ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.2.21 – אחרי עריכה
דודי: אנחנו מבררים את העולם החדש, איך הוא הולך ונפתח ומתהווה לפנינו. אנחנו נרצה לברר היום על הנושא הזה שנקרא קנאה ואיך הוא בא לידי ביטוי באנושות החדשה.
אנחנו לומדים בחכמת הקבלה שרגש הקנאה הוא אמצעי להתקדמות רוחנית, אם לומדים להשתמש בו נכון. אבל באנושות הקנאה מתבטאת ברצון לזכות להישגים כמו האחר, לרצות שיהיה לי יותר מהאחר, וכתוצאה מהפער נוצרות באדם הרגשות של מרירות, כעס, אי שביעות רצון, תחושת קיפוח, תוקפנות ולעיתים גם רצון לנקום. איך על העולם, החלק שלא לומד את חכמת הקבלה, שזה רוב רובו, איך עליו לעבוד נכון עם הקנאה?
אני חושב שקנאה היא דבר טוב מאוד. אני זוכר איך אימא שלי אמרה לי, ואני רואה על כל יתר האימהות עד היום הזה, איך הן אומרת לילדים "תסתכלו על הילדים האלו ואיך שהם עושים תעשו כמוהם", וכן הלאה. זאת אומרת תמיד רוצים להראות לנו דוגמה שממנה אפשר לקבל ממש התרשמות ולהיות כמו השני. לכן קנאה היא דבר מאוד חשוב, בלי קנאה לא היינו מתקדמים. אם לא הייתי מקנא, אפילו בחתול שקופץ, בכל דבר ודבר שיש מסביבי, אפילו בחיות, לא הייתי מתפתח. זאת אומרת התפתחות בכלל, מנקודה לנקודה, בכל הגדילה של דומם, צומח, חי, מדבר, היא על ידי זה שאנחנו באיזושהי צורה מתרשמים מהמצב הבא ורוצים אותו. ועל ידי זה שרוצים אותו, יכולים לתאר אותו, המצב הבא נכלל בנו, מתפתח בנו ואנחנו נמשכים אליו, לכן זה סוד ההתפתחות. בלי קנאה אין שום דבר, ותלוי באיזו רמה, באיזה צורך, באיזו צורה יש לנו קנאה.
אני לא מדבר על קנאה כמו שאתם אומרים שקנאה היא דבר רע, שאנחנו בזה רוצים להרע לאחרים, אלא אני רוצה להיות כמו הטובים שסביבי, אז למה זה רע? זה מפתח אותי. אני רואה הרבה אנשים, אלה מוזיקאים, אלה ציירים, אלה מבינים ככה לעשות ויודעים ככה לעשות, אני מסתכל עליהם ואדרבא, אני מאוד מתרשם מהם, אני מקנא בהם, ובזכותם הגעתי למה שהגעתי. אני זוכר כשהייתי ילד ההורים היו קונים לי כל מיני חוברות על טכניקה, על מדע, על רפואה, הבית היה מלא בכל מיני תקליטים, אז היו תקליטים, אחר כך הייתה טלוויזיה משנות החמישים, וכל הזמן רצו לפתוח לפניי עולם, ואני[ התפתחתי] דווקא על ידי קנאה, "תראו מה שקורה שם, תראו איך שזה". בטח. וכשהתחילו לטוס לחלל אני זוכר כמה הייתי מקנא בזה, ממש עד דמעות, איך זה יכול להיות שזה לא אני, זה ממש דחף אותי קדימה. אז למה הקנאה הזאת היא קנאה לא טובה?
אם תנקה את הקנאה מילדים, מה יהיה מהם? הם יהיו צמחים. אפילו צמח שגדל הוא צריך לתאר את עצמו כצמח יותר גדול, ויש לו את התיאור הזה בפנים, זה כבר נרשם בתוך התאים שלו. אי אפשר להגיע למשהו, למצב הבא, אם המצב הבא לא נמצא כבר בכוח במצב הנוכחי. וכשאני רוצה להגיע בפועל למצב הבא, זה נקרא קנאה. אני מתאר שאני גדול, שאני חזק, שאני חכם, שאני כך וכך, ואז אני רוצה לשחק בזה. תראו איך הילדים משחקים שהם גדולים, ותראו איך הבנות משחקות בבובות שהן אימהות, זה הטבע החדיר בנו כאלו דחפים.
לכן אני חס ושלום לא חושב על הקנאה שהיא קנאה רעה. זה שהיא מתחברת עם האגו שלנו, ואז אנחנו רוצים לא לטובת עצמנו לעשות איזה פעולות ולגדול כמו האחרים, הגדולים, אלא אנחנו רוצים להרוס את השני, שהוא מעורר בנו שהוא יותר טוב ואז אני רוצה להרוס אותו, זה ממש פועל בצורה הפוכה מהתקדמות, וזה עוצר אותנו ושובר אותנו עד שאנחנו מתחילים להילחם ולהשמיד זה את זה. אבל זה הפוך מהקנאה הנכונה שישנה בטבע.
דודי: מתי הקנאה הופכת להיות שלילית והרסנית ומתי היא חיובית ומפתחת?
מתי שהיא מתחברת לאגו של האדם, ולכן רק באדם הקנאה הזאת היא קנאה שלילית. זה לא יכול להיות אפילו בבעלי חיים. אם הם אוכלים זה את זה ומשמידים זה את זה, זה לא נקרא השמדה, זה נקרא שהם מקיימים את הקיום שלהם, את החיים שלהם. ולכן אם זאב צריך לאכול אז הוא אוכל, אבל לא יותר מזה, ברגע שהוא שבע הוא לא צריך את הכבשים, סתם להרוג אותם אין לו שום צורך, יש לו פשוט צורך לאכול, שכך הטבע מכוון אותו, ולכן אי אפשר להגיד שהוא רע. רק בבני אדם יש רצון לקנאות במה שיש לשני ובמה שאין לו, ובזה הוא מוכן לבלוע את כל העולם, ולא רוצה שיהיה לשני אפילו משהו. הרצון הזה הוא נקרא אגואיסטי. אני רוצה לשלוט, למלוך, ואף אחד אחר, אפילו בדרגה הקרובה ביותר אליי, שלא יהיה.
הדברים האלה הם נמצאים רק בבני אדם, וגם בהתאם למידת ההתפתחות שלהם. כך שכל אלפי השנים שאנחנו מתפתחים על פני כדור הארץ האגו הזה יותר ויותר גדל, יותר נכון לומר שהוא לא גדל, הוא נמצא ככה בנו, אבל יותר ויותר מראה את עצמו, מתגלה בתוך בני אדם, וכך אנחנו ממשיכים בזה. רק ישנם לפעמים כאלו תקופות שאנחנו נכנסים למלחמות, לבעיות שהאגו שלנו מביא אותנו, ואז אנחנו קצת עוצרים את עצמנו, אבל לא להרבה זמן, ושוב אחר כך מתחילים.
דודי: אתה מדבר על הפעולה של האגו, שברגע שרגש הקנאה מתחבר עם האגו הוא הופך הרסני, ואם לא אז הוא חיובי, הוא מתפתח. מה זו הפעולה הזאת של חיבור עם האגו? זה לא ברור לי. כמו קלאץ', פתאום יש חיבור עם האגו ויש משהו שהופך להיות שלילי.
זה שאני רואה משהו טוב בשני ורוצה להיות גם כמוהו, זה מקדם אותנו. וזה שאני רואה משהו טוב בשני ואני רוצה לרכוש את זה ורוצה להרוס את השני, או אפילו לא רוצה לרכוש את זה אלא להרוס את הנטייה הזאת או את ההצלחה הזאת שישנה בשני, זו הבעיה.
דודי: על פניו נראה שברמה הגשמית קנאה היא אחד הגורמים לצריכה מופרזת, כסף, תעשיית יופי, תעשיית הרכב, בתים, ביגוד וכולי.
גם זה לא כל כך בעיה, אם היינו רצים לכל הדברים האלה אבל בזה לא היינו פוגעים זה בזה. זה עדיין לא נקרא אגו. האגו שלי הוא לא כלפי כמה בשמים או מכוניות או דירות אני רוכש, האגו שלי עיקרו הוא בזה שאני לא רוצה שהשני יהיה מוצלח כמוני, זה אדם כלפי אדם, לא כלפי איזה צעצועים אנחנו רוצים כל הזמן להשיג.
דודי: נראה לי שאני לא כל כך מבין את האגו. יש משהו שהוא לא מחובר לאגו, יש חלק שהוא לא מחובר, לא נוגע באגו, שאני יכול לשלוט בו?
כן. רצון לקבל שיש באדם לרעת הזולת זה האגו. ורצון לקבל שיש לאדם שמפתח את כולם זה לא אגו, זה דווקא טוב. הטבע שלנו לא מנוגד, לא מתנגד לזה שכולנו נהיה עשירים, חכמים, שנמלא את עצמנו עם כל וכל מה שהעולם יכול לתת לנו, אדרבא. רק הבעיה היא שבזה אני כבר מיד מתחיל לקבל עין צרה על אחרים, זה האגו. יכול להיות שיש לי סמרטוט אחד וסיר אחד, ולשני אפילו את זה יש או אין, אבל אני מסתכל עליו ורוצה שיהיה לי יותר ממנו.
שלי: בנקודה הזאת זה הופך כאילו לצריכה מופרזת שמתחילה גם להרוס את העולם, כי האדם רוכש מתוך קנאה ולא מתוך צורך אמיתי.
זה שאני יוצא משוויון בזה אנחנו מודדים את האגו, שאני רוצה שיהיה לי יותר מהשני. ולא חשוב אם אני צריך את זה או לא צריך את זה, אלא אני מסתכל על השני ובודק את עצמי לעומת הזולת.
שלי: הרבה פעמים קנאה מקושרת אצלנו לאיזה רגש נחיתות. אם אני מקנא, זה סימן שאני כבר פחות טוב ממישהו.
כי כך את מרגישה. אלא למה את מקנאה? כי נדמה לך שיש בו ואין בי.
שלי: נכון. ואת הרגש הזה כאילו האדם דוחה, הוא לא מוכן להגיד, "בסדר, אני אולי פחות ממנו במשהו, אולי אני אעבוד עם זה, אולי אני אשתמש בזה", איך להתמודד עם הרגש הזה שהוא בלתי נסבל?
העשיר הוא השמח בחלקו. ואם אני מסתכל על השני, אני אף פעם לא אהיה שמח. אף פעם. כי תמיד מה שיש לשני נראה לי שזה יותר טוב, כך אנחנו בנויים.
שלי: אז מה לעשות, איך להיות שמח בחלקי?
לקלקל מה שיש לשני ואז אני אהיה שמח. גם אנשים וגם עמים וגם מדינות כולם עוסקים בזה.
שלי: אבל יש פה כאילו איזשהו פרדוקס, כי אם אני אהיה שמחה בחלקי אני לא אתפתח, כי אני לא אקנא באף אחד.
למה את לא יכולה להתפתח? את יכולה לראות מה שיש בשני וגם להשיג מה שיש לשני, שיהיה לך מה שאת רוצה, מה שאת רואה שזה טוב.
שלי: כל דבר שיש בזולת אני יכולה שיהיה לי גם, או שיש דברים שהם רק שלו?
זה ששלו או לא שלו, זה לא חשוב. זה שאני רואה דברים וחושב שגם אני רוצה שיהיה לי, אבל בלי לשייך את זה אם יש לשני או לא, אז אני יכול להתפתח, אני יכול גם לעצמי להשיג דברים כאלה. ולכולנו זה יהיה.
שלי: מה המנוע שיגרום לי להשיג את זה, איך אני אשיג את זה?
על ידי העבודה שלך, על ידי היגיעה שלך. אבל לא שאת בזה רוצה שלא יהיה לשני.
שלי: כלומר, אני רוצה שזה יהיה לו, שזה כל הזמן יגרה אותי לעבוד, אני רוצה לראות אותו במשהו יותר טוב כדי שיהיה לי מרץ.
כן. נגיד שמביאים לך ולאחותך שתי בובות שהן אותו דבר. איזו בובה את לוקחת ואיזו בובה את נותנת לה? ואלה שתי בובות לגמרי דומות. איך את בוחרת איזו בובה את לוקחת?
שלי: אני אחפש אחת יותר יפה במשהו, אולי השיער שלה יותר יפה.
או לפחות לקלקל משהו בשנייה ואת הראשונה את לוקחת. את זה את מבינה, וכך אנחנו. אז יש לך רצון לקבל נורמלי.
שלי: השאלה, כשמתגלה באדם רגש קנאה, וזו קנאה אמיתית, הוא שורף אותו. יש באמת אפשרות לשלוט בו עם השכל ולהגיד " לא, אני לא ארצה רע, אני רק ארצה לגדול", יש לבן אדם את היכולת הזאת?
לא. וכמה שאנחנו מתפתחים אנחנו יותר ויותר מקנאים זה בזה ואין לזה שום גבול. ובכל דבר אני מקנא, אני אפילו מקנא בדברים שאני לא צריך אותם, אבל בגלל שיש לשני, אני לא רוצה שכך זה יהיה. ככה זה.
שלי: אז מה עושים עם זה? אנחנו לומדים שהאדם צריך להימנע מקנאה שלילית.
האגו שלנו מתפתח לכל הכיוונים, אני לא רוצה לשני שום דבר, אני חייב שהוא יהיה שפוף, שהוא יהיה בדרגה תחתונה, שהוא יחיה ממש בתוך הזבל, לידי, שאני אראה אותו בצורה כזאת, ואז אני אהיה שמח. זה הטבע.
שלי: אז מה עושים עם זה?
מתקנים את הטבע. לכן מתי שאנחנו מגלים בסופו של דבר בהתפתחות האנושית שאנחנו כולנו כאלה ולא יכולים להגיע לשלמות, לשלווה, אז אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. אבל לפחות שיהיה לנו ברור מי אנחנו.
שלי: כשאתה מלמד ואומר אל תקנאו בצורה שלילית, אתה לא מצפה שנצליח לעשות את זה?
ודאי שלא. אני לא מצפה. איך אני יכול לצפות מאדם שהוא יעשה איזשהו דבר טוב, אם כולו הוא יצר רע? מאף אחד אני לא מצפה לשום דבר טוב, במאומה. את חושבת שאני לא מבין את טבע האדם, שאני עוד מסתכל על מישהו וחושב שהוא מוכן לעשות דברים טובים?
שלי: ובכל זאת, כשמתגלה קנאה יש משהו שאפשר לעשות כדי שהיא לא תתפרץ בצורה פרועה, איזה יחס נכון?
זה מתוך הפחד, מתוך חשבונות, מתוך כל מיני כאלה חשבונות ורגשות, אז ודאי שאדם עוצר את עצמו והוא לא נותן לעצמו להתפרע, להתפרץ ולעשות כל מיני דברים שהם יביאו לו אחר כך איזו בושה וכן הלאה. אבל אדם עם הטבע שלו הוא רק חושב על עצמו, זה ברור לנו, חבל לדבר על זה יותר מדי. אלא מה שאנחנו צריכים זה רק ללמד את האדם איך מהר מאוד להכיר שעם הטבע הזה הוא לא יכול להצליח בקיומו, ואיך לתקן את הטבע כדי להגיע לשלווה ולשלמות, לעולם שכולו טוב, מה שנקרא.
שלי: אם אנחנו מדברים עכשיו על האנושות, מה יהיה הטריגר שיעורר באנושות הרגשה שאי אפשר להמשיך ככה, שהקנאה הורסת אותנו?
שהם יראו, בסופו של דבר, שאין להם שום סיכוי להצליח במה שהם מנסים, זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו נפרסם את הידיעה הזאת שבצורה כמו שהם מנסים כל הזמן להצליח בהגברת הקנאה, אי אפשר להצליח. הקנאה היא בעצמה כל הזמן תעלה ותעלה, אבל אנחנו צריכים לתקן אותה בצורה הפוכה, שאנחנו כן נרצה לקבל כל מה שיש בעולם, אבל שזה יהיה לכולנו, שאני אשמח בזה שיהיה לכולם, לחברים שלי, וכולם חברים, וכולם מחוברים, ולכולם כולם אנחנו רוצים שיהיה הכול, וגם לי בתוכם, אבל לכולם. למה? את זה אנחנו צריכים להסביר, שבלי שנהיה מחוברים אנחנו לא נוכל להשיג שום טוב, ואז מתוך זה אנחנו כן מתקדמים לטוב. וזה גם לא פשוט, זה לא על ידינו, אלא על ידי הכוח העליון. כי אחרת אנחנו נגיע למצב שאני מוכן שידקרו לי עין אחת רק לשני שידקרו שתיים.
טל: אחת הבעיות במנטליות שלנו הנוכחית, זה שאנחנו מרגישים שאנחנו בתחרות על משאבים מוגבלים. אם מישהו מצליח הוא בעצם מצליח על חשבוני, כי בתפיסה שלי אין מספיק לכולם, יש רק מישהו אחד שיכול להיות ראש ממשלה ויש רק מישהו אחד שיכול להיות הכי עשיר. האם זה השורש של הבעיה כאן, המשאבים המוגבלים?
כך אנחנו רואים, אבל באמת, אין בזה שום הגבלה. אנחנו יכולים להיות מקושרים בצורה כזאת שכולנו נהיה ראשי ממשלה.
טל: אז בעצם אנחנו צריכים להגיע לתפיסה שיש מספיק לכולם, שיש איזה שפע כזה שכולם יכולים ליהנות ממנו?
באמת יש שפע לכולם, אין שום הגבלה לכולם. הבעיה שלי היא לא שיש לכולם, הבעיה שיש לכולם כמוני, כמו שלי, ולזה אני לא מסכים, כי זה מיד מאבד ערך בעיניי. אם כולם יקבלו מיליון דולר, כל אחד עכשיו מיד בחשבון, זה כאילו שלא קיבלנו כלום. תן לי אלף דולר על החשבון לעומת האחרים, את זה אני מרגיש שאני מקבל, אבל מיליון דולר לכל אחד זה כמו אפס. אנחנו תמיד מודדים את עצמנו כלפי הזולת.
טל: היום אני רואה שאנשים מדברים על תודעה של שפע, איך להגיע למצב שאני באמת מרגיש שיש שפע בחיים שלי. איך אפשר להמליץ לאנשים להגיע לצורת חשיבה כזאת שהיקום מלא בשפע אינסופי, מה האדם צריך לשנות כדי שהוא ירגיש את זה?
הוא צריך לשנות את התפיסה שלו מה זה נקרא שפע. לא הצעצועים האלה שהוא רוצה לקנות ולמלאות בהם את הדירה שלו עוד ועוד, לא זה. אנחנו צריכים לשנות את טבע האדם. אדם יכול להיות מלא לא מקבלה אף פעם, אלא רק מהשפעה. ועד אז, תמיד יסבול ויבדוק את עצמו לעומת האחרים, ולא יהיה לו כלום בסופו של דבר.
חיים: קודם דיברת על החיבור בין האגו והקנאה, אבל הקנאה מלכתחילה עובדת על האגו, אפילו כשאנחנו אומרים לילד קטן "תראה את החברים שלך איך הם מצליחים", זה כבר עובד לו על האגו.
זה לא אגו. זה שאני מקנא באחרים, אם אני לא רוצה לרעתם, אם אני לא רוצה לקבל מהם שיהיה לי ולהם לא, זה לא נקרא אגו, זה פשוט רצון. זה כמו מה שיש בזאב שתופס איזו חיה ואוכל אותה, זה לא מתוך האגו, זה מתוך הרצון ליהנות, למלאות את עצמו. הרצון ליהנות זה לא אגו. אגו זה שאני רוצה שיהיה לי ולא לזולת.
חיים: זאת אומרת, קנאה היא לא שאני רוצה להיות כמו אחרים.
לא, למה לא? אני נמצא בקנאה לאחרים, אני רוצה להיות נגיד כמו מדענים, כמו אנשים יפים, מוזיקאים וכן הלאה, כן, אבל אני לא רוצה לעשות את זה על חשבונם.
חיים: אני אסיים את השאלה. קנאה שלילית, היא לא זה שאני רוצה להיות כמו האחרים, אלא זה שאני רוצה שלאחרים לא יהיה.
שהם לא יהיו כאלה, כן.
חיים: אני רוצה לשאול ברמה היותר גלובלית, כי קנאה קיימת לא רק בין אנשים אלא בין כל גוף וגוף, במיוחד בין מדינות רואים את זה. כמה דוגמאות, רוסיה הסובייטית כבשה את כל הרפובליקות, היא רצתה להתפשט לגדלות, אירופה כבשה מדינות באפריקה והפכה אותן לקולוניות, בגלל התחרות בתוך אירופה. סין נגיד עכשיו מקנאה בכל העולם אז היא רוצה להשתלט על העולם בדרכים אחרות. קנאה היום הורסת את העולם.
איך אנחנו מלמדים את האנושות לעבוד נכון עם קנאה, אם בכלל צריך? אנחנו לומדים איך לעבוד נכון עם קנאה, אבל איך האנושות יכולה לעבוד נכון עם הקנאה?
האנושות לא תצליח בזה. אנחנו צריכים לעשות כמה שאפשר בדרכנו, וללמד את עצמנו ולהתחבר בינינו כך, שכל אחד ואחד הוא נמצא באיזה מאמץ להיות מחובר יפה, טוב, בקשר טוב עם האחרים, והאנושות תשמע על זה, כמה שאפשר, והיא תלמד מכל הדברים האלה ומהמכות.
אנחנו עכשיו נכנסים לתקופה הזאת, שוב למכות המתקרבות לכל האנושות. וכמה שאנחנו נפרסם ונצליח להמתיק אותן אז כן, וכמה שלא, לא. אבל ילמדו גם מזה וגם מזה. כמה שאנחנו פועלים וכמה שאנחנו מפרסמים, וכמה שלא מפרסמים, אבל בכל זאת אנחנו נמצאים בתוך האנושות, אז כל המכות שהאנושות תרגיש, היא תבין יותר מתוך כל המכות האלה מה הסיבה. אפילו שאנחנו לא מורגשים בתוך האנושות, מי אנחנו? אבל מתוך זה שאנחנו בכל זאת נמצאים שם, האנושות תרגיש בסופו של דבר למה המכות ואיך אפשר להימנע מהן.
חיים: איך בעצם תיפתר הבעיה של קנאה בין מדינות, אם הם לא יעבדו עליה? האם זה יתפורר לבד, או כתוצאה מהמשברים, כתוצאה מהעבודה שלנו? מה יקרה?
אני לא יכול בדיוק לצייר לך את התוכנית הזאת, מה שיתרחש, אבל יהיו בעיות ומלחמות וצרות גדולות. אבל יחד עם זה תהיה הכרת הרע, וזה במיוחד אם אנחנו נשתדל עד כמה שאפשר להכניס לתוך האנושות סיבה לרע הזה, מאיפה זה ומה זה ואיך להגיע לתיקון, וכך הם יראו. אבל נראה לי שלהימנע מהמכות, אנחנו בינתיים לא רואים שאפשר. אומות ומדינות נכנסות לריב ביניהן וממש נמצאות כל פעם בלחיצת כפתור להרוס זו את זו.
חיים: האם מדינות לא יעבדו על קנאה, אלא המצב ייפתר בצורה אחרת? כי אנחנו עובדים על קנאה בצורה מסוימת, אבל ברמה המדינית, ברמה של כלל העולם, של כלל האנושות, האם א תהיה עבודה על הנושא הזה של קנאה?
אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון שהם יעבדו על קנאה. הם עובדים על קנאה בזה שהם רואים זה את זה כל הזמן שאחד רוצה לעקוף את השני ולהיות יותר חזק ויותר מאיים על השני.
חיים: זה מצב שהקנאה עובדת עליהם. אנחנו, בני ברוך, עובדים ומשתמשים בקנאה כמנוע להתפתחות רוחנית. האם האנושות צריכה לעבוד עם הקנאה או שזה מסובך מדי ובשבילם ולא יכולים לעשות את זה?
הם משתמשים בקנאה כמו שהיא. הם מקנאים זה בזה, הם כל הזמן משתדלים לעקוף זה את זה, להיות יותר חזקים זה מזה. ברגע שהם יכולים להגיע למצב שהם יכולים להרוס את השני בלי כל כך להזיק לעצמם, הם יעשו מיד. גם האמריקאים, גם הרוסים, גם האירופאים, גם הסינים, וודאי.
חיים: האם יש צורה מתוקנת שהם צריכים ללמוד איך לעבוד איתה או שהם לא צריכים להתעסק עם הנושא הזה?
הם לא יכולים אפילו לשמוע על זה. זה לא מציאותי בשבילם לחשוב איך הם יכולים להגביל את עצמם ברגע שהם לא מאמינים לשני. ואי אפשר לדרוש מאחד שהוא פתאום יתקפל אם יש לפניו כמה שרוצים להרוס אותו ומיד יתנפלו עליו, לא חשוב מאיזה צד, מאיזו מדינה. הם כולם נמצאים באותו מצב אגרסיבי. זה כמו שנגיד חמישה זאבים שכולם נמצאים כך במעגל ומוכנים לאכול זה את זה.
חיים: זה מצב של מלחמה מתמדת.
כן, וברגע שמישהו קופץ על מישהו, אז מיד גם אחרים קופצים כדי לטרוף ולמשוך משם איזושהי חתיכה לעצמם.
חיים: אז איך בעצם יגיעו למצב שמפסיקים להילחם אחד עם השני?
לא יכולים, כי האגו שהבורא מפתח בכל האנושות, הוא מסתיר להם את הכול, גם את העיניים גם את השכל. מאיפה יהיה התיקון? מזה שאנחנו דרך השמיים נגביר את הרצון להשפיע, וההבנה שאנחנו רוכשים היא גם תתפזר באנושות, לאט לאט. אבל זה יהיה גם במישור שלנו וגם למעלה מאיתנו.
חיים: האם אצלם ההבנה הזאת תעלם מעצמה, מבלי שהם עשו תהליך, בגלל העבודה שלנו?
אם אנחנו נמשוך מאור מחזיר למוטב עם כל האנושות, במיוחד אנחנו, זו תהיה תוספת כל כך גדולה וחשובה בעולם שלנו, שהם לא יוכלו לעשות שום דבר. ולאט לאט הם יתחילו לגלות שאין שום עתיד טוב במה שהם עושים לעצמם, שום דבר. וכך נעבור לשיטה אחרת של קיום.
אנחנו צריכים למשוך מאור המחזיר למוטב, הוא צריך לפעול במוחות של האדם. הוא צריך להביא את כל האנושות לשאלה, "מה אנחנו עושים? איך לצאת מזה?", כשרואים מה קורה ולא יכולים לעצור את עצמם ולא רואים גם את הדרך מכאן, שום יציאה. ואז אנחנו צריכים להשתדל להיות מסוגלים להסביר להם בצורה שהם יוכלו לרצות לשמוע ולהבין מהו הפתרון.
נורמה: ככל שהעמים מפותחים, הם מקנאים יותר בעמים אחרים, לעומת עמים פרימיטיביים יותר. מה מאפיין עם מפותח?
האגו מאפיין עם מפותח, אם הוא מפותח נורמלי, אגואיסטי. ככל שאנחנו מתפתחים, האגו שלנו מתפתח, ואנחנו נעשים יותר אגואיסטים, יותר ברבריים, יותר חזקים, רוצים להיות יותר מצוידים, מחומשים. כמה שיש צבא, כמה שיש חיילים, כמה שהם נראים יותר, זו כל הגאווה של העמים זה על זה.
נורמה: האם לפי ההגדרה הזאת, עם ישראל עם מפותח?
עם ישראל הוא מיוחד מכל העמים, הוא לא מפותח לא שכלית ולא רגשית, רגש ושכל אלה שתי ההבחנות. הוא לא מפותח בגלל שהוא לא רוצה לפתח את עצמו, לא מסוגל אולי לפתח את עצמו לכיוון הנכון, ולכן הוא לא מקבל פיתוח, פתיחה מלמעלה כדי להרגיש מי הוא, מה הוא, ואיך להתקדם לפתיחה.
עם ישראל נמצא בגלות מה שנקרא, שיש עליו איזה ענן שחור שסוגר אותו, ולכן הוא נמצא בצורה כזאת כמו שנמצא ביד היוצר ובעצמו לא קיים. זה מצב כזה של הכנה, של סטנד-ביי.
נורמה: כששואלים אנשים לסיבת האנטישמיות, אחת מהתשובות הבולטות היא קנאה. למה זה כך?
כי בכל זאת נשאר לנו עוד משהו מהדורות הקודמים ולכן אנחנו נראים מפותחים, אומנם אנחנו מאוד טיפשים לפי מה שאנחנו עושים. ואין, אני לא רואה היום בעם ישראל שום דבר מוצלח. זה שאנחנו נמצאים בחשבון מיוחד אצל הבורא, זה נכון, זה שעדיין הוא שומר עלינו לתפקידינו העתידי, גם נכון. אבל זה שאנחנו זכינו לזה, כלום. זה שאנחנו מתקרבים להיות השותפים שלו הנכונים אמיתיים, גם לא. עם ישראל היום ממש אומלל. קיבלנו מדינה, קיבלנו כל כך הרבה מלמעלה, ובכלום לא יכולים להשתמש בצורה נכונה.
נורמה: האם יש במה לקנא בעם היהודי?
לא, אין שום דבר. רק בהכנות שלו להיות עם ה', רק בהכנות, בגנטיקה הרוחנית שלו בלבד. אבל אנחנו נכנסים עכשיו לתקופה של הדור האחרון, שכל אחד ואחד בעולם יכול להיות כמו שפעם היה עם ישראל, הקבוצה הזאת הקטנה. היום זו לא הקבוצה הקטנה מכל האנושות שהייתה יכולה להגיע לגילוי הבורא והייתה יותר קרובה לבורא, היום כל האנושות מתקרבת לזה, ויותר ויותר זה יהיה כך שלא יהיה שום הבדל בין האנושות לעם ישראל "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם''.
נורמה: דיברת על גנטיקה רוחנית, בזה כן אנשים מקנאים?
אני לא חושב שאנשים מקנאים או לא מקנאים. ודאי שמתוך זה שהיינו קרובים לרוחניות ויש הכנות רוחניות בכולנו, בכל אחד, אנחנו יכולים להצליח יותר מאנשים אחרים. אבל הדברים האלה כבר עוברים, היום זה לא כל כך, פעם זה היה הרבה יותר בולט, במסחר, בתעשייה, במוסיקה, במה לא? בכול מה שהיהודים עסקו. בימי הביניים ובכל הדורות קודם, היה אסור לעסוק בזה, אבל היינו יכולים להשיג הרבה יותר אם היינו מתנהגים כמו אומות העולם, זאת אומרת, היינו עוסקים בכל המדע והחכמה והתרבות וכן הלאה. היום לא, אני לא חושב שיש היום הבדל גדול בין יהודים ללא יהודים. ישנם עדיין כמה דברים כאלו שמגיעים אלינו מהטבע בחוש פנימי, בחוש חיצון, שבכל זאת, נגיד בתזמורת כינור ראשון בדרך כלל זה היה יהודי, אבל זה מתוך גישה מיוחדת לאמנות כזאת, אבל היום זה כבר פוחת.
שאלה: איך אתה מסביר גנטיקה רוחנית?
היום היא לא משחקת כל כך, אנחנו מתקרבים למצב שכולם צריכים להיכנס לזה, היום היא עדיין קיימת [אצל היהודים], מפני שהיהודים יותר קרובים למקורות התורה, ויותר קרובים על ידי היחס הלוחץ מכל אומות העולם, אומות העולם בזה דוחפים אותם לבורא.
דודי: בכל זאת, אנחנו רואים נניח שאחת הכותרות הראשיות הבוקר היא, שהחיסון עובד ועיני העולם נשואות לישראל. נראה שאנחנו בכל זאת תמיד לפני כולם, במה אנחנו נמצאים בפיגור?
אנחנו נמצאים בפיגור בזה שמכת הקורונה ירדה לעולם, ולא שאנחנו באים אחר כך עם התרופה, אנחנו קודם כל באים לעולם הזה עם המכה.
דודי: תסביר.
מה יש לי להסביר? ברור שמפני שאנחנו לא מתפקדים נכון אז מגיעה מכה.
דודי: אבל אנחנו גם מביאים תרופה.
אבל בשביל מה? "לא הם ולא שכרם".
דודי: נעבור לנושא השני שלנו. חיים, בבקשה.
חיים: לפני כמה ימים פרסם רופא וידוי, שבו בעצם כתב על איך הוא מרגיש כרופא בעניין הקורונה, אני רוצה להקריא כמה ציטוטים קצרים מתוך מה שהוא כתב ואז לשאול כמה שאלות. הוא כותב כך: "אחרי כל כך הרבה שנות לימוד וניסיון בעבודה קלינית הגיעה שנת 2020 ורוב הזמן אני נאלץ להסביר שאני לא יודע. בהתחלה עוד הייתי מצטט את ההנחיות הרפואיות בפסקנות, אבל לאט לאט הבנתי שבקשה של מטופל שנשמעת כרגע מופרכת עשויה להפוך תוך כמה שבועות להנחיה קלינית על פיה אנחנו פועלים. אחרי עשרים שנה בהן ישבתי בנוחות ובבטחה על כיסא הרופא במרפאה כבעל מקצוע המכיר ביכולותיו ומודע למגבלותיו, פתאום מתחוללת כאן מהומה עולמית שקצת טורפת אבחנות פשוטות וגורמת לי לומר יותר מדי פעמים למטופליי "וואלה, אני לא יודע". אז מה עושה רופא העומד בפני מטופל שצריך עזרה ואין לו תשובות?
כמו כל רופא בכל הדורות ובכל הזמנים, הוא לא כוח עליון, הוא לא בורא עולם, הוא בסך הכול רופא. אומנם הוא כביכול שליח ואנחנו נותנים לו את החיים שלנו, הדבר הכי יקר שיש לאדם בעולם הזה, אבל רופא הוא רופא בסך הכול, אני לא יודע במה לעזור לרופא אם הוא לא יודע לעזור.
חיים: מה התפקיד של רופא?
התפקיד של הרופא להביא בריאות לחולה, להבריא אותו, להוציא אותו מהמצב הקשה בכל מה שעומד לרשותו.
חיים: היום הגישה היא, שכשאדם חולה הוא הולך לרופא, אם הרופא יודע הוא נותן לו תרופה, אם הוא לא יודע הוא אומר שהוא לא יודע ולא יכול לעזור. ידוע למשל שבסין בעבר הגישה הייתה הפוכה, זאת אומרת כל עוד אדם היה בריא, הרופא קיבל כסף, אבל אם האדם היה חולה הרופא הפסיק לקבל כסף עד שהאדם הבריא. מה הצורה הנכונה של טיפול באנשים?
בעולם שלנו אני לא יודע איזו עצה לתת. אנחנו כבר לא חיים לפי שבועת היפוקרטס ולא לפי אבחנות אתיקה גבוהות, אלא הרופא הוא רופא וכל אחד דואג למשרה שלו, לשם שלו, לעתיד שלו וזהו, הכול הפוך על הפוך. אנחנו לא מדברים על להבריא את האדם ולשמור עליו ולהעלות אותו ועל היחס בין רופא לחולה, כי הרבה מאוד מהמחלות שלנו אפשר לרפא רק על ידי יחס נכון בין הרופא לחולה. אנחנו כבר לא נמצאים בזה, אז מה יש כאן לדבר, כל הרפואה היא רק לשם כסף, רווח ושליטה.
חיים: איך באמת היית מגדיר מצב של בריאות לעומת מצב של מחלה באדם?
בריאות ומחלה, בחכמת הקבלה זה פשוט, זה תלוי בהארה שאדם מקבל מלמעלה על כל הרמות שלו, דומם, צומח, חי ומדבר שבו, גשמי ורוחני, ובהתאם לזה אנחנו בודקים את רמת הבריאות שלו, או אולי יותר פשוט, במילים אחרות, עד כמה הרצון לקבל שמתגלה בו מקבל הארה מלמעלה שנקראת "הארת החסדים".
חיים: אפשר להסביר בריאות ומחלה ברמה קצת יותר עממית?
לא. כשאדם מרוצה מהחיים, מכל דבר ודבר, זה נקרא שהוא בריא בסך הכול, כשאתה לא יכול להבדיל בין גשמיות לרוחניות, לפסיכולוגיה, לא חשוב מה, כשהוא מרוצה מהחיים נקרא שהוא בריא.
חיים: אתה אומר שהיום בכלל מטרת הרפואה זה לעשות כסף, זו מטרת הרופא וזו מטרת הרפואה?
כן, כי הרפואה הפכה להיות אמצעי לשליטה, על פני האמצעי הזה הממשלה שולטת על העם.
חיים: אבל מטרת הרפואה מבחינת האדם הפשוט, לא מבחינת הרופא או הממסד, היא בכל זאת להיות בריא.
נכון. אבל בריאות לא יכולה להיות רק בגוף. "נפש בריאה בגוף בריא" .
חיים: מה זאת אומרת? תסביר.
אם אדם מרגיש ברוח שלו, אם הוא מרוצה מהחיים, אם טוב לו, אם הוא חי בסביבה טובה והכול, אז גם הגוף שלו בעצם בריא.
חיים: איך אנחנו היום, כאשר הרפואה היא כל כך אינטרסנטית, איך אדם פשוט יודע למי להאמין, לרופא הזה או לרופא הזה, כי יכול להיות שהם אומרים דברים הפוכים ושניהם רופאים ושניהם מוסמכים?
אתה שואל אותי? אני מדריך אנשים בעולם הזה? חכה, אני אסכם עם כמה רופאים כמה אחוזים אקבל, אחר כך תשאל אותי.
חיים: אז אין לזה תשובות בעצם. אני אקח את זה אם כך לכיוון אחר. מקובלים אומרים שהאדם צריך להתחקות אחרי חוקי הטבע כדי לדעת איך לחיות, האם זה נכון גם לגבי רפואה?
בצורה כזאת כללית אני לא יודע, אבל ברור לי שאם היינו נשארים בדרגות הטבע הקודמות, הכוונה היא, להשתמש בצומח ודומם בצורה יותר נכונה, היינו שומרים על עצמנו ולא היינו נכנסים לכל הרפואה המודרנית הזאת שהיא מחפשת להיות רפואה חדה, קריטית. הרופאים היום רוצים לפתוח את האדם לטפל ולסגור, הרופאים בדורות הקודמים ידעו לטפל בזה בלי לפתוח את האדם ולעשות בו איזה תיקונים ולתפור, ואנחנו עוברים יותר ויותר לשיטות כאלה חדות, חמורות.
חיים: יש משהו שהרפואה של היום יכולה ללמוד מהטבע?
היא בכלל לא מכוונת לזה. אנחנו יכולים הכול לקבל מהטבע, כי הגוף שלנו הוא חי, הוא לא אדם, הוא חיה, ואנחנו יכולים לרפאות אותו כמו החיות, ואין בזה שום בעיה ושום הגבלה, אבל אנחנו עזבנו את הרמה הזאת ולא רוצים בה, וזו הבעיה. אני לא טבעוני, אני לא כלום, אני רק אומר לך ממבט אחר.
חיים: איך החיות מרפאות את עצמן?
החיות הן יודעות מה טוב ומה רע בסביבה שלהן, הן יודעות ממה לרפאות את עצמן וממה לא.
חיים: והאדם גם היה יכול?
גם כן, ודאי שכן, ועוד איך. למה לא? הוא לא היה יכול לדעת שהצמח הזה כך והאדמה הזאת כך? מכל דבר ודבר. אם הוא היה חי בקרבה לטבע, בהבנת הטבע, הוא היה יודע לרפאות את עצמו בצורה שלמה ביותר. כי אנחנו חיים בתוך הטבע ולא יודעים להשתמש בו, אנחנו ניתקנו את עצמנו על ידי האגו שלנו מכל הדומם, הצומח והחי. אנחנו נמצאים בהם ותלויים בהם ואנחנו כאילו חתכנו את חבל הטבור שלנו מהמקור שלנו. אבל אני לא מדבר על טבעונות ועל כל הדברים האלה.
טל: אמרת שהרפואה זה משהו אינטרסנטי, והיא גם הופכת לאמצעי שליטה בבני אדם, ויש בזה משהו שהוא כבר ממש חודר לאדם לתוך הגוף שלו, ממש למרחב הכי פרטי שלו. איך המצב המאוד מתקדם, המאוד קיצוני הזה, אמור לעורר אותנו לתיקון?
רק על ידי מכות. אין מה לעשות.
טל: זה אמור לעורר את העם בעצם לשאול שאלות?
כן, זה מה שמעורר. כי על האגו שלנו לא פועל שום דבר אחר חוץ ממכה. אנחנו נשתדל לעשות שינויים גדולים בעיגול שלנו, וקצת יותר מהעיגול שלנו אולי, אם אנחנו מדברים על עם ישראל, אם אנחנו מדברים על האנשים שיכולים להיות קשורים אלינו בכל העולם, אבל בעצם זו בעיה. להסביר לכולם מהי השיטה ועד כמה היא דורשת תשומת לב והתמודדות והכול, זה לא פשוט.
שלי: לאחרונה, בעקבות מקרה רצח נשים עלה פרסום בשלטי חוצות ועל אוטובוסים, תמונות של התוקפים, של הרוצחים, של האנסים, בשביל לעורר איזושהי בושה ואיזושהי מודעות. מה דעתך על צורת פרסום כזאת?
אני לא חושב שזה טוב, כי אנחנו מפרסמים את הרוצחים יחד עם זה שרוצים אולי לפרסם את המקרה עצמו הנורא שקרה שם. אבל מצד שני אנחנו יודעים שישנם הרבה אנשים בעולם שתמורת פרסום היו מוכנים להיכנס אפילו לבית סוהר, ואפילו למות רק להיות מפורסמים. יש הרבה משוגעים שעושים כאלו חשבונות. לכן אני לא חושב שלפרסם תמונות, לפרסם רוצח זה להזהיר את האחרים מלרצוח, אני חושב אחרת, אנשים יסתכלו על זה וירצו כך להתפרסם. נחכה, עוד מעט זה יהיה.
שלי: זה באמת נראה לי כיוון שלא חשבו עליו. כי זה נראה לכאורה שבושה זה הדבר הכי גרוע ושהבן אדם דווקא יתבייש שרואים אותו.
מי מתבייש? פשוט כל אנשי הפרסום, כל כלי התקשורת הם פועלים לפי הכיס שלהם. אם יסתכלו על זה ועד כמה שיזדעזעו מזה זה טוב להם, מזה הם מקבלים את הרווח. וגם מה יהיה אחרי זה, עד כמה זה יגרום לעוד רווח. זה כמו שמפרסמים אונס, זה גורם לאונס, זה לא גורם לזה שאנחנו עוצרים כאלו מקרים.
שלי: זה נותן יותר לגיטימציה?
זה שיותר שומעים, זה נעשה יותר רגיל. אני כבר שמעתי פעם ראשונה, שנייה, מזדעזע מזה, אחר כך אני רגיל, ואחר כך אני כבר לא שומע, זה עובר לידי, זה רגיל.
שלי: אז מה הגישה הנכונה, איך החברה בכל זאת יכולה לחנך את האדם, להראות שהיא מתנגדת בתוקף למעשים מסוימים?
על ידי חינוך.
שלי: אבל לצד החינוך שבן אדם רואה זוועות כאלה שהם ממש בתוך הבתים, משהו מתפרץ בו, הוא רוצה להגיד "זה לא בסדר, אל תעשו את זה".
אני נתתי לך פתרון, עכשיו את אומרת לי כמו איזו סבתא מהשוק. אני לא רוצה על זה לדבר, ברמה כזאת אני לא מעוניין, זו לא רמה שאני מדבר. אני נותן פתרון, רוצה? תקבלי. לא רוצה? בבקשה, תמשיכי. יהיו לך עוד אלפי מקרים כאלו.
שלי: בזמן האחרון שומעים על הרבה מקרים של אלימות כלפי נשים, יש דברים מזעזעים. השאלה, כשאנחנו פונים לנשים, מה אנחנו יכולים להציע לנשים שנמצאות בסבל, יש לנו משהו להגיד להן, איזשהו כיוון, צורת חשיבה נכונה?
אנחנו צריכים להסביר להן שוב את כל התהליך שאנחנו מסבירים, פחות או יותר, שזה תלוי באגו האדם, והדור הוא כזה, ויהיו דברים עוד יותר גרועים אם אנחנו לא נעצור את זה, ולעצור אנחנו יכולים רק על ידי חינוך וכן הלאה. אין לי שום תרופה אחרת, וגם לא תהיה לך שום תרופה אחרת. ואם את לא כותבת בצורה כזאת, את פשוט דוחפת עוד כמה כאלו שמרביצים, שאונסים, שהורגים, דוחפת אותם לפעולה.
שלי: וכשאנחנו כן מסבירים שזה האגו ושזו מפלצת שצריך לחנך אותה?
לא, זה לא בצורה כזאת. כמו שאת אומרת, ככה זה יעבוד. יותר טוב לא לכתוב.
שלי: אז איך כן? אנחנו כן רוצים לכתוב על זה.
רוצים זה לא אומר שיכולים, שמסוגלים.
שלי: בכל זאת, מה המסר, אולי אנחנו לא מבינים אותו כמו שצריך, מה המסר שצריך להגיד במקרים כאלה?
אין מסר. אני אמרתי חינוך. חינוך זה לא מסר, זה לא כלי תקשורת. חינוך זה נקרא שינוי הדרגתי איטי בתוך אדם, שאנחנו עושים את זה בצורה מכוונת, אפילו שהוא בעצמו לא מודה ולא מבין מה קורה לו.
שלי: וכדי שיהיה דור אחד שיתחיל להיות מתוקן, החינוך צריך להתחיל עוד כשהעובר בבטן של האימא? מתי מתחיל החינוך?
זה לא חשוב, תתחילו.
דודי: איך תסכם את המפגש שלנו?
שוב אני אומר, שום דבר לא יכול לעזור לנו אלא לטפטף בצורה כמה שיותר רחבה על הטיפול באנשים. סך הכול להסביר להם את תמונת העולם, איך אנחנו צריכים להתקדם, איך אנחנו יכולים לשנות את החיים שלנו, על ידי מה. לאט לאט, כל הזמן מהתחלה עד הסוף שכל הצורה הזאת היא תהיה ברורה בכל מאמר מקטן ועד גדול. אתם תצליחו. בעזרת ה'. כל טוב.
(סוף השיחה)