לוקחים את הערבות ברצינות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.07.26 – אחרי עריכה
רואי: איך לפתח רגישות לחוק הערבות?
שאתה תלוי בכולם. ככל שאתה חושב על החיבור בין החברים, וככל שאתה תשקיע בזה, בזה אתה תהיה יותר קרוב לחוק הערבות.
מיכאל: אתה מרגיש תלוי בנו? אתה מרגיש תלוי בעשירייה?
כשאני נמצא אתכם, אני תמיד מרגיש שאני תלוי בכם, ביחס שלכם אליי ולמקום שלי בתוך החברה, גם זה וגם זה. אין כל כך מה להוסיף, לא יודע מה להגיד עוד. אני תלוי בהכול בתוך החברה, או שאנחנו מדברים ברצינות, או שאנחנו מדברים באיזו אשליה.
מיכאל: מה אתה עושה כאשר אתה רואה שחברים לא ממלאים את האחריות שלהם? ככה נראה לך. מצד אחד אתה תלוי בהם, מצד שני הם לא בדיוק, נראה שהם עושים חור. מה אתה עושה?
אני חושב שמצד אחד זה טוב שיש לנו ביקורת הדדית. מצד שני, חבל שהביקורת שלנו היא מספיקה לזה שהיא לא נותנת לנו אפשרות לוותר על זה.
דודי: מה הכוונה לקחת ברצינות את התלות בינינו?
שכל אחד הוא תלוי בשני.
דודי: למה זה מחייב אותי?
זה מחייב אותנו, את כל אחד ואחד, לבדוק במה הוא תלוי בשני ובכמה הוא משפיע על השני.
דודי: בכמה אחוזים אני תלוי בחברים?
אם אנחנו מדברים על עשירייה?
דודי: כן.
כל אחד הוא תלוי ב-100% בשני.
דודי: ב-100%.
ב-100%.
מיכאל: זה טבעי. יוצא שאם אני תלוי ב-100% בדודי, ואני רואה שדודי לא עושה את מה שאנחנו קבענו, ביחד קבענו, אז בטח שיש לי ביקורת כלפיו, נכון?
נכון.
מיכאל: אם לא הייתי מרגיש אחריות כלפיו, אז בסדר, שיעשה מה שהוא רוצה. השאלה, איך לעבוד עם הביקורת הזאת?
זו כבר שאלה אחרת.
מיכאל: זאת הייתה השאלה בסדנה, איך לעבוד נכון עם כזאת ביקורת. אחרי שאני מבין ומרגיש וכולם אומרים לי שאני תלוי ב-100% בחברים, אז יש תנאים שקבעו מקובלים כדי להתקדם, נכון?
כן.
מיכאל: יוצא שההתקדמות הרוחנית שלי תלויה ב-100% בחברים.
כן.
מיכאל: יש תנאים, ואני רואה שהם לא עומדים בתנאים. אני לא בודק את הכוונות שלו, זה ודאי שלא, אני מדבר על דברים חיצוניים. קבענו מעשר, לבוא לשיעור ועוד כל מיני דברים כאלו, הם לא עושים, ואני תלוי בהם ב-100%, אז בטוח שיש לי ביקורת כלפיהם. איך אני עובד עם הביקורת הזאת? מה אני עושה עם זה?
מה הם עושים?
דודי: הם לא עושים. השאלה אם זה נחשב לביקורת. אם חבר בעשירייה שאני תלוי בו ב-100%, לא מקיים את אחד התנאים, את אחד הסדרים שקבעו, שקבעו המקובלים, האם יש לי מקום לבוא בביקורת אליו?
כן.
דודי: האם זה בכלל נחשב לביקורת כשאני בא לחבר ואומר לו "אתה צריך לקיים את זה, להגיע לשיעור, אני תלוי בך, ואם אתה לא נמצא בשיעור, הרוחניות שלי נפגעת"? האם אני מוכרח לדרוש ממנו, או לא, אני צריך לשתוק וזהו?
לא. ודאי שחד-צדדי לא קיים.
דודי: כשמתעוררת בי ביקורת כזאת כלפי חבר, איך לעבוד עם זה, האם להוציא את זה החוצה, או לתת דוגמה ולשתוק, רק להראות לו מה נכון לעשות? מהי הצורה הנכונה? יש לי איזה כעס כלפי החבר על המצב הזה, "אתה פוגע בי".
כן.
דודי: מה לעשות עם המצב הזה? איך אדם עובד איתו?
אם אתה מרגיש שאתה פגעת בו?
דודי: לא, הפוך. אני מרגיש שהוא פגע בי עכשיו, שהוא לא עומד בכללים, אני מרגיש שהוא קודח חור, לא אני. מה אני עושה עם ההרגשה הזאת?
מיכאל: יש פה שתי אופציות. או שאני מעיר לחבר, "תשמע, קבענו, עוד מעט יהיה לנו שיעור, קבענו להגיע לשיעור צהריים", כי יש חברים שלא באים לשיעור כזה. כלומר אופציה אחת כמו שדודי אומר. דודי לפי הטבע שלו בא ואומר לי בפרצוף, "למה אתה לא מגיע לשיעור? קבענו". או כמו שמעון שלא אומר כלום, שותק. השאלה, מה נכון? אולי יותר נכון כמו דודי, כי שמעון שותק, ואז הוא נותן לי לעשות את העבירה הזאת. אני מדבר על דברים שקבענו, אני לא מדבר על כוונות, אלא על הסדרים. איך נכון לעבוד עם ביקורת?
אני אוהב יותר את שמעון, כי הוא שותק. את דודי אני לא אוהב, הוא בא ואומר לי בפרצוף את האמת, לא נוח לי עם זה, אני לא אוהב את דודי.
נכון.
מיכאל: מה עושים?
מה עושים? לפי מה שמקיימים בינינו, לפי החוק החברתי.
דודי: אתה אישית, מה היית מעדיף, האם שיגידו לך בפנים "אתה לא מתנהג לפי הכללים שלנו", או שישתקו ויתנו דוגמה, "אל תגידו לי כלום"?
לא, שיגידו.
דודי: שיגידו לך בפרצוף "אתה לא בסדר". אפילו שזה יגרום לשנאה, ליותר מתח בין החברים, לא משנה, זה עדיף שישימו את האדם במקום.
כן.
דודי: ברור.
מיכאל: למה? אם אני אגיד לך בפנים, אז אחר כך לא תדבר איתי שבוע ימים. בשביל מה אני צריך את זה?
שבוע ימים זה שום דבר.
מיכאל: חודש. אני לא אגיד לך, בשביל מה שאני אגיד לך?
דודי: למה? אנחנו לא מוסיפים חיבור, אנחנו מוסיפים פירוד. אם אני אומר לך עכשיו את הביקורת שיש לי, אז אולי אני לא מכיר את התמונה השלמה, אולי יש לך סיבה מוצדקת למה אתה ככה.
נכון.
דודי: ואני עכשיו בא ואומר לך בפנים "אתה לא מתנהג בצורה נכונה כלפי החברים, יש לנו כללים בחברה", בזה אני גרמתי לפירוד בינינו ובין כולם.
כן.
דודי: אז מה התועלת מזה? עדיף לשתוק וזהו.
לא לשתוק. אני צריך לשים לב, כדי שבפעם הבאה אני אתנהג אחרת.
דודי: כשחבר בא אליך ואומר לך משהו ישיר בפרצוף על איך שאתה מתנהג, שאתה לא בסדר, ואתה צריך ליישר את המעשים שלך כלפי המעשים של החברה, איך אתה צריך לקבל את החבר?
בדרך כלל אני לא עונה לו.
דודי: שומע ומנסה ליישם.
שומע ושותק. מחכה עד שזה יעבור.
מיכאל: אפשר לקבל את זה שהבורא מדבר איתי דרך החבר הזה?
כן, ודאי. כאן השאלה, האם אני מקבל שזה הבורא, ואני מתחיל להתייחס, לפי מה שעכשיו שמעתי, כלפי הבורא, או שאני מקבל את זה כרגיל, כמו כל בן אדם.
מיכאל: לי יש פתרון, תגידו אם זה נכון או לא. הפתרון הוא, שאין כזה דבר שאני בא ובצורה ישירה אומר לחבר. אנחנו כעשירייה דיברנו, והעשירייה אומרת לחבר "תשמע, אתה צריך לשנות את ההתנהגות שלך". ואז, גם יהיה יותר קל לחבר לקבל את זה כי זה מהעשירייה, וגם אולי אני טועה, מאיפה יש לי את החוצפה לבוא בצורה ישירה להגיד לחבר שהוא לא בסדר.
כן.
מיכאל: קודם כל זה בא מהעשירייה, זה כבר יותר טוב. שני הדברים האלו, א', אם אתה כבר בא בצורה ישירה, החלטת, אז תבוא באהבה, תמצא את הדרך. ב', תבוא מתוך העשירייה.
איך אתה מרגיש את הערבות בעשירייה שלנו?
אני מרגיש שיש נכונות לזה, אבל לא בפועל. עדיין לא בפועל.
מיכאל: מה חסר כדי שזה יהיה בפועל?
סיכום כזה כמו שאנחנו מדברים עליו, ואז נצמח.
מיכאל: בעצם בפועל הבורא עושה כבר, זה מה שחסר.
למה הבורא עושה?
מיכאל: הבורא עושה את הערבות, אנחנו עושים רק הכנה. אם אנחנו רוצים ערבות בפועל, אז הבורא צריך להיות ערב שם, מעורב, אחרת אנחנו בעצמנו לא יכולים.
כן.
מיכאל: אז אולי זה מה שחסר לנו, לבקש מהבורא להיות ערב.
(סוף השיחה)