heb_o_rav_2008-04-15_artzaa_bk_al-pesah

בית "קבלה לעם" - הרצאת רב

על חג הפסח

הרצאת רב 15.04.08- אחרי עריכה

חג הפסח הוא חג מאוד מיוחד, המקובלים תמיד כיבדו אותו במיוחד. לעומת כל החגים הוא החג הכי גדול, כי ממנו מתחילה ההתעלות הרוחנית של האדם. כל מה שלפני פסח זו רק הכנה, כמו שכתוב, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. האדם מתחיל שנים וימים חדשים, חיים חדשים, מפני שכל החיים מתחילים רק אחרי היציאה ממצרים.

"מצרים" זה מיץ רע, זה יצר רע, זה כל האגו, כל הטבע שלנו, בינתיים אנחנו שקועים בו, אבל כל החיים שלנו מכוּונים איך לצאת ממנו, כל הטבע לוחץ עלינו שנצא ממנו. עם ישראל עשה זאת בעצמו בעבר, בדרגות הקודמות שלו, כשיצא מבבל. ודרך אברהם, יצחק ויעקב נכנסו למצרים, זאת אומרת, הייתה ירידה לאגו, לגילוי האגו של האדם, ואחר כך יצאו מזה והגיעו לתיקון עצמם.

אבל עם ישראל לא קָיים לעצמו, אלא כמו שמסביר המדרש, הבורא פנה לכל אומה ואומה כדי לתת להם את התורה, את שיטת התיקון, והם לא רצו לקבל, כי לא ידעו איך להשתמש באור הזה של תורה, כי אין ניצוצין, נקודות שבלב, בבני אדם. וכדי שיהיו בהם הנקודות שבלב, אז קודם עם ישראל עבר את הגלות, ואחר כך את הגאולה, והגיע לגובה של בית המקדש הראשון. כי במיוחד במוחין דחיה, זה גמר התיקון הפרטי של עם ישראל. ואחר כך, כדי לשרת את כל העולם, היה צריך לרדת לדרגת בית המקדש השני, למוחין דנשמה, ליפול בכלל מהגובה הרוחני הזה, ולהתערב עם כל העמים, כמו שכתוב, "לא יצאו בני ישראל לגלות, אלא כדי לצרף להם נשמות גויים". וכך הניצוצין האלו של ישראל, מתערבבים בכל העולם, והיום אנחנו נמצאים אחרי הגלות האחרונה.

יש סך הכל ארבע בחינות דאור ישר, י' ה' ו' ה', שבהן מתפתח הכלי, הנשמה שהבורא ברא. ולפי אותם ארבעה שלבים, מתגלה אחר כך כל המציאות, מתרחבת ומתפתחת עד גמר התיקון הכולל הכללי. מנקודת "יש מאין" (ראה שרטוט מס.1) התפתח רצון לקבל שהוא בחינה א', ממנו התפתח רצון להשפיע שהוא בחינה ב', ואחר כך רצון לקבל על מנת להשפיע שהוא בחינה ג', ואז הרצון הגדול לקבל הכל לתוכו, שהוא בחינה ד', ובחינה ד' נקראת "עולם אין סוף", ובזה הבריאה נגמרה. וכל זה הוא קוצו של י', י', ה' ראשונה, ו' וה' תתאה, י' ה' ו' ה', שם הוי"ה, שזה כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.

וגם כל התיקון צריך להיות באותם ארבעה שלבים, לכן יש ארבע גלויות וארבע גאולות. גלות מצרים וגאולה הייתה רק אצל עם ישראל בה' ראשונה (ראה "ה"ר" בשרטוט מס.1), כי עם ישראל שייך לדרגת הבינה וכל התיקון שלו הוא בדרגת הבינה, בדרגת בית המקדש הראשון, ואחר כך בא חורבן ונפילה. והיום אנחנו נמצאים בגלות האחרונה לפני הגאולה האחרונה, שזה בית המקדש השלישי. וזאת בעצם הדרך.

שרטוט מס.1

אז חג הפסח הוא חג חשוב מאוד בשבילנו, כי הוא מסמל את כל התהליך, שאנחנו צריכים לעבור. וכמו בדוגמא, שבה מסופר על בני ישראל שהיו במצרים, כאילו היו בגשמיות, אבל לומדים את זה מבחינה רוחנית, כי התורה מספרת על המצב הרוחני, הפנימי שהאדם עובר. אז הוא עובר מצבים שהוא מגלה את הטבע שלו כרע, אבל לא בהתחלה.

בהתחלה האדם חושב שהאגו שלו הוא אגו טוב, הוא מתפתח. כמו שלמדנו על בבל, כמה אנשים רצו ללכת אחרי אברהם? הוא גילה שהקפיצה של האגו, שרצו לבנות את מגדל בבל, היא כדי להתעלות על האגו הזה ולא כדי להשתמש בו. אבל כולם הלכו דווקא בדרך הזאת, כדי להשתמש באגו. ורק קבוצה קטנה של תלמידים הצטרפה אליו, כדי לעבוד כל הזמן על האגו. וכמה שהאגו גדל, היו מתעלים עליו, עד שהיו מגלים את העולם הרוחני. וכבר חיו בשני העולמות, גם בעולם הרוחני וגם בעולם הגשמי כאחד, ומהם נעשה במשך הזמן עם ישראל. וכל יתר הבבלים התפתחו לפי האגו שלהם, זאת אומרת, כמה שהאגו היה סוחב אותם לכל מיני התפתחויות, כך היו מתפתחים, וכך התפתחו כל העמים.

ועם ישראל שהגיע להתפתחות מסוימת בזמן יעקב, ההתפתחות הייתה על ידי ג' קווים. שמצד אחד, נותנים לאדם יצר רע (ראה שרטוט מס. 2), מצד שני, הוא מבקש את כוח האור שפועל עליו ומתקן אותו, והוא בעצמו צריך להכריע. "אני" המכריע מקבל כל הזמן תוספת האגו, וכל הזמן "האני" צריך לבקש כוח מלמעלה שיתקן אותו, ואז אדם גדל כל פעם. על פני האגו שגדל, האדם גדל מעליו. הרצון לקבל שגדל נקרא "יצחק", כוח האור שגדל נקרא "אברהם", וה"אני", האדם שגדל כקו אמצעי ביניהם הוא "יעקב".

שרטוט מס. 2

כשהגיעה בניית הכלי הראשון, אחרי אברהם, יצחק, יעקב, אז היו צריכים להיכנס לשלב ב' של הגדלת האגו. נבנָה הכלי הראשון מאברהם, יצחק ויעקב, וצריכים להגדיל אותו. להגדיל אותו זה נקרא "להיכנס למצרים", להגדלת האגו, להרגיש שהוא שולט. ומסופר בתורה שכך הם נכנסו למצרים.

מה קורה גם היום עם אדם שבא ללימוד חוכמת הקבלה? הוא מגיע מכל טוּב, העולם טוב והכל בסדר, ולא חסר לו כלום בעולם הזה, חוץ מסיפוק פנימי. בעצם אין רע, ואין משהו שמאיים לו על החיים, ואין לו כל כך פחד מהעולם הבא, אלא האדם המודרני מרגיש ריקנות. ומתוך הריקנות הזאת הוא מגיע לחיפוש, איך למלא את עצמו, וכך הוא מגיע לחוכמת הקבלה.

וכשמגיע ולומד, אנחנו כבר רואים את זה, וראיתי את זה הרבה שנים וגם על עצמי, אחרי תקופה מסוימת שלומד ומשתתף בכל מיני דברים, האגו הראשון שאיתו הוא בא והרגיש אותו ריק, מתחיל לאט לאט להתמלא ולקבל סיפוק. ואחר כך, פתאום הוא מתחיל לראות, שהוא נכנס לאיזו מרה שחורה, ייאוש, לא טוב לו, רגזנות, ממש חוסר אונים, חוסר סיפוק, יותר גרוע מהמצב שבו הוא בא. ואז יש לו טענות, מאיפה זה? ולמה הלימוד או הקבלה או הקשר שלו לזה, צריך לגרום לו להרגיש כך.

וכאן צריכים להסביר, למרות שלא כל כך שומעים. בזמן שאדם שקוע בזה שרע לו, הוא לא מרגיש, הוא לא שומע כל כך את ההסברים. אבל הוא עובר שלב, שנקרא "גלות מצרים", ש"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". ואז כמה שהוא כאילו מתקדם, נכנס ללמוד, להפצה, מתחבר לאיזו קבוצה, לומד בבית, פותח טלוויזיה, אינטרנט, רואה את השיעורים, הוא מרגיש יותר הכבדת הלב, המצב כאילו לא משתנה, נעשה גרוע יותר ולא טוב לו. וקשה להסביר לו, שזו בדיוק אותה "גלות מצרים" שצריכים לעבור, כדי לצאת לגאולה.

ולכן כותב בעל הסולם במאמרו "וזאת ליהודה", שהוא פירוש להגדה של פסח, שההכנה לגאולה היא הרגשת הגלות. וזה מה שצריכים להבין, שאנחנו לא יודעים מהי גאולה, כל אחד יכול לתאר לעצמו מהי גאולה, אבל אם נשאל מספר אנשים, נקבל תשובות שונות לגמרי.

אז "גלות" היא בדיוק הגדלת הרצון, ובירור וליבון של רצון האדם מסתם אגו, שרע לו, הוא מברר ממה רע לו, מאיפה רע לו, מי עושה לו את הרע, לאן הוא צריך להשתוקק, מה בדיוק הוא רוצה. עד שמסתם אגו וסתם רע לו וממילוי עצמו, הוא מתחיל לראות בתוכו למה זה קורה, הוא מתחיל לראות מתוך הסתר כפול. (יש הסתר כפול, הסתר רגיל, ואחר כך גילוי אחד וגילוי כפול.) אז אדם מתחיל להרגיש בכל המעבר שהוא עובר, שהוא עובר הסתרה, שמישהו נסתר ממנו. עד שהוא מתחיל לגלות, מתחיל להרגיש שהבורא מסובב אותו מאחורה ומקדימה, שם לו רגל, נותן לו יד, וכך מלווה אותו. כמו שמלמדים תינוק ללכת, מעמידים אותו והוא בוכה, אבל חייב לעשות צעד קדימה. כמו שלומדים גם במאמר "אחור וקדם צרתני".

וכך הוא מרגיש, שהבורא מצד אחד, עושה לו כל מיני הכבדות, כל מיני קלקולים בדרך. ומצד שני, נותן לו להבין שזה בא בצורה מכוּונת. לָמה? כי אחרי כל הקלקולים, הוא מתעורר קצת, ומתחיל להרגיש טוב יותר, מתחיל להבין טוב יותר, מה קורה לו בדרך, ולָמה זה קורה לו. זאת אומרת, הוא כבר מתחיל לזהות בכל התהליך הזה, שמישהו מלמד אותו, שמישהו נסתר ממנו ומטפל בו, שיש כאן תהליך מטרתי. ולכן צריכים להעריך את הגלות, לכבד אותה. לא שצריכים לאהוב אותה כדי להישאר בה, אלא לאהוב אותו הלימוד שמקבלים בזמן הגלות. כי כל עוד שבזמן הגלות, לא נייצר, לא נבנֶה, לא נייצב בתוכנו אותו חיסרון המדויק לגילוי הבורא, שנקרא "גאולה", אז לא נצא לגאולה.

הכנה לגאולה זו בדיוק למצוא אותה צורת החיסרון, שאנחנו מקבלים בסוף הגלות. אז כמה שאנחנו דוחפים את עצמנו יותר לעבור את הכבדת הלב, ללמוד יותר, להזמין יותר על עצמנו אור המחזיר למוטב, לפי כמה שהאור משפיע עלינו יותר, כך יכולות לעלות יותר ויותר רשימות מתוכנו, יותר גרועות, יותר עבות, יותר גסות. וכך אנחנו מצרפים את היצר רע מצד אחד, ואת האור מצד שני, וכך אנחנו עולים.

שני הקווים האלו מתחילים להגיע אלינו ממש במהירות, ואדם עובר מהר "שבע שנות שובע" ואחר כך "שבע שנות רעב". ההבדל בין "שבע שנות שובע" לבין "שבע שנות רעב", לא בזה שהאדם רעֵב. העובדה שבני ישראל שיצאו ממצרים התחילו לצעוק על משה, ולהתלונן לָמה ניתק אותם מאותם הסירים שאכלו במצרים. כמו שכתוב "בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע". וכן: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים"." זאת אומרת, היה להם מה לאכול, אלא שבזמן של "שבע שנות שובע" היה להם טוב, הם חשבו שהם יכולים להסתדר עם האגו שגדל לאט לאט, ובצורה כזאת להתקדם.

וגם אדם שבא בהתחלה לחוכמת הקבלה, הוא מרגיש שלא נורא, הוא יכול להתקדם עם האגו שלו והולך לו, ובצורה כזאת הוא ממשיך ורוכש את העולם הרוחני, ותופס את הבורא, והכל לפי הכלים שלו, שאיתם הוא נמצא בחיים שלו. אלא שאחר כך, מתחילים להשתנות בו היוצרות לאט לאט, הוא מתחיל להבין שעם אותן התכונות ואותה הגישה שהיתה לו לחיים ולעצמו, ועם אותה תפיסת עולם, הוא לא יכול גם להגיע לגאולה. אלא יש משהו אחר, מתחילה להצטייר בו בפנים דמות אחרת של בורא. הוא מבין ש"להגיע לבורא" זה נקרא להגיע להשפעה, לנתינה, לאהבה. שאלה יהיו התכונות שלו, כמו שכתוב, שהדביקות היא במידותיו, "ולדבקה בו שהוא הדביקות במידותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון."

זאת אומרת, "הגאולה" היא לא שאדם תופס את העולם הבא והוא ממש כרכוש שלו. "הגאולה" היא שאדם ירצה, קודם כל בגלות, לקבל את תכונות ההשפעה ואהבת הזולת. אם אדם יכול להכין את עצמו ברצון כזה להשפעה ולאהבת הזולת, זה נקרא "סוף הגלות". ולזה הגלות מיועדת, להביא את האדם, לא ב"שבע שנות שובע" שהוא ממלא את עצמו, אלא ב"שבע שנות רעב", כשמתחיל להרגיש שֶאין לו את מה שבאמת נקרא "רוחניות".

ואז נקרא שהאדם בונה "ערים יפות לפרעה". יש לו כל טוּב בחיים, פיתום ורעמסס, לכל אחד ואחד יש, אנחנו חיים טוב יותר מאשר לפני כמה שנים, ומדור לדור. אלא האדם כבר לא מדבר על גשמיות, יחד עם זאת הוא מתחיל להרגיש שיש רוחניות. אבל הוא לא מרגיש איך הוא רוכש אותה, האם צריך או לא צריך, איך להגיע אליה, הוא מתחיל לראות את עצמו יותר ויותר מיובש וריק, וזה נקרא "שבע שנות רעב". "שבע שנות רעב", שהאדם כבר מתחיל להבין שהרוחניות מצטיירת בו, בתכונות פנימיות שלו, בתכונות ההשפעה שהוא רוכש, באהבת הזולת, כמו שכתוב, "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה".

ואז הוא מתחיל גם להבין, כמו שלמדנו על תפיסת המציאות, שכל המציאות היא לא מבחוץ, ולא שהוא תופס מלאכים או בורא או עולם רוחני, אלא הרוחניות או הגשמיות, הכל מתפיסה שלו. שעכשיו הוא נמצא בחוסר הכרה, ואם ישנה את התפיסה שלו מ"לקבל" לההפך, ל"להשפיע", אז בזה יראה את מה שנסתר ממנו, יראה את העולם הרוחני. והכלי לכך הוא נתינה, אהבה, השפעה, לצאת מחוץ לעצמו. זאת ההכנה ליציאה ממצרים.

וכשאדם כך מכין את עצמו, אז הוא מתחיל להרגיש שהוא כולל בתוכו גם "מצרִים", גם "עם ישראל", גם "משה" וגם "פרעה", כל זה יש בו, באדם אחד. כמו הכלל, ש"אדם הוא עולם קטן", וכל ההבחנות שיש בכל העולם, יש גם בכל אחד, כי "פרט וכלל שווים". ואז הוא מגלה בתוך עצמו ממש, את "פּרעה", "משה", "עם ישראל", "מצרִים", את כל החלקים שמרכיבים את כל העולם שלו, ומתחיל למצוא ביניהם את ה"אני" שלו, הוא מזהה את עצמו פעם עם פרעה, פעם עם המצרִים, פעם עם בני ישראל, פעם עם משה.

ושהוא מזהה את עצמו עם משה, שנקרא "הנקודה שבלב", שמושכת אותו מתוך היציאה ממצרים, ונדבק אליה כבר, זה נקרא שהוא כבר מחליט, שהשגת ההשפעה והאהבה נקראת "יציאה מהגלות". זאת אומרת, היציאה מהגלות היא לא רכושנית, אלא דווקא לכיוון הפוך מהשכל שלנו, לנתינה והשפעה. וכשהוא מזדהה עם נקודת משה, אז הוא מתחיל באמת לפחד, יש לו בעיה, הוא מתחיל לרעוד מול פּרעה, הוא מתחיל לגלות שאפילו שיצא ממנו, אבל עכשיו הוא נחתך ממנו, מפּרעה. הוא כמו משה, בורח לארבעים שנה ליתרו, למקום אחר לגמרי. זאת אומרת, הוא פוחד להיות ליד פּרעה, פוחד שפּרעה יהרוג אותו.

ואחרי ארבעים שנה, כשהגיע לדרגת ארבעים, שהיא דרגת בינה, כשהנקודה שבלב התחזקה, ויכולה כבר להתמודד מול האגו, אז מתחיל שוב מאבק ביניהם. כמו בין שני הקווים של יצר הרע והאור (ראה שרטוט מס. 2). ואז יוצא שהאדם חוזר בתוכו, בהתנגשות בין משה ובין פרעה שבו, ומתחיל המאבק ביניהם. המאבק הוא בעצם לא על משה, משה יכול לברוח מפּרעה, והוא לא תלוי בו. הוא חזר אליו כדי להוציא את הכלים, שאפשר להוציא משליטת פּרעה, מה שנקרא "עם ישראל".

זאת אומרת, יש באדם הרבה רצונות, חוץ מהנקודה שבלב. הנקודה שבלב נפלה לתוך הלב, לתוך הרצונות שלנו, כדי לרכוש את הלב. יש לאדם לב (ראה שרטוט מס. 3), ויש נקודה שבלב. הנקודה שבלב היא הרשימו מרוחניות, היא נפלה מלמעלה, ונקראת "חלק אלוה ממעל", וכל הלב הוא רצון לקבל. בתוך הרצון לקבל הזה יש רצונות שיכולים להצטרף לנקודה שבלב, הנקודה שבלב נקראת "משה", והרצונות שיכולים להצטרף ללב נקראים "עם ישראל", והיתר הם "מצרים", ובמיוחד כל מה שאי אפשר בכלל לעבוד עימו, זה "פרעה".

שרטוט מס. 3

אז "משה" חוזר, או הנקודה שבלב נופלת ללב, כדי להוציא ממנה חלקים, בינתיים את "עם ישראל", אחר כך עוד ועוד. לעם ישראל עצמו יש אותו תפקיד כלפי כל העולם, הוא נופל לכל העולם. אנחנו מדברים כעת רק על חלק, על משה ועם ישראל, על ה"גלות" ועל "גאולת מצרים". (ראה שרטוט מס.4)

שרטוט מס. 4

אחרי שמשה ועם ישראל עולים ממצרים לבית המקדש הראשון (ראה "בה"מ א'" בשרטוט מס.4), הם נופלים חזרה, דרך בית המקדש השני נופלים לגלות. (ראה "בה"מ ב'" בשרטוט מס.4) ובגלות הם נופלים שוב לכל הלב, ללב הגדול של כל העולם. ואז הם נמצאים גם בגלות של כל העולם, כמו שנפלנו מבית המקדש השני. מה צריכים עכשיו? לתקן את עצמנו, כל עם ישראל הם עכשיו כ"משה", ואחרי זה צריכים גם להכשיר את כל העולם. זאת אומרת, התהליך הוא כמו שקרה בה' ראשונה, בדרגת הבינה. (ראה "בינה" בשרטוט מס' 2) אותו תהליך חוזר בדרגת המלכות, אין כאן שום דבר חדש, החוקים הם אותם החוקים.

אז משה חוזר למצרים, כדי להוציא משם את בני ישראל, ויש לו בעיה גדולה, הם לא כל כך רוצים ללכת איתו. הוא אומר שהוא לא מסוגל להסביר לעם את הצורך בגאולה, "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". וזה באמת כך, כי כשאדם מתחיל להסביר לעצמו, שבאמת צריך לגייס את כל הכוחות, להעביר אותם מכוחות אגואיסטים, שיצטרפו, שיתנו קצת דחף, לחץ, לנקודה שבלב, שאיתה הוא יכול לפרוץ דרך המחסום לעולם הרוחני, הוא רואה שהגוף שלו, הלב שלו לא שומע. יש מין התעניינות, אבל קטנה מאוד, נקודה קטנה מאוד, "משה" הוא מאוד קטן.

אז מה עושים? אז עוברות מכות. מכות הן לא כדי להכות את פּרעה, פּרעה הוא יצר רע, הוא לא יכול לעבור את התיקון. המכות הן כדי לבודד את עם ישראל מפּרעה. כנגד כל מכה, עם ישראל מתחיל להרגיש יותר לחץ ויותר דחף, הוא מתחיל להרגיש את פּרעה יותר רע. כמו שכתוב, "ופרעה הקריב; וישאו בני-ישראל את-עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני-ישראל, אל-יהוה."

ואז משה הולך יחד עם הבורא, כמו שכתוב, "בוא אל פרעה", משה לא מסוגל לבד. כאן כבר אדם מתחיל להילחם נגד הטבע שלו יחד עם הבורא. בתחילה הוא חושב שיש "שבע שנות שובע", שהכל בסדר, אחר כך מתחיל להרגיש שהוא חייב לתקן את הטבע שלו, לא לתפוס רוחניות בצורה רכושנית, אלא בכך שיתקן את עצמו. וכדי לתקן את עצמו בבפנים, הוא כבר רואה שהוא צריך את האור המחזיר למוטב, את הכוח העליון, שיעשה עליו את הניתוח הפנימי, הרוחני, ואז באות עליו מכות.

מה זה "עליו"? בתחילה הוא מרגיש שזה בא עליו, ממש על כל האדם. אבל אחר כך, הוא מתחיל לזהות שהמכות האלו, הן מכות שבאות על פרעה, על האגו, על הרצון לקבל, לא על כל התכונות שלו. כי אם באיזשהו מקום הוא מרגיש שיש לו נטייה לרוחניות, התכונות האלה דווקא מקבלות חוזק. והתכונות האגואיסטיות, הוא מרגיש שבגללן הוא סובל. זאת אומרת, בצורה דיפרנציאלית, המבוררת באה מכה מהבורא לפרעה, ומפּרעה כלפי כל בני ישראל וכלפי כל תושבי מצרים, כלפי כל הלב של האדם, וזה עוזר לאדם לאט לאט, לברר את הכוחות שנמצאים בו.

ואז יוצא שבאמת, כל המכות האלו הן כדי לנתק את הרצונות, הראויים ליציאת מצרים, מאותם הרצונות שאדם לא יכול לעשות איתם כלום, הם נקראים "פרעה" ונשארים ב"מצרים". ובכל הרצונות האלו יש עוד בירורים, שנקראים "מצרִים", "ערב רב", שגם אותם האדם מברר מיהם ומהם בתוכו, וגם מה שמחוץ לו או בעולם הגדול או בליבו, כי ידוע שהאדם בנוי כמו העולם, והעולם הוא כמו האדם.

וכך הוא מברר את עצמו, עד שעוברות "עשר המכות", זאת אומרת עשר ספירות, עשרה חלקים, שבהם האדם מתחזק יותר ויותר, מבין יותר, שהוא לא זקוק לכלום חוץ מרכישת אותה התכונה של הבורא, היינו, תכונת ההשפעה והנתינה ואהבת הזולת. וחוץ מכוח העליון, האור שיתן לו את הכוח הזה וישנה בו את היוצרות ויהפוך אותו מרצון לקבל לרצון להשפיע, אף אחד לא יכול. בעולם שלנו אין הכוח הזה, רק מלמעלה. והרצון הזה, שהוא מכין בסופו של דבר, הוא כל הרכוש הגדול שאיתו הוא יוצא ממצרים. זה נקרא שהיהודים "בורחים ממצרִים" עם הכלים של המצרִים, זה מה שמכינים.

בעל הסולם כותב על כך בצורה מאוד יפה במאמרו "זאת ליהודה"¹.

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כי מצוות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחיפזון." לָמה הגאולה צריכה להיות בחיפזון? כי ברוחניות אין זמן. ברגע שהרצון לקבל שלנו מוכן, באותו רגע נעשית הפעולה. ואנחנו לא יודעים מתי הוא מוכן, עשר מכות, חושך, אין כלום, חתך, עוברים מחסום. הכל סמוך אחד לשני, זאת אומרת, ברגע שאדם מוכן, מיד זה קורה. אין מושגים של זמן כמו בגשמיות, זמן מכאני, שמש, כוכבים וירח שמסתובבים, אין דבר כזה. ולכן אחרי שאדם רק הכין את עצמו, מיד באה לו הגאולה. "וכונת המצווה הייתה לזמן הגאולה," זאת אומרת, שהם היו צריכים להכין את המצות.

"וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין. וא"כ אין לך שום הויה, שלא הייתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה, יש לו צורה נבדלת בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה. כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, אנו מוצאים, שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור." הבורא ברא "יש מאין". זאת אומרת ה"יש" הזה הוא כבר דומם ולפני כן כלום, אפס התפתחות, לא הייתה התפתחות בשום דבר. אחר כך ההתפתחות הראשונה נקראת "דומם".

"אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור, אלא רק מהדרגה הקודמת לו, שנחשבת העדר בערכו. והיינו" אם נקרא כך, נחשוב על דומם, צומח, חי, מדבר, אבנים, צמחים, חיות ובני אדם. אלא אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתפתחים.

מה זה נקרא "אֵין" ואחר כך "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר"? (ראה שרטוט מס.5) שאדם צריך להתפתח מהדרגה הראשונה לדרגת הדומם, לא דורשים ממנו כלום כהכנה. אין דרישה לרצון קודם, זה נקרא "אין".

שרטוט מס. 5

אבל כשאדם כבר צריך להתפתח, כשנמצא בדרגת דומם, אם רוצה להגיע לדרגת הצומח, דורשים ממנו להכין את עצמו שירצה להיות צומח. בדרגת הדומם הוא לא צריך לרצות להיות דומם, עד כדי כך הוא בחוסר התפתחות. אבל אם נמצא בדרגת התפתחות של דומם, צריך להכין את עצמו, להגדיל את הכלי שלו, את הרצון, ולהבין מה זה שרוצה להיות צומח. אותו דבר מצומח לחי, אדם צריך להכין את עצמו ולהגיע לרצון לדרגת חי, ואז עובר לדרגת חי. אותו דבר מדרגת חי לדרגת המדבר, להכין את עצמו, לרצות להיות המדבר, ואז עובר לדרגת המדבר. (ראה שרטוט מס. 6)

שרטוט מס. 6

הפעולות האלו, שאדם מגדיל ומברר את הרצון, הן פעולות שלו, (ראה "פעולותיי" בשרטוט מס. 6), אבל הקפיצה מדרגה לדרגה היא, פעולת הבורא. זאת אומרת, בכל שלב ושלב של התפתחות, קיים אצלנו קוצו של י', י', ה' ראשונה, ו', ה' תתאה, י' ה' ו' ה', מלמטה למעלה, כך אנחנו מתפתחים. חוץ מהשלב הראשון, שבו לא היינו צריכים שום דבר, לא היינו צריכים התפתחות מצידנו. אבל כל התפתחות אחר כך היא התפתחות של האדם, והקפיצה מדרגה לדרגה היא מה'. אבל הכנת הכלי היא על האדם, לָמה? כי אם אין לו רצון, אז איך ירגיש מה זו גאולה?

שרטוט מס.7

אנחנו צריכים להשיג בדיוק אותה צורה, כמו שאנחנו מקבלים כל פעם אחרי המחסום. (ראה "מחסום" בשרטוט מס.7). מחסום הוא הגבול שאדם לא יכול לעבור בכוחו, אלא רק הבורא מקפיץ אותו. אז למטה מהמחסום אנחנו צריכים להכין חיסרון לאותה הצורה שלמעלה מהמחסום, זה נקרא שאדם "מוכן לגאולה".

בכל ההתפתחויות שלנו אין כל כך בעיה להכין את עצמנו לחיסרון הבא, כי הוא מובן לנו, פחות או יותר. הבעיה היא רק מדרגת חי לדרגת המדבר, כי בדרגת המדבר החיסרון הוא חיסרון הבורא, היינו, כוח ההשפעה. ואז למעלה מזה אנחנו מקבלים גילוי. איפה הגילוי? זה לא מתגלה לפני האדם, כמו שלומדים, זה מתגלה בכלי שלו, כי חוץ מכלי של האדם אין כלום. אז בו מתגלה תכונת ההשפעה. (ראה שרטוט מס.8 ) אם כך חיסרון לזה אדם צריך לגבש לפני הגאולה. וכל עוד האדם לא מגבש אותו, אין גאולה.

שרטוט מס.8

לכן אומר בעל הסולם "והיינו ענין הזריעה והרקבון, ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם. וכן ההעדר של הויות החי והמדבר. כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי. וצורת החי נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב ענין ההעדר הקודם להוית האדם," "העדר" זאת אומרת, חיסרון קודם להוי"ה, לגאולה, לְמה שמקבלים, לגילוי. "שהוא צורת הבהמה." מה שנקרא אצלנו "חי". "וז"ש "עייר פרא אדם יולד". אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה. והנה הכתוב אומר: "אדם ובהמה תושיע ה'". וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו." "אדם ובהמה תושיע ה'", הכוונה היא שאם אדם רוצה, הוא מתפתח כלפי היציאה מדרגת הבהמה לדרגת האדם. על ידי מה? כאן תהליך ההתפתחות, יכול לבוא רק על ידי האור המקיף, (ראה "או"מ" בשרטוט מס.9) היינו, רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה.

שרטוט מס. 9

"ויש להבין א"כ: איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה מצד הכנתם בעצמם? אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן בשיעור הזה נבדל ג"כ ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה." "בהמה" זה נקרא ששואלת על הרצון לקבל, "אדם" שואל על הרצון להשפיע, זה ההבדל ביניהם. "אדם" מהמילה דומה לבורא, "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", זאת אומרת, מי שרוצה להגיע לדביקות.

"והנה אחר כל החקירות והבדיקות, אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית." זה ההבדל בין דרגת חי לבין דרגת מדבר, מבהמה לאדם, ההתעוררות לדביקות באלוהות, "דביקות" זה נקרא "השתוות הצורה".

ואין לאדם מה לחשוב על הגאולה, כל עוד לא יהיה בו רצון לאהבת הזולת, כמו שיש בבורא, שרק זו בעצם התכונה שלו, לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה". על איזו גאולה האדם חושב אז, להרוויח מיליון או מיליארד? מה ה"גאולה" שהוא חושב על עצמו? האם חושב להיפטר מצרות? הרי צרות נשלחות לו דרך "פרעה", דווקא כדי לקרב אותו לרצות להגיע לאהבת הזולת. הוא לא יכול לבקש מפרעה לא לתת לו מכות, כי המכות האלו צריכות ללמד אותו להגיע לצורת החיסרון הנכונה, לברוח מפרעה לההפך, לבורא, מקבלה להשפעה.

"אשר רק מין האדם מוכן אליה ולא זולתו. ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי.

"ולפי"ז נבין ג"כ ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה. ובזה נבין דברי המשנה, שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"."

שאלה: השרטוט מזכיר ערימה של פחמים, אבל מאיפה אני לוקח גפרור להדליק את הפחמים האלה? האם הקבלה תיתן לי את הגפרור?

אני יכול לספר לך רק מעט יותר ממה שכתוב בספר. התפקיד שלי הוא רק להסביר איך לקרוא, ואתה תבדוק אחר כך האם אני צודק או לא. אני גם מעוניין שתבדוק, כי העובדה שאתה לא מאמין ואתה ספקן, מעידה שיש לך חוש ביקורת, וזה טוב מאוד. כי על ידי הבדיקה, אתה תגיע באמת להבנה עמוקה יותר. תלמיד שרוצה לדעת לבד ולא מאמין הוא תלמיד טוב. אז בסופו של דבר העזרה צריכה להגיע מלמעלה. אנחנו נמצאים ב'ים' של אור, וכמו שלמדנו יש לאדם תרי"ג רצונות וכנגדם יש תרי"ג אורות, ואדם צריך להזמין את פעולת האורות על הרצונות, לא יותר.

תלמיד: זה קל בדיבור.

אני מסכים איתך, זה לא פשוט. אבל קודם כל, כולנו צועדים לקראת זה, כולנו מחויבים, בנויים ויכולים לעשות זאת. והבחירה היא או שנעשה בעצמנו קדימה צעדים או ש"פרעה" יקום. וכמו שאנחנו כבר מתחילים להרגיש, הוא יותר ויותר מאיים, זה הכל. אבל בהחלט, האור המקיף פועל בצורה נפלאה, הוא מברר את הכלים ופותח רצונות.

שאלה: למדנו, ואתה גם אומר לא פעם, שאין כפיה ברוחניות.

"ברוחניות" הכוונה מצד הבורא?

תלמיד: לא ידעתי, שזה מתחלק לשניים. זה רק מצד הבורא, לא? האם יש עוד כפיה?

מצד הבורא הכל בכפיה.

תלמיד: אף פעם לא אמרת זאת.

מהרגע הראשון בעולם הזה "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, בעל כורחך אתה מת", איפה לא עובדים עליך בכוח?

שאלה: עם ישראל לא רצה לקבל את הגאולה, את הרוחניות, מהקדוש ברוך הוא.

לא, חוץ ממשה, אף אחד לא רצה. כמו שהיום.

שאלה: כי העם ידע מה מצפה לו, איזה תפקיד הולך להיות לו? למה הוא לא רצה?

כי רק הניצוץ הקטן של האור נמצא בתוך הרצון לקבל, ובכל אחד ואחד יכול להיות רק רצון קטן מאוד מכל יתר הרצונות, ואותו רצון נמשך ממש למטרה הנכונה. כי רוחניות, אדם מתאר כמשהו נשגב. אבל אם הוא מברר שהיא רק השפעה ואהבת הזולת ונתינה מחוץ לו, ללא שום חשבון אליו, מי ירצה דבר כזה? אבל משבירת הכלים, מהכנה, יש בנו הניצוץ הזה, הוא גם נמצא בעל כורחו, אדם לא פנוי ממנו. השאלה, האם אדם הולך לפתח אותו נגד כל יתר הכלים שלו או לא? וזה נקרא "בחינת משה".

אם אדם בכל זאת הולך ומתפתח, בניצוץ הזה, אז אומרים בבחירה חופשית, שאדם לא רוצה. עליו להיכנס לקבוצה, מביאים אותו לקבוצה, נותנים לו ספר, נותנים לו מורה, נותנים לו כל התנאים. עליו להתחיל, להשתדל במשהו, על ידי זה הניצוץ מתפתח, הניצוץ הזה מושך אותו קדימה, יותר מהמכות שבכל זאת יקבל מאחור, כי להתפתח אדם חייב. הוא כבר קיים בגמר התיקון, וצריך להגיע לאותה הצורה הסופית, המתוקנת.

זאת אומרת, כבר לא בעל כורחו, הבחירה החופשית נמצאת עכשיו ביד האדם, להימשך לאותה מטרה על ידי האור או לחכות למכות פרעה.

שאלה: מה היה קורה לעם ישראל אם לא היו נגאלים?

אין דבר כזה, "אם לא היו נגאלים".

שאלה: לא קיים מצב כזה?

לא. אם לא היו נגאלים על ידי משה, היו נגאלים על ידי פרעה. במקום מאתיים ועשר שנים, היו נמצאים בגלות ארבע מאות שנה, כמו שכתוב בהבטחה לאברהם, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". והם קיצרו את זמן הגלות, את התקופה הזאת. כמו שאומרים עכשיו, עד סוף ששת אלפים שנה, תצטרך להגיע להשפעה, אתה וכל העולם.

תלמיד: "בעתו" או "אחישנה".

"בעתו" או "אחישנה", זה ההבדל. או לפני זה על ידי "אחישנה", שישראל נקרא "מקצרים", "מקדשים את הזמנים", או על ידי "בעתו", יגיע הזמן והמכות, כמו שהנביאים אמרו. הנביאים כתבו בשפת ה"בעתו", הם לא ידעו "אחישנה". כי התהליך בדרך "אחישנה" נמצא בידיים שלנו, בבחירה חופשית שלנו, אבל הם כתבו ב"בעתו", זאת אומרת, לפי חוקי הטבע.

תלמיד: "בעתו" זה ביסורים.

לפי הזמן.

תלמיד: ו"אחישנה" זה בלי ייסורים. זה יותר מתקבל, כי תוכנית הבריאה היא שלימה.

כן.

שאלה: שמעתי אותך אומר, שלמשה היה ויכוח עם המלאכים על עניין התורה, והוא אמר שאין להם אגו ואין שנאה. והסברת, שככל שהאגו עולה יותר, השכר גדול יותר. אז אולי לא כדאי ללמוד עכשיו קבלה, אלא לחכות עוד מאתיים שנה, שהאגו יהיה באמת גדול, ואז הקפיצה תהיה גדולה יותר.

מאיפה יגדל האגו?

שאלה: אני לא יודע, אני שואל.

אני לא רואה אנשים שנמצאים ברחוב כך סתם, ויש להם אגו שמיום ליום גדל. נצטרך לחכות מאתיים שנה, ואולי אז הוא יגדל קצת יותר. האגו גדל רק במידה שאדם יכול להתמודד עימו, עד כמה שאדם מושך אור, אז האגו גדל. זאת אומרת, יצטרכו לתת לאדם קצת מכות, בכל זאת להביא אותו לחוכמת הקבלה, על ידה יצטרך למשוך את המאור, ועל ידי המאור, יגדיל את האגו. הכוחות האלה צריכים להיות מאוזנים, שמאל ימין, שמאל ימין. לא יכול להיות שיתנו לאדם יותר אגו ממה שהוא יכול לתקן, אחרת הוא לא יהיה במצב של בחירה, כמו שכתוב "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי".

שאלה: אז גם האגו בא מלמעלה?

ודאי שהאגו בא מלמעלה, פרעה בידי משה, פרעה הוא האחוריים של משה.

שאלה: אז אני לא יכול להגיד לאדם "אתה אגואיסט", מה הוא אשם?

נכון, כך אנחנו לומדים.

שאלה: איזו משמעות רוחנית יש לעובדה שמשה לא נכנס לארץ המובטחת?

משה שייך לבינה.

אנחנו עוברים ארבעה שלבים שהם, הסתר אחד, הסתר כפול, מחסום, שכר ועונש ואהבה.(ראה שרטוט מס. 10) הסתר אחד והסתר כפול זו המציאות שלנו כאן, היום בלימוד חוכמת הקבלה, כאמצעי להגיע לרוחניות. הרוחניות מתחילה מהמחסום ומעלה.

שרטוט מס. 10

מתחת למחסום יש המלכות, שאנחנו רוכשים בהסתר כפול ובהסתר אחד, בזדונות ושגגות, כל היצר הרע.(ראה שרטוט מס.11) ואת המלכות אנחנו מתחילים להעלות לדרגת בינה, ו"בינה" נקראת ם' סתומה או ארבעים, ארבעים שנות מדבר. וזו דרגת משה, משה היא דרגת בינה, רועה נאמן, אמונה, בינה.

שרטוט מס.11

אז משה מוביל אותם כל זמן שהם צריכים לרכוש את דרגת הבינה, דרגת האמונה, עד שהם מגיעים לדרגת הבינה, הם ממש מוכנים להתחיל לתקן גם את מלכות, כי התיקון נעשה בשני שלבים. קודם כל, רוכשים כוונה על מנת להשפיע (ראה שרטוט מס.12) ואחר כך עובדים ברצון לקבל, בלצרף אליו כוונה על מנת להשפיע.

שרטוט מס.12

אז הרצון לקבל על מנת להשפיע כבר נקרא "ארץ ישראל". משה לא שייך לרצון, לעבודה למעלה מדרגת הבינה, לכן הוא לא נכנס לארץ ישראל. הוא עלה להר נבו ברוחניות, לא בגשמיות, הסתכל מלמעלה על ארץ ישראל, עשה תיקונים, ושלח את העם. כי למעלה זו כבר דרגה של לקבל על מנת להשפיע, זאת דרגת האהבה. "אהבה" זה נקרא "נתינה", שכבר בפועל נותנים. ובדרגת בינה רק רוכשים את הכוונות האלה, כדי לתת.

שאלה: אז כל מה שמשה נתן לעם ישראל, לא נחשב לנתינה?

לא, הוא נתן את הכל, אבל הלאה לעבוד בלקבל על מנת להשפיע, זה כבר "יהושע".

שאלה: הבורא ברא את הנברא בתכונות מנוגדות, כדי לגרום לו להגיע לתכונות של הבורא באופן עצמאי. אם כך למה הוא מכריח אותנו להתפתח? הוא בעצם דוחף אותנו, ואם לא נעשה את זה, אז נעשה את זה בכוח. אז למה הוא לא ברא אותנו בתכונות כאלה מראש?

כי אז לא היינו מרגישים את גמר התיקון. ב"הקדמה לספר הזוהר", מסביר בעל הסולם, שאנחנו מלכתחילה נמצאים בגמר התיקון, הבורא ברא הכל מיד, אין שום שינוי במצב האמיתי. אלא אנחנו נמצאים באותו מצב של גמר התיקון, אבל מרגישים ממנו רק דרגת נפש. מה זה "נפש"? כמו תינוק אחרי לידה שלא שומע, לא רואה, לא מרגיש, רק אחרי זמן מה, שבועיים שלושה, מתחיל לשמוע, אחרי ארבעים יום מתחיל קצת לראות. זאת אומרת, יש זמן של קליטה, של התפתחות.

אותו דבר אנחנו, אנחנו נמצאים בגמר התיקון ולא מרגישים אותו, וצריכים עכשיו לפתח כלים כדי להרגיש אותו. הכלים הם החסרונות, אם לא יהיה לנו חיסרון, אז נישאר כמו שעכשיו ולא נרגיש אותו. הבורא ברא דבר מושלם ואותנו שלמים, אבל מצידנו חסרה השתוקקות, תיאבון לזה, האדם צריך רעבון כדי להרגיש, שיהיה לו חיסרון משלו.

ולכן כל ההתפתחות היא התפתחות פנימית של האדם, דבר לא משתנה. תפיסת העולם משתנה מתוכו, אדם מגלה מתוכו את עולם אין סוף, וחוץ מזה דבר לא משתנה.

שאלה: אני רוצה להתייחס למשפט "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". יש פה אזושהי בעיה, כי ככל שאדם לומד ומתפתח, אז בעצם הוא נמשך יותר ליצר הרע שלו.

לא, הוא נמשך יותר ליצר רע וגם נמשך יותר ליצר הטוב, זה מאוזן משני הצדדים. הוא כאילו מתפתח בקונוס.

שאלה: אז זה באמת התהליך הטבעי שמביא לגאולה?

ודאי, כי אדם צריך להיות ברצון לקבל גדול מאוד, ובדיוק לגילוי הבורא. בעל הסולם מתאר זאת בצורה יפה בדף ע' ב"איגרות", כמו בחור שמשתוקק לבחורה, עד כדי "חולת אהבה אני". אז יש לו רצון גדול מאוד.

שאלה: אבל זה לא יצר הרע, זה להפך.

בדוגמא של בעל הסולם, ודאי שזה יצר רע, וגם לא יצר רע, זו סתם בהמיות. את היצר רע אנחנו משייכים רק כנגד הבורא, כשנמצאים ההפך מהבורא, זה נקרא "יצר רע". כשבחור נמשך לבחורה, זה לא יצר רע, זה סתם בהמה, "לא יגונה ולא ישובח", זה לא שייך לרוחניות, לא בחיובי ולא בשלילי. אלא כשאנחנו מגיעים לרוחניות, אנחנו חייבים להיות ברצון לקבל גדול מאוד לרוחניות. רצון לקבל ורוחניות הם דבר והיפוכו, רצון לקבל לעומת רוחניות שהיא להשפיע, לתת. שני הדברים האלה, גם מצד הרצון לקבל וגם מצד הרצון להשפיע, חייבים לבוא ולהתחבר אצלנו במתח מסוים ועוצמה מיוחדת, שבזה אדם פורץ את המחסום.

שאלה: יחד עם זאת, זה מהווה גם סכנה גדולה, ככל שהיצר גדול.

לא, איזו סכנה יש ברצון לרוחניות? זה לא רצון לרכוש, לכסף, לכבוד, או למשהו בעולם הזה, זה לא שייך. אלא לרוחניות. יש גם כל מיני השלכות לגשמיות, האדם שורף יותר קלוריות, פזיז יותר, חם יותר, אבל לא שפתאום נעשים לו רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה או למושכלות, ודאי שלא.

הוא לא צריך להתמודד עם זה, זו כבר פסיכולוגיה. אם אדם מתפתח לא על ידי שיטת הקבלה, אם הוא מתפתח על ידי פסיכולוגיה או כל מיני שיטות אחרות, אז פתאום סוחבים אותו חזרה לכסף, סוחבים אותו חזרה לעוד משהו. יכול להיות גם, שאדם נמצא בזה כתוצאה מלימוד לא נכון, פתאום מקבל איזו מין הכבדה ונזרק שוב לחיים הרגילים.

שאלה: בקיצור, זה רק ברוחניות.

רק ברוחניות. יצר רע גדול יותר זה יצר נגד הבורא ולא גשמי. "נגד הבורא", שאדם מגלה שהוא לא רוצה אותו. זאת אומרת, לאנשים החזקים, מגיעה הכבדת הלב, שאדם מתחיל להרגיש, שהוא לא רוצה את הבורא, נמאס לו, הוא לא מסוגל, לא רוצה. אבל זה מכוּון נגד הבורא בלבד, ודברים כאלו עוברים עליו. אבל לא שפתאום מקבל חשיבות לכמה דולרים או לאיזו שליטה. וזה אם ההתפתחות היא נכונה, על ידי המאור המחזיר למוטב.

שאלה: יכול להיות שאדם עובר מצבים, כמו שתארת, ובעצם לא שם לב, לא יודע לזהות אותם?

לא. בסופו של דבר, ההתפתחות חייבת להביא את האדם דרך בלבולים להבחנות, בלבול והבחנה חדשה, בלבול והבנה חדשה, בלבול או ייאוש, כל מיני מצבים לא נעימים, ושוב מבין ושוב רגיש ושוב שולט במצב, כך זה עם זה.

שאלה: אז ההבחנות הן חדות, הן ברורות.

יחסית, תלוי באינטנסיביות שהוא משקיע.

שאלה: אז כל הלימוד של הקבלה הוא לקבל על מנת להשפיע.

כתוצאה הסופית.

שאלה: "להשפיע" זה בעצם נתינה, לתת. לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת "לתת". לתת מנטלית, רוחנית, כסף, מה לתת? עכשיו פסח, יש הרבה משפחות שזקוקות לכסף.

לא. לקבל על מנת להשפיע זו הדרגה האחרונה של ההתפתחות שלנו. אנחנו נמצאים עכשיו בעולם הזה, בדרגה התחתונה ביותר, אפילו לפני הכרת הרע. (ראה שרטוט מס.13) כי בהסתר ובהסתר כפול אנחנו מכירים את הרע שלנו, עוד לפני שנגיע לרוחניות.

שרטוט מס.13

רוחניות מתחילה מהמחסום ומעלה. ולקבל על מנת להשפיע זו כבר דרגה גדולה מאוד, זה אחרי תיקון של הרצון לקבל, שבהחלט אין עוד מה לדבר עליו.

אנחנו לא יכולים לתפוס את זה, גם לא רציתי כל כך להרחיב בזה, כי אלה דברים שצריכים הסברים ארוכים.

שאלה: האם כל אלה שלומדים קבלה ומבינים ויש להם מושג, צריכים לתת, הם צריכים להשפיע?

לא.

שאלה: הוא נשאר אותו דומם, עד שהוא מגיע לדרגה של בינה ואז הוא מתחיל לתת?

אני אומר שלקבל על מנת להשפיע זו הדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות בהתפתחות, ואתה אומר, "מי שלומד קבלה חייב לתת".

תלמיד: לא כל מי שלומד, כל מי שמרגיש.

אבל בעצמך אמרת שזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". אז תן לי, אני אקבל ממך על מנת להשפיע.

תלמיד: מה זאת אומרת, "לתת".

אתה תיתן ואני אקבל.

תלמיד: יש לי מאה אלף דולר ואני נותן.

תביא. אני מקובל, אני אקבל.

תלמיד: חשבון פשוט, אתה מקבל ולא נשאר לי בסוף שום דבר.

מה זה "שום דבר"? בסוף יהיה לי משהו.

תלמיד: כל המאה אלף דולר הלכו.

מהכיס שלך לכיס שלי.

שאלה: ואיך אני אמשיך לתת, אם אין לי?

זאת בעיה שלך, אולי יש לך עוד.

שאלה: אני רק שואל שאלה פרקטית.

השאלה היא פשוטה, מה שמדובר בעולם שלנו כלקבל ולתת, בכלל לא בא בחשבון בחוכמת הקבלה. מה שאנחנו מעבירים אחד לשני בידיים, אנחנו סך הכל מקבלים זה מזה, ולא נותנים, אף אחד לא נותן. אם אני נותן לך, כדאי לי, אם אתה נותן לי, כדאי לך. אין בעולם הזה נתינה, כולם אגואיסטים, ואם עושים פעולה, עושים מפני שכדאי לכל אחד.

שאלה: יש הרבה אנשים שנותנים מכל הלב, והם נהנים לתת.

מכל "הלב הבהמי" שלהם, שזה נקרא אצלם שכדאי להם לתת. ולכן אני אומר, שיהיה לי קשה להסביר, כי צריכים לזה הכנה, לימוד. ואני מבטיח שתוך כמה שיעורים, תבין שהעולם שלנו נמצא כולו תחת רצון אגואיסטי, אין כאן אף אחד שנותן, כולם רק מקבלים, כמו שכתוב "כולם כבהמות נידמו", דרגת הקבלה בלבד. מה לעשות? צריכים לדעת את הטבע. מתי מכירים את הטבע? רק כשמכירים משהו מחוץ לו.

כשאנחנו נמצאים תחת הטבע הזה, טבועים בתוך האגו, אנחנו לא יודעים אם יש משהו מחוץ לו, אלא כל דבר שנקרא שאני "מוסר" לך, זה נקרא ש"נתתי" לך, כל דבר שאני לוקח ממך, זה נקרא "קיבלתי" ממך. אבל אם אנחנו נמצאים בתוך העולם הזה, שהוא כולו בתוך האגו, אז אין לתת ולקבל בצורה שהקבלה מדברת, אלא הכל רק מקבל. יש מחוץ לעולם שלנו עוד מרווח גדול מאוד, ושם רק נתינה.

שאלה: זאת אומרת, שאף אחד מאיתנו לא נמצא בעולם של הנתינה.

אף אחד.

שאלה: אז מתי נגיע לזה?

על זה אנחנו לומדים.

שאלה: עד מתי אנחנו לומדים? יש כאלה שנמצאים בדרגה גבוהה יותר. הנשמה שלהם עלתה והגיעו, כפי שהסברת, ויש כאלה שנמצאים נמוך. אלה שנמצאים גבוה, מה הנתינה שלהם? מה ההשפעה שלהם?

לא בכך שהם מחלקים לאנשים שנמצאים למטה וחסר להם. גם זה נגד ההיגיון הבריא שלנו.

תלמיד: אין פה שום היגיון.

אין שום היגיון. ההיגיון הוא בכלל הפוך על הפוך. ומה פתאום שאדם ילך ויחלק בעולם? הבורא הוא בעל הבית של הכל, הוא עושה לכולם רע, ואדם ילך ויעשה במקומו טוב.

שאלה: בליל פסח אנחנו מרימים כוס שנייה ואומרים "והיא שעמדה לאבותנו". יש הרבה פירושים בעולם התורה, איזה פירוש יש לקבלה, מה משמעות "היא שעמדה לאבותנו ולנו"?

שנגיע לאותה הגאולה, שהיתה לנו במצרים. שאז רק עם ישראל יצא מגלות לחירות ונעשה לעם, לפני כן לא היה עם. והתנאי ליציאה ממצרים, שהיינו מוכנים להתחבר יחד, "כאיש אחד בלב אחד", ולעמוד בערבות מול האגו שלנו, סביב האגו שלנו, סביב "הר סיני", הר של שנאה. גילינו את השנאה הזאת, והיינו מוכנים להתאחד מולה, ולבקש מהכוח העליון שיעשה מאיתנו גוף אחד, וכך נעשָה רק עם ישראל.

אחר כך הנשמות האלה יורדות לעולם הזה, נופלות מהרוחניות לגשמיות, נמצאות כמעט אלפיים שנה בגלות, בערבוביה עם כל יתר הנשמות. ועכשיו מגיע הזמן שכולנו צריכים לעלות מהגלות האחרונה הזאת לגאולה האחרונה, "השלימה" מה שנקרא.

ואז אנחנו אומרים שמה שקרה לנו אז, "והיא שעמדה", גם עכשיו נגיע לזה.

שאלה: עם ישראל היו מאוחדים במצרים?

לא, אבל היו רוצים להתאחד, מוכנים להתאחד, וזה מה שגרם ליציאתם ממצרים.

שאלה: הרצון שלהם?

כן, הם היו מוכנים. לכן התנאי הסופי באמת ליציאת מצרים הוא הערבות.

שאלה: מה קשור "חד גדיא" לפסח?

כל פסיק שיש בהגדה הוא, ממש קודש קודשים, הוא כתוב על ידי מקובלים, ובכל דבר ודבר יש סימנים לרוחניות.

האורות הם שעוזרים לנו לצאת מהאגו שלנו לרצון להשפיע, ואז לגלות עולם נצחי, שלימות, רוחניות, הרמוניה, להתנתק מההרגשה של חיים ומוות, והיציאה הזאת יכולה להיות על ידי האור העליון, ג"ר דחכמה. זה אור גדול מאוד, מיוחד, שמשפיע על האדם. האור הזה מגיע אלינו מראש של עולם האצילות, ג"ר דאצילות, ומגיע דרך מערכת מיוחדת שנקראת "י"ג תיקוני דיקנא". וכל הסימנים ב"חד גדיא" מדברים על י"ג התיקונים האלו.

עוד נדבר וגם נלמד על כל נושא הפסח ממקורות שונים, מ"בית שער הכוונות" ומ"שער הכוונות" של האר"י, מ"תלמוד עשר הספירות", ממאמרים של בעל הסולם, ומכל מיני כתבים, אולי אפילו מהגמרא, מ"מסכת פסחים" ואפילו מ"שולחן ערוך". כל סימן של פסח הוא רמז לרוחניות.

שאלה: מה הסמליות של "ים סוף"?

ים סוף" הוא כשיוצאים ממצרים, כשמגיעים להחלטה הסופית, שנמצאים בבהמיות, באגו, ברצון לקבל, ואז חותכים וקופצים, ו"מים זדונים" נעשים כרחמים. "קריעת ים סוף" זה גם ג"ר דחכמה, שמגיע אלינו אור מיוחד שפותח לנו את היציאה מפּרעה. אבל כשאדם עובר לרוחניות, רק קומץ קטן של הרצונות שלו עוברים לרוחניות, ועוד הרבה רצונות נשארים כאילו ב"מצרים", ואחר כך לאט לאט הוא מעלה אותם ומתקן.

שאלה: "ים סוף" לא קשור לנושא של המחסום?

נכון, הוא המחסום.

אני שמח שהנושא נעשָה כל כך קרוב לכולם, אז נקווה שנזכה לגאולה מהירה, ולכולנו חג שמח וכשר.

(סוף ההרצאה)

---

1. "וזאת ליהודה", ספר "קבלה למתחיל", עמוד 262↩