להיות דבוק במורה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.04.25 – אחרי עריכה
רואי: רציתי לשאול שאלה שרצה לי בראש. בימים שאתה לא מעביר שיעורים, יש ימים שאתה לא מגיע לשיעור, איך העולם מתקדם לתיקון?
לא יודע. תגיד איך העולם בכלל מתקדם לתיקון?
רואי: בימים שאתה מעביר שיעורים אתה נותן את השלב הבא, אתה נותן מנה יומית, אתה נותן כיוון יומי. אני שואל על הימים שאתה לא מגיע, במה תלויה התקדמות העולם לתיקון?
העולם מתקדם. מאותה סיבה שאני לא מגיע, מאותה סיבה העולם מתקדם.
אילן: מה היית רוצה שחברים ידעו, יבינו מהמצב שהרב לא בא? צריך להגיד משהו לחברים?
אני הייתי ליד הרב"ש כמה שנים, והיו הרבה פעמים שלא באתי מפני שהייתי עימו, עם רב"ש עצמו, לכן אין לי שאלות כאלה. מה לעשות כשהקריין לא בא, כשמגיש השיעור לא בא, ממשיכים.
אילן: אבל יש הבדל בין זה שהקריין לא בא לזה שהרב לא בא. החברים יודעים שהרב מגיע לשיעור.
לא. זה לא חשוב.
אילן: אנחנו יודעים, אנחנו מבינים, אנחנו מלווים אותך, נמצאים איתך, גם מעדכנים אותנו כל הזמן. אבל אני רואה שהרבה חברים מצפים, מחכים שהרב יגיע וקורה משהו. הקריין אומר שממשיכים עם שיעור מוקלט, ואז החברים תוהים, למה, מה קרה, אולי צריך לדאוג, לעשות משהו, להציע עצות.
אני לא יודע להגיד על זה משהו, פשוט פעם כן נמצא, פעם לא נמצא. עם רב"ש היה ככה.
דודי: איך אתה ניצלת כל רגע עם הרב"ש, בנוכחות הרב"ש? איך השתמשת בכל רגע ולא הפכת אותו למובן מאליו, להרגל, אלא להתפעלות כאילו זו הפעם הראשונה שאתה נמצא ליד המקובל הענק הזה?
היו לי כל מיני מחברות עבות, רשמתי שם כל מיני דברים, אבל אחר כך ראיתי שאין צורך בזה. אין לי מה להגיד.
דודי: מאיפה קיבלת חומר דלק להעריץ אותו כל רגע?
אני לא יודע. אני יודע שזה מלמעלה. לקראת הסוף ראיתי שחומר הדלק לאט לאט פוחת.
דודי: ומה עשית?
לא יכולתי לעשות כלום.
דודי: איך מתדלקים?
ממי?
מושי: מהחברה לא קיבלת? החברה שהייתה שם, לא הייתה להם גדלות רב"ש? מאותם החבר'ה שהבאת, מהחסידים, לא קיבלת גדלות?
לא.
מושי: הם לא כיבדו אותו כרב?
זו בעיה.
דודי: על מה אתה מצטער? נגיד שהיום בדיעבד היית נוסע איתו באוטו, נוסעים לטבריה, יש לכם זמן, על מה אתה מצטער, מה היית מנצל, סוחט, מוציא, בדיעבד?
ודאי שאני מצטער על זה שלא הייתי מספיק דבוק בו, אבל אני גם לא יודע עד כמה אפשר להיות דבוק יותר. באותם הרגעים כשהייתי מבטל אותו, אז הייתי מרגיש שאני צודק. יחד עם זה ככל שראיתי שאני לא צודק, בכל זאת לא הייתי יכול להרים אותו יותר. אלו החיים.
דודי: זה כמו ילד קטן שלא באמת מסוגל לעשות משהו. אחר כך כשהוא גדל הוא רואה מה הוא עבר כשהוא היה קטן.
כן.
דודי: יש לי שאלה כלפי העתיד, האם יש משהו שאנחנו יכולים עוד לעשות כדי להידבק בך?
לא בי, אלא כל אחד באחרים וכולנו יחד ברב"ש. כולנו ברב"ש. אני לא חושב שלי יש כוח למשוך אתכם.
שמעון: כל החיים אתה משכת אותנו.
בסדר, אבל בכל זאת.
ולאד: מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו, מהרגע הזה והלאה, כדי להיות באמת נפש ישראל, כמו שרב"ש כותב, נפש ישראלי שמחבר את הבורא לכולם? מה אנחנו יכולים עוד לעשות?
להתחבר ביניכם ולהתפלל לרב"ש.
ולאד: לרב"ש. שיעשה מאיתנו מה?
שיעשה מאיתנו חלק מנשמתו.
מושי: למה לרב"ש, למה לא לבורא?
רב"ש הוא חייב לך במשהו.
מושי: הוא חייב לי? במה?
שאתה מקיים כאן כל מיני סדרים, בניין, לימודים, מפרסם את חכמת הקבלה שלו.
ולאד: שיעשה מאיתנו, מהעשירייה, חלק מנשמתו.
כן.
ולאד: ואז נוכל להיות חלק מהנשמה שלו, שמעביר את האור של הבורא.
מושי: דווקא לרב"ש, לא לבעל הסולם?
לא הבנתי.
מושי: למה רב"ש ולא בעל הסולם? אם כבר, אז בעל הסולם, זו תורתו בסופו של דבר.
רואי: אמרת מקודם לחיי הרב"ש שבתוכנו. מה זו הפעולה הזאת שעושים לחיים לחיי הרב"ש שבתוכנו?
הוא נמצא בכל אחד מאיתנו.
רואי: מה זה חלק הרב"ש שתוכי? איך אתה מזהה את החלק הזה שבתוכי שנקרא הרב"ש?
זה אותו חלק בנשמה הכללית שאנחנו כולנו נמצאים בה, וגם אותו חלק ממנה שאנחנו מחזיקים, שסך הכול הוא כולל אותנו.
רואי: איך אנחנו מחזקים את הדבקות שלנו ברב"ש?
על ידי זה שאתם לומדים.
דודי: לומדים את המאמרים שלו.
כן.
דודי: ולמה אנחנו מתפללים לרב"ש ומתקשרים אליו ולא לבעל הסולם, לרשב"י, לאר"י?
הם לא כל כך השורש שלנו.
דודי: השורש שלנו הוא רב"ש. ולמה אנחנו בעצם לא מתחברים אליך? אתה קרוב לנו יותר מרב"ש.
כן, אבל אני..
דודי: מה אתה ביחס לרב"ש? עבורנו, מי אתה ביחס לרב"ש?
לא יודע. מגיד שיעור.
דודי: אבל בלעדיך אי אפשר להבין את רב"ש.
אני לא יודע, זה תמיד הוא.
אילן: כשאנחנו הגענו לבני ברוך, אז כל הקשר לשיטה היה הרב, היית אתה. את כל מה שאנחנו מרגישים על רב"ש הכול הרגשנו דרכך. המעבר בין רב"ש לבני ברוך היה דרכך. בשיעורים הראשונים שהיינו, כשקראנו מאמרי מרב"ש, זה גם היה היום בשיעור בוקר, אז אחרי כל משפט שהיינו קוראים במאמר רב"ש, היית עוצר ומעביר לנו את רב"ש דרך המשפט. לאט לאט התחלנו לקרוא את המאמרים לגמרי, ורק בסוף התחלנו לשאול שאלות. אבל במשך שנים אחרי כל משפט הייתה אפלה מוחלטת אם לא היית פותח לפנינו מה שעכשיו רב"ש אמר לנו. אז ברור לגמרי שאנחנו מרגישים שרב"ש היה נעלם, הוא היה סימן שאלה אחד גדול בלי שזה עבר דרכך.
דודי: איך היה הרב"ש שבתוכנו.
אילן: על העניין שאמרת מקודם, שהיום אתה יודע על המצבים האלה שביטלת את רב"ש, אתה אומר היום שאתה יודע שביטלת את רב"ש, אני בטוח שאז לא הייתה לך מחשבה שאתה מבטל את המורה שלך, אלא חשבת שאתה צודק. יש לך עצה אלינו איך לא נהיה בהרגשה הזאת עוד כמה שנים? גם היום אנחנו שומעים כל מיני דברים, ואנחנו מדברים בינינו ויש לנו את השכל שלנו.
אין לי עצה, אין לי.
(סוף השיחה)