שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.03.21- אחרי עריכה
ישיבת כתבים
דודי: ישראל נמצאת כשבועיים לפני ליל הסדר, ונראה שבקצב ההחלמה הלאומי מהקורונה נחגוג יחד את חג הפסח ונהיה בני חורין. ולכן בשיחות הכתבים הקרובות ובהתאם לשיעורי הקבלה היומיים נרצה להרחיב על הבחנות שונות מהלימוד על פסח, אבל בהיבט גלובלי, בהתייחסות לאנושות ולמצב העולם, "בבל" של ימינו.
אני רוצה להתחיל בנושא הראשון שלנו, "שבע שנות שובע". לשמוע ממך מהם "שבע שנות שובע" בעולם, באנושות של היום, ממה השובע בכלל?
אנחנו נהנינו מהאגו שלנו עד כמה שהוא דחף אותנו לכל מיני צורות התפתחויות אגואיסטיות, ועד כמה שאנחנו בנינו את העולם, שהוא לפי כמה שאנחנו משקיעים, כך אנחנו נהנים ובצורה ישירה, באותו הרצון האגואיסטי ליהנות, אנחנו מקבלים תוצאות לפי ההשקעה שלנו. ככה הרצון האגואיסטי גדל, ואנחנו הגענו פתאום, תוך מאה שנה, ממצב של 2 מיליארד ל-8 מיליארד איש, מאנשים שלא ידעו מה זה נקרא חשמל, מכונית, טלפון, טלגרף, כל מיני דברים כאלה, פתאום יש לנו אינטרנט ותרבויות, ואת כל התוצאות מההתפתחות האנושית אנחנו יכולים להביא לכל בית ובית.
וזה הכול בגלל שהאגו סידר לנו את הכול בצורה נכונה. וכאן אנחנו עכשיו נמצאים בקריסה. מיצינו את כל האגו שלנו ויכולנו אולי להתקדם יותר, אבל אנחנו ראינו שאפילו בלי המגפה אנחנו התחלנו להשתמש בכל האגו הזה כבר לא להתפתחות אלא לסגירות, לכל מיני צורות של עיוות. ולכן יוצא, שבכל זאת כך בנוי האגו שלנו ואנחנו לא יכולים ממש ליהנות מהחיים, אלא אנחנו חייבים בסופו של דבר להגיע לאיזו רמת חיים חדשה, ואחרי זה אנחנו חייבים להתחיל לקלקל את החיים החדשים האלה זה לזה.
אנחנו רואים את זה גם כן בין ילדים שמשחקים ביניהם במשחקים, כשאנחנו אומרים להם "תשחקו, תראו שיש לכל אחד את זה ואת זה". והם אומרים "לא, אני רוצה שיהיה לי ושלא יהיה לו, ואני רוצה כך וזה ככה". זאת אומרת אנחנו רואים מתוך החיים שלנו שסך הכול הטבע שלנו האגואיסטי לא נותן לנו אפשרות ליהנות ממש בצורה ליניארית, ומכאן ועד החיים היפים, המיוחדים, "לא, אנחנו לא רוצים".
אנחנו רואים גם כן לפי הדור שלנו, עד כמה אנחנו יכולים לפתוח לכל אחד ואחד יכולות שיתחברו, שיתקנו זה את זה, ולא, אנחנו חייבים להיכנס לכל מיני צורות של זה בעד וזה נגד, תחרויות כאלה שהן מקלקלות את החיים. אנחנו משקיעים יותר ויותר בנשק ובכל מיני צורות כאלה שאנחנו רוצים להרוס זה את זה. התענוגים שלנו לא הופכים להיות יותר להעלאת רמת החיים, אלא להרוס לשני את החיים. וככה זה מה שקורה.
דודי: איפה אתה רואה בדיוק את המיצוי של האגו? אני רואה עוד אנשים בעלי רצון מפותח.
כן, הרצון מפותח, אבל הרצון המפותח מתחיל להיות, כמו שבכל דבר ודבר בעולם שלנו, הוא מתחיל להסריח, מתחיל להתקלקל, הוא לא יכול להישאר טרי. אתה משאיר אוכל טרי ויפה, אבל אחרי יום יומיים כבר אי אפשר להתקרב אליו.
דודי: איפה אתה רואה באנושות כרגע את הסירחון מתחיל, במה?
כבר מזמן אני רואה את זה שהם רוצים לקלקל את החיים אחד לשני, במקום להתפתח יחד, במקום לעשות משהו יחד. בואו נתחיל עכשיו, במקום להשקיע מיליארדי דולרים בנשק, בואו נעשה מהעולם שלנו גן עדן. בואו נעשה, מה מפריע לנו? הטכנולוגיה ישנה, הידע ישנו, כל הכוח שאנחנו רוצים נמצא ממש לרשותנו. "לא, אנחנו רוצים בכל הכוח שלנו, במקום לעשות משהו טוב לעצמנו, הכול הולך לנשק כדי להרוג את האחרים, להרוס את האחרים". וכך כל אחד ואחד.
כולם רוצים בעצם רק דבר אחד, אני, אחרי שאני חי בצורה מסוימת, האגו שלי, ואני מבין שזה בא מבפנים מתוך האופי שלנו, מתוך הטבע שלנו, האגו מתחיל לסדר אותנו בצורה כזאת שאני מסתכל על השני ואני לא נהנה כשאנחנו מגיעים לחיים טובים, אלא אני לא נהנה מזה שיש מישהו לידי שגם הוא חי. "שיחייה, אבל שיחייה לידי בצורה כזאת שאני אכופף אותו", ממש.
דודי: זה מעניין בעצם. אז מה שאתה אומר, זה נקרא האגו? זו הנקודה של האגו?
כן, האגו בסופו של דבר אומר "אני אמלוך". מפני שהוא בא מהבורא אבל הוא לא כמו אותו כוח הבורא, אז הוא אומר "אני אמלוך" ורוצה להיות במקום.
דודי: כשאתה אומר שכל אחד רוצה ליהנות בצורה ישירה עד נקודה מסוימת, זה בסדר, זה לא אגו, זה טוב שכל אחד נהנה בצורה ישירה.
כן.
דודי: מרגע שאנחנו מתחילים לרצות להזיק לזולת, לקבל על חשבונו, לזה אתה קורא "אגו"?
כן.
דודי: ומה הבעיה פה?
הבעיה היא שיש כאן רצון להרוס את השני, וכך זה בכל אחד, תראה מה קורה עם האנושות, עם כל המדינות, הממשלות. רוב הרווח שלנו, רוב החיים שלנו, המוח שלנו, כל זה הולך לחימוש.
דודי: האם בעצם האגו הגיע כבר לשיא שלו או לתמצית שלו, או שיש לו עוד שלבים? על פי הציר, מה הצעד הבא שלו?
מה הצעד הבא שלו? שאנחנו נכנס למלחמה, כמו שכותב בעל הסולם. לפנינו, או שאנחנו מתעלים מעליו, לא שומעים בקולו ורוצים לשלב לחיים שלנו את הכוח הטוב, אבל זה תלוי בנו עד כמה אנחנו רוצים למשוך אותו להיכנס בינינו, לכוח ההשפעה, לכוח האהבה. אם אנחנו לא עושים את זה, אז אנחנו מגיעים, כמו שאומר בעל הסולם, למלחמות עולם שלישית ורביעית. ואז אנחנו הורסים את עצמנו לגמרי אם אנחנו עוברים את שתי המלחמות האלה, ומתחילים מחדש, כי התוכנית נשארת.
לבורא אין בעיה עם הזמן, אז אנחנו נתחיל שוב את החיים שלנו אחרי כמה מיליוני או אפילו מיליארדי שנה עד שתהיה אפשרות להתקיים לחיים הביולוגיים האלו שלנו, ממה שיישאר אחרי מלחמות האטום. ואז שוב נתחיל להתפתח מכל מיני צורות פרימיטיביות עד שנגיע להיות בני אדם, כמונו עכשיו, ושוב נקבל הזדמנות להידמות לבורא.
שלי: כל הסיבוב הזה, ונחזור לאותו מצב שעכשיו אנחנו? אפילו לא נקבל משהו בדרך?
כן, נקבל איזה פיצוי, צ'ופר, או איזו תוספת בדרך, שנהייה קצת יותר חכמים. אבל זה לא אומר שאנחנו נעבור בקלות את הדברים האלה, אנחנו חייבים להתמודד עם הרצון האגואיסטי ובאמת להשקיע המון כוחות כדי להתעלות ממנו.
שלי: אמרת קודם שהאגו הוא כל הזמן בתפיסה של "אני אמלוך", אבל מלך דווקא דואג לכולם, הוא רוצה בטובת כולם, למה לאגו אין את החלק הזה "אני אמלוך לטוב", למה הוא רוצה למלוך לרע?
כי כך הוא בנוי. גם כן נגמרה תקופת המלכים. נגמרה.
שלי: אז נגיד שאגו מתוקן זה אגו שרוצה עדיין למלוך, אבל לדאוג לכולם כאילו הם חלקים שלו?
לא, אגו מתוקן זה שהוא מבין שבצורה כמו שהוא, הוא לא יכול לשלוט, אלא הוא חייב לשלב את עצמו עם הכוונה על מנת להשפיע ואז הוא צריך להיות יחד עם הבורא, עם הכוח העליון. הוא מבין שהוא סך הכול מלך התחתון והוא צריך להיות מחובר עם מלך העליון וכך לשלוט יחד. הבורא לא מסוגל לשלוט בכוח התחתון כי הוא לא מחובר לכוח הרע, אז הכוח הרע חייב לעשות פעולות כדי שיוכל לחבר אליו את הכוח הטוב. ואז על ידי שילוב ביניהם בהדדיות, כשהם יעבדו אז הם יעשו סדר בעולם שלנו. וכל העבודה הזאת צריכה בעצם להיות בזה מיוצבת ומסודרת על ידי האדם שבעולם הזה.
שלי: זאת אומרת שתכונת ה"אני אמלוך" היא תמיד נשארת, היא רק משנה צורה ומשתפת פעולה עם הבורא.
מתוך שהוא מבין שהוא יכול למלוך אך ורק בזה שהוא שולט על עצמו, מצמצם את עצמו ומביא עוד כוח נוסף ההפוך ממנו, ואז בצורה כזאת הם שולטים, הכוח הרע והכוח הטוב. והם כבר לא הכוח הרע והכוח הטוב, הם חוזרים לאותו הכוח העליון שהיה לפני שבכלל התחלקו לכוח הבורא וכוח הנברא, ליצר טוב וליצר רע.
דודי: האם סיימנו את שבע שנות השובע?
אני חושב שעכשיו הן מסתיימות, שבע שנות השובע, אבל התהליכים יכולים להיות ממושכים. נראה לי שאנחנו יכולים לגרום לזה שזה יגמר.
הסימן לסוף שבע שנות השובע הוא שאנחנו, הכוונה האנושות, מתחילה להכיר שרק יצר הרע שורה בנו, שולט בנו, מפריד, וממית אותנו. את זה מתחילים לגלות בשבע שנות הרעב. וכל פעם אנחנו מגלים במידות, מהקטנות עד למידות הגדולות, באגו שנפתח עד כמה שרק כוח הרע שולט בנו.
חיים: במה מתבטאת ההכרה הזאת שהאגו שולט בנו?
שכולנו רעים זה לזה, שאנחנו לא יכולים להסתדר לא במשפחות, לא במדינות, ולא האדם עם עצמו, בכל דבר ודבר שיש שתי צורות של "האני", מהדברים הקטנים, המכאניים, החומריים, ועד הדברים הגבוהים ביותר, אנחנו רואים שכל הכוחות האלו הם כוחות מנוגדים, וכולם בנויים רק מ"אני אמלוך".
חיים: אבל איפה רואים שהאנושות מתחילה להכיר בזה שהאגו זו הבעיה, שהאגו גורם לכל הצרות?
חכה, עוד מעט זה יקרה. ואם אנחנו רוצים לזרז את ההתפתחות, עלינו לכתוב על זה.
חיים: זאת אומרת, באנושות עדיין אין מודעות לזה שהאגו הוא הבעיה?
למה האגו הוא בעיה? אם אני הולך להצליח, להרוויח, לבנות, למכור, להיבנות, לסחור בדברים או להצליח בצורה יותר גסה. אם אני מתנפל על מישהו, ומצליח לכופף אותו, להשבית אותו, אז למה אגו זה רע? מי אמר לך שהוא רע?
חיים: אז אגו זה טוב?
כן. עדיין אין את הכרת הרע, אין אפילו הכרה שכולנו מנוהלים על ידי האגו.
חיים: אז אולי אנחנו עדיין בעצם בסוג של שבע שנות שובע.
כן. אבל אנו כבר מתקרבים למצבים שהבורא מחייב אותנו להכיר את שבע שנות השובע, ושהן לא לטובתנו. שמה שבנינו במשך כל ההיסטוריה של האנושות, במיוחד האחרונה, זה הכול לרעתנו ולא לטובתנו. אנחנו לא יודעים להשתמש בהתפתחות שלנו, וזה מביא לנו רק ייאוש.
חיים: ממה שאני רואה כרגע, יש הכרה שאנשים הם אגואיסטיים, אבל האגו שלהם הוא, "האגו שלי הוא טוב".
כן, בינתיים איך להגיד, כל אחד רוצה להראות לשני את האגו שלו, עד כמה שהוא גדול, עד כמה הוא מצליח ומרוויח. אנחנו מתגאים בזה, באגו שלנו, אני יותר גדול, יותר חזק, יותר לוקח, יותר גונב, ואין לי כלום על זה, וכן הלאה וכן הלאה. זאת אומרת להשתמש בכל מיני צורות אגואיסטיות כמה שיותר, זו נקראת הצלחה בחיים.
חיים: זה שהאגו של האחרים הוא רע, ושלי הוא לא רע, ככה נראה לי, זה כבר איזשהו שלב בהכרת הרע? כי לפחות יש התייחסות לאגו.
כן, אבל עדיין זו לא הכרת הרע, זה עדיין פשוט לימוד, מי יותר חזק. בקיצור כאן עדיין יש לנו מה ללמוד ולהתקדם, כמה זמן זה ייקח, זה תלוי בנו. כי האנושות יכולה להיות בזה עוד שנים רבות, ואם אנחנו רוצים לראות את האמת, אנחנו צריכים להוסיף למה שאנחנו עוברים קצת את האור העליון שיאיר על כל התהליך הזה, ואז נתחיל לראות מאיפה בא התהליך הזה, לאן הוא מגיע, מה התוכן הפנימי שלו וכן הלאה.
לכן אם אנחנו, שנקראים ישראל כלפי כל האנושות, ואני מדבר עלינו, לא על עם ישראל הגשמי, לא נפרסם את הדברים האלו, לא נסביר את הדברים האלה, ייקח עוד הרבה זמן עד שזה יקרה. מה שאנחנו קיבלנו, במיוחד את מה שאנחנו לומדים עכשיו בפסח, אנחנו צריכים להסביר לקהל כמה שיותר רחב.
דודי: מה גורם לאנושות לעבור משבע שנות שובע לשבע שנות רעב? מה גורם למעבר הזה של ההכרה.
כשהאור העליון רואה שאנחנו כבר נמצאים בשבע שנות שובע, שאנחנו כבר משתמשים בכל האגו שלנו, בכל ההזדמנויות, בכל הדרכים, אז אותו כוח עליון מתחיל כבר להראות לנו עד כמה שאנחנו בזה נשארים ריקניים, מפוחדים, פגומים, מיואשים. עד שבסופו של דבר אנחנו רוצים רק להיכנס לתרדמה, נמצאים בייאוש, ובסמים. מצד אחד, כלום לא חסר לנו, ומצד שני אנחנו לא רוצים שום דבר, רק לסגור עיניים, לקבל את הסם, וכך להמשיך ללא חיים וללא מוות.
דודי: אז מה הן שבע שנות רעב בעולם? מה יקרה ברגע שהאנושות תיכנס לזה?
לעולם יקרה בהתאם למה שאנחנו נעבור. העולם יקבל מלמעלה הארה, ובהארה הזאת הוא יתחיל להבין את הדברים האלה כמו שהוא מבין כל דבר. מה שבא לו מלמעלה, הוא מקבל את זה ולפי זה מתנהג. מבין יותר, מבין פחות, אבל במידה שמגיע להם הם יבינו את הדברים האלה, כי בסופו של דבר "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם".
דודי: ומה זה הרעב? רעב למה?
רעב לידיעה על מהות החיים. בשביל מה חיים, למה חיים. זו אותה שאלה.
שלי: במה יתבטא הרעב הזה? אנשים יינטשו את החומר ויחפשו אחרי הרוח?
לא. אני לא רוצה לדבר עכשיו על הרעב, שהאנושות תגלה שהיא לא יכולה. בינתיים היא רוצה לצאת לכל מיני טיולים ולא לחשוב על שום דבר, אז אנחנו לא כל כך נתרחק מזה. אחר כך יבוא הזמן שהם יראו עד כמה שהדברים האלה, אפילו שהם נפתחים, לא מביאים להם מילוי, ואפילו שנגמרה הפנדמיה, אבל מה יש לנו מהחיים? אנשים מתחילים בכל זאת לצבור ניסיון בתוך האירועים האלה, בעליות, בירידות, ובכל מיני דברים.
שלי: ובשינוי הזה מה ישביע את האדם?
לאיזה שובע את מתכוונת? שום דבר לא ישביע את האדם. שום דבר. בסופו של דבר כולנו צריכים לצעוק שאין לנו שום מילוי. גם לאנושות, וגם לנו, אין לנו מילוי. אנחנו לא יודעים בשביל מה חיים, למה חיים. אין לנו מה להשיג בחיים, משהו שבשבילו כדאי לחיות, אחרת אנחנו לא חיים ולא מתים.
שלי: אז במצב שהאנושות מתחילה להתעורר ולהרגיש את הצעקה הזאת איזה סוג של הארה, איזה סוג של מילוי יוכל להשביע אותה?
את לא מרגישה מה האנושות צריכה? היא צריכה לבלות כמו קודם. אני לא מבין אותך. אני לא מוציא אתכם מהחיים האלה, מהעולם הזה, לאן אתם רוצים להגיע, לשמיים?
שלי: אני מנסה להבין מה האנושות כמסה, איזה סוג של גילוי היא תחפש? אם זה יהיה ממש כמו שאנשים עכשיו שלומדים קבלה, או שיהיה אופי אחר לחיפוש הרוחני שלה.
הם צריכים לעבור עוד הרבה הרבה שינויים, אז הם יגיעו למצב שאנחנו לא רוצים לחיות, ואז יוכלו להבין איך בכל זאת לסדר את החיים. בצורה חלקה זה לא יקרה, חייב להיות משבר, ומשבר גדול. נראה עכשיו איך הם יצליחו לעבור את המצבים האלו, מה שיש להם עכשיו, כאילו חזרה לחיים תקינים. עד כמה שאלו יהיו חיים תקינים, בוא נראה עד כמה שהם יצליחו לחזור לזה, ומה הבורא יעשה. אני לא יודע, כי אין לנו דוגמה כזאת כמו שעכשיו הבורא עושה עם כל האנושות. אין. מה נעשה? אני לא יכול להתחיל לפנטז עכשיו דברים.
שלי: יש תחושה שמבחוץ יש נהירה ורצון כאילו לחזור לחיים, אבל מבפנים זו לא אותה מערכת, זו מערכת אחרת.
וודאי. כן, זה נכון. יופי שאת אומרת כך.
שלי: אז במערכת הזאת, עכשיו, מה השתנה בה, למה היא בשלה יותר? מה זז שם ויותר לא יחזור למקום שלו?
במערכת הזאת מה שזז זה כוח הרע שכל הזמן גדל, וגדל לא רק בכמות, שזה מילא, אלא גדל בצורה איכותית. זאת אומרת, הוא רוצה מילויים יותר נעלים. קודם היה לי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, מילאתי את עצמי. נגיד שמילאתי את עצמי לגמרי, פתאום אני מגלה שאני כבר לא יכול למלא את עצמי בזה, לא מסוגל, ואני הולך לסמים. או לכל מיני עיוותים כאלה.
הדור החדש לא רוצה כסף, לא רוצה לרוץ בכל העולם, את כל הדברים שהדור הקודם רצה. ההורים שלו היו מעוניינים לנסוע, לעוף, לטוס, להיכנס למסעדות, לקנות כמה שמלות חדשות וכן הלאה. הדור הצעיר לא מעוניין בזה עד כדי כך, יש לו דברים אחרים, יותר מופשטים. האגו נעשה יותר ויותר דורש, ואנחנו לא נדע איך לספק לו את זה. אז הוא הולך לסמים, שם יש מענה לכל דבר. יותר מזה אני לא יכול להגיד.
שלי: איך זה קורה, שמצד אחד הבורא כבר מביא את האנושות לרמה כזו של בשלות ודרישה ומצד שני מביא אנשים לצריכת סמים, ולא לעוד צעד להתקרב אליו?
איזה עוד צעד?
שלי: לקבלה.
לקבלה אדם מגיע מתוך זה שמתעורר בו רצון להכיר את הכוח העליון. אנחנו לא רואים שהבורא מעורר אותם ככה. לא. בכל זאת מגיעים יותר, אבל אחוז מאוד קטן.
שלי: אז אחרי שהם יתנסו בסמים ובכל מיני דברים קיצוניים, הם יגיעו לזה?
אחרי צרות. באיזו צורה יהיו הצרות אני לא יודע. באמת לא. אני הייתי רוצה לראות אחרי שהם יצאו עכשיו מהפנדמיה וירוצו לכל מיני תענוגות, מסעדות, טיסות, כל מיני דברים, והכול יהיה פתוח ותהיה איזו חגיגה עולמית כזאת, התפרצות כזאת, פסטיבל עולמי כזה שכולם ישתגעו ממה שנפתח לפניהם, ואחרי זה נראה. אחרי זה נראה. בכל זאת הכרת הרע צריכה להיות מורגשת גם באנשים הרגילים, שבזה לא משיגים את מהות החיים, מטרת החיים, ואפילו את ההנאה מהחיים האלו אנחנו לא משיגים. זה כמו אלה שאפילו משתמשים בסמים, מה הם רוצים שיהיה אחרי? הם כבר נמצאים שם ולא יכולים לצאת מזה.
זה כמו שבעל הסולם מספר, ומדובר בספר הזוהר, שמלאך המוות מביא לאדם טיפה של סם המוות על קצה החרב, והאדם מאין ברירה פותח את הפה אומנם שהוא יודע שהוא ימות, אבל עכשיו, ברגע הזה "אני נהנה אז אני לוקח, וברגע הבא אני אמות, אני לא יכול לחשוב על הרגע הבא, רק על הרגע הזה" ומקבל ומת.
שלי: כשנשאלת האם הגענו לסוף שנות השובע אמרת שאנחנו יכולים לגרום שזה ייגמר. מה זאת אומרת לגרום לזה שייגמר?
שתתחיל הכרת הרע. כי בצורה כזאת אי אפשר יותר להתפתח, זאת התפתחות שמביאה אותנו למבוי סתום.
שלי: איך אנחנו יכולים לגרום, מה זה אומר לגרום?
על ידי הכתבות שאת כותבת. זה יבוא, אבל גם על ידי ההסברים שלנו, אפילו שנראה לנו שלא קוראים ולא רואים את זה, אנחנו צריכים להוציא את זה לאוויר העולם.
שלי: ואז התובנות כבר מגיעות לאנשים?
כי אנחנו כולנו נמצאים ברשת קשר בינינו, כולנו כולנו עם כל האנושות, ומה שעובר דרכנו, ככה זה נכנס גם אליהם. וגם דרך כלי התקשורת זה מגיע לאנשים.
נורמה: לגבי מה שדיברנו בקשר לבילויים, למסעדות, זה בדיוק מה שקורה. בתל אביב כבר אי אפשר להזמין מקומות מראש למסעדות כי הכול מלא עד אפס מקום. אותה תופעה קיימת בטקסס לאחר שפתחו לגמרי את כל המשק, וכזו המגמה גם בשאר רחבי ארצות הברית. אז כנראה שזה טבע האדם, לא משנה איפה הוא נמצא.
זה לא טבע האדם, זו ממשלה שמרשה לעשות את זה כי היא עושה חשבון שיותר טוב שימותו כמה אלפים, שזה לא נורא, אבל שהמשק לא ייפול. זה העניין. שמשלמים באיזה אחוז של מתים "נו אז מתים, אבל בינתיים אנחנו מחיים את המשק, אחרת אנחנו יכולים להגיע ממש למוות של התעשייה ומסחר, מה לעשות" לכן אין להם ברירה, הם חייבים לחדש את כל הדברים האלה, טיסות לכל מיני כיוונים וטיולים ומסעדות והכול. פסטיבלים יעשו בכל פינת רחוב.
נורמה: מה זה אומר על הטבע או על הרצון של האדם?
שאדם רוצה רק דבר אחד, ליהנות. זה הטבע שלנו. שום דבר חוץ מזה אני לא רוצה. ואני תמיד נמשך בהכרה או בתת ההכרה, לתענוג.
נורמה: אמרת שהטבע שלנו הופך את גן העדן לגיהינום, מאיפה אדם יכול לקחת כוח להפוך את זה?
מהסביבה. מהסביבה. שאני נמצא ביניכם אני יכול לקבל מכם את הכרת הרע ולחשוב שבאמת החיים שלי הם אומללים ואני חייב לשנות אותם, להשתדל להיות המשפיע, הטוב וכן הלאה. רק מתוך זה שאנחנו נתחיל להכיר את הרע בקשר בינינו, וגם כשאנחנו נתחיל לגלות את הטוב ביחסים אחרים. זה השינוי שצריכים לעשות, להראות לכולם שאי אפשר כך להתקדם, אי אפשר להתקיים ואי אפשר להמשיך.
נורמה: עוד לא סיימנו מגפה אחת וכבר מדברים על המגפה הבאה, לא סיימנו מוטציה אחת ומגיעה חדשה, לא סיימנו מערכת בחירות רביעית וכבר מדברים על החמישית. איך להתמודד עם הבעיות כאן ועכשיו ולא לדחות כדי לא להגיע למכה הבאה?
אני לא חושב שזה בעיה. כל המוטציות וכל הפנדמיות האלה לא אכפת לי איך הם יעברו עלינו כבר, אנחנו נתרגל לזה. לא אכפת לנו איך הבחירות יעברו ואיזו ממשלה תהיה, הם כולם מבולבלים ולא מעניין אף אחד כבר מה הם עושים. זה מגיע למצב שאנחנו עד כדי כך נעשים אטומים לכל הדברים שעוברים עלינו, שלא חשוב לנו מווירוס כזה או אחר, ממשלה כזאת או אחרת. מה שמלמדים אותנו, שכל זה לא חשוב, אלא שרק הקשר שלנו עם הכוח העליון חשוב, זה מה שיתגלה כדבר החשוב.
שלי: למה אנחנו כל הזמן דוחים את הדברים וחוזרים על הבעיות שוב ושוב, ולא מתמודדים איתם כמו שצריך?
אנחנו לא רוצים להתמודד. מי רוצה להתמודד? אני רוצה לדחות את הדברים האלה ממני ולא להתמודד עם שום דבר. זו כל העבודה שלי בחיים שלי. יש בעיה? אם אפשר לכסות את העיניים עם הידיים, כמו שילד עושה כשהוא לא רוצה לדעת, אז אין בעיה. זו ההתנהגות שלנו, רק שאנחנו לא עושים כמו הילדים, אנחנו עושים את זה בצורות אחרות.
נורמה: איך אם כך אנחנו נטפל בבעיה? איך אנחנו ניקח אחריות על משהו שאנחנו לא רוצים לקחת עליו אחריות? כי יותר קל לדחות.
מאין ברירה. מאין ברירה. לבורא יש מקל, הוא נותן לנו מכה ועוד מכה ועוד מכה ומאין ברירה כשמקבלים כמה מכות מתחילים בכל זאת להתייחס לזה ברצינות "איך אני אעשה, מה אני צריך לעשות כדי לא לקבל את המכה הבאה" ואז אנחנו מחפשים איך לברוח מזה, לכאן או לכאן או לכאן ורואים שלא יוצא, לא בזה, לא בזה. בינתיים עובר הזמן ו"מה שלא עושה השכל עושה הזמן", אנחנו נעשים בזה בעלי ניסיון, ומתוך זה מגיע לנו שכל חדש. "אין חכם כבעל ניסיון". מקבלים מכה אחר מכה ומתחילים להיות יותר חכמים.
שלי: אבל איפה הגזר? אנחנו מרגישים טוב את המכות, אבל איפה המתנה, הפיצוי?
כשתשתני על ידי המכות תראי את הגזר, ודאי. כי עכשיו את לא יכולה לגלות את החיים הטובים, כי את לא מבינה מה זה "טוב". כשתשתני ותגיעי לערכים האחרים, אז את תגידי "או, זה נקרא טוב ולא כמו שחשבתי קודם" ואז את תראי שהטוב הזה נמצא לידיך ואת יכולה להשיג אותו בידיים שלך.
שלי: ומה הוא הטוב?
הטוב שמשיגים מתוך החיבור בינינו.
שלי: מה הוא הטוב הזה?
הרגשת המילוי באותם הרצונות שעדיין אינם בך. אבל אנחנו נמצאים ממש בפתח, משהו מתחיל לקרות בנו. נעבור את זה, נעבור, בזה אני בטוח.
טל: בתחום העסקים, אנשים שנמצאים ברשתות כל אחד מציע את המוצרים שלו, מבטא את עצמו, יש מקום לכולם, יש שיתופי פעולה, כביכול נראה טוב "לכו תתפרנסו זה מזה", ככה אני חווה את האנשים, טוב להם, אז איפה כאן 'הכרת הרע בהקשר הזה?
הכרת הרע לא חייבת להיות ברמה של העסקים, שהעסקים יפלו, אלא הכרת הרע צריכה להיות בהכרת המטרה מכל החיים שלנו. שאנחנו נתחיל לגלות שלא חשוב לי כל העסקים האלה, אלא אני לא מגיע למשהו שאני באמת צריך להגיע בחיים שלי. זאת אומרת, הכרת הרע מתגלה ברמה יותר גבוהה מהחיים הרגילים, עוד יותר גבוה עוד יותר גבוה, וכך אנחנו מתקדמים.
טל: איפה המילוי האמיתי, האם בזה צריכה להיות ההכרה?
המילוי האמיתי הוא כבר לא במצב הנוכחי ברצונות שלי, במחשבות הנוכחיות שלי. אלא במה שאני רוצה לעלות, להכיר, את מהות החיים, את מטרת החיים. ובפער, בדלתא, בין מה שאני עכשיו שם לפני לבין מה שאני מעמיד עכשיו לפני, בפער בין הרצוי לבין המצוי, שם אני מתחיל להרגיש את העלייה הפנימית שלי, הרוחנית תגידי אפילו. ובזה אני נמצא בייאוש, בחוסר אונים, בהשתוקקות לדרגה חדשה, זה מה שצריך לקרות. אבל לא בעסקים עצמם, אדם יכול להצליח בכל העסקים ויחד עם זה לא להיות מרוצה מהחיים.
דודי: בנושא אדישות בחירות, אחד מכל שלושה מוותר על זכות ההצבעה. בבחירות האחרונות לפני שנה ירדו לטמיון עשרות מנדטים בגלל אדישות של 2 מיליון ישראלים, שהעדיפו להישאר בבית. גם הפעם חוששים במערכת הפוליטית שהכאוס, המיאוס, המגיפה יפגעו בשיעורי ההצבעה. בעוד כשבועיים ישראל שוב תתייצב בקלפי וצעירים רבים מצהירים שהם מתלבטים אם בכלל לטרוח ולהצביע. יש הרגשה כללית של ייאוש. אחרי ארבע מערכות בחירות, אפשר להבין את הציבור. אבל איך לנצח את אדישות הבחירות?
אי אפשר. האדישות הזאת באמת ממלאת את כולנו. אני אגיד רק דבר אחד, אם לא עניין הביטחון, אז ודאי שאין טעם לגשת לבחירות. כי כל היתר, חוץ מהביטחון, כולם אגואיסטים מכורים לכל דבר, ואין ביניהם כל כך הבדל. אני מצביע רק לפי הביטחון, כי בכל זאת מדינת ישראל נמצאת בסכנה מתמדת. ולכן אני לפי זה בוחר בממשלה כזאת שיכולה איכשהו להבטיח לי את הביטחון שאני חייב שיהיה לנו כאן בעולם הזה.
דודי: האם האדישות הזאת מבטאת את אובדן האמון של הציבור בממשל?
זה טוב מאוד שאין אמון בממשל. זה טוב מאוד שממשל יתחלף כך או כך, כי בכל זאת בזה אנחנו יותר ויותר מהר נעבור את המצבים. אבל שוב אני אומר, העניין הוא פשוט, יש לי למי להצביע, למי שאני מרגיש שהוא הכי מוצלח בלארגן את הביטחון למדינת ישראל, לפי זה אני הולך. חוץ מביטחון לא אכפת לי כלום, שום דבר לא חשוב לי, רק ביטחון. וזה לא רמטכ"לים לשעבר ולא כל מיני כאלה, אנחנו יודעים מה קורה שהם מגיעים לפוליטיקה זה משהו קטסטרופה. ולכן צריך להיות פוליטיקאי שהוא יודע לארגן את הכול כך שמדינת ישראל לא מפסידה, אם אפשר כך להגיד, ואפילו מרוויחה. אני רואה רק אדם אחד כזה.
דודי: איך להסביר את חשיבות ההצבעה דווקא לצעירים, שרובם מוצאים את המערכת הפוליטית כדבר משעמם?
אני מבין אותם, אני איתם יחד, אבל לחיות אנחנו צריכים. אנחנו חיים במסגרת הזאת, במדינה הזאת, בזמן הזה, אז לפחות לזה אני חייב. אני לא אומר שהוא יותר טוב בכלכלה, והוא טוב בלדאוג לילדים ונשים, והוא יותר לבריאות, לכל אחד יש כאילו איזה סוס משלו שהוא רוצה לרכב עליו. אלה דברים שלא אכפת לי, אני דואג רק לדבר ההכרחי, ביטחון. אם אדם חי מעבר לחיים האלו שהוא חי, כבר אפשר לדבר איתו. אם אין ביטחון אין חיים, אין על מה לדבר. לכן אני רק את זה לוקח בחשבון.
דודי: האם לאחד את העם, זו לא המטרה העליונה?
כן, שיש לך ביטחון. ''אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח'", אתה חייב קודם כל לחיות, אחר כך יש לך על מי לדבר ואיך לדבר, כך זה, פשוט. לאחד את העם, לא, כן, אתם יודעים כמה שאני כל הזמן מדבר על איחוד. אבל איחוד יכול להיות עם מי שחי ולא עם מי שמת.
דודי: האם יש חשיבות להצביע בבחירות?
כן, לכן יש חשיבות להצביע בבחירות. כי אני מצביע למה שחשוב לי בחיים, בזה אני שומר על החיים שלי. אני זורק פתק לכוח שישמור את החיים שלי, שישמור עלי , זו הבחירה שלי. ולכן אני לא הולך לאלו שרוצים להביא נשים לממשלה, ואלו שרוצים צהובים וכחולים, וכל מיני כאלו או כאלו, לא אכפת לי כלום.
זאת אומרת, אני לא שם ביניהם בכלל איזה משקל, יותר או פחות. אני יודע רק דבר אחד, אני חייב להביא מישהו שיארגן ממשלה, שהממשלה הזאת תדאג לביטחון שלנו. כי אנחנו נמצאים בכל זאת באיזה מקום שסביבו 20 זאבים שרק מחפשים איך להתנפל עלינו. אני מרגיש את זה כך גם מהמקום הרוחני שאני נמצא. ואם ישנם כאלה שחושבים שלא, מה פתאום, וכן הלאה, אני לא רוצה לדבר איתם, הם אטומים, הם לא רואים את מה שקורה.
דודי: אתה יכול לשתף מה אתה מרגיש מבחינה רוחנית את ישראל?
אני מרגיש שאנחנו יכולים להפסיד בגדול או להרוויח, וזה הכול תלוי בבחירות שלנו. ולכן אני מתייחס אליהם ברצינות ולא נותן לאיזו הרגשת ייאוש וכבדות בידיים. אלא כן ללכת ולהצביע, ורק לפי הקריטריון הזה שמצביעים למישהו או למפלגה או לאדם שמבטיח ביטחון למדינת ישראל.
נורמה: האם הביטחון כולל דאגה לכלכלה ולבריאות?
זה כבר דבר נוסף, כשיש חיים, אז יש כלכלה, אז יש בריאות, כך או כך, זה יותר או פחות.
נורמה: האם ניסיון חשוב?
ניסיון זה חובה. אני לא הולך עכשיו לבחור באיזה פלוני אלמוני שצועק יפה, שיש לו איזה שיער יפה, יש לו הבעה יפה, או כזה שמישהי נהנית להסתכל עליו. אלא אני הולך על בטוח, למי שיש לו ניסיון ומי שיוכיח את עצמו, שיודע לצאת מכל מיני כאלו מקומות צרים, מצרות.
דודי: האם אתה חושב שאנחנו עלולים להיקלע למערכת בחירות חמישית?
לא אכפת לי, למה שלא נלך לזה כל כמה חודשים, ניתן לפוליטיקאים שלנו לדבר כל הזמן ולהופיע, לפחות יהיה במה להסתכל בטלוויזיה, לא רק על הפנדמיה הזאת, על הווירוס, אלא גם על ווירוסים אחרים, על אלו שרוצים לרוץ לבחירות. יש לנו הרבה ווירוסים, יש כאלה בצורת בני אדם ויש בצורה ביולוגית פנימית.
אני לא נגד, שיהיו, כמה שזה עולה כסף מה אפשר לעשות, אבל גם בכל העולם כך מתייחסים כבר אלינו, שזה הטבע של היהודים, הם לא יכולים להיות אחרת. אחרת כל אחד נמצא במאבק עם עצמו, כך הם במאבקים בין מפלגות.
חיים: אינך חושב שבחירה לפי דעת הרוב שיטה ראויה, נכונה לבחור מנהיגים?
זו השיטה הכי גרועה, כי אין לך גוף בחברה האנושית יותר מטומטם מרוב, זה ברור, ויותר מחולק מרוב. אלו כאלו, אלו רוסים, ואלו תימנים, ואלו כאלו, ואלו טריפוליטאים, ואלו רומנים וכן הלאה. אתה יודע שזה מחולק, עד היום הזה, כל מיני כאלה, עדות המזרח זה דרום, ועדות כאלה זה צפון, צפונים. בכל מדינה יש לך צפון ודרום מה לעשות. ודאי שהדברים האלה, סוף סוף צריכים לעלות למעלה מהם, אבל בינתיים זה כך.
חיים: אם כל אחד מושך בכיוון שלו, אז פשוט ללכת לפי דעת הרוב וזהו?
אם זה היה כך זה היה טוב, אבל הבעיה היא שמגיעים כל מיני מאכרים שהם לוקחים מקום בראש של תנועה כזאת או אחרת, ומסובבים את זה לטובת עצמם. ואז מה יוצא לך מזה, מה יוצא לעם מכל הדברים האלה? אני לא רואה שום דבר טוב מזה. גם באף מקום לא היה דבר כזה, זה הגיע אלינו מרומא העתיקה, וגם שם זה לא היה ש"עמך" בוחר, איפה זה היה? ביון העתיקה העם היה בוחר? לא, צריכים לראות עד כמה שזה לגמרי לא, באף מקום. מי זה העם שבכלל מבין על מה מדובר? הוא רוצה לחם ושעשועים, לפי זה הוא בוחר מי טוב.
חיים: צ'רצ'יל אמר שדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו.
כן.
חיים: אז אולי אין ברירה כרגע אלא להמשיך עם השיטה הזו?
לא, אנחנו רואים שזה כבר לא דמוקרטיה, ולא בחירות כמו שהוא אמר, הוא בעצמו היה גם שקרן גדול, וכל מה שאתה רואה עליהם, על כל האנשים ה"מיוחדים" האלה, כל ההצגה שלהם, זה נגמר. צריך להביא להם הכרת הרע בכל דבר שקורה, ואנחנו רואים שמסוגלים לעשות את זה. תראה מה שקורה באינטרנט בכל מיני צורות, אנחנו חייבים לתת לבורא, רק לא לדבר שזה הבורא, לתת לחכמת הקבלה, רק לא לדבר שזו חכמת הקבלה, אבל לתת לכל השיטה שלנו מקום להופיע בין כולם.
וודאי שאם תגידו לי שהעמךַ רץ אחרי מישהו, זה לא יזיז לי כלום, זה רק עניין של כסף. אני זוכר איך בפעם הראשונה בא אלי מישהו ואמר, אתה יודע, אני עומד לקבל שני מיליארד שקל לבחירות, ואני רוצה להיכנס לריצה הזאת לבחירות. שאלתי אותו, אני מבין שאתה בעל ניסיון והכול, אבל לא מכירים אותך ולא כלום. הוא אומר, אני מקבל שני מיליארד שקל, אני אעשה כזה פרסום שאף אחד לא יעמוד לידי, ולא חשוב אם מכירים אותי מקודם או לא מכירים, באים אנשים ומדברים ומסובבים סביבי כל מיני דברים, אני הופך להיות כוכב, ממש שביט שמגיע ומאיר את השמים. והוא צודק, הכול תלוי בכסף בלבד. זה העניין של בחירות עממיות כמו שאתה אומר. תביא כסף, תקבל את זה שכולם יבחרו בך.
חיים: יכול להיות מצב שהעם כן יהיה ראוי לבחור את המנהיג שלו, שהוא יעבור אולי איזו השתלמות?
אם אתה תעלה את העם למצב שהוא מסוגל לבחור, למה, בשביל מה, מאיפה, על סמך מה, ולא הדברים האלו שאתה יכול לספר להם מהעולם הזה. כי למה אתה בוחר? אתה בוחר אותו להיות מנהיג, שהוא כבר נמצא למעלה מכולם, שהוא כבר נמצא באיזה קשר עם הכוח העליון, אחרת במה הוא מנהיג, מה הוא מנהיג? לנקות את העיר, מה הוא יעשה לך? הוא צריך להיות בקשר עם כוח עליון, לדעת איך לקחת מהעם את החסרונות שלהם, הרצונות שלהם ולהעלות אותם לכוח עליון, ולשכנע את הכוח העליון, זה דרגת משה, שהכוח העליון חייב לטפל בעם הזה, והוא מוכן להיות המקשר בין הבורא לעם.
חיים: אבל זו הנהגה רוחנית.
אין הנהגה אחרת. יש עוד כוח בעולם שפועל?
חיים: לא.
אז מה? אז נשאיר את זה ככה, כל חודשיים בחירות.
חיים: או הנהגה רוחנית או בלגן.
כן, ודאי.
דודי: יש פה שאלה שחוזרת על עצמה מכמה חברים. אנחנו שומעים ממך לפעמים, דווקא כן ללכת עם הרוב, עם הכלל, "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכולי. ולפעמים "מה פתאום? מה הציבור מבין וכולי?", אז איך לאזן את זה?
אני לא יודע אם ניתן לאזן את זה. ישנם דברים שבהם אתה לא סומך על אף אחד חוץ מעל המומחה, כמו ש"ניתן לרופא רשות לרפאות". אתה לא שואל מיליון אנשים מה הם חושבים על המחלה או כל מיני מאכרים שמביאים לך כל מיני צמחים, ולא יודע מה, אלא אתה הולך למומחה שמקובל על כל האנשים, בדרך כלל, בסך הכול, מתוך המדע וההתקדמות האנושית, ואתה שואל אותו, ומקיים מה שהוא אומר.
דודי: מתי אתה בתוך העם ומתי אתה מעל לעם?
בתוך העם אני נמצא אך ורק כשאני רוצה להרגיש חסרונות, צרות, תשוקות, מה חסר להם. אז אני נמצא בתוך העם. זאת אומרת, אני לא בא לקבל מהם חכמה, אלא חסרונות, כלים, מה הם רוצים, ממה הם סובלים. לשם זה אני מגיע לעם.
אבל איך למלא את הכלים האלה, איך לסדר אותם? זה כבר לא העם, אני צריך להביא את עצמי לשבת בין החכמים ולשמוע מהם איך אפשר לסדר את זה.
דודי: מה הסיבה לחוסר היציבות השלטונית בישראל בתקופה האחרונה, בשנתיים האחרונות, שאנחנו באיזו סחרחרה כזאת של בחירות?
אנחנו נהיה בזה יותר ויותר כל עוד אנחנו לא נבחר במנהיג האמיתי העליון, וכתוצאה מזה במנהיג האמיתי התחתון. יבואו כאלו אנשים גם מביננו שהם יוכלו להיות ממש המבינים והמסדרים של כל הקהל, זה יבוא, זה יהיה. לא עכשיו, ולא בשנים הקרובות, אבל זה יהיה.
שלי: זה נשמע שאנחנו עוד נמצאים כאילו בגלות, באיזה שיטות זרות לחלוטין לאופי של העם שלנו.
את חושבת שמתוך זה שאת גרה בפתח תקווה את כבר לא בגלות?
שלי: יש אשליה כזאת.
מה את אומרת? ככה את חושבת, באמת? מה זה נקרא "גלות" את לא יודעת?
שלי: כן, אבל אין פה מודעות לזה שאנחנו בכלל חיים בשיטה זרה, בהנהגה זרה, שהכול זר לאופי שלנו. השאלה היא, איך מתוך המצב הזה, איך נגיע לבחור בהנהגה האמיתית? איך בוחרים בכלל בהנהגה האמיתית?
לפני שאנחנו מחנכים את העם אין לנו במי לבחור. אנחנו לא יודעים במי לבחור. מה ההבדל בין כל ראשי המפלגות האלה? כולם אגואיסטים ולכן יש לי רק עיקרון אחד שלפיו אני בודק אותם, רק לפי הביטחון.
וכאן אני מאוד נזהר. אני לא יכול לבחור כאלה כמו משה דיין, כמו אריק שרון, ועוד כל מיני כאלה, שבזמן שהם היו מנהיגים בצבא הם תיפקדו טוב, וברגע שהם יצאו מהתפקיד שלהם בצבא, הם נעשו מטומטמים. ככה זה.
שלי: יש הרגשה שבשנים האחרונות לא צומחים מתוך העם, אפילו מנהיגים גשמיים. אתה אפילו לא רואה איזו תחרות רצינית של אנשים שאתה אומר "אלה יכולים להנהיג את המדינה". זה נראה ממש חסר סיכוי הרבה פעמים. למה בשנים האחרונות לא צומחת הנהגה בישראל?
כי העם כזה. אם יש לך קרקע כזאת, אז מה היא יכולה להוציא מתוכה?
שלי: אז מה היית ממליץ לעם שעכשיו כבר שחוק, וכבר לא רוצה ללכת להצביע, ויודע שתהיה עוד מערכת בחירות?
אני מאחל לעם הזה דבר אחד, שיהיו לו כתבים טובים מטעם "בני ברוך", שיוכלו לעורר אותו ולמלא אותו באמת בכל מיני ידיעות נכונות, שיטות נכונות. ואז העם יגדל ויבין מה הוא באמת צריך, וירגיש שיש כאן איזה מקום שמבין והמקום הזה יכול להביא לו גם מנהיג חדש.
אבל בשביל זה אנחנו צריכים קודם כל כתבים שהם יוכלו להיכנס לתוך העם ולהסביר בתוך העם מה אנחנו צריכים לעבור כדי להגיע לישראל נכונה וחיים נכונים.
דודי: בואו נעבור לנושא האחרון המדריך למגיפה. הנחיות קבליות מהמאה ה 16.
מה זה "המדריך "למגפה"?
דודי: למגיפה, כן. אני אסביר.
זאת אומרת, איך לעשות מגיפה?
דודי: הפוך. איך להתגונן מפני מגיפה.
אז איך זה?
דודי: נעזוב את הכותרת, זה קופי רייטינג. נשתחרר ממנה, נתחיל מחדש.
ברור.
דודי: אתה רואה זה הצליח לעורר. השבוע נחשף מסמך מלפני 450 שנה תחת הכותרת "ענין זמן המגיפה ב"מ [בר מינן]". מופיעות בו עצות להצלה מפני המגיפה. את הדף הזה שכתוב עליו כ-150 שורות משני הצדדים כתב בכתב ידו לא פחות מאשר רבי חיים ויטל, המקובל בן המאה ה-16, תלמידו של האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא.
לפני שניגש לתוכן המכתב שאני אקריא לך איזה קטע ואשאל עליו, אני רוצה לדעת בכלל, מה דעתך על טקסטים של מקובלים שפתאום צצים בוקר בהיר אחד ככה, כמו איזה דרישת שלום מההיסטוריה?
אתה מאמין לזה או לא?
דודי: אני לא יודע כבר למה להאמין.
זה באמת ממנו, כן או לא? בוא נשמע מה שהוא כותב. כי ישנם כאלו "מקובלים מתקבלים" שיכולים להמציא לך כאלו טקסטים ולשייך את זה אפילו לקדוש ברוך הוא.
דודי: בהנחיות הוא כתב ככה, אלה המילים שכתובות על הפתק הזה. "הנהגת הבריאות היא שייסגר בבית א' ולא ייכנס שם שום אדם" שאינו נזהר מלהתחבר עם בני אדם. "ואם איזה אדם מדבר עימו בהיותו מחוץ לבית, גם צריך שיתרחק עד שלא יגיע אליו ההבל, (הבל הפה) של האיש ההוא".
נכון. אין מה להגיד.
דודי: נכון, מה? פרשו את זה כאילו הנה, יש פה הוראות לתקופת פנדמיה.
כן. הנהגה נכונה. זה מה שרצית לקרוא לי?
דודי: אני רוצה לשאול בכלל על הדבר הזה שפתאום צץ.
אני לא יודע, אני לא היסטוריון ואני לא שייך ולא קשור לכל מיני כאלו שמוציאים פתאום כך או כך. אבל יכול להיות שהוא כתב באיזושהי צורה, יכול להיות שזה ממנו, אבל בצורה הגיונית, לא שייך לקבלה אלא שייך לאדם שמבין שכך צריכים להתנהג במגפה.
דודי: חלק מהאנשים מצאו את דברים של הרב ויטאל אקטואליים ורלוונטיים לזמן שלנו, לזמן המגפה. שהנה הוא מספק עצות לשמירה על חוג חברתי, פיסי, שמירה על היגיינה. מה דעתך, האם לזה תורת הסוד מתייחסת או שמדובר פה על משהו אחר?
תורת הסוד לא מתייחסת לזה. אני רק לא יודע באיזו תקופה זה היה, כי הוא לא היה כל כך ידוע ומשהו גדול, רק אחר כך בסוף חייו נעשה עם התלמידים שלו יותר מכובד, אבל זה אני לא יודע.
אני לא משייך את עצמי להיסטוריה, לגיאוגרפיה אבל זה טבעי שכך. שאם הוא היה יכול להציל חיי אדם בזה שיכתוב דבר כזה אז כתב. כן. אני לא רואה בזה שום דבר מעל הטבע.
דודי: מה הכוונה "צריך להתרחק עד שלא יגיע להבל הפה, הבל של האיש ההוא"?
כמו שראיתי שאתה הולך עם מסכה. זהו, כך זה נקרא. שאף אחד לא יעביר דרך האוויר את החיידקים, לא יודע על מה בדיוק שם מדובר, אבל בדרך כלל אנשים מוסרים את זה דרך הבל הפה וככה הם מעבירים אחד לשני את החיידקים.
נורמה: אולי פרסמו את המכתב בתקופה הזאת כדי להראות איך המקובלים מקבלים בחשבון את היחס לזולת, את ההנחיות, את הדאגה לזולת במצב כזה כמו שלנו, של פנדמיה.
בבקשה, קחו את זה ותפרסמו את זה בצורה כזאת. בסדר גמור. אני לא יודע כמה שזה יעבוד אבל טוב, שיהיה גם כן.
שלי: האם המקובלים חזו עכשיו את מה שאנחנו עוברים? הם ראו את זה, הם ידעו שזה יגיע?
אין שום בעיה לראות במה אנחנו עכשיו נמצאים. אנחנו לא דיברנו על זה קודם, שנהיה במצב רע, שאנחנו ניפול? תראי מה שהיה לפני חמש ועשר שנים, ודבירנו על זה. סך הכול אם זה מגיע דרך איזה חיידק או אם זה מגיע דרך דבר אחר זה כבר לא כל כך בעיה, זה יכול להיות דרך מכת אקלים נגיד, ואנחנו דרך אגב מתקרבים לזה. ועוד ועוד.
שלי: בכל זאת, האם יש איזו סקאלה שכאילו אמורה להגיע מכה, יכולה להיות מאוד חזקה או יותר חלשה, ואנחנו מצליחים לאזן אותו או להחליף?
את זה אנחנו תמיד יכולים לאזן. תמיד אנחנו יכולים להשפיע על זה ולגרום לטובה אם אנחנו באמת רוצים בזה. וזה הכול על ידי חיבור בינינו ופנייה לבורא, שאנחנו מבקשים ממנו לחבר אותנו כדי להעלות אליו את כל החיסרון שאפשר וכדי להשפיע דרך האנשים גם את כל החסרונות האלו שיעלו לבורא. יש לנו רק כתובת אחת.
תצטרכו למצוא עוד ועוד דרכים איך לנענע את הקהל כי למרות נמצאים באיזשהו מצב די ריק ואין בו שום דבר ממשי, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל להגיע לליבם.
כל טוב לכם, תהיו בריאים ומתי שתרצו אני מוכן.
(סוף השיחה)