"שלבי הסולם"
על הזקנה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.02.11 – אחרי עריכה
רחלי: אתה מרגיש זקן?
זקן? לא. זו בעיה. אתמול שאלו אותי באיזה עניין, "ואם היית מסתכל על המקרה הזה לפני 25 שנה?" ואז תפסתי שלפני 25 שנה כבר הייתי מעל גיל 40.
רחלי: היית מעל 40.
כן. וגיל 40 זה כבר משהו, וזה היה לפני 25 שנה. זאת אומרת, אז התחלתי לתפוס קצת כמה שנים עברו ובהחלט אני לא מרגיש. פגשתי עכשיו חבר ילדות שלי מגרמניה שעזר לי מאוד לצאת מרוסיה בזמן שהייתי מסורב עליה, והוא מרגיש את עצמו זקן, שאין כבר מה לעשות, מחכה עד יומו האחרון.
רחלי: אבל הוא בכה.
הוא בכה, כן. בישראל פגשתי חברי ילדות, והם שיתפו עד כמה הם כבר לא רואים עתיד, הכול כבר ידוע ואין שום הפתעות למחר. גם בניו יורק פגשתי כמה חברים שלמדתי איתם באוניברסיטה, איפה הם ומה הם. אני יודע שאם לאדם אין תכנית למחר שמחזיקה אותו, מחייבת אותו, לוחצת עליו, והוא לחוץ, הוא חי, אז זה ממש אדם מסכן.
אני זוכר שלפני 25 שנה כשהייתי ליד הרב"ש, היה שם איזה שכן זקן, ובחדר המדרגות שאלתי אותו, מה נשמע. הוא אמר, "רק עכשיו חזרתי, אוף, חם היום". שאלתי אותו, מה קרה? הוא אמר, "אני הולך כל יום לתחנה המרכזית לקבל עיתון". שאלתי, לא מביאים לך עיתון הביתה? הוא אמר, "לא, אני לא מרשה. כל יום אני הולך ונוסע, חצי מהדרך הולך, חצי מהדרך נוסע מבני ברק לתחנה המרכזית, לקבל עיתון". שאלתי, בשביל מה? הוא ענה, "כדי לצאת וכדי לחייב את עצמי בתנועה, יש לי מטרה, יש לי בשביל מה".
רחלי: אז אתה בעצם לא מרגיש זקן.
אני כל יום בהפתעות, בלחץ. לוחצים עלי, יושבים לפַני מאות אלפי גברים, בחורים צעירים, אני נכלל עם הרצון הצעיר, ואני מרגיש את עצמי צעיר.
רחלי: והגוף?
הגוף הוא ודאי לא כמו שהיה פעם. הייתי קצת ספורטאי בגילאי 20 - 25, אהבתי אתלטיקה קלה, ריצה, ואחר כך גם שחייה והליכה.
רחלי: איך זה מרגיש שכל פעם משהו כואב?
כקצת חולה. אבל כשמקבלים את הדברים האלה כהגבלה מסוימת, אז מתכננים בהתאם את החיים. היום אני לא יכול לתכנן לעצמי את היום באותו קצב כמו שקודם אולי, על אף שאני לא חושב שזה כל כך מורגש, אבל שוב, זה בגלל המטרה.
רחלי: אתה גם היית נראה מבוגר לפני הרבה שנים כי השיער הלבין בגיל מאוד צעיר.
כן, מגיל 30 , אפילו לפני זה, כבר הייתי עם שיער לבן, ונראיתי יותר מבוגר מהשנים שלי.
רחלי: כשאני מסתכלת על בן אדם זקן, אני נזכרת במשפט "זקן הוא מי שקנה חכמה", שיש באנשים מבוגרים איזשהו סוג של ניסיון של שנים, איזושהי חכמה.
תלוי.
רחלי: תלוי?
"מה לעשות עם ילדים שהזקינו".
רחלי: אבל גם אתה מרגיש ילד.
כן, צריכים להרגיש את הילד. ילד זו התחדשות, תמיד יש לפניך עוד מה לגלות, חיים חדשים. אני כבר לא מדבר על חכמת הקבלה שזה עולם שלם, אתה מגלה עולמות יום יום וכל פעם חידושים בשיעור בוקר, כי אתה נכלל עם קהל עולמי. לפעמים אני מרגיש פתאום התעוררות מיוחדת בדרום אמריקה, משהו כזה לטינו אמריקאי.
רחלי: במה זה מתבטא?
סוג התעוררות כזה, לא יודע מה בדיוק, כך אני מרגיש.
רחלי: למה זה גורם לך?
אני חושב שזה גורם לי לשינוי בסגנון העברת החומר.
רחלי: כי אתה מתחבר אליהם.
כן, כי כל הגילויים שלי, מה שאני מגלה, מספר, אני לא עושה את זה לעצמי, אלא אני נכלל עם החסרונות שלהם, עם הרצונות שלהם. אפילו שהם שואלים, זה לא חשוב, אחרי השאלות יש רצון, יש צעקה, בקשה, דרישה, לחץ עלי, וזה מה שמוציא אותי מהכלים שלי לכלים שלהם.
רחלי: אז אתה נעשה יותר רגשני כי הם רגשניים?
כן. אני ממש מדבר בהתאם לזה. כמו שאני מדבר עם בן אדם, הוא מזמין אותי לסגנון דיבור כסגנון הקשר שלו.
רחלי: איזה סגנון יש בינינו?
בינינו?
רחלי: כן, מה אני מזמינה ממך?
קודם כל אבא ובת זה משהו אחר. אמנם הרבה שנים אנחנו מאוד מאוד קרובים בעבודה שלנו, במטרה שלנו, אבל איתך אני מרגיש מאוד קרוב, חופשי, קצת חום יותר מהרגיל, כי יש פה עניין גשמי, קירבה טבעית בין אבא ובת.
רחלי: נחזור לנושא, כי קצת התרחקנו.
נושא הזקנה הוא לא עליי.
רחלי: לא עליך.
בסדר.
רחלי: הרב"ש היה זקן?
הוא גם לא הסכים עם זה שהוא זקן ודווקא הפוך. הלכתי איתו כל הזמן למכון כושר, לים ולהליכות בגן, נסענו לטבריה ולמירון, וגם שם נכנסנו לחמי טבריה ועשינו מיני סוגי התעמלות. עשינו המון דברים, פעילות פיזית מאוד גדולה, יותר ממה שאני הייתי רוצה, עד כדי כך. הוא היה מחייב אותי בכול.
רחלי: אתה אומר שהגוף הולך ובוגד בנו, אבל בפנים המהות נשארת צעירה.
היינו פעם חודש ימים בבית חולים בגלל דלֵקת באוזן שלו. אחרי חודש שהוא שכב עם אינפוזיה לקחתי אותו מבית החולים והבאתי אותו הביתה, הכנסתי אותו ואת כל המזוודות הביתה, כי חודש ימים הוא היה בבית חולים, היו שם ספרים וכל מה שהיה צריך, ונסעתי אלי, גרתי אז עוד ברחובות. חזרתי לרחובות, התקשרתי אליו ואשתו הרבנית אמרה לי שאחרי שראה שנסעתי הוא לקח את התיק שלו ונסע לים. הוא לא רצה שאחרי חודש ימים אני אסע איתו אלא שאסע הביתה כי כל הזמן הזה לא הייתי בבית. התרגזתי, ואז לא היו פלאפונים, נסעתי בחזרה מרחובות לבני ברק, מבני ברק לחוף הים, הסתכלתי וראיתי שחוף הים הוא של נשים ולא של גברים, וחשבתי איפה הוא יכול להיות? לאן הוא ברח לי? את זה אני אומר על עצמי, איך אני הייתי. אבל הוא לא הרשה לעצמו עוד חצי יום להיות בבית. באותו רגע שיצאתי הוא עזב את הכול שאשתו תסדר וברח לחוף הים, זאת אומרת הוא לא נתן לעצמו להיות רגע אחד ברגע של חולשה. זו הייתה באמת דוגמה שיש לקנא בה.
רחלי: אז מה זו "זקנה"?
בגשמיות זה מי שעוזב את המטרה, ממי שנעלם לו הכול.
רחלי: הרצונות מתמעטים וכבר אין התחדשות.
הוא חי בהתאם לגוף שלו, לא לפי הנשמה המתחדשת. הנשמה תמיד מתחדשת, עד גמר התיקון היא כל הזמן נמצאת בהתחדשות. ואם אדם מעלה את חשיבות הגוף מעל חשיבות הנשמה, אז יחד איתו הוא מזדקן.
ברוחניות "זקן" נקרא מי שרכש חכמה. יש קטנות, נערוּת וזקנה. התהליך הזה שיש לנו בגשמיות נובע מרוחניות, כך אנחנו מתפתחים. בכל מדרגה כשאנחנו עולים לרכוש משהו יש לנו עיבור, לידה, יניקה ומוחין. מוחין זה אור, אור החכמה, זה נקרא גדלות, האדם גדול. בסיום הגדלות באה הזקנה, שם האדם מסיים את המדרגה שהיא שיא החכמה. דווקא בשיא כל ההשגה שיש לו באותו מצב שאליו הוא הגיע הוא נפטר מאותו מצב כדי לרכוש את המצב הבא. וכך כל פעם אנחנו עושים כאלה גלגולים במשך החיים - עיבור, לידה, יניקה, זמן הקטנות עד גיל י"ג, עד גיל כ', 13 שנה, 20 שנה. ב-20 שנה אנחנו גומרים את כל התיקונים שלנו ואז מתחילים לרכוש את החכמה. מסיימים לרכוש את החכמה, יש את גיל 40, גיל 60, עד מדרגה 120, וגומרים אותה.
רחלי: אתה בן 64 , עוד מעט 65. במסכת אבות כתוב "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".1
כן. כי אלו עשר ספירות. הם מדברים על נשמה, לשון הרחמים הוא הקדוש. אני לא מתכנן את החיים שלי לדברים האלו, אבל אני רוצה כל יום לראות את עצמי רוכש ורוכש.
רחלי: למה לא היינו יכולים לעבור את כל הגלגולים האלה בלי שהגוף הפיזי ימות?
זו תוצאה מהספירות, מהפרצופים שאנחנו צריכים לעבור. אנחנו לא יכולים להחזיק באותו כלי את כל האור שמקבלים, כי כל פעם יש לנו את קבלת האור בעבודה שלנו בסגנון אחר, באופן אחר.
רחלי: לא הבנתי.
זה כמו שיש לנו עשר ספירות ורק בספירה העשירית אני מרגיש את עצמי, "אני הקיים", מלכות, ולפַניי יש תכונות שדרכן אני מרגיש את מי שנותן לי את התכונות האלה, את הבורא. יש בורא שהוא כתר, ממנו עד המלכות יש ח' ספירות, ואני המלכות הספירה האחרונה. ואז כשאני קולט את כל הספירות האלה בינינו, אני מרגיש בסיכום שלהן שהן נקלטות בי את הבורא, את הכתר, כך אני משיג אותו. כשהשגתי אותו לפי כל החבילה הזאת שהוא נתן לי להכיר אותו, להיכנס איתו באיזו קומוניקציה, בדו שיח, בקשר, סיימתי, והלאה אני צריך לחדש. שוב יש לי רצון חדש יותר גדול, עוד חלק, ויש לי הרבה חלקים, כי כדי להשיג אין סוף אני צריך לעבור 125 מדרגות.
רחלי: אבל אנחנו עוברים כמה מדרגות כאלה במהלך חיינו.
כן, אבל כל מדרגה מתחלקת לעוד ועוד.
רחלי: למה אי אפשר את כל המדרגות האלה לעבור בתקופת חיים אחת?
כי אי אפשר לתת לנו רצון אחד שכולל את כל הרצונות והסגנונות, עניינים והתקשרויות, אנחנו לא מסוגלים. אנחנו כמו ילד קטן, קצת פיסיקה, קצת כימיה, קצת ביולוגיה, קצת זואולוגיה, קצת בוטניקה, קצת גיאוגרפיה, אסטרונומיה, ולַמה יש לנו כל כך הרבה מדעים, הרי הטבע הוא אחד. אני כילד קטן מסתכל על העולם, העולם אחד, לַמה אני מחלק אותו לאלף דברים? כי אני בנוי בצורה כזאת שאני לא מסוגל מטבעי לקלוט, לכלול בתוכי את השלם. לאט לאט אני תופס אותו, בולע אותו בחלקים קטנים, מעכל אותו, עד שנבנית בי תבנית של האין סוף הזה.
רחלי: אני אקריא משהו של בעל הסולם על הירידה של הרצונות. כולנו מורכבים מרצון לקבל, מאגו, ובאמצע החיים של האדם הוא מגיע לשיא ואז הוא יורד ויורד עד שהרצונות מתמעטים ואין רצון לחיות.
בגלל שאין רצון לחיות האדם מת. אם הוא היה ממשיך ברצון לחיות, אז הוא היה חי. הרצון קובע ולא הגוף.
רחלי: אבל זה מוכתב לי מלמעלה. יש אנשים שמתים בגיל צעיר ואני בטוחה שיש להם רצונות.
אנחנו לא מדברים על הסיבות אלא על העובדות. הסיבה למה זה כך זאת שאלה אחרת.
רחלי: והתשובה?
והתשובה היא שבוודאי שבאין סוף חייבות להיות התחדשויות, אחרת זה לא יצטבר אף פעם לאין סוף.
רחלי: בעל הסולם כותב במאמר "החרות" על ימי הירידה עד שהאדם מגיע למצב שהוא כבר לא רוצה שום דבר והמיתה מרחפת מעל קומתו. כלומר שהאדם מגיע לידי ויתור, הוא מוותר על החיים, "שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקי".
זה האדם הרגיל, אבל אדם שנמשך כל פעם לרוחניות הוא עדיין לא תיקן את הנשמה, הוא לא החזיר אותה לשורשה.
רחלי: "זקנה נקרא שאדם הגיע לידי מצב שאומר אני רואה שכבר נתתי הרבה יגיעה בכדי להשיג משהו ברוחניות".
הוא כבר נתן הרבה, אז ודאי שמת, במילים האלה הוא כבר מת. "נתתי הרבה", אם נתת הרבה, אז גמרנו, אין לך מה לעשות יותר.
רחלי: אבל אנחנו צריכים להגיע למצב שנגיד "עשינו את שלנו, מלאה הסאה".
איפה עשינו? בגמר התיקון? אלו חיים נצחיים. אדם שמתקדם נכון לקראת המטרה, אין לו ייאוש, אין לו עצירה, אין לו מקרה של מוות, אין דבר כזה. ואפילו שהגוף שלו מת הנשמה שלו מתקדמת. "הגוף" הכוונה לרצון לקבל, אבל לא נברר כעת את כל הדברים האלה כי זו תפיסת מציאות איך אנחנו רואים את הגוף שלנו קיים. אבל אדם שנמצא בהשתוקקות, בהתקדמות, אפילו ברגע האחרון הוא רואה את עצמו ממשיך, והוא ממשיך. הוא הרי מזדהה עם הנשמה, הוא מזדהה עם התקווה שלו, עם העתיד שלו, ואם הגוף לא רוצה, אז אני יוצא מהגוף הזה, אני ממשיך לבד.
רחלי: אתה עולה לרמה אחרת שבה אתה לא מחשיב את הדבר הזה, זה כמו שאתה גוזר שיער וציפורניים ואתה לא מחשיב את הרמה הזאת, זה לא כואב לך.
כן. זה אותו הדבר. אנחנו צריכים להגיע לזה שהגוף מלווה אותנו, ושהליווי הזה הוא כמו חמור ובעל הבית, כלומר בעל הבית נשאר והחמור מת וקונים חמור חדש.
רחלי: מה זה "מלך זקן וכסיל"?
זה היצר הרע שלנו.
רחלי: כתוב לי על זה.
ילד קטן הוא מתחדש, "טוב ילד קטן ממלך זקן וכסיל"2.
רחלי: "טוב ילד, זהו היצר הטוב, שהוא ילד, מימים מועטים עם האדם.."3
הוא כל הזמן מתחדש לכן הוא נקרא "ילד".
רחלי: ו"זקן וכסיל, הוא ודאי זקן, שמיום שהאדם נולד ויצא לאוויר העולם, הוא נמצא עם האדם, ועל כן הוא מלך זקן וכסיל"4
אבל הוא לא מתחדש, זו הבעיה.
רחלי: אבל מיום שאנחנו נולדים אנחנו מזדקנים, מיום א'.
כן, בתוך הרצון לקבל שלנו. אבל ברצון להשפיע, על ידי החיבורים והקשר שלי עם אחרים, אם אני הולך לקראת קשר עם אחרים ב"ואהבת לרעך כמוך", אז אני סופג את הרצונות שלהם, אני נמצא במערכת חדשה וגדולה שכל הזמן מתפתחת בי, ואז אני כל הזמן צעיר, ילד.
רחלי: בתורה יש המון דברים על זקנה ועל זקנים, "והדרת פני זקן".
זה משהו אחר, זה כלפי החכמה, כלפי המדרגה הישנה שאתה צריך לקנות ממנה את כל הזקנה שלו, ועל פני הזקנה שלו לעמוד כילד קטן.
רחלי: זה כל כך הפוך ממה שאנחנו רואים בחיים הגשמיים, כי אנשים זקנים הם אנשים שנמצאים עם מחלות כמו אלצהיימר, שכחה, דמנציה ודיכאון, וזה הפוך מכל הדברים הגדולים.
לא שמעתי אף פעם על אדם שעסק ברוחניות שהוא סובל מהדברים האלה.
רחלי: אז יש לנו פה סלוגן לכל הזקנים שבעם להצטרף לחכמת הקבלה.
אני לא מפרסם את חכמת הקבלה בצורה כזאת. אבל אדם שמתחדש, מהמנגנון הכי פנימי שיש בנו, שכל פעם הוא מחייב את עצמו להכיר ולחדש בתוכו אפילו בצורה ביולוגית פנימית את החומרים שבו והוא מגיע לתפיסה חדשה, לעבודה בהתחדשות המוח שלו, לא נראה לי שהוא יגיע לזה.
רחלי: שהוא יכול ליפול למקומות כאלה.
אני לא ראיתי זאת, וגם כמה ששאלתי ושמעתי. אנשים היו תמיד מאוד חריפים בשכל אומנם היו מוגבלים בגוף. נגיד לפני 30 שנה ראיתי עשרות מקובלים שהיו בהשגה רוחנית, הם היו בגילאי 60 ומעלה ונראו ממש זקנים והיו עם מחלות קשות למיניהן, אבל לא בראש, לא עם חולשה מוחית.
רחלי: יש לי כזאת מחשבה שלקראת זקנה באמת אפשר להגיע לרוחניות.
לא, לנשמה אין גיל. צריכים לפתח את הנשמה שהיא כל פעם תהיה צעירה, ורק ההתחדשות החדשה דווקא היא מביאה לאדם את הגילוי הרוחני, וזה לגמרי לא תלוי בגיל. הגאון מווילנה בגיל 9 היה מקובל, הרמח"ל בגיל 11-12 כבר כתב ספרים מתוך השגה רוחנית.
רחלי: האם היית ממליץ לאנשים מבוגרים להיכנס לחכמת הקבלה?
זה לכל גיל, ודאי, עד הרגע האחרון.
רחלי: איך אתה מתייחס לתלמידים היותר מבוגרים שלך? האם יש התייחסות שונה?
למבוגר ולצעיר ההתייחסות שונה. למבוגר אני מתייחס יותר בלחץ.
רחלי: של זמן?
לא שהזמן לוחץ. אלא הוא צריך למחוק הרבה מהעבר, הוא צריך לשנות הרבה מההרגֵלים שלו, וכדי לעזור לו אני נותן לו תשובות מאוד קצרות, מאוד ברורות, שחותכות לו את כל ההסתכלות על החיים. אני עוזר לו בזה, איתו אני יותר קצר בדיבור, בקשר. הצעיר, הוא צריך להתבלבל, הוא צריך ליפול, לקום. המבוגר, לא בגלל שהוא מבוגר, בגלל שיש לו הרבה דעות והרגֵלים שמרובם הוא יצטרך להתנתק.
רחלי: כשאנחנו מסתכלים על זקנה אנחנו רואים שזקנה מאוד תואמת את גיל הינקות, התלות שלנו באחרים.
נכון.
רחלי: איך אנחנו יכולים להעריך את הזקנה?
צריכים להבין שהטבע סידר את הדברים האלה, הבורא סידר כך כדי שיהיה קשר בין הדורות.
רחלי: יש את הביטוי היפה שאומר, שהורים יכולים לגדל עשרה ילדים באהבה ועשרה ילדים לא יכולים לטפל בהורה אחד.
כן. למה עשרה ילדים לא יכולים לטפל בהורה אחד? כי לזה הם צריכים עבודה פנימית, בשביל מה ולמה. כי העיניים שלהם קדימה וההורים הם כביכול אחורה, אבל אם הם היו יודעים שדווקא יחד עם ההורים הם ממשיכים את הדור הבא, דווקא בזה שהם מטפלים בהם עד הרגע האחרון ובקבורה - "קבורה" על פי קבלה זה תיקון שאנחנו עושים עם הגוף של הנשמה - אז הם היו מבינים שכמו שתינוק יונק מהדור הקודם, מאימא שלו, אז כשהוא גדל הוא צריך גם לסיים עם האימא והאבא שלו את החיים ולהמשיך הלאה.
רחלי: לַמה חשוב הקשר הזה בין הדורות?
הקשר הזה הוא כמו עשר הספירות, פרצוף עליון, אמצעי ותחתון, וכל פרצוף צריך להעביר לפרצוף הבא או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, בשני הכיוונים, את כל המידע, את הרכוש הרוחני שלו. לכן בעולם הזה כהעתקה מהטבע זה מסודר כך שיש קשרים כאלו בין סבא וסבתא ואבא ואימא וילדים, ואיך זה מתגלגל הלאה מדור לדור.
רחלי: האם אתה שמח שאתה כבר סבא ויש לך נכדים?
אני מקבל את זה כדבר שבא עם החיים. נעים לי לראות אותם, אבל אני לא נמצא רק במסגרת הזאת, אלא אני רואה אותם פעם בשבוע או אפילו פעם בכמה חודשים.
רחלי: את הנכדים מחו"ל.
כן. בכל זאת המרכז, המטרה, ההתעניינות שלי, הרצון שלי, נמצאים כל כך קדימה, כל כך רחוק, עם עוד אלפי אנשים יחד, וודאי שהחלק הזה הוא בשבילי המלווה.
רחלי: יש משפט "אל תשליכני לעת זקנה". יש המון אנשים שמסתכלים על אנשים מבוגרים וזה עושה להם צביטה בלב. אומרים "זקנים, נשים וטף". נניח לרגע את הנשים והטף, אבל כשמכניסים זקנים לתוך מכלול של משהו שיש עליו סטיגמה של נכות, יש פה משהו פוגע.
ודאי שאני עוד אזדקן, כך אני רואה את עצמי, ואני אהיה עוד יותר חלש ואזקק לתמיכה פה ושם. העיקר בשבילי אלו השיעורים, גם הצילומים, שאני אֵראה כך שלפחות יהיה אפשר לצלם אותי, וכל עוד אהיה מסוגל להעביר משהו ממה שיש לי. ואם לא ירצו לשמוע, אז אני אכתוב.
רחלי: ואם לא ירצו לקרוא?
אם לא הדור הזה, אז הדור הבא. אני חושב שיש לפנינו עוד הרבה זמן. אני מרגיש שיש לי עוד מה לתת לעולם והעולם ירצה את זה, ואני מקווה שזה יעזור לכולנו.
רחלי: כל עוד אני ואנשים כמוני רוצים לשמוע אותך.
אתם מוסיפים לי חיים.
רחלי: כן.
זה נכון, כי אני מרגיש התחייבות וזה מה שמחייה את האדם. אבל נקווה שנראה את העולם המתחדש ושבאמת בשמחה נקבל את כל השינויים. השאלה מה יהיה אחרי שאני כבר לא אהיה. אז לאחר מכן התלמידים וכל המערכת ימשיכו להתקיים, אני כבר לא אהיה בעל הבית כמו שהיום, אבל העיקר יהיה לפרש, לפרסם ולפתוח את החכמה הזאת שעוזרת לתיקון האדם, לתיקון העולם, מקרבת את כולם לבורא, שהוא השורש לכל השינויים.
רחלי: אתה לא מפחד ממוות.
ממוות ודאי שאני לא מפחד. אני נמצא בדאגה להספיק כמה שיותר, אבל לא שזה תלוי בי, זה תלוי בכל האנשים שלומדים חכמת הקבלה בעולם, שיחד נרצה לגלות בינינו עוד ועוד את שלבי העלייה. ואז השלבים האלה יתפשטו וימלאו את כל העולם מבפנים, ואנשים רחוקים יתחילו פתאום לגלות ולהרגיש דברים שנמצאים בהם כבר, כי אנחנו כולנו שייכים לנשמה אחת. את זה עלינו לעשות, ואני הייתי רוצה לראות את התהליך הזה מתגשם.
רחלי: האם אתה חושב שתראה?
אני מאוד רוצה, מקווה מאוד. אז כבר לעולם תהיה דרך סלולה לגמר התיקון.
(סוף השיחה)