כל מחשבה באה מהבורא
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 07.05.25 – אחרי עריכה
מושי: בשיעור אמרת שכשבאה מחשבה מהבורא, והרי כל המחשבות באות מהבורא, המחשבה היא לא רצון לקבל. שאלו אותך אם זה שייך לרצון לקבל ואמרת שלא.
לא.
מושי: באה מחשבה נקייה מהבורא, מתלבשת בתוך הרצון לקבל שלי, וכבר מקבלת צורה.
כן.
מושי: בשביל מה הוא שולח את המחשבה, מה מטרה?
כדי שאתה, על ידי המחשבות האלו, תתחיל לגלות אותו ולהכיר שהוא מלך העולם.
מושי: אבל היא מתלבשת ברצון לקבל ומקבלת עיוות, ואז אני לא יכול לראות אותו.
לא.
מושי: יוצא שכל המאמץ שלי אחרי העיוות הזה הוא בכל זאת לראות אותו. אבל אם זה הוא, אז האם זה אומר שהמחשבה הזאת היא רק מחשבה להשפיע, לחיבור? מהי המחשבה הזאת?
המחשבה הזאת היא כדי שהאדם יכוון את עצמו יותר נכון לבורא.
מושי: למדנו שמחשבה היא תולדה מהרצון. אם הרצון שלי אגואיסטי, אז הוא מייצר מחשבות כדי לספק את עצמו.
כן.
מושי: איך זה מתקשר לזה שכל המחשבות הן מהבורא? האם יש מחשבות שמייצר הרצון לקבל שלי ויש מחשבות שמגיעות מהבורא? הוא כותב ש"כל המחשבות באות מהבורא דקה מן הדקה"1.
כן.
ולאד: בעל הסולם כותב שכשהמחשבות באות למוח הדמיוני שלנו, אנחנו מאבדים קשר עם הבורא. המוח נשאר אותו מוח, אבל בכל מקרה באיזשהו שלב אדם מוצא קשר עם הבורא והמחשבה לא מתנתקת מהבורא, אז באיזה מוח היא אז נמצאת? איפה האזור הזה במוח שהוא מתקשר שם ישר לבורא, שהוא מזהה שהמחשבה מגיעה מהבורא והוא נמצא בקשר איתו? באיזה מוח?
הפנימי.
ולאד: האם זה מוח חדש או שהוא תמיד קיים?
הוא תמיד קיים.
דודי: מה זה שהבורא שולח לאדם מחשבה? האם זה לא בא לתוכו, זה רק הולך ומתגלה בתוכו?
מתגלה, זה נקרא שהוא שולח.
דודי: ומה זו יחידה אחת של מחשבה? אם מבודדים מחשבה, מה ההתחלה והסוף שלה, או שרק מחשבה אחת פועלת כל הזמן?
תלוי איך אתה מקבל את זה.
דודי: איך נכון להתייחס?
שהכול בא מהבורא.
מושי: האם אפשר להגיד שהמחשבה הזאת נמצאת בתוך הרשימות שלנו?
שמעון: זה לא שהבורא שולח עכשיו מחשבה, אלא הכול קיים מראש. זה מה שמושי אומר, שזה רשימו, הוא הכין את הכול מראש, ועכשיו האדם רק מקבל את הרשימו של המחשבה שהבורא נתן לו.
כן.
מושי: לגבי זכות אבות. אשתי סיפרה לי שבגנים יש את כל המידע על התפתחות הגוף, ולא רק מידע על הגוף אלא בכלל נטיות, נטייה לחמלה, אפילו נטיות פוליטיות. זכות אבות היא גם כמו רשימו, שאז לפני 3,000 שנה עם שלם התרשם כל כך מהתגלות הבורא כך שנתבע בהם רושם כזה. אחר כך ודאי שהגופים האלה מתו, אבל ברשימות הייתה התרשמות כזאת שהיא עברה מדור לדור, ואז היא גרמה להתעוררות באותם היהודים. אחר כך חלק מהם, עשרת השבטים הלכו והתערבבו עם כל העולם, שני שבטים נשארו ואנחנו הצאצאים שלהם, ויוצא שבנו יש עדיין את ההתרשמות הזאת מאותו האירוע הדרמטי שהיה. לכן יוצא שאנחנו, עם ישראל, לפי תעודת זהות, מחויבים לחיבור, לתפקיד שלנו. ואלו שבאומות העולם, אותם עשרת השבטים, אם מתעוררים, אז הם גם מחויבים, אם לא מתעוררים, אז לא. האם זה הסבר נכון?
כן.
מושי: יוצא שזכות אבות זו אותה יחידת מידע, לא גופנית אלא רוחנית, מההתרשמות שהם קיבלו. האם זה היה ממש כך שלכל העם התגלתה הרגשה כזאת לרגע אחד? כך לפחות סיפרת.
כן, כך כתוב.
מושי: באמת חשבתי, איך יכול להיות שהאבות קיימו את כל התורה. עכשיו זה מובן, בעביות שהייתה להם הם לא היו צריכים לעשות פיזית שום דבר, פעולות פיזיות. אבל אחר כך כשהעביות עלתה הם היו צריכים גם פיזית לעשות. האם זה כדי לא לשכוח, או כדי להמשיך את זה בפועל בגשמיות?
כן, כדי להמשיך.
מושי: יש לנו הסברים טובים מאוד להכול ממש, רק אנחנו לא יכולים למצוא צורות נכונות כדי להסביר את זה לאנשים.
דודי: שאלה שעלתה לנו. לפני הקורונה היינו רגילים לסדר מסוים בשבת. הייתה לנו סעודה ראשונה, שנייה, שלישית, שיעור שבת צהריים היה כמעט שעתיים, לשיעור בוקר בשבת היינו מגיעים בשעה מאוחרת ונשארים אחר כך לסעודה עם הקהילה. היה אופי מסוים של שבת.
אחר כך הגיעה הקורונה, כולם הסתגרו בבתים והתרגלנו לזה. אז גם הורדנו כי לא הגענו למרכז, היה קשה עם סעודות וירטואליות, היינו עושים אבל פחות. לאט לאט התיישרנו לשעה מסוימת, כל בוקר אנחנו מתחילים באותה שעה, ולא משנים כך או אחרת חוץ מחגים ומועדים.
אחרי הקורונה התחלנו לחזור למרכז ואנחנו פעילים. עלתה שאלה, האם אנחנו צריכים לחזור לאותם זמנים ולאותם הרגלים כמו שהיו פעם, כי יש שורש רוחני לכל פעולה כזאת, או לא, כי התרגלנו כבר למצב מסוים, הקהל התרגל למצב מסוים. היום יש אומנם את שיעור צהריים בשבת, אבל אין לנו סעודה שלישית, וגם אין כל כך רצון מצד כל החברים, חלק כן רוצים וחלק לא. האם נכון להרגיל את כולם לחזור, או הזמנים השתנו, או ללכת לפי רצון הקהל? איך אתה מרגיש שנכון לפעול?
אני מרגיש שנכון לחזור למה שהיה.
מושי: לא לשנות את הסדרים.
לא.
מושי: סעודה שלישית הייתה אצל רב"ש, אז גם אנחנו עושים סעודה, ולא משנה הקהל, מי שרוצה בא, גם ככה אדם עושה מה שבא לו. כלומר לקיים שיעור ואחרי השיעור לעשות סעודה.
דודי: אפילו שהייתה תקופה כמו הקורונה, שזה שינה ושיבש את הסדר, וזו לא תקופה קצרה, אלא אלו היו כמה שנים טובות, למרות זאת בהדרגה להתחיל לחזור למצב שהיה. אין מה לשאול את הקהל לרצון שלו.
לא.
דודי: להחליט ולעשות.
כן.
מושי: לדוגמה בשיעורים, היום כל חבר בבני ברוך יודע איזו צורה צריכה להיות בזמן השיעור, לכל אחד יש מה להגיד על זה. לנו יש הנחיות ברורות ממך מה צריך להיות ברגע שאתה לא מגיע. השאלה, האם בכל זאת צריכים לשאול את החברים ולעשות הצבעות? גם בהצבעות, ראינו שתמיד זה חצי חצי, כל העולם מחולק לחצי, חצי יצביעו לזה וחצי לזה. האם צריך לעשות את זה בכל זאת? כי אנשים אומרים, "תשאלו אותנו, יש לנו דעה". או האם יש דברים מסוימים שלא שואלים, ככה אמרו מקובלים, וזהו? מה נכון?
אם זה היה מוחלט, אז כבר לא שואלים.
דודי: לדוגמה חומר לימוד. יש אנשים שרוצים תע"ס, יש שלא רוצים תע"ס, יש שרוצים זוהר, יש שלא רוצים זוהר, מאמר כזה, מאמר אחר. האם אתה שואל, מתייעץ ושומע, והולך לפי רצון החברים, או לא?
מושי: או שאתה שואל רק בשביל לשאול, ולא הולך לפי שום רצון, אלא אתה מחליט?
דודי: לשם השתתפות. או בשביל מה לשאול, שצוות קטן, הנהלה, יחליטו מה נכון ויקדמו את זה, בלי לשאול.
רואי: מה עושים עם זה? כי לכולם יש דעה איך השיעור צריך להתנהל. השיעור מתחיל, במיוחד מאז שאתה נותן פחות שיעורים, ואז מתחילות להגיע הודעות, "צריך לראות שיעורים משנה כזאת", "צריך לקרוא מאמרים כאלה", מגיעות בלי הפסקה בקשות ודרישות, וגם נותנים ציונים, "זה טוב מאוד", "זה לא טוב". כולם מבינים. איך מתנהלים כשכולם כאילו מבינים?
דודי: זה בסדר, אין בזה פסול, סך הכול מבקשים ללמוד או זוהר או תע"ס, זה לא שמבקשים דברים זרים. אנחנו באותה טריטוריה, זה בסדר. אבל בכל זאת, יש המון המון דעות איך צריך לנהל, איך צריך לעשות. מה הגישה, האם להתייעץ, לשמוע, וללכת לפי רצון החברים? לפי מה?
לעשות בחירה.
דודי: לעשות בחירות ולשמוע מהאנשים מה הם חושבים שצריך ללמוד.
כן.
דודי: אם החברים יגידו שהם רוצים ללמוד זוהר או רוצים ללמוד תע"ס, האם כבר ממחר נתחיל ללמוד כך?
קודם תשמע מה שהם רוצים.
דודי: אצל רב"ש, מי החליט על חומר הלימוד, מה לומדים מחר בבוקר, או היום בבוקר?
הרב"ש בדרך כלל.
דודי: הוא קבע איזה מאמר, או משהו שהוא כתב, או איזה חלק בתע"ס. לא ביקשו "רב"ש, אולי נקרא את זה ואת זה".
לא.
מושי: האם היית בא אליו ואומר למשל, "נלמד עכשיו את מאמר ה"ערבות"", האם היה כזה דבר, או שלא העזת להגיד לו כזה דבר?
לפעמים כן היה.
מושי: ביקשת ממנו ללמוד משהו מסוים והוא הסכים.
כן.
מושי: אבל בדרך כלל הוא היה קובע מה לומדים.
כן.
דודי: וכשהייתם נוסעים לטבריה, מה החברים למדו? הוא היה אומר להם מה ללמוד?
לא. הם היו נוסעים, ומה שהם היו מחליטים הם למדו.
דודי: אתה יודע מה הם היו עושים שם?
לא.
דודי: שבת, ברור שיש לזה שורש רוחני, גם לסעודות, ולמדנו על עליית העולמות. האם יש לזה גם משמעות בזמן הלימוד בשבתות? האם יש שורש רוחני נגיד לסעודה שלישית כשאנחנו מקיימים את הסעודה, יש לזה קשר?
וודאי שיש. איך יכול להיות שנקבעה סעודה ואין לה שורש.
דודי: ברור, אבל כשאנחנו כבר סועדים, בזמן סעודה שלישית, האם יש לזה יותר משמעות מאשר היינו אוכלים פה עכשיו?
אצל רב"ש הכול היה עם שורש.
דודי: סעודה רביעית, סעודת מצווה, מלווה מלכה, דוד המלך, האם יש לזה גם שורש רוחני?
כן.
דודי: זה גם היה אצל רב"ש?
כן.
(סוף השיחה)
-
אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. 0בעל הסולם, "סוד שמותיו ית'"↩