחנו נמשוך את עצמנו קדימה יותר ממה שיכולים להשיג אותנו מאחור.
בן ציון: וזה יהיה בעבודה עם הקהל התומך?
נכון. בעבודה עם קהל התומך. אם אתה נכלל עם החסרונות של הקהל התומך, הם מחייבים אותך להתפתח עוד מעבר למתנגדים שלך, ואז אתה לא מרגיש אותם.
בן ציון: אז יש פה איזה קשר.
יש עוד, חכה. זה הכל עומד לגילוי.
בן ציון: טוב, אז למדנו שיעור קטן, קצת על גילוי הרע, ואיך לשמוח ברשעים שמתגלים.
תודה רבה לך הרב מיכאל לייטמן, תודה רבה לכם צופים יקרים ונתראה בתוכנית הבאה של "עולמות נפגשים" שלום ולהתראות.
(סוף התכנית)