"שלבי הסולם"
על הרב יהודה אשלג בעל הסולם
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 31.08.10 - אחרי עריכה
בן-ציון: התכנית שלנו היום מוקדשת לבעל הסולם, הרב יהודה לייב הלוי אשלג. לדבר על בעל הסולם, כמובן בתכנית אחת זה בטח לא יספיק, וגם לא אולי בספר אחד, לסקור את כל עבודתו, את מפעלו, את דמותו ואת כל פעלו. בכל זאת הייתי מתחיל עם שאלה אליך, אם אתה היית צריך לספר על בעל הסולם, במה היית מתחיל דווקא?
מה שאני יודע זה מאוד מעט. אני לא היסטוריון, אף פעם לא חקרתי את זה, אלא פה ושם כשדיברתי עם רב"ש, ממש דקות ספורות כל פעם על אבא שלו, יותר הוא לא רצה להגיד לי.
בן-ציון: ובכל השנים שהיית עם הרב"ש?
בעל הסולם היה בחור מפולניה שחיפש, היה מאוד מוכשר, ממש גאון, היה דיין בוורשה ששם היו אז שלושה מיליון יהודים חרדים והוא היה דיין, זאת אומרת, היה לו כוח, ידיעה, עוצמה וכבוד והכל, אבל מאוד חיפש. היה שייך לחסידות פורסוב, זה מקום קטן ליד וורשה, והיה נוסע לשם לרבי מפורסוב, וכשהיה אצלו שאל אותו על אילו הדברים, וההוא לא רוצה להגיד לו שום דבר. ופעם אחת, בהזדמנות כביכול, כי אנחנו מבינים שהכול מכוּון מלמעלה, הוא ראה שם איזה ספר בשם "עץ חיים" של האר"י, ולקח אותה ופתח, עד שהרבי מפורסוב נכנס ושאל, "מה אתה עושה, למה אתה לוקח, זה לא בשבילך, שים את זה במקום". אבל בינתיים הוא ראה שזה "הספר" שהוא צריך כדי למצוא את התשובות לְמה שכל כך חיפש.
בן-ציון: לזה אחר כך הוא קרא "מה הטעם בחיינו?"1
כן, מה שכל כך הדאיג אותו, והוא השיג את הספרים האלו והתחיל ללמוד.
בן-ציון: שׁם בתוך המדרשה הזאת של הרבי מפורסוב?
לא, הוא גר בוורשה.
בן-ציון: הוא למד עצמאית.
כן. הוא התחיל בערך בגיל 17, 18 ללמוד חכמת הקבלה, אבל באמת השיג אותה במלואה אחרי כמעט עשרים שנה. היו המון שנים, אפילו כשהוא הגיע לירושלים והיה עדיין בבירורים, למד ב"כולל" הידוע "חיי עולם" בכיכר השבת, ובכל זאת היה כל הזמן עוד ועוד מתעמק. כך אמר רב"ש, שמהרגע הראשון, לקח לו בעצם כמעט עשרים שנה עד שהוא השיג את החכמה במלואה. במלואה אולי לא, אבל כל עשרים השנים האלו היו שנות החיפוש, שנות הגילוי.
עוד אמר רב"ש, פעם אחת כשאבא חזר מהרבי מפורסוב, היה מאוד עייף מהדרך, שכב על הספה בסלון ואמר "זהו, כאן אין מה לעשות, אני חייב לנסוע לארץ ישראל". היו לו כמה סיבות לזה, הוא ראה שהטבח בגרמניה ובפולניה ממש התרחב.
בן-ציון: כבר שם הוא הרגיש שזה עומד לקרות?
כן, הוא כבר ראה.
בן-ציון: זה היה בשנות העשרים בסך הכל.
כן, אבל הוא ראה שגם אין לו עם מי ללמוד יותר, אין את מי לשאול, הוא כבר עבר את המורה שלו, את הרבי שלו בעצמו, ולכן אמר שחייבים כבר לנסוע הלאה, לחפש עם מי ואיפה ואיך, כי לבד בלתי אפשרי. ואז בגיל צעיר, בשנת 22 הוא הגיע לארץ ישראל.
בן-ציון: אני מבין שכשהוא החליט לעלות לארץ, היו לו הרבה בעיות בפולין.
כן.
בן-ציון: באיזה עניין היו הבעיות?
הוא היה איש ידוע, דיין צעיר, עילוי, והוא אמר שחייבים לעלות לארץ ישראל, זה הזמן.
בן-ציון: בפומבי?
כן. אסף המון משפחות שרצו לעלות יחד איתו, הם הזמינו אפילו בתים טרומיים מהולנד, ורצו לעלות ולעשות כאן ישוב, והוא רצה לעשות איתם ממש ישוב רוחני בארץ ישראל, להקים כאן חברה חדשה רוחנית. זה היה בשנים שהישוב רק קם.
בן-ציון: רק התחיל.
כן. והרבנים בוורשה יצאו נגדו, עשו עליו חרם. בסופו של דבר הוא ברח לבד, אפילו בלי המשפחה. המשפחה הגיעה אחר כך, רק הוא ובנו הבכור, הרב שלי, רב"ש.
בן-ציון: הם יצאו ביחד.
הם יצאו ביחד והגיעו באנייה דרך אלכסנדריה ליפו בשנת 22. זה בערך מה שאני יודע עליו. הם גרו בירושלים. כשהוא הגיע לירושלים, הוא מאוד התאכזב מאיך שלומדים שם חכמת הקבלה, הוא כתב על זה באגרת. אחר כך הוא חיפש עם מי עוד ללמוד, שמח לפגוש את הרב קוק שהיה באמת בעל קומה גובהה כמקובל ושמח להיפגש עימו, ואת ההערכה הזאת גם מסר לבנו הבכור, הרב"ש, המורה שלי. בהתחלה רצה להתעסק במשהו שלא יכירו שהוא מקובל, רצה לפתוח עסק לעיבוד עורות ולקבל כמה תלמידים, ובשקט ללמוד ולעבוד כך שלא יבחינו בהם שהם לומדים חכמת הקבלה בזמן העבודה. וככה הם היו מעבדים את העורות לקלף, זאת אומרת לספרי תורה, למזוזות, לתפילין, כדי להתפרנס מזה, ובנוסף השאירו זמן ללמוד יחד חכמת הקבלה,. כך חשב לעשות. אבל כשהגיע, מיד גילו שזה הרב מוורשה וכולי.
בן-ציון: כאן בארץ. ואז?
ואז לא הייתה לו ברירה כי הוא לא יכול היה לרדת מרבנות לבורסקאות. ויצא שהיה חייב להיות רב בגבעת שאול, ואחר כך עקב העבודה שלו גם ברבנות וגם בקבלה, היו זמנים שלא כל כך כיבדו והסכימו עימו.
בן-ציון: הוא עבד בסלילת רכבת.
כן, בתל אביב אחר כך בבני ברק. הבנים שלו עסקו בבנייה, בכל מיני עסקים, פשוט כדי להרוויח כסף. באותו זמן בכלל, הישוב היה אחר מהיום, כולם היו צריכים לעבוד. בהרבה עבודות וודאי שהוא מאוד השתוקק להפיץ את חכמת הקבלה, הדפיס הרבה ספרים, הפיץ את עיתון "האומה" בשנות הארבעים. הוא ידע על המלחמה שמתקרבת, על השואה, הוא הרגיש את כל הדברים האלה. מספרים עליו שהוא עצר את הצבא הגרמני שהתקרב לארץ ישראל. אלה כבר סיפורים כאלו שאנחנו לא מקבלים אותם כמו העמךַ, אבל בכל זאת היו לו הרבה כוחות, וכן, הוא היה איש שרואה למרחקים מעבר לזמן.
בן-ציון: הוא כותב על עצמו, "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל". מה המשמעות של כזה משפט?
נשמה זה כלי מיוחד שהאדם רוכש ולא שסתם הנשמה נוחתת בך ומתלבשת כמו איזו רוח רפאים, אלא אתה צריך לעלות לגובה הזה על ידי מאמצים גדולים, ולהגיע למעמד כזה כנשמת האר"י. אתה צריך להיות ראוי לזה, זה לא נס שנותנים מהשמיים פתאום למישהו.
בן-ציון: כי כך זה נשמע, לפי איך שהוא כותב את זה.
לא, את זה נותנים לאדם שחייב לבצע קודם כל תפקיד, זה ברור. מהאר"י והלאה, חוזרת אותה הנשמה המיוחדת, נשמת האר"י מאברהם, אחר כך למשה וכן הלאה.
בן-ציון: זה עוד מתחיל הרבה לפני זה.
כן, ודאי, אברהם, משה, רשב"י, אר"י, בעל הסולם, זו אותה הנשמה שמתגלגלת מדור לדור וכך מתלבשת ומלווה כל פעם אדם מהעולם הזה.
בן-ציון: מוצאת איזה גוף.
כן, איזה גוף, והגוף הזה מבצע פקודות של הנשמה, והוא מפיץ את חכמת הקבלה הלאה, כמו כל הגדולים האלו שאנחנו מכירים כבני אדם לפי ההיסטוריה, אבל בעצם זאת פעולת הנשמה בהם. ולכן בעל הסולם אומר שהוא זכה להתלבשות של נשמת האר"י, ואנחנו רואים לפי כל המפעל שלו מה הוא עשה. הוא כתב את פירוש הסולם לרשב"י, שזה הגלגול הלפני האחרון.
בן-ציון: הקודם שלו.
כן. ואחר כך פירוש על כל כתבי האר"י ב"תלמוד עשר הספירות", והמשיך ללוות את זה בכל מיני מאמרים ואגרות והרבה מאוד חומר, כדי שנלמד איך לגשת לדברים האלה. כתב הרבה הקדמות ל"זוהר" ול"תלמוד עשר הספירות", כדי שנדע איך לקבל, איך לפתוח את ספרי הקבלה. בלי זה לא היינו יכולים לפתוח. כי הבעיה בספרי הקבלה היא שלא רק שהם מגיעים אליך או לא מגיעים, אלא כשהם מגיעים, אתה לא יודע איך לקרוא אותם. וזה עיקר הגדלות שלו.
ובנו הבכור של בעל הסולם, המורה שלי, רב ברוך שלום הלוי אשלג, במיוחד שניהם פעלו גם לקרב את כל החכמת הקבלה לדורנו, לשכתב אותה בלשון, בעברית מובנת לנו, בסגנון שמובן לנו, מודרני, מדעי וכולי, וגם שליוו את זה בהרבה מאוד הקדמות שעוזרות לנו לראות נכון איך לגשת לחכמה.
בן-ציון: הרב"ש כותב באגרת י"ח, "קולו של האר"י החי בטח שלא יפסק מאיתנו. וקול ה' שזכינו לשמוע בעת שהיינו בצוותא עם קול האר"י החי זצ"ל, ובודאי הוא משתדל עבורנו.".
כן, ברור שגם היום אנחנו חיים מאותה הנשמה העיקרית שדרכה בא האור המחזיר למוטב לכולנו, ואברהם, משה, רשב"י, האר"י, בעל הסולם, כל אלו הם השתלשלות של אותה הנשמה, שמקרבים אותו האור אלינו ועוזרים לנו להגיע למטרת הבריאה.
בן-ציון: מה הכוונה שהוא "משתדל עבורנו" כפי שאומר הרב"ש על בעל הסולם?
כל האבות הגדולים האלו פועלים.
בן-ציון: הם קבוצה?
בטח, זו גם קבוצה וגם כל אחד בדרגה שלו. וחוץ מהם, כל אותם אלפי מקובלים שהיו בכל הדורות והשיגו רוחניות מתחברים ביניהם למערכת מיוחדת קדושה שדרכה אור האינסוף מגיע אלינו. וככה בתמיכה שלהם, בעיבוד שלהם, כל האור הזה מתקרב ומתקרב אלינו, ואנחנו יכולים להשתמש באור הזה, ובעזרתו, היינו, בעזרתם, להגיע למצב שגם אנחנו אולי נזכה להצטרף אליהם, לאותן הנשמות הגבוהות האלו, ולהיות ממש כאיזה מין עפר תחת כפות רגליהם.
בן-ציון: ממשיך הרב"ש ואומר, שבגלל העובדה הזאת שהיינו עם בעל הסולם, "אנחנו מסוגלים יותר להתקרבות ה'".
כן, ודאי, כי המערכת הזאת עומדת בהם בדרך מאור האין סוף, כל הנשמות שפעלו בדורם, כל אחד בדורו, והאחרון כלפינו זה בעל הסולם ואחריו רב"ש, והם התאימו את כל חכמת הקבלה שהייתה גלותית, הם לקחו אותה כשהייתה נסתרת, כי ספר הזוהר נכתב בצורה מאוד מיוחדת. האר"י כתב בצורה שכתב, וגם לא הוא בעצמו כתב, אלא היה צריך לעבד ולסדר את הדברים האלה, וזה במיוחד מה שעשה בעל הסולם. ואת הכניסה לזה נתן בנו הבכור.
בן-ציון: זה ממש קוריוז, כי אם בעל הסולם הוא גלגול נשמת האר"י, ועכשיו הוא מחפש את אותם הכתבים של האר"י, זה נשמע כאילו שהוא מגיע, ועכשיו הוא חוזר לבית הישן שלו ומחפש איפה בדיוק הוא שם את הכתבים האלה, עכשיו הוא רוצה לסדר את זה.
אנחנו רואים לפעמים איך שהוא כותב על מרח"ו, רב חיים ויטאל, הוא כותב שם בכמה מקומות, כאילו מותח עליו ביקורת, ש"לא ככה צריך לעשות תלמיד", הוא ממש מרגיש את עצמו כאר"י. וחיים ויטאל זה תלמיד של האר"י שסידר שם משהו בצורה לא נכונה. ממש עד כדי כך, רואים את זה בכמה מקומות בכתבים.
בן-ציון: וזו באמת ההרגשה?
כן, ודאי, שזאת התלבשות הנשמה.
בן-ציון: אז בעצם המקובל הוא רובוט של הנשמה הזאת?
ודאי, אבל הוא הולך יחד איתה, הוא מגלה את הנשמה הזאת שנמצאת בו. הוא מגלה את התפקיד שלו, הוא מבצע בכל לב ונפש, לכן היא מתלבשת בו הנשמה הזאת, כי הוא נתן את ההכנה להתלבשותה.
בן-ציון: קודם אמרת רובוט, אז איך זה מסתדר?
הוא לא רובוט, הם פועלים בהסכמה, יד ביד והוא כן ראוי לבצע את כל הפקודות של הנשמה, והוא מחפש לגלות עוד ועוד הלאה באילו דרכים צעדים הוא יבצע עוד מה שטמון בתוך הנשמה הזאת הגבוהה, היחידה, המיוחדת, שמלווה אותנו ואת כל האנושות במשך כל הדורות ומביאה אותנו לגמר התיקון. אז גם עכשיו אנחנו חיים, ניזונים מאותה הנשמה וממשיכים באורה להתקדם לגמר התיקון. אני לא יודע באיזו צורה נזכה לאורה, או שיבואו בדורות הבאים עוד אנשים גדולים, עוד בן אדם מיוחד כזה כמו בעל הסולם שילווה את האנושות, או שזה יהיה בעצמו ככה, שלכולנו מספיקים הספרים שלו וכך נתקדם.
בן-ציון: סיפרת שבעל הסולם עלה לארץ ישראל למרות ההתנגדויות שהיו לו בפולין, ובארץ הוא הוציא את עיתון "האומה", למרות ההתנגדויות שהיו בארץ.
כן, מיד יצאו נגדו.
בן-ציון: ובעצם כל החיים שלו, למרות שהוא בסך הכל סלל מסילת ברזל, כל הזמן היה צריך להתגבר על התנגדויות. הוא היה איש אמיץ מאוד.
מקובל לא יכול להיות אמיץ או לא אמיץ, הוא פועל לפי הפקודות. זה מקובל אמיתי, אין חשבון פוליטיקה, כלכלה, נוחיות, משפחה, אלא יש חשבון פשוט, מה היא ההחלטה האופטימאלית הטובה ביותר במצב שאני נמצא, כדי להביא את האנושות לדבקות בבורא.
בן-ציון: אין ספקות, אין הרהורים?
יש, את זה הוא מברר, אבל אחרי שמברר, אין לו ספק מה הוא צריך לעשות. ואז "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו..", ממש כך, הוא לא מסוגל כבר להימנע מזה, אם הוא מבצע את הפקודה.
בן-ציון: יש פחדים?
זה לא פחדים כמו שאנחנו מבינים אותם, אבל זה חשבון, ואחרי החשבון נחיצות כברזל.
בן-ציון: אנחנו רואים שבעל הסולם לא פחד לפרסם את חכמת הקבלה.
לא. ולרב"ש היו חשבונות אחרים, הוא יותר רצה להכין את האנשים. בפעם ראשונה הוא פתח את המקום שלו ללימוד של אנשים חילוניים, אני הבאתי לו אנשים מתל אביב, חילוניים ממש, ולכן הוא לא רצה התנגדות, הוא התחשב בכל הדברים, כדי להכין איזה מקום חם לקליטת האנשים, כמה שהוא היה מסוגל לזה. העיקר בשבילו היה להוציא את חכמת הקבלה של בעל הסולם לשימוש הרבים, וזה מה שהוא עשה על ידי המאמרים שכתב, וכתב אותם בעזרת הקבוצה שהייתה.
בן-ציון: בעל הסולם, מי שהכיר אותו, ראה בו אדם שעסק בעולמות העליונים, בדברים מאוד גבוהים, אבל יש עליו גם סיפורים מאוד מעניינים, למשל שהוא היה איש ספורטיבי מאוד.
אהב ספורט, אף על פי שהיה יושב ימים ולילות בלי לקום עד שאי אפשר היה להוציא מידו את העט.
בן-ציון: היה שוחה בחופי תל אביב.
כן, אם היה מגיע לתל אביב, היה שוחה עד לאניות. כי האניות אז לא יכלו להתקרב לנמל, ועגנו כחצי קילומטר מהחוף, והוא היה שוחה אליהן. ממש כך.
בן-ציון: גם הרב"ש אהב לעסוק בספורט, וגם אתה עוסק בספורט, זה ממש עובר בין כל המקובלים העיסוק הזה?
אני חושב שזה בכלל אופייני למקובלים, כי בחכמת הקבלה שאדם עוסק בה, הוא כל הזמן נמצא בהתחדשות, הרי יש לו כל הזמן שינויים פנימיים, ואז הוא נמצא בחיים שלו כמו ילד שכל הזמן מתחדש ואז התנועות הפנימיות האלה מקרינות על ההתנהגות החיצונית שלו. כמה מהמקובלים שהכרתי, היו תמיד קצת בדחנים, הייתי רואה בהם הרבה מאוד תכונות של ילדים.
בן-ציון: דומים.
כן, הם היו חיים, לא כבדים, עם תורה, עם צדקות, עם קדושה שכאילו ממלאה אותם ומכבידה עליהם. לא, ההפך, הייתה בהם רוח החיים. ואת זה ראיתי אצל רב"ש. וגם איתו הייתי אצל כמה מקובלים, וראיתי שהם באמת כולם אנשים קלים.
בן-ציון: היה לבעל הסולם יחס מאוד מיוחד אל הבריות. יש סיפור על עישון, שבא אליו איזה שכן ואמר לו שהעישון שלו מפריע לו.
לא העישון הפריע לשכן, הפריע לו השיעול, כי בעל הסולם היה משתעל מאוד. ואז השכן אמר, "אם תפסיק לעשן אז תפסיק להשתעל, ואז אתה לא תפריע לי לישון, לנוח", והוא הפסיק. אתה מבין איזה כוח היה צריך להיות לו, איזו דאגה לבריות, איזו התחשבות, שזה הספיק לו כדי להפסיק לעשן.
בן-ציון: מה מיוחד בדוגמה הזאת, מה היא בדיוק מבטאה?
אהבת הבריות. למשל במקרה הזה מישהו רצה ממנו טובה קטנה ביותר שעלתה לו בהרבה כוח והרבה התגברות, כי בלי סיגריות הוא לא היה יכול, היה מעשן המון, וגם הרב"ש בנו היה מעשן שתי קופסאות "נלסון" ביום, אני הייתי לידו, אני יודע. בעל הסולם היה מעשן בלי הפסקה, סיגריות וקפה, קפה וסיגריות, מזה הוא היה חי. הוא היה צריך רק קפה, סיגריות ונייר לכתוב. אם יש, יותר מזה בחיים הוא לא היה זקוק. ואנחנו רואים עד כמה בקשה קטנה מהשכן הספיקה כדי שיפסיק לעשן.
בן-ציון: זו הייתה ממש פעולה רוחנית מצידו.
כן. אני זוכר שרופא אמר לרב"ש ש"אין ברירה, אתה כבר צריך להפסיק לעשן". באותו רגע, זהו. באותו רגע, אפילו לא איזו "סיגריה אחרונה", כל מיני נוסטלגיות.
בן-ציון: עוד קצת למשוך.
אין דבר כזה, פשוט גמר וזהו.
בן-ציון: בעל הסולם היה לומד מחצות עד שש בבוקר?
היה קם בחצות או לקראת חצות, ולמד, כתב. על פי חכמת הקבלה כך צריך להיות. אבל גם הלך לישון בהתאם לזה בשבע, שמונה בערב, אפילו לפני זה. בשקיעה.
בן-ציון: גם אלנו יום הלימוד מתחיל משלוש ועד שש.
אצלנו זה כמו אצל רב"ש. אני לא יודע למה זה כך, יש לזה הסברים, אבל זה לא חשוב. אני הולך לפי מה שהיה אצל המורה שלי, וכך אנחנו מתנהגים בדיוק, ומשתדלים לשמור על כל החוקים ונוהגים ומתנהלים לפי מה שהיה שם.
בן-ציון: ודאי יש לנו עוד הרבה מה לספר על בעל הסולם, אבל לטובת הצופים שלנו, מה היית חושב שבעל הסולם היה רוצה היום מהציבור בישראל?
קודם כל, אסור לנו לחשוב שזה היה אדם רגיל. אין צורך להיכנס להיסטוריה שלו, אנחנו לא יודעים איך לפרש את החיים האישיים שלו, במשפחה, עם כל מיני אנשים, עם בן גוריון שהיה נפגש, עם כל מיני אנשים גדולים מהישוב, בנסיעות שלו לחו"ל לכל מיני מקומות, זה לא כל כך חשוב. הוא היה נפגש עם הרבה אנשים גדולים, אבל החשוב ביותר שהרוח שלו חיה ואנחנו ודאי ניזונים ממנה עד היום, ואני חושב שעד גמר התיקון.
מה שהוא עשה, לי נראה שזה מספיק עד גמר התיקון. ודאי שהוא בעצמו כותב שאנחנו צריכים לכתוב עוד ספרים ולעשות איזו פעולות כדי עוד לקרב את חכמת הקבלה לחוגים יותר רחבים של העם ושל האנושות בכלל. והוא פתח את היכולת הזאת, את הדרך הזאת, ולכן אני חושב שבעצם הוא הכול בשבילנו. להחזיק בספרים שלו, בתורה שלו, זה די ומספיק לאדם כדי להגיע לגמר התיקון הפרטי.
בן-ציון: יש איזו דוגמה שאתה יכול להגיד שאתה לוקח מבעל הסולם?
אני לוקח מבעל הסולם ומהמורה שלי, כי אני לא כל כך יכול להבדיל ביניהם, את הנחיצות להשגת המטרה, ולא להסתכל יותר על כלום. זאת אומרת, יש בעיות לכל אחד, בלבולים, יש תרגילים למיניהם שעושים מהשמיים עם כל אחד, אבל כל הזמן להחזיק את המטרה לפניך כדבר העיקרי, ושבכלל שום דבר חוץ מזה כביכול לא קיים. ואם כן קיים, אז רק ביחד עם זה, רק כמלווה לזה. זאת הדוגמה שאנחנו יכולים ללמוד מבעל הסולם ומהרב"ש, זה מה שהם מראים לנו בכל החיים שלהם.
בן-ציון: התמדה.
כן.
(סוף השיחה)
-
"מהו הטעם בחיינו?" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב')↩