הפתרון

שיחה 79

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.09.2015 - לאחר עריכה

אופיר: אנחנו בפרק נוסף בסדרת התוכניות "הפתרון" שבה אנחנו מבררים את המשנה הכלכלית והחברתית של חכמת הקבלה. איתי באולפן הרב ד"ר מיכאל לייטמן וחברי לצוות, גיא יצחקוב ואיגור ליטבינוב.

בתוכניות שצילמנו עסקנו הרבה בכתבי "הדור האחרון" בכל מיני סוגיות שבעל הסולם דיבר עליהן. היום, נחזור ונדבר על החזון, על האידיאולוגיה של בעל הסולם לפי כתבי הדור האחרון. נושא התוכנית יהיה "חומר הדלק", אותה מוטיבציה שמניעה את העובדים, אבל גם את כל החברה. כלומר, מה תהייה המוטיבציה החדשה או חומר הדלק החדש.

ציטוט 1 מכתבי "הדור האחרון": "לפיכך במשטר קומוניסטי מובהק, שהפועל יודע שלא יוסיפו לו אם יעבוד יותר, ולא יגרעו ממנו אם יעבוד פחות, ומכל שכן לפי הסיסמא המושלמת, "שכל אחד יעבוד כפי יכולתו ויקבל כפי צרכיו", נמצא שאין לו לפועל שום תמורה בעד חריצותו היתרה ואין לו פחד כלל מפני התרשלות שלו, אז אין לו חמר דלק שידחוף אותו לעבודה, ואז ירד פריון עבודתם של הפועלים עד לאפס, ועד שיחריבו את המשטר כולו. ושום חינוך שבעולם לא יועיל להפוך טבע האדם, שיוכל לעבוד בלי חמר דלק, דהיינו בלי תמורה.".

בעל הסולם מזכיר הרבה פעמים את המושג, "חומר דלק", מה זה?

אנחנו התפתחנו מהחיות. אני לוקח אתכם כבר קצת יותר רחוק. הדומם, הצומח, והחי, היקום שלנו התפתח, עד שכדור הארץ התפתח, ועליו חיים בצורת צומח ובצורת חי. כל היקום זה דומם, והצומח והחי זה על פני כדור הארץ. הצומח והחי חיים בצורה שהם צורכים רק דברים שהם חיוניים להם לחיים עצמם ולהמשיך את הדור, זו התוכנה שקיימת בהם.

גם בנו זה היה קיים שהיינו כחיות, עד שהתפתחנו לקופים, ודרך הקופים התפתחנו לבני אדם. הגבול שבו הפסקנו להיות חיות והתחלנו להיות בני אדם, זה כשהפסקנו להתייחס אחד לשני כמו חיות בלבד, שצריכות להתקיים בצורה הכרחית, והתחלנו לדרוש מעֶבר להכרחיות, ומעבר להכרחיות זה עודפים כביכול ממה שהגוף שלנו דורש.

תאר לעצמך שהיינו כקופים ועכשיו אני אדם. אדם שחי לפני מאה אלף שנה, כבר צריך היה איזה פרווה, כי הוא מאבד לאט לאט את הכיסוי הטבעי שעל הגוף. הוא צריך מקום לינה מיוחד, הוא צריך לאגור אוכל למשפחה לחורף ולקיץ, הוא צריך להגן על עצמו, והוא מתחיל לעבוד עם האש, לאסוף מים, וכן הלאה. זאת אומרת, מתחילה כבר להיות בינינו קומוניקציה, בין כל מיני בני האדם.

כל הקהילות האלה הפרימיטיביות, הן קהילות קומוניסטיות שחיו בקומונה. אנחנו רואים דוגמאות מאוד מאוד פשוטות שלהן גם בין החיות, אפילו בין כל מיני ציפורים, אבל בהם זה פועל בצורה אינסטינקטיבית. באדם זה לא פועל בצורה אינסטינקטיבית, האדם מחפש באיזה צורה הוא יכול להיות קשור לאחרים, מה יותר כדאי, ומדור לדור הצירופים האלו שבין בני האדם משתנים.

נגיד ציפורים נודדות, אז משנה לשנה כל הזמן הן נודדות. או למשל, החיים של להקות האריות, זה טבוע בהן, חתום בתוך הטבע וככה זה. ואצל האדם זה כל הזמן נמצא בדינאמיקה, בשינויים, בבדיקה. כל הזמן הם כביכול בעצמם בודקים כל מיני צורות חדשות. ולכן, כל הזמן בני אדם ניתנים לשינוי בקשר ביניהם.

וזה עוד מילא, כשגדלים הצרכים האישיים, הפיזיולוגיים, אתה יכול להכניס אדם לתנאים שהוא מאין ברירה יכול לחזור ולהתקיים כמו האנשים שמלפני עשרים, שלושים וחמישים אלף שנה, ואולי הוא ישרוד, אולי הוא יתקיים, אבל בכל זאת יש איזה רמה בסיסית שהאדם חייב שיהיה לו כדי להתקיים. אז לכל דור ודור יש רמה הכרחית, והכרחית זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח", שהאדם צריך לקבל את זה כדי להתקיים.

אתה יכול להכניס אותו למחנה ריכוז, אתה יכול להכניס אותו לכל מיני תנאים נוראיים, אבל זה לא קיום, זה כדי לשרוד. אני גם לא יודע אם הוא ישרוד, זאת אומרת, יש איזה רמה מיוחדת, שגם תלויה מאיזה ציוויליזציה האדם, אם אלה אפריקאים או דרום אמריקאים, או אירופאים וכן הלאה, אבל יש איזה רמה שהאדם יכול להסתפק בה ולהתקיים.

מה מניע אותו להתקדם יותר מעל זה? זו הקנאה, התאווה והכבוד. כשהוא מתחיל לראות אחרים ורואה שאצלם יש יותר, ואצל כל אחד משהו אחר. ההוא חכם יותר, ההוא חזק יותר, ההוא יותר מוצלח, ההוא יותר יפה וההוא כך וכך. אז הוא מתחיל לקבל מהם התרשמויות שמגדילות את התנאים החדשים, שמגבירים לו את הרצון ליהנות מהחיים. "אני רוצה ליהנות כמו העשיר וכמו החזק וכמו היפה וכמו הידוע" וכן הלאה. ואז האדם מתחיל לא להסתפק בהכרחיות שלו, אלא רוצה עוד יותר ויותר. זה מה שמניע אותו בחיים. ואז אנחנו אומרים, שסך הכל הצרכים של האדם הם אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות. אבל מה שמְפתח אותו, זו הקנאה, התאווה והכבוד. זה מה שזורק אותו מִדרגה לדרגה, שהוא רוצה ורוצה לעצמו כלפי האחרים, כלפי הזולת.

אפשר להגיד את זה בנוסחה פשוטה. אם הייתי מבודד את עצמי מהחברה האנושית, זאת אומרת, אם לא הייתי מתרשם מהם, אם הם לא היו מגרים בי את הצורך, אז הייתי מסתפק בדברים הרגילים, הפשוטים. יש לי אוכל, מחסן לחצי שנה קדימה, כמו הכפריים שעושים לעצמם איזה מחסן. יש לי משפחה, ילדים, אישה, כמה פרות ועוד כל מיני דברים, בצורה בדואית אולי, ומספיק לי וטוב לי ואני לא זקוק יותר לכלום. יש לי טלוויזיה ואינטרנט, טלפון נייד אפילו, אני יכול להתקשר. כמו שהיום, כשאתה מגיע לאיזה חור בקצה העולם, רואה אוהל, ויוצא משם אדם שמתחיל לדבר איתך באנגלית ומספר לך מה בחדשות. הוא לא זקוק יותר לכלום, אבל זה יש לו. אני מסתכל וזה מעניין לראות עד כמה החיים שלנו הם כאלו.

אם היינו מתכנתים את האדם, ומחנכים אותו בצורה כזאת, שהוא לא היה מתרשם מכל העודפים האלו, שהם ממש עודפים לכסף, לכבוד, למושכלות ולשליטה, וכל זה על ידי כלי התקשורת, על ידי החברה והסביבה. והסביבה זה לא חברים כמוהו, כפריים כמוהו, זו הסביבה הגדולה, שבמיוחד מנפחת ומגרה את האדם. אם לא היה דבר כזה, אז האנשים היו רגועים ולא היה להם את זה. אנחנו צריכים להבין, שאם נמחק עכשיו את כל הפרסומות, האדם לא היה בריצה והוא לא היה סוחט את עצמו כדי להגיע לכל הדברים. אוטו במקום סוס זה יפה וטוב, ועוד משהו, אבל לא שאר הדברים.

לכן יש דברים הכרחיים בכל דור, בכל ציוויליזציה. אומרים שבזמן אחד יש לך בעולם שש שבע, או אפילו שבע שמונה, ציוויליזציות שונות, אבל בזמננו העניין הזה מיטשטש. אבל בכל זאת, יש דברים שאתה יכול להגיד שזה הכרחי לאדם ודברים אחרים לא. אלא, שניפחו אותו בצורה מלאכותית בכל מיני תאוות, בכל מיני רצונות שלא קיימים בנו בצורה טבעית, וזה מגיע מהפרסומת, כלי התקשורת, האופנה וכן הלאה.

נניח אדם שחי חיים רגילים, יש לו הדברים הרגילים והוא לא צריך יותר. הוא לא צריך כל חצי שנה להחליף טלפון, הוא לא צריך להחליף את הטלוויזיה שלו מעשרים אינץ' לחמישים, שישים, או כמה שהיום יש, וכו'. זאת אומרת יש לו הדברים הרגילים, הטבעיים והוא רואה שגם לאחרים אותו הדבר. אז וודאי שאנחנו מתקדמים, ופעם בחמישים, שבעים שנה יש דברים חדשים, חומרים חדשים שבונים בניינים חדשים וכן הלאה, אבל זה טבעי, זה לאט לאט מגיע, ולא שאנחנו רצים ועושים תחרות.

ואז השאלה היא כך, במה האדם חי? הוא חי מתוך זה שהוא חי רגיל, נורמלי, וכל ההתקדמות שלו היא בזה, שאנחנו צריכים לחנך אותו איך להטיב לחברה. שבזה הוא מרגיש את עצמו יותר בטוח, יותר רגוע, הוא נותן לילדים שלו עתיד טוב יותר ויכול להיות שגם לעצמו העולם הבא. והוא רואה שמזה יש לו יותר בריאות, שכולם נמצאים באווירה יפה וטובה וכולי. זאת אומרת, הכל תלוי בנו, זה בידינו נמצא איך אנחנו נתכנן את החיים שלנו.

הכרחיות נותנים לכולם, ואז יש לנו אפשרות לדאוג לכולם להכרחיות פחות או יותר בצורה שווה, וכל היתר אנחנו צריכים לעודד את האדם בכך, שאנחנו מכבדים אותו, ואנחנו עושים תחרות בדברים היפים, כמו שאנחנו רוצים לעשות עם הילדים.

למה אנחנו לא עושים את זה עם האנשים המבוגרים? לילדים אנחנו אומרים, "תראה איך הוא לומד יפה, תראה איך הוא מתנהג יפה, תלמד ממנו". למה אנחנו לא מביאים דוגמאות יפות כאלה לאנשים המבוגרים? אנחנו ההפך, מקלקלים אותם ואומרים, "לך תרביץ להם, תקרע את הכבישים, תעשה כך וכך". ואז יוצא, שמי הוא המכובד? מי שגנב יותר, מי שהרג, מי שחזק, מי שמצפצף על כולם.

זה הכל תלוי בנו, זה בידיים שלנו, אנחנו הורסים את החברה הזאת במו ידינו. לכן בעל הסולם אומר שהכל תלוי בתמריצים.

אופיר: דברת על כך שהפסקנו להתייחס אחד לשני בהכרחיות, מה קרה, למה הפסקנו?

זה קרה לא מזמן, האנושות עד לא מזמן, עד לפני שלוש מאות, ארבע מאות שנה לא הייתה כל כך בתחרות, כי האנשים היו מאוד מוגבלים בתחרות. אתה לא יכולת לקפוץ למעלה ממה שנולדת. אם נולדת אצל פועל או סוחר, או היית שייך למלכות לאיזה מלך, לא היית יכול לקפוץ למעלה ממה שנולדת, מאותה מסגרת, כי הכל היה מדורג בצורה מאוד מאוד ברורה. בתוך זה היו קצת יותר ופחות עשירים ומבוססים, אבל בעצם הכל היה מסודר כך שיש לך מקום במשבצת שלך, ואתה צריך להתקיים בה, וזהו לא לקפוץ. אתה יודע מה יש לימינך ולשמאלך, מה למעלה ומה למטה.

אופיר: אז מה קרה, מה גרם לשינוי?

המהפכה הצרפתית.

אופיר: יש את מי להאשים.

אבל באמת זה הם ששברו את המסגרות.

אופיר: נתאר כפר לפני 400 שנה, כולם חיו בהכרחיות?

כן.

אופיר: ולא הייתה ביניהם תחרות?

יחסית. אבל הם היו מאוד מוגבלים, כי היה מעליהם אדון, ומעל האדון עוד אדון, וכן הלאה עוד מעליהם, כי אלה היו פיאודלים. הכל היה מדורג מאוד ברור בצורה מאוד קשוחה. גם הכנסייה או דת אחרת, הייתה לוחצת, וכל אחד היה קשור לחלקה שלו. וגם הרצון של האדם היה קטן, והוא לא רצה לעזוב את המקום שלו.

אנחנו חיים בצורה כזאת שהכל משתנה, אז מתוך שינוי הרצון שבנו שהוא העיקרי, שהוא היסוד של כל השינויים, משתנה גם הרצון של החקלאי להפסיק עם החקלאות ולצאת לעיר, למסחר או למשהו אחר. ובעיר זה רצון יותר גדול, אולי להיות סופר, ללמוד להיות מדען ולהתפתח במדע וכן הלאה, זאת אומרת בסך הכל התפתחות הרצונות.

אז כל התפתחות הרצונות הייתה מאוד איטית, עד ההתפתחות, שבמיוחד אנחנו רואים את התחלתה בימי הביניים באירופה. אנחנו חושבים על ימי הביניים שהיו שנים מתות, כאילו הכל היה בתרדמה, אבל זה לא נכון, זה הכל היה מתבשל בפנים, רק בשקט, עד ההתפרצויות. אחר כך הייתה התפרצות של תרבות וחינוך, תעשייה ומסחר. כל זה יצא כתוצאה מימי הביניים.

ואז הגענו למצב של המאה ה-17 שזו תחילת ההתפתחות, שזה כבר תעשייה, מדע. הכל יצא מידי שליטת הדת, אנשים התחילו לברוח, ממש לצאת מזה ולא להיות קשורים לדת, וזה נתן פוש גדול, לחץ, קפיצה גדולה לכל האנושות, ומאז אנחנו רואים את ההתפתחות. לפני זה היו גם תקופות קרח באירופה והיו בעיות מאוד קשות. אנחנו לא רואים את זה מהשכל שלנו, מהתפיסה שלנו של היום, איך אז אנשים היו חיים, אבל האדם היה חי בצורה מאוד פרימיטיבית.

אופיר: האם האמצעים האלה של קנאה, תאווה וכבוד לא פעלו גם בהם?

לא כל כך. רק באנשים הגדולים שהיו מפתחים את הדברים האלה, וגם בהם זה היה בצורה מאוד פשוטה, פרימיטיבית, כמו משחק ילדים. לא היו הרבה אנשים כאלה עם אגו גדול שהיה ממש מתפרץ.

גיא: האם קנאה, תאווה וכבוד הן נטיות טבעיות שיש בכל אדם, כלומר הוא נולד עם ההכנה לזה?

כן, אבל הן לא היו במידה כמו שהיום. אנחנו פיתחנו אותן על ידי תעמולה, על ידי פרסום, על ידי כלי התקשורת. אנחנו נותנים דוגמאות ותראה מה יוצא לך. היום 90% מכל דבר שמגיע אליך, זה מהפרסומות שמגרות אותך, "קח, תקנה, תגיע, תשיג" וכן הלאה.

גיא: האם אז הגבילו את האדם והוא לא היה יכול לבטא את הנטייה הזאת?

לא שהגבילו, אלא זה לא היה קיים, אז לֵמה הוא היה בצורה טבעית משתוקק? היום יושבים לך המון אנשים שכל המקצוע שלהם זה איך אנחנו יכולים להמציא לאנשים עוד משהו שחסר להם, כאילו שחסר להם. וזה לא חסר לאף אחד. אבל אם אני אומר להם שיש לך משהו, ולא חשוב אם יש לך או אין לך, אבל אם אני כך מתאר להם, אז הם כבר רוצים.

גיא: על איזה חומר דלק בעל הסולם מדבר בספר "הדור האחרון"?

הדור האחרון זה משהו אחר, זה חומר דלק, שעל ידי יחס מיוחד שלי לחברה, אני רוצה לקנות את העולם הבא, אני רוצה לקשור את עצמי לנצחיות, אני רוצה להרגיש את עצמי שעכשיו אני נמצא בו.

גיא: על ידי החברה?

על ידי החברה, על ידי היחס שלי אליה, אני קונה יכולת להרגיש את עצמי במימד העליון. המימד העליון, זה ברור שזה לא בהכרח אלו שמרוויחים הרבה.

גיא: האם זה חומר הדלק שלי?

זה חומר דלק גדול מאוד, יותר גדול מכל העולם הזה, ממה שיש היום. למרות שאני צריך לוותר על הרבה מהדברים האלה, אבל זה חומר דלק. זה חומר דלק שבמשהו דומה, אבל יחד עם זה ממש להבדיל, היה מחזיק את האנושות, את כל ההיסטוריה שלה מתחילת התפתחות הדת ועד שנגמרה התפתחות הדת. כי במה היו מחזיקים את האדם? היו אומרים לו "תסתפק במה שאתה, יהיה לך העולם הבא". עכשיו האגו נעשה גדול, האדם זורק את הכל הדברים. אומרים לו "לא, אל תאמין בעולם הבא, תשיג אותו עכשיו תמורת האגו שלך שתכוון אותו נכון".

איגור: זה כמו נוסחה רוחנית, שאומרים לאדם, "עולמך תראה בחייך", אז הוא מנסה להשיג את זה.

כן, זה אפשרי, זה חומר הדלק.

אופיר: בהתחלה היה רצון קטן שהסתפק בהכרחיות, והיחס בינינו היה בצורה מאוד הכרחית, לא הייתה תחרות ולא הייתה יותר מדי קנאה. אחר כך הרצון הלך והתפתח, ובאמצעות התעמולה וכלי התקשורת לקחו אותו למקומות לא טובים?

כן. היו כמה אנשים שהיה להם רצון לקבל גדול, איך הם יכולים להתעשר.

אופיר: אבל איך זה קפץ פתאום?

כי התעשייה מאפשרת לך לעשות דברים מעל ההכרחיות.

עד תחילת המאה ה-20, כל מה שהתפתח, היה לצורך בני האדם. מהאנשים הקטנים עד האנשים הגדולים, כל אחד לפי הרמה שלו, היה חי בהכרחיות משלו. ודאי שהעשירים הגדולים, ה"אלופים", ההכרחיות שלהם זה משהו אחר, כי הייתה תחרות ביניהם וכן הלאה, אבל זה היה ממש לעשירון של העשירון. כל היתר היו חיים בצורה הכרחית, והיו קצת בתחרות אחד עם השני, אבל בסך הכל במה כבר יכלו להיות בתחרות? זה היה עד תחילת המאה ה-20.

בתחילת המאה ה-20 התעשייה התחילה לספק עודף, מכונות, התפתח המסחר בין המדינות. כל פועל שאתה מביא מהכפר ומלמד אותו לעמוד ליד המכונה, הוא יכול עכשיו בתוצרת שלו להביא המון דברים נוספים.

אופיר: אבל תיאורטית גם עם הסוס הוא יכול היה לעשות יותר סיבובים ולהפיק יותר.

הסוס לא יכול, אתה ממציא מכונה שיכולה לעשות יותר. הפועל עם המכונה יכול לעשות לך הרבה יותר, מה שלא היה קודם, ואז אתה יכול לייצר הרבה יותר דברים ממה שאנשים צריכים להכרחיות. זו המהפכה התעשייתית

אופיר: האם חומר הדלק שלו היה כסף?

ודאי שכסף.

אופיר: האם יש פה עוד אלמנט שאנחנו מפספסים אותו?

גם קנאה, גם תאווה וגם כבוד, זה הכל גדל יחד. אבל במיוחד, שאתה יכול לבטא את זה, אתה יכול להשתמש בזה.

אופיר: מה יהיה בהמשך?

בהמשך אתה תצטרך להפוך את זה להתפתחות הרוחנית, כי בזה אתה הורס את העולם. אתה צריך לעשות עכשיו חשבון נפש ולראות איך אתה נותן לאדם סיפוק בהתפתחות בלתי מוגבלת, אבל שהיא טובה לכולם.

(סוף השיחה)