מקובלים כותבים
פרקטיות בחכמת הקבלה – חלק רביעי
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.01.15 – אחרי עריכה
בן ציון: באחת התוכניות הקודמות שלנו דיברנו על האדם, שאנחנו יכולים להתייחס אליו גם כאובייקט של מקרו וגם כאובייקט של מיקרו. גם בהסברים שלך יש תהליכים שהם מעין תהליכי על, בדומה לפיזיקה שמדברת על היקום או על ההתפשטות שלו, ויחד עם זה יש גם במיקרו פעולות שבני אדם עושים.
כן.
בן ציון: בתוכנית הזאת נרצה לסדר קצת את הדברים האלה. מתי אנחנו מדברים על תהליכים כללים של הבריאה ומה בדיוק החלק של האדם בכל התהליכים האלה, מה בעצם התפקיד של האדם בכל הכניסה לתהליכי העל האלה? כאילו שיש לנו פה איזו ספינה אחת גדולה ששטה ומשייטת והאדם בתוכו מתרוצץ ועושה הרבה מאוד פעולות.
אנחנו נמצאים במצב שכל אחד מאיתנו מדמה לעצמו עולם שלם. זה עולם המדומה כי הוא כך קם ומופיע בתוך האדם. מה הוא העולם באמת מחוצה לנו, אנחנו לא יודעים. העובדה שאם החושים שלי היו יותר חדים או היו לי חושים נוספים, אז הייתי רואה תמונה אחרת לגמרי. אנחנו רואים את זה על החיות, שיש להם חושים שונים ואז הם רואים צורה אחרת. הנחשים רואים דרך החום והקור, יש להם חושים שהם אינפרא. הכלבים רואים תמונה של ריחות. יש כאלה שרואים תמונה של תזוזת האוויר וחוץ מזה לא רואים. יש כאלה שאם לא זז שום דבר אז הם לא רואים, ואם משהו זז אז רק את התזוזה הזאת, ההבדל בין מצב למצב את זה הם מיד תופסים. כמו איזה גלאי ששמים בתוך משרד נגיד, שמגלה אם יש מישהו בחדר או לא. ועוד ועוד.
זאת אומרת, יש הרבה צורות שונות, יכולות שונות, בתפיסת העולם, מכל שכן בתפיסת המציאות. אנחנו חושבים שכבר יש צורות חיים שהם בנויים לא כמונו, בצורת קיום החלבון, אלא נגיד סיליקון או עוד כל מיני דברים כאלה, כותבים על זה מדענים ויש להם לזה איזה יסודות. אנחנו גם יכולים לתאר לעצמנו שיש צורות, תפיסות, שאנחנו לא יכולים לתפוס ולא לראות ולא לדמיין לעצמנו, אבל אנחנו מבינים שגם זה יכול להיות, כי אנחנו רואים כבר שקיימות צורות כאלו שאין בנו אבל יש באחרים.
מה אני רוצה להגיד בזה? שבסך הכל העולם שאנחנו רגילים אליו, איך שאני מתאר אותו, זה תמונה שאני מצייר לפי החושים שלי, לפי הרצון שלי, לפי איך שהמוח שלי קולט ומייצב לי וכך אני מרגיש. אני מדבר רק על תמונת העולם, מה שאני תופס כצורה שלו, אני כבר לא מדבר על איך אני מפענח את הצורה הזאת. מכל שכן אני לא מדבר על מה זה רע ומה זה טוב, שאני עם התפיסה שלי, עם החינוך שלי, בהתאם למצב שאני חי, למורל, להתפתחות החברה, סביבתית, איך אני מסתמך על זה ואיך אני שמגלה את העולם רואה דברים רעים או דברים טובים והיחס שלי אליהם.
אפשר להגיד שהיחס שלי בתפיסת המציאות הוא יחסי במאה אחוז. זה תלוי בתכונות שלי ובכל מה שרכשתי וזה תלוי בגובה המנטאלי שלי ובהכל. ולכן על תמונת העולם, מה שאני עכשיו רואה ונמצא בה, אני לא יכול להגיד שום דבר קבוע ולהתייחס לזה כמו לדבר המוחלט.
כאן מגיעה השאלה, איך בכלל היחס שלנו צריך להיות לעצמנו ולעולם ולאחרים אם זה כל כך רפוי, אם זה כל כך תלוי באוויר?
נניח שאנחנו יכולים לשנות את האדם, הייתי לוקח אדם והייתי יכול לשנות בו את כל התכונות שלו, כל החושים שלו, הייתי מסדר בו כל מיני כיולים לכל מיני דברים אחרים, אז הוא היה רואה ותופס ומבין ומרגיש כל מיני דברים שונים, זרים, כאלו וכאלו. זה במסגרת העולם הזה.
אבל השאלה אם אנחנו מדברים על כך שיש עוד עולמות ששם תפיסת המציאות היא לגמרי לגמרי שונה, כך שזה לא על ידי שינוי שיש בנו שאנחנו משהו משנים ואז העולם משתנה, אלא לשם אנחנו יכולים להיכנס בתנאי שאנחנו מתלבשים במשהו חדש. זאת אומרת, שלא נשאר ממני הנוכחי חוץ מאיזה ניצוץ אחד, יסוד שלי, וכל היתר אני כאילו מתלבש באיזה גוף של מי שבא ממאדים או מאיזה כוכב אחר.
בן ציון: איזה תהליכים שמשפיעים עלינו שמדברת עליהם חכמת הקבלה, חשוב לנו דווקא עכשיו להכיר, למרות שאנחנו אולי לא מרגישים אותם, וכמו שאתה אומר, בסוף להגיע לתפיסה שלהם?
אז חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך אנחנו יכולים קודם כל להביא את עצמנו למצב הניטרלי. ומהמצב הניטרלי להגיע למצב שאני יכול להיות בכל מקום שולט, ובכל מקום יודע איך להחליף את היוצרות שבי על מנת להתקרב לאמת. "אמת" זה נקרא משהו אבסולוטי לכל העולמות, לכל הנבראים, לכל סוגי הערכים והתכונות והחושים וכן הלאה. מה הוא האבסולוט הזה? האבסולוט הזה נקרא אצלנו "בורא", "א-לוהים".
בן ציון: זה קבוע.
זה הקבוע, שמוגדר בחכמת קבלה בצורה מאוד מאוד ברורה וניתן לנו כמודל לחיקוי ומטרה להשגה.
בן ציון: זה כמו תהליך על שקורה כל הזמן.
ואנחנו, בכוונה נבראנו במצב מסוים.
בן ציון: עם כל הבעיות שציינת בהתחלה.
כן. כדי בכוחות עצמנו להשתדל לצאת ממנו ולהגיע להידמות לאותו האבסולוט. ואז בדרך אנחנו קונים הרבה מאוד ידע ותכונות ושינויים שבנו, שהם נקראים התיקונים. ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לרכוש תכונות, ערכים, מילויים כאלה שאנחנו כן יכולים להבין ולהשיג אותה הרמה שנקראת "א-לוהים" ולעמוד בה.
בן ציון: אז לתהליך הכללי אתה קורה "בורא"?
לא תהליך.
בן ציון: איך קוראים לכל התהליך הכללי שאנחנו עוברים?
דרגות העלייה. מדרגות.
בן ציון: זה מה שאנחנו עוברים, כל האנושות שלנו עוברת.
כן. מדרגות התיקון.
בן ציון: אפילו שאנחנו אולי לא מרגישים את זה, כי אנחנו חיים את החיים שלנו.
לא. אנחנו מרגישים אותם מאוד חזק. כל מדרגה ומדרגה אנחנו מרגישים, זה עולה לנו מאוד ביוקר, בכוח גדול.
בן ציון: אבל בעולם שלנו אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו.
לא. מי שנמצא בעולם שלנו סתם כך, הוא לא מרגיש שום דבר. הוא לא עולה ולא יורד, הוא חי את החיים שלו הבהמיים לפי הגוף, לא לפי התפתחות כלפי הבורא. התפתחות כלפי הבורא נקראת "תיקון הנשמה".
בן ציון: אז יש לנו מצב שבו אנחנו לא מודעים לתהליכים כלליים, סופר תהליכים, בורא, שהם כן מתרחשים, שהם פועלים, שהמציאות שלנו מופעלת על ידיהם, אנחנו נמצאים בחוסר מודעות לכל התהליכים הגדולים האלה. האם על פי חכמת הקבלה אנחנו צריכים להשיג את התהליכים האלה? אנחנו מחויבים לזה? מה החלק של האדם פה לעומת כל סופר תהליכי העל האלה שאתה מדבר עליהם?
בסך הכל אנחנו נמצאים כאן במצב שהוא לפני התיקון. המצב הזה נקרא "בהמי". וכשאנחנו מתחילים לשנות את עצמנו כדי להידמות לא-לוהים, אז אנחנו מתחילים לקרוא את עצמנו "אדם", כי הולכים להידמות לא-לוהים. אותו חלק בנו שמתחיל להידמות לא-לוהים הוא נקרא "אדם".
בן ציון: האם התהליך מחייב את כל היצורים האנושיים לעבור איזה שינוי כתהליך? יש פה תהליך שכולם בעצם נדחפים לשם, גם אם הם לא יודעים על זה.
כן.
בן ציון: אם כולם נדחפים לתוך התהליך הזה, איך אנחנו ביום יום שלנו או במצב שלנו עכשיו נכיר בתהליך, אם לא נהיה מודעים לתהליכים הגדולים, אם לא נלמד עליהם? גם הפיזיקה מספרת לנו על כל מיני דברים, היקום התפשט, קורים איתו כל מיני דברים, אז הבן אדם הפשוט אולי שומע את זה אבל הוא לא חוקר את זה.
האדם הפשוט בכל זאת עובר אילו שלבים שבינתיים הם לא שלבים להידמות לא-לוהים, אלא שלבי התפתחות קודמים. לכן הם נקראים עדיין "בהמה", בדרגת בהמה, בחזקת בהמה. מה שאין כן כשמתחיל על ידי חכמת הקבלה לעבוד בקבוצה, בלימוד, תחת הכוונת המורה ובאמת להידמות לא-לוהים במשהו, אז מתחיל להיקרא "אדם".
בן ציון: מה התפקיד של חכמת הקבלה שמתגלה היום, לספר על תהליכי העל האלה שמתרחשים?
כן.
בן ציון: ומה ההבדל, שיש פה חיוב, הכרח שהאדם חייב להכיר את התהליכים האלה שקורים בתוך המציאות הזאת, להיות מודע אליהם? פיזית הוא לא חייב לדעת על התפשטות היקום ומה קורה ומה היה לפי ארבע עשרה מיליארד שנה. הוא לא מרגיש שהוא חייב להכיר את זה, לחיות את התהליכים האלה כמו איזה פיזיקאי שחוקר בזה כל החיים שלו.
לא.
בן ציון: ובחכמת הקבלה האדם כן חייב להיכנס לזה?
כל אחד חייב, כמו שכתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם".
בן ציון: אז למה לחכמת הקבלה חייבים להיכנס ולהכיר את זה?
בזה דווקא הוא מגיע למצב שהוא דומה לבורא, בידע, בשכל, בהרגשה, בתפיסה, בהכל. כל אחד צריך וכולנו יחד, להידמות לא-לוהים. "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך", כך זה.
בן ציון: מה ההבדל בין החיוב מצד חכמת הקבלה, לחיוב של כל מדע אחר?
המדע לא מחייב שהאדם ישתנה.
בן ציון: המדע לא מחייב שיכירו אותו, שילמדו אותו. אין חיוב ללמוד פיזיקה, אבל בחכמת הקבלה יש חיוב. כאילו שזה נחלת הכלל.
כי זה "חיינו ואורך ימינו". זאת אומרת, שבזה אנחנו צריכים להגיע לדרגה הבאה של ההתפתחות. אתה רוצה או לא רוצה אתה נמצא בטבע, הטבע לא מחייב אותך כביכול לגלות את חוקי הפיזיקה, אבל הטבע מסודר כך שאתה תגלה בכל זאת את חוקי הפיזיקה. חוץ מזה הטבע מסודר כך שילחץ עליך עד שאתה תרצה לשנות את עצמך. אם אתה לא מבין, אז אתה בכל זאת תהיה מחויב, זה נקרא דרך ייסורים. אם תרצה לעשות את זה מראש, זה נקרא דרך אחישנה. אבל תצטרך לפתח את עצמך, להתפתח על ידי "המאור המחזיר למוטב" בתכונות שלך. זאת אומרת, בתכונות, במורל שלך, בערכים שלך, ביחס. זה מתבטא ביחס שלך לסביבה והיחס שלך לבורא שאף מדע לא דורש את זה.
בן ציון: התחלנו עם זה שלאדם יש בהתחלה תפיסה נחותה, מצומצמת, עם התכונות שלו, שהוא לא יכול להכיר את כל תהליכי העל הגדולים האלה. אנחנו שומעים ממך כמה מושגים שחוזרים על עצמם. כמו למשל "השתוות", "חוק השתוות הצורה", "ביטול", "למעלה מהדעת". ניקח את נושא ההשתוות, על מה מדובר? השתוות זה איזה יסוד שכל הזמן חוזר על עצמו.
ההשפעה היא הפוכה מהטבע שלנו, זה הטבע של הבורא. אנחנו צריכים לרכוש את תכונת ההשפעה. השפעה זה נקרא שמישהו מחוצה לי יותר חשוב לי מאני עצמי.
בן ציון: השתוות לְמָה, לתהליך הגדול שדיברנו עליו, למושג הבורא? האדם צריך כל הזמן להשתוות או שזה כל התהליך שהאנושות עוברת?
השתוות היא לפי היחס, לפי התכונה. "ואהבת לרעך כמוך" נניח, זאת התכונה העיקרית, הכללית, שצריכה לרכב על האדם, ממש להיות שורה בו, שולטת בו וקובעת את היחס שלו לכל המציאות.
בן ציון: בתוך המציאות שלנו, בתוך המיקרו, איך יוצא שאני פתאום מתחבר לתהליך הגדול הזה של הבורא? דווקא על ידי פעולות בתוך העולם שלנו, בתוך כל הפרטים האלה, אני פתאום משתווה לתהליך ענק, שקורה עם כל המציאות. אותו בורא ששולט על הכל, כל המציאות שמשתנה פועלת כולה בהשפעה. איך האדם פתאום משתווה לתהליך גדול? הוא בסך הכל חלק קטן בתוך המציאות הזאת.
זה העניין, שגדול וקטן, אם אני קולט את כל המציאות בזה שאני מקבל, אז אני לא יכול לקבל הרבה, כי אני מיד כאילו מתמלא עם כל ההתפתחויות שיש כאן ולא רוצה יותר, סוגר את העיניים, לא איכפת לי כלום, עד שאני סוגר את העיניים לגמרי, מת.
ובתכונת ההשפעה אני עובד דווקא ההיפך. שאני משפיע, זה עוזר לי להכיר את כולם ולהבין את כולם, כי אני רוצה לאהוב את כולם ולהשפיע לכולם, ואז אני כאילו חופשי. ככל שאני יותר מכיר, ויותר ממלא את האחרים, מתקשר לכל המציאות, אני יותר ויותר מרגיש את עצמי מתמלא וחופשי דווקא, לא מוגבל ונעשה לי עוד יותר קל, זה הפלא. בצורה אגואיסטית אם אני רוצה לתפוס ולקלוט את כל הדברים האלה, אז יש לי כלי קטן מאד, ואני מאד מהר ניכנס לרוויה ולא מסוגל לכלום יותר.
אנחנו מרגישים את זה אפילו מהכלים שלנו, מהמחשב הזה נניח, עד כמה הוא מוגבל בזיכרון שלו ובכל הפעולות שלו, במהירות העבודה שלו. אבל אם אנחנו עובדים בהשפעה, הפוך, זאת אומרת לא מוגבלים בתוכנו, אלא אנחנו יוצאים החוצה, אז אין הגבלות בשום דבר ואני מרגיש את החיים נצחיים, שלמים, שאני פורס את עצמי בין כולם, ממלא את כולם, דרכי האור העליון פועל וממלא את כל המציאות וזה מקנה לי הרגשה אין סופית, הרגשת שלמות והרגשת הנצחיות. וכך אדם יוצא לגמרי מהכלים שלו.
בן ציון: יוצא שעל ידי פעולות במיקרו, פעולות נקודתיות, קצרות, על ידי אינטראקציות כאלה, אנחנו יוצאים למרחב כולל. שלם לגמרי.
כן.
בן ציון: מה מחבר בין העולם שלנו, המיקרו למקרו שאתה מדבר עליו, שאנחנו צריכים לעבור למקרו, לגדול.
פשוט מאד. כתוב, "אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שיעבוד מלכויות".
"שיעבוד מלכויות", לעשות היפוך בין מלכות שהיא רצון לקבל, למלכות שהיא רצון להשפיע. מלכות זה נקרא שליטה. שאני שולט ברצון לקבל שלי, או אני שולט ברצון להשפיע שלי. זה כל ההבדל.
בן ציון: אז מה הסיפור, שאנחנו יצורים קטנטנים, מה קורה איתנו שאנחנו פתאום הופכים להיות חלק מאיזה תהליך, סופר תהליכים, משהו גדול? כי אתה מתאר תהליכים ממשיים.
קורה כאן "שיעבוד מלכויות". אנחנו מגיעים למצב שבמקום רצון לקבל, אני מתחיל להשתמש עם הטבע שלי כדי להשפיע. ודאי שלא אני עושה את המהפכה הזאת, אלא בא האור העליון, כוח מיוחד, שמשנה אותי. וזה העיקר שאני מלמד את התלמידים.
בן ציון: אתה מלמד על התהליכים המקרוסקופים הגדולים, מדבר על תהליכים גדולים, ומי שעוד לא הגיע לזה עושה כל מיני פעולות, נקרא לזה מיקרוסקופיות, קטנות, שעל ידי הפעולות האלה הוא רוכש משהו גדול, שהוא מחוץ לתחום שלו.
מה הקושי שלנו באמת לחבר בין הפעולות של "עצות מקובלים", קוראים לזה בכל מיני שמות, שאתה מלמד, פעולות שצריך לעשות, כדי להתחבר לדבר הזה? זו עובדה שיש קושי להבין את זה, לפעמים זה נתפס כמשהו מופשט, המעבר הזה מהעולם המיקרוסקופי שלנו למימד המקרוסקופי הזה. יש קושי בכלל לקלוט את זה, להבין את המשוואה הזאת.
כי לא תופסים את זה בשכל, זאת כל הבעיה. בן אדם סומך על השכל שלו וחושב שיש על מה לסמוך. ובאמת השכל שלנו הוא תוצאה מהרצון, והרצון שולט על השכל ולא השכל על הרצון. וכדי שאנחנו נתעלה מעל הכלים האלה, הרגש והשכל האגואיסטים, אנחנו צריכים "מאור המחזיר למוטב". והמאור הזה מאיר רק בתנאי שאני משתדל להתעלות מעל עצמי, שאני לא רוצה לנהל את עצמי בצורה אגואיסטית, רגילה. אני רוצה לקבל הכוונה חדשה מלמעלה, זאת אומרת, מהקבוצה שאני לומד בה, מהמורה שמעביר לי, שדרכו מגיע המאור המחזיר למוטב, כמו מפרצוף עליון ממני. וכן הלאה. על ידי זה מגיעים.
בן ציון: הנה עכשיו אמרת שאני עולה מעל הרצון, עולה מעל התפיסה.
בזה שאני ניכנע כלפי הקבוצה וכלפי המורה. אלה האמצעים שלי שבהם אני עולה. הקבוצה היא כדי לעשות מעצמי ביטול כלפי החברים שלי. והמורה, שאנחנו יחד כולנו כלפיו גם עושים ביטול, כדי לקבל ממנו מה שהוא מושך לנו מהבורא, בשבילנו, איזה הבחן חדש רוחני, כוח רוחני, "המאור המחזיר למוטב".
בן ציון: כדי להצליח בפעולות האלה בין החברים, בין האנשים שצריכים לעשות פעולות מסוימות, צריכה להיות הכרה של התהליך הגדול? שעל ידי הפעולות האלה מתחברים למשהו גדול, שזו המטרה ובלי ההכרה הזאת הפעולות האלה לא יצליחו?
נכון.
בן ציון: אז כשאתה אומר, "השתוות", "ביטול", "למעלה מהדעת", זה לא מתייחס לפעולות בין אנשים?
לא, אלה פעולות פנימיות שבתוך האדם. גם לא פעולות, מצבים.
בן ציון: מצבים. אלה מצבים כדי שאני אעבור מהעולם הזה.
מהתפיסה הנוכחית לתפיסה אחרת, עליונה. זאת תפיסה אינטגרלית, תפיסה שאני לא מרגיש מה שאני תופס בתוכי, אלא למעלה ממני, מחוצה לי. מחוצה לי זאת אומרת, בקהל, בקבוצה, בעם.
בן ציון: בכל זאת אתה מלמד את השיטה לעלות מהתפיסה הזאת לתפיסה חדשה, יותר אינטגרלית ויותר מקרוסקופית. איך לא מאבדים קשר עם המימד הגבוה הזה?
הקשר הוא בלבד על אותה התכונה "ואהבת לרעך כמוך". איך אתה עם המודום שלך מתקשר למודום השני? על ידי השתוות התדרים, סיגנלים למיניהם, פרמטרים. יש לכם קודים מסוימים שאתם צריכים להשוות את התכונות הפנימיות. על ידי מה הקשר הכללי הזה בא? על ידי "ואהבת לרעך כמוך" שאתה צריך להידמות למודום של השני, והוא צריך להידמות למודום שלך. זה בדיוק ביטוי של "ואהבת לרעך כמוך".
בן ציון: זה היה ניסיון על קצה האצבע.
כן. אבל אין יותר חוץ מזה, כל היתר, לעשות, לבצע.
בן ציון: לבצע.
"אשר ברא א-לוהים לעשות".
(סוף השיחה)