אין בין בעל ואישה שום מחיצה. כל אחד מסתכל על עצמו מהצד, וגם על השני מהצד.
אנחנו נמצאים במעבדה בה שנינו נמצאים על שולחן המעבדה, "שנינו" הכוונה הפנימיות שלי והפנימיות שלה.
אנחנו דנים בלי שום בעיה, עד הסוף, ללא שום חשבונות לעתיד ולעבר.
מטרתנו היא לעשות חיים טובים סוף סוף, במקום כל הבעיות שבינינו.
אנחנו מדברים על טבע האדם, הדחפים שלו, קודם כל באופן כללי ואח"כ ספציפית על עצמנו.
אני לא מתבייש, אני לא מפחד. מדבר על הכול בקול רם. ממש ניתוח.
שני בני הזוג מדברים על כל אחד מהם באופן אובייקטיבי ללא נגיעה אישית, באהבה ובדאגה.
אסור לרשום את הדברים אלא פשוט להוציא אותם מהבטן החוצה. עתה התקבלה ערימת זבל בינינו. אנחנו מסלקים אותה.
עכשיו אני צריך להסתכל על בת זוגי כמו שהיא נראתה לי ברגע המושלם ביותר בחיינו. להקפיא כזה רגע ולחיות בו.
אנחנו מתחילים לכסות את הזבל בציפוי שוקולד יפה. מדברים על הכול, ממש עושים תחרות תשבחות, אבל רצינית, לבבית.
השלב הבא: מעשים (אחרי הכוונות הטובות שייצרנו קודם), כל אחד פותח לשני מה הוא היה רוצה ממנו. מהדברים הגדולים ביותר ועד הכי אינטימיים. בשלב זה כל אחד משתדל לקלוט את רצונות האחר.